תגית: הדפס

HAIFA – WALLS FESTIVAL

HAIFA – WALLS FESTIVAL

קירות צבעוניים זה לא דבר נפוץ בחיפה, במיוחד לאחר הקמת קומנדו הגרפיטי של העירייה, אז כשפסטיבל הקירות מגיע לעיר,
יש הרגשה של בריזה צבעונית שנושבת בעיר המנומנת. שחר טל הייתה שם ושרדה כדי לספר.

בתור חובבת רצינית של אמנות רחוב אני מאושרת בכל פעם שקופץ איוונט שעוסק בתחום. למי שלא מכיר, פסטיבל הקירות הוא פסטיבל בהפקת Ghostown Crew, מבית היוצר של אמני הרחוב Broken Fingaz, קבוצת אמני רחוב מחיפה שכיום כבר יוצרים בכל העולם.
אחד הפרויקטים האחרונים שלהם היה קליפ ל-U2.

זו הפעם השלישית שהפסטיבל מתרחש, והפעם השלישית שאני ועוד חברים נוסעים ברחבי הארץ בעקבות הפסטיבל. הפעם הראשונה הייתה בחיפה וכללה אמנים מהארץ ומהעולם, הפעם השנייה הייתה בירושלים ועכשיו, שוב חזרה לחיפה, בסיס האם.

כל אירוע קצת שונה מקודמו, וזה מה שעושה אותו כל פעם מיוחד וקיצוני. האמנים משתנים, נוספים פריטים לחנות שמלווה את הפסטיבל, מיקומי הפסטיבל משתנים ונוספים לחלל הרחוב ציורים גדולים ומרהיבים שלא היו קיימים אם הפסטיבל לא היה מתרחש

חזרה לאירוע האחרון. הקירות היו שונים, מגוונים וצבעוניים, מעבר לאמני רחוב מוכרים היה ניתן לראות גם אמנים שעדיין לא ראיתי את היצירות שלהם על קירות. מסביב לקירות הפסטיבל ראינו עוד מספר קירות ויצירות ברחוב שלא היו קשורים ישירות לפסטיבל, אלא גם יצירות משנים קודמות וכאלו שלאו דווקא לקחו חלק. זה אחד היתרונות באירועים מסוג זה, שאינם מגודרים בארבע קירות כמו בגלריה, אלא ניתן לראות יצירות נוספות.

האמנים שהציגו הפעם הם:

Damsky מספרד, Leolyxxx משוודיה, Tant מחיפה, Missing מתל אביב, Manyearsago מתל אביב, Korma Dima מתל אביב, Keos מחיפה ו-Alin Mor מחיפה.

את חלקם הכרתי מקירות קודמים או מהאינסטגרם, ואת חלקם הכרתי בזכות הפסטיבל, כפי שחוויתי גם בפסטיבלים הקודמים. יש תמהיל מעניין בפסטיבל הזה ובאירועים דומים, שיש בהם שמות גדולים של אמנים מוכרים, ואמנים חדשים שמרתק להיחשף אליהם.

בנוסף לקירות בפסטיבל היה גם סיור, חנות (הו, החנות. תכף אגיע אליה) ועוד פעילויות. הספקנו להיות רק בחלק מן הסיור ובחנות לכן אפרט רק עליהם.

הגענו לסיור של יום שישי ב־13:00 בצהריים. דייקנו כמו שביקשו, הופתענו לראות את כמות האנשים שמחכים לסיור, הכמות שילשה את עצמה מהפעמים הקודמות. התרגשתי.

שמחנו להתחיל את הסיור, אך מפאת כמות האנשים ומערכת ההגברה הפשוטה שהייתה למדריך לא הצלחנו לשמוע אותו כלל. רצינו לנסות להיצמד אליו אך כמות האנשים לא איפשרה זאת. החלטנו ללכת לסיור עצמאי בין הקירות. שכחתי לציין כי בנקודת ההתחלה של הסיור הייתה חנות קטנה ובה פרינטים, חולצות, קטלוגים מהאירועים הקודמים ומארז גלויות מהאירוע האחרון. חנות עניינית, מרווחת ומאורגנת בטוב טעם. מחוץ לחנות היה שלט גדול של מפת היצירות, כתובתם ושם האמן. בעזרת המפה מצאנו לבד ובקלות את כל היצירות החדשות והיצירות מהפסטיבל הקודם (אבל, למה לא העלו אותה לפייסבוק? רחמנא לצלן).

בזכות הבחירה להבריז מן הסיור גילינו עוד מספר יצירות שלא קשורות לפסטיבל, כך שדווקא יצא לנו טוב. שתי יצירות היו ממוקמות מעט רחוק ואחת מהן גם במיקום לא כל כך אטרקטיבי.

העבודות על הקירות היו מגוונות ומרשימות. הייתה תחושה שכל אחד יכול להתחבר לפחות לקיר אחד, אם לא לרובם. חלק מהאמנים הכרתי לפני הפסטיבל וחלק בזכותו. סה״כ נהנו מאוד מהפסטיבל.

הייתה הצלחה גדולה בעיקר בזכות איכות העבודות וכמות האנשים שבאו לראות את היצירות שגדלה כל כך. סחטיין על העיריות שממשיכות לחלק אישורים וקירות לאמנים וסצנת אמנות הרחוב בארץ פורחת.


הקיר האהוב עלי: אזכולם היו בני“, אבל אם אתם מצמידים לי אקדח לראש אז אבחר בקיר של Alin Mor, הוא לא היה הקיר הכי גדול הוא היה מאוד צבעוני אבל לא הכי, אני חושבת שהוא מועדף עלי כי לרגע הרגשתי במקום אחר, הרגשתי בתוך העולם הקסום שהיא יוצרת.

יש פה ממתקים רציניים

להכניס למצב טיסה

Torino Graphic Days VOL3

מתחם תעשייה ישן התחפש לאחד ממתחמי העיצוב הגרפי והאיור הגדולים של איטליה. שלושה ימים של הוללות ויזואלית, הרצאות וסדנאות ממיטב היוצרים בעולם. היינו שם לסקר את האירוע.

קרא עוד »
Mixtapes

Mixtape – Barr Zutra

לכבוד מדור המיקסטייפ הראשון שלנו, בחרנו בבר זוטרא – מאיירת ויוצרת תל אביבית, להרכיב לנו פלייליסט שיתן לכם מוטיבציה מטורפת במקרה ואתם מתעצלים ליצור. ממש

קרא עוד »
לירון אשכנזי
unseen

לירון אשכנזי מפסלת עולמות

רגע אחרי הצבא, לירון אשכנזי הכינה תיק עבודות מושקע, שלחה ל-School of Visual Art בניו־יורק והתקבלה. כאן במגזין ולראשונה בעברית, המסע המטאורי שלה מהלימודים, התובנות בדרך, העבודה בסטודיו של סגמייסטר & וולש ועד החומרים המרתקים שהיא מפרקת ומרכיבה בהווה.

קרא עוד »
Filed under: להכניס למצב טיסהTagged with: , , ,

אל תדליקו לו נר – להב הלוי

אל תדליקו לו נר – להב הלוי

תאמינו ללהב הלוי כשהוא אומר לכם שהוא מצליח להישאר אופטימי. אחד המעצבים הבודדים שעוסקים במחאה, חוזה ונלחם בתופעות מדאיגות בחברה הישראלית, והוא כאן כדי להישאר ולהבעיר את השדה. לכתבה הבאה כדאי להכין ספל תה מהביל ומוזