fbpx

אל תדליקו לו נר – להב הלוי

תאמינו ללהב הלוי כשהוא אומר לכם שהוא מצליח להישאר אופטימי. אחד המעצבים הבודדים שעוסקים במחאה, חוזה ונלחם בתופעות מדאיגות בחברה הישראלית, והוא כאן כדי להישאר ולהבעיר את השדה. לכתבה הבאה כדאי להכין ספל תה מהביל ומוזיקה מרגיעה, כי אין לדעת איך תצאו ממנה.

השם שלך ריחף במסדרונות ויצו כשם נרדף למחאה ישראלית לא מתחנפת. נחת חייזר עכשיו ממאדים, מה היו מספרים לו על להב הלוי?

זה הכל ידוע – אני מעצב גרפי. בתוך ההגדרה הזו אני עושה כל מה שאני יכול כדי להפוך את הסביבה שאנחנו חיים בה לטובה יותר, לפי תפיסתי. בספר למבוגרים של אריך קסטנר, שנקרא ״פביאן״ שתורגם לעברית לראשונה ב-1930, המקצוע של האדם ש״צייר״ את העטיפות של קופסאות במפעל סיגריות,  הוא ״גרפיקן״, המילה מעצב עוד לא היתה בעברית כנראה. ממש כמו שהסטודיו שלי ברחוב הרצל נקרא בית המעליה, כי היתה בו מעלית כבר מ-1925, אבל לא עדיין היתה המילה מעלית. אני אוהב את המילה הזו ״גרפיקן״. זה מה שאני.

קראתי באחד הראיונות שקיימו איתך בתחילת האינתיפאדה הראשונה (87) שהתחלת את הלימודים בבצלאל ופיספסת חודש שיעורים עם טרטקובר בגלל מילואים. ספר לנו קצת על המקרה, ועל התובנות שרכשת מאז. אלו הם היו הצעדים הראשונים שלך במחאה ועיצוב למחאה נכון?

האמת שבבית חינכו אותי לראות את הדברים בחיים כמו שהם צריכים להיות, את העוולות. אז אפשר להגיד שהייתי בענייני מחאה כבר לפני, אבל לבצלאל הגעתי באוקטובר 87, וחודשיים אחר כך התחילה האינתיפאדה הראשונה, ושם התחיל הבלאגן, למרות שבראייה לאחור האינתיפאדה ההיא היתה די צמחונית ביחס למה שקורה היום.

אז אירגנו הפגנה ברחבת המשביר בירושלים, כ-200 סטודנטים מבצלאל, חבושים במסכות שקופות כאלה עם פנים של נערה צעירה, תחת הסיסמא ״לא לאבד צלם אנוש״, אבל אז פעילי כהנא התחילו לזרוק עלינו סיגריות בוערות וכמה שוטרים איבדו צלם אנוש, ומפה לשם אנחנו, כחמישה עשר סטודנטים שקטים ונחמדים מבצלאל ואולי מורה אחד, העברנו לילה בתא המעצר במגרש הרוסים.

אחר כך היה טרטה, שבאמת למדתי ממנו את כל מה שאני יודע בערך. גם במובן של אסתטיקה, לא רק במובן הישיר של מחאה שכולם חושבים מניחים לגביו. וחוץ ממנו גם דב בלר, שנפטר לפני חודשים אחדים ושהיה המורה שלי להדפס. הוא לימד אותי לא לעשות מחאה בשביל שהחברים והמשפחה יגידו לך כל הכבוד וכמה אתה מבריק, אלא לוודא שהיא תפעל בעולם, במקום שהיא נוצרה בשבילו. סטיקרים, כרזות, לא חשוב מה – העיקר שזה יהיה ברחוב.

איך מערכת היחסים שלך היום עם טרטקובר כמעט 30 שנה אחרי? שברתם דיסטנס ונהייתם קולגות?

טרטה נשאר המאסטר שלי ונהיינו גם חברים לאורך השנים. אני יכול לומר שזה הוא שדחף אותי למה שאני עכשיו. בזכותו שלחתי עבודות ופוסטרים לתערוכות ותחרויות. פה ושם הוא ממש כעס על העצלנות שלי. ״למה אתה לא שולח לביאנלה בוורשה את העבודות שלך?״.

פעם אחת עניתי לו, בלאו הכי אני לא אהיה אתה אף פעם״, אז הוא ענה לי: ״כמה שנים יש בינינו?״

״עשרים״ עניתי, ״כמה פוסטרים אתה עושה בשנה?״ הוא המשיך, ״בערך עשרה״ עניתי לו. ״אז עוד 20 שנה יהיו לך עוד 200 פוסטרים? הנה נהיית אני.״ מאז אני שולח ומוזמן ומציג.

מעבר לזה לאחרונה הצגנו שנינו באותה תערוכה, ולא התאפשר לו להגיע אז כמובן ששלחתי לו תמונות של מה הדברים שהוא הציג. לא מזמן אפילו שמתי לו על הוול בפייסבוק את העטיפה לתקליט של חווה אלברשטיין שצייר (אני אוהב את המילה הזאת).

בדור הצעיר של המעצבים (בני ה-20 וה-30), האם יש מעצבים מחאתיים ישראלים שתפסו לך את העין?

האם קופץ לי שם של מישהו שעשה משהו גרפי בולט נגד (או בעד) משהו בזמן האחרון? אני צריך לחשוב על שמות, כרגע לא עולה לי דבר. אבל העניין הוא לא להיות מעצב שעושה מחאה, אלא שהדברים יהיו חלק ממך והעיצוב רק ישמש ככלי לביטוי במסגרת מה שאתה בלאו הכי. כל אחד אמור מה שביכולתו – לעצב פוסטר אם הוא מעצב, לממן הדפסה או הפצה שלו אם הוא בעל אמצעים, או להושיט עזרה רפואית אם הוא רופא. יש לי חבר שהוא טוב בכסף (בניגוד אלי למשל) ובזכות זה שהוא טוב בכסף, הדפסנו ופרסמנו והפצנו כרזות שלי יותר מפעם אחת, כשאמרתי לו תודה בפעם העשירית – כי הרי אנחנו אסירי תודה לכל מי שנותן לנו כסף – הוא סוג של כעס ואמר לי שאין צורך להודות לו, כי שנינו נלחמים באותה מטרה, כל אחד עושה את זה בדרך שהוא טוב בה. זה לא מעניין אם עיצבת פוסטר כזה אחר, מעניין אם אתה הולך ועושה איתו משהו – עומד בהפגנות, מפזר, מביע מחאה באופן אקטיבי.  הרי לייצר פוסטר זה עניין של כלום, כדאי מאוד שזה יבער לך וייצא ממך החוצה, אל המרחב.

אנחנו רואים פחות ופחות פרויקטי גמר בשנים האחרונות העוסקים במחאה. דווקא במקום האחרון שבו מעצב יכול לעשות כרצונו בלי לקוח, יש פחד מסוים לגעת בנושא. מהניסיון שלך באקדמיות, למה זה קורה?

נכון, אני מסכים איתך לגמרי. מוסדות אקדמאים נותנים פחות ופחות מקום, או דגש, ללוקאלי, מסמנים לסטודנטים שזה פחות חשוב, וזה מוזר בעיני ביחס לזה שעיצוב גרפי זה התחום היחיד שאי אפשר לייבא מאיטליה או מדנמרק או מעלי אקספרס, בגלל השפה העברית. הרי כל דבר, החל בהזמנה לבר מצווה של אחיין ועד לקטלוג במוזיאון ישראל, דורש מישהו שיודע לעצב בעברית, ואילו בשביל כסא ברצלונה של לה קורבוזייה או איזה פלסטיק של פיליפ סטארק צריך בסך הכל רישיון יבוא והרבה כסף. ויצו חיפה, למשל, מה שאני אוהב זה שנותנים מקום ללוקאלי, המוניציפאלי, העירוני, ורואים את זה בפרויקטים. אבל לדעתי, וכבר אמרתי את זה, אני חושב שיש איזה פחד מעיסוק בנושאים שמושכים אש, והכל הרי נהיה אש בארץ הזאת עוד לפני העפיפונים מרצועת עזה.

לבצלאל, למשל,  הגיעה המשטרה פעמיים או שלושה בשנים האחרונות, חלק מהן בגלל קורס שאני מעביר. היה המקרה הזה – לא אצלי –  של הסטודנטית שעשתה הכרזה עם רבין, חבל תליה, ביבי, אוסף של דברים, שעשו סערה וקראו לחקור את ההסתה וכמובן ההתלהמות של שרת התרבות, מירי רגב. מישהו מהאקדמיה היה צריך לעמוד מיד כשכל הרעש הזה התחיל ולומר – כבוד שרת התרבות אל תבלבלי לנו בשכל ואל תעשי סתם רעש. מספיק ודי! זה בגבולות האקדמיה ואין לנו צורך בהתערבות שלך. לגבי עניין ההסתה, זה פשוט עיוות לא נכון של המשמעות של ביקורת והסתה. אנחנו מוחים על מה שקורה פה, אנחנו מביעים דעה על הכיבוש, על הרג פלסטינים על הגדר, על הרעב והמצוקה, על הגזענות כלפי אתיופים, על גירוש הפליטים על מכירת אוצרות הטבע של כולנו לאיזה אוליגרך, על השחיתות והסיאוב, לא חסר על מה. אם יש לי ביקורת על ראש הממשלה זו ביקורת ולא הסתה, גם אם היא ביקורת מאוד מושחזת וחדה (ואני ממש מקווה שהיא כזו). יותר סביר שאם ראש הממשלה יתפנה להגיד שלהב הלוי בעייתי, זה כבר יהיה יותר בגדר הסתה, בהינתן בקהל ההולכים אחריו.

להיות הסטודנט או הסטודנטים הפלסטיניים שכותבים את שמות ההרוגים הפלסטיניים כאקט מחאה, אני לא מקנא בהם. שימשתי ״קבוצת תמיכה״ לכמה סטודנטיות וסטודנטים ערבים בבצלאל במהלך השנה החולפת, מישהו שהם יכלו להיכנס ולדבר איתו. אמרתי להם שזו פעם ראשונה שאני מרגיש שזה הרבה נוח, או קל, להיות יהודי. לא מקנא בהם, בסך הכל היו רוצים ללכת לזארה לדפוק קניות כמו כל החברים היהודים שלהם, לקפוץ לברצלונה או למילאנו, ויש להם את כל המציאות הזו על הראש, שנדמה לכולנו שאם את מבית לחם את כנראה לוחמת חופשת שמאלנית רדיקלית, ולא נערה בת עשרים או עשרים וחמש כמו כל החברים והחברות שלך לכיתה.

– אתה פעיל זכויות אדם, פעיל פוליטי ועושה המון פרו בונו עבור עמותות וארגונים, איך אתה מצליח לאזן את זה עם הסטודיו שלך blue collar שמאופיין בעבודה עם מסעדות וגופי תרבות?

תראה, אנחנו בסופו של דבר סטודיו מסחרי, שמתמחה בברנדינג ואסטרטגיות שיווק וכמובן קופירייטינג, אנחנו משתדלים לעזור במה שאפשר לגופים פוליטיים או חברתיים, אבל עד גבול מסוים, יש גופים שחושבים שהם צריכים פוסטר, שזה בסדר אבל בפועל הם צריכים אסטרטגיה, למשל – אחרי הרצאה באיזה כנס בתואר השני בשנקר בשנה שעברה, ניגשה אליי מישהי וביקשה ממני לעשות פוסטר עבור הועד להצלת ליפתא (הכפר הציורי ההוא בכניסה לירושלים) למען המאבק נגד בניית שכונת יוקרה ליהודים עשירים (מאוד, מאוד) במקום. אמרתי לה שאין בעיה שאעשה לה פוסטר ברבע שעה, אבל ששום פוסטר לא יציל לה את ליפתא, שמקסימום היא יכולה להדפיס אותו בעותק אחד ולשים במשרד ולהיות שמחה שלהב עשה לה פוסטר. מה כן יעזור? לפי התרבות השלטונית בישראל של העשורים האחרונים, זה ברור שמישהו משלשל לכיס כמה מיליונים בעיסקה כזו – שוחד, גניבות. כלומר צריך לצאת בתפיסה של ״היום קוראים לזה ליפתא, עוד עשר שנים יקראו לזה הולילנד 2״ ולהתחיל ללחפש את המעורבים, אלה שמצביעים בעיריה על הפרויקט, ולרדת לחייהם. אולי, אבל ממש רק אולי, מישהו מהם יתעורר ויחזור להיות בנאדם לרגע וימנע את הפרוייקט.

לבצלאל, למשל,  הגיעה המשטרה פעמיים או שלושה בשנים האחרונות, חלק מהן בגלל קורס שאני מעביר. היה המקרה הזה – לא אצלי –  של הסטודנטית שעשתה הכרזה עם רבין, חבל תליה, ביבי, אוסף של דברים, שעשו סערה.

מי בעיקר קהל הלקוחות שלך, והאם לפעמים העיצוב המחאתי מחלחל לעבודה ׳רגילה׳?

כולם הם לקוחות. ירקן מאילת, זוג חקלאים מגן שורק, הבראסרי, האחים הימן, מוזיאון הטבע, הוצאות ספרים, מסעדות ובתי קפה, אקדמיות. אסטתית, אני לא יודע ולא רוצה להבדיל או לעשות הפרדה בין עיצוב ״מחאתי״ למסחרי. בשני המקרים אני צריך ״למכור״ מותר. לעיתים זו תפיסה רעיונית שלא יפה להרוג ילדים, לעיתים זה לעודד קנייה של במיה הודית (״טעימה מאוד״ זה הסלוגן שלה), לכל אחד ממושאי העיצוב יש את האותנטיות של האסתטיקה שמשרתת את התוצאה הסופית. במשך שנים אני עיצבתי כמעט את כל העבודות שלי בפונט מנדטורי של ינק יונטף, שאליו אני קשור אישית ורגשית וחברית (לינק, לא לפונט), בין לעבודות מסחריות ובין לעבודות מחאה, וזה נראה אחרת בכל קונטקסט, היום קצת הנחתי לו כי כולם כבר עשו איתו כל כך הרבה שאני לא יכול להמשיך גם. מזל שינק עובד בקצב..

בזמנו עברת לניו־יורק. למה? ומה השיעור הכי חשוב שלמדת שם על עיצוב והחיים עצמם?

מסיבה מאוד מאוד פשוטה – ישבתי בתל אביב ורק רציתי לשמוע ג׳אז ולראות אמנות, ויום אחד הבנתי שזה לא סביר להמשיך לשבת פה אם זה מה שאתה רוצה. אז עברתי.בניו יורק נהיה שהייתה לי תעודה של תא העיתונאים הזרים של משטרת ניו יורק, תעודת עיתונאי, בניו יורק זה מאוד חשוב, אתה מאוד מאוד רוצה אחת כזאת, תאמין לי.
מה נשאר לי מזה? איזה עידון ביחס לעיצוב וביחס לסביבה. איזו תובנה על המקום של היחיד בחברה, שקצת חסרה כאן. אני אומר לסטודנטים שלי שהבעייה הישראלית מתחילה עם השכן שמוציא את שקית הזבל שלו לחדר המדרגות ללילה, כדי לזרוק אותה בבוקר שלמחרת, והם מסתכלים עלי כאילו אני זקן נרגן, אבל שם, בדיוק ברמה האישית הזו, מתחילה הפרימה של הסדר החברתי שלנו, של ״כל מה שמחוץ למרחב הפרטי שלי, פרוץ לגמרי ומותר לכל אדם״, שב חצי שעה במגרש החניה של איקאה, תראה לפחות חמש מכוניות, שהחלון נפתח ומתרוקנת לה המאפרה על הרצפה והרכב נוסע. אחר כך זה ליד הכספומט, ובכביש, ובנופש בכנרת ובמועדוני הלילה – ובכיבוש.

לאנשים יש עניין עם קווים אדומים, קודם מציבים אותם, ואז, כשמגיעים לקו אדום שכזה, פשוט מזיזים אותו רחוק יותר.

לאחרונה, השרה מירי רגב לא הכירה בקיומה של הגברת קרן כצנלסון, תוכל להרחיב קצת מה קרה שם? יכול להיות שטעית במיתוג שיצרת להם?

חח. קשה לי להגיד ביחס למירי רגב שאני טעיתי במשהו. יש בעייה עם המיתוג שלה, או יותר נכון, עם המוצר עצמו. זו תופעה אצלה שהיא פותחת את הפה עוד לפני שהיא חושבת, כמו שהיא התהדרה בסרטי טרנטינו ולאחר כמה שאלות נתפסה בקלקלתה, לצאת באמירות שהיא לא שמעה על גברת כצנלסון, הדברים האלה מעידים על הטפשות והיהירות שלה הרבה יותר מאשר על יכולות המיתוג שלי ושל האנשים שעובדים איתי

אתה 30 שנה בתחום העיצוב בארץ, וראית תהפוכות בחברה הישראלית – חוק לאום, חמישים או שבעים שנות כיבוש, שנאת זרים והומופוביה. ברטרוספקטיבה לאחור, איך ניתן להגדיר את המושג ״ישראלי״ בימים אלו? איך היה צריך להיות מוגדר על פי תפיסתך? ואיך ניתן לחנך או לשים מראה בעזרת המחאה?

 

אתקן אותך לגבי המילה תהפוכות, אין פה ולא היו פה תהפוכות, אלא הידרדרות, מה שאנשים אוהבים לכנות – מדרון חלקלק, שלתפיסתי החלה במלחמת לבנון הראשונה ב-82, והתגלגלה כמו כדור שלג, רק שהיא בעצם כדור בוץ, שלא לומר מפולת של ממש.
כבר אז התחילו להישבר קונצנזוסים בחברה, של להקריב את עצמך למען אידיאל גדול יותר (כל ה״טוב למות בעד ארצנו״, הטיפשי הזה) העדפת הפרט את עצמו על פני הקולקטיב, ובצדק.
אתה מתיישב בבית קפה בשדרות רוטשילד, 2-3 קילומטרים ממך יש את עשרות אלפי פליטים שחיים במצוקה. 20-30 קילומטר הלאה מזרחה, יש את הכיבוש ו-200 קילומטרים יש המצוקה הנוראית בסוריה. זה חלק מהמציאות שלנו, לא רק לבחור בין סושי לחומוס.

הזמינו אותי להרצות ביוון באיזה כנס מעצבים לפני כמה שנים, שברתי את הראש על מה להרצות. כל כמה שטוב פה לדעת ביבי – אני לא מעוניין להיות שופר של המדינה. כל כמה שרע פה – אני מתמודד מנסה עם העניינים האלה כאן. חשבתי מה אני יכול להציע למאזין מבחוץ, ואז זה נחת עלי, קראתי לזה one espresso one occupation, בעצם זו הגדרת שגרת היום יום שלי כמעצב שחי בתל אביב – דקה מעצב מלון בוטיק ואז פתאום מקבל טלפון מאיזה ארגון כמו ״הוועד הציבורי נגד עינויים״ שצריך משהו דחוף, אז שם את הבוטיק בצד, מענה איזה מישהו וחוזר לדקדנס…

הפחד שלי תמיד היה שרק לא אגיע לאיזה מנוחה ונחלה ואהיה מדושן מעונג ואפסיק לעשות, שלא ״אשמין״. שלא אאבד רגישות, שאדע מתי להגיד שהאספרסו כבר לא טעים, שאי אפשר להמשיך לעשות לוגו למסעדה כי הכל נורא מדי מסביב. וזה לא קל. א. כי אנשים חושבים שפשיזם זה שהם יקומו יום אחד והשמיים יהיו אפור כהה ואנשים במדים שחורים ואלות יסתובבו ברחובות ויאספו אנשים אחרים אל מכוניות שחורות גדולות.וזה לא בדיוק ככה. ב.לאנשים יש עניין עם קווים אדומים, קודם מציבים אותם, ואז, כשמגיעים לקו אדום שכזה, פשוט מזיזים אותו רחוק יותר.

איפה היית כשרבין נרצח? ספר לנו קצת על המסורת של חלוקת פוסטרים ביום השנה לרצח רבין.

האמת שהייתי בניו-יורק. חזרתי לארץ רק כמה שנים לאחר מכן. כשחזרתי החלטתי לעשות את זה בתור אקט חינוכי, לילדים הפרטיים שלי, שילמדו דרך פעולה חוזרת, שלא הורגים בנאדם בגלל שאתה לא אוהב את הדעות שלו. לאט לאט זו נהייתה מסורת, עיצוב והדפסת פוסטרים וחלוקתם ביום השנה לרצח בכיכר. זה הפוסטר ה-18 השנה. יש בזה משהו בראייה לאחור, שלא יכולתי לחשוב עליו, וגם לא הייתי אמור, התפקיד שלנו זה לעשות, לא לחוות דעה על העשייה.
יש משהו במסורת הזאת, שאני גורר אליה גם את הילדים שלי, עד היום שיגידו לפסיכולוג שלהם שזה דפק אותם. אותי חינכו על חינוך במעשים, אתה רוצה לשנות משהו? תעשה את הדבר הנכון וככה תלמד אחרים.
הכי קל להפסיק עם זה, אבל חייבים להמשיך, למרות חסרים 1000 ש״ח להדפסה, לפעמים יש דד-ליינים להגשות, לפעמים נזכרים יומיים לפני התאריך שצריך להדפיס ואתה נמצא בניו-יורק ולשכנע את בית הדפוס להדפיס בחמישי ולהשאיר את זה בשישי מחוץ לדפוס שאוכל לאסוף את זה כדי לחלק במוצ״שׁ, ולפעמים זה סתם פוסטר לא טוב. אבל עדיף פוסטר בינוני על אין פוסטר.

איך אתה מתחיל לייצר פוסטר או דימוי מחאתי? איך אתה משיג את חומרי הגלם, באיזה פונטים אתה אוהב להשתמש?

כמו שאני רואה את זה אין לי באמת סיסטמה, אני בוחר את הנושא (או הנושא אותי), יושב כותב עשר דקות מילים ואסוציאציות, ניבים וביטויים, ובטווח הזה בדרך כלל מתגבש משהו. משם הדימוי ובחירת הפונט רץ מהר מאוד ולפעמים זה נע בן רבע לשעה לשעה עד התוצאה הסופית שעולה לפייסבוק או יורדת לדפוס.

הפוסטר שיצרת ל-MeToo קיבל חשיפה גדולה ונתלה בלא מעט בתי עסק בתל־אביב. האם זה לא דבר בעייתי שגבר מייצר דימוי למחאה פמיניסטית? או שמא MeToo עוסק בבעיה מורכבת יותר מגברים שמטרידים נשים?

אני לא רואה את את הסתירה, זה התחיל מדיון בסטודיו לעיצוב פוליטי שלי בבצלאל, בשבוע שכל הקמפיין הזה עלה בעולם. הם היו צריכים לעשות עבודה בנושא, והתפתח שם דיון על מקומו של מעצב גבר בקמפיין שכזה. אחד הסטודנטים אמר שלא הצליח להתחבר לנושא כי הוא לא מרגיש שייך. זה מצחיק. זה כמו שישראלי יגיד לך שהוא לא יכול לעשות פוסטר נגד הכיבוש כי הוא לא בצד הנכבש. תאר לך שהייתי מחכה שמעצבים פלסטינים יעשו כרזות נגד הכיבוש. חשבתי על זה בנסיעה בדרך הביתה. למחרת, קמתי בחמש בבוקר ותוך פחות משעה עשיתי אותו והעליתי לפייסבוק. למען האמת עשיתי אותו כל כך מהר, שהשתמשתי בפונט אקצידנז, רק בגלל שהוא הראשון ברשימה של הפונטים. עד כדי כך לא ביזבזתי זמן לרדת עד שאגיע להלווטיקה.

האמת שהופתעתי מכמות ומהירות השיתופים והתגובות, ותוך כמה שעות הורדתי אותו לדפוס. זה חולק בכמה בוטיקים ובתי קפה וכל העותקים נעלמו כלא היו, וגם הודפס על ידי ארגונים פמיניסטיים בלונדון ובניו יורק. בתור גבר, כל מה שיכולתי לעשות זה להביע הזדהות, סולידריות, וזה מה שעשיתי כמיטב יכולתי. אני מקווה שבהצלחה.

איך מצליחים להישאר רלוונטיים, בעולם דיגיטלי המתבסס על תרבות אינסטנט ומיצוי מהיר, האם יש סיכוי שנראה פוסטרים בצורת גיפים או לפחות אינטראקטיביים?

האמת שאני מסתכל על עניין הגיפים ככלי עבודה, זה מאוד חזק. אבל אין סיכוי שאני אעשה את זה יותר טוב ממעצב צעיר שנולד לטכנולוגיה הזאת. ניסיתי פעם לעשות גיף – ועשיתי אותו בדרך היחידה שאני יודע – באינדיזיין, כל פריים של שתי שניות היה דף וכדי ליצור רצף של 10 שניות הכפלתי את הדף פי 5. פרימיטיבי, אני יודע. תאמין או לא, עכשיו אני מתחיל ללמוד לעשות גובלנים, התמונות האלה של הסבתות עם חתיכות צמר הרקומות שמראות כל מיני גנים אירופאים מעוררי קנאה, אני חושב שיש בזה כח נהדר לרקום דימוי כזה, לצלם אותו ולהשתמש בו בפוסטר. גיף זה בסך הכל עוד פורמט עם איכויות ואפשרויות משלו, כמו דפוס רשת, כמו תחריט, כמו מדפסת דיגיטלית.
אנחנו רק חושבים שאנחנו דור של אינסטנט וממצים מהר, כל פעם שאני חוזר ממקום מסוים אני כותב בפייסבוק מכתב (מכתב מניקוסיה, שנחאי וכו׳) בום 1200-1500 מילה. עוצרים אותי חברים מהפייסבוק ואומרים לי ״שמע, בדרך כלל אני לא קורא יותר משתי שורות אבל את שלך קראתי הכל״ .זה אומר הרבה. הלוואי והיה לי תקציב להדפיס הכל, כי אני אוהב דברים מודפסים. אבל גם הפייסבוק הפך למרחב ציבורי שאפשר לעבוד איתו.

איך אתה מצליח להישאר אופטימי?

מה רע לנו? אנחנו יושבים פה ומנתחים את עצמנו. יכולים לעשות קפה או לרדת לבירה. מאיפה הגיעה כל ההתעסקות הזו באופטימי/פסימי, טוב לי/רע לי, אני מרגישה שזה לא זה וכו׳, יותר מדי טוב לנו, איך לא אהיה אופטימי.


אני רוצה לחזור שניה לעניין האינסטגרם – הבנתי שהאינסטגרם זו יותר פלטפורמה לעבודה והפייסבוק לבלבולי מוח. למשל, העמוד העסקי של ״הצווארון הכחול,״ הסטודיו שלי, המון זמן לקח לי עד שהבנתי מה אפשר לעשות שם, שהרי אין טעם סתם להעלות עבודות או לשים תמונה של הצוות אוכל צהריים. בסוף קראנו לזה Garbage Time, ואנחנו מעלים לשם דווקא את העבודות שנפלו בעריכה, סלוגנים ולוגואים שהלקוחות לא בחרו מכל מיני סיבות, אמרתי בסטודיו – נראה לי שפיצחנו את זה.

איך מוזיקאים נותנים לך השראה?

אני עשרות שנים שומע ג׳אז, יש לי ספריית דיסקים ותקליטים עצומה, אלפים. עכשיו אני ברגרסיה, עד כדי כך שאני רוכב ברחבי העיר על אופניים עם אוזניות ושומע מוזיקה. הכל – ראפרים ופופ ואת הרקוויאם הגרמני של ברהמס ואת הפסקול של שעת הצוענים. נהייתי ממש פח זבל של מוזיקה.

עכשיו אם תעצור אותי ברחוב ותיקח לי את האוזניות, רוב הסיכויים שתשמע את לילי אלן (Lily Allen) או את הראפר Lupe Fiasco. אם אתה ממש רוצה להרגיש אני לרגע, שים את Him של לילי אלן. מי ששרה ששואלת אם אתה חושב שאלוהים נוהג ברכב בלי ביטוח, איך אפשר להתנגד לה. רק מאיך שהיא מבטאת את – Creedence Clearwater revival אני מוכן לחיות איתה עד יומי האחרון. אבל אתה חייב להתנגד למשהו כדי להנות מזה ממש

קישורים:

BLUE COLLAR

 

יש פה ממתקים רציניים

לירון אשכנזי
unseen

לירון אשכנזי מפסלת עולמות

רגע אחרי הצבא, לירון אשכנזי הכינה תיק עבודות מושקע, שלחה ל-School of Visual Art בניו־יורק והתקבלה. כאן במגזין ולראשונה בעברית, המסע המטאורי שלה מהלימודים, התובנות בדרך, העבודה בסטודיו של סגמייסטר & וולש ועד החומרים המרתקים שהיא מפרקת ומרכיבה בהווה.

קרא עוד »
להכניס למצב טיסה

Studio Knob

אלתור, מחזור, השמשה מחדש של חפצים, מסורת של קראפט מעורבת עם קידמה. אלו הן חלק קטן מהמילים שמתרוצצות בראש של יותם ועדי מסטודיו Knob, כאשר הם מייצרים פריטים מיוחדים לעיצוב.

קרא עוד »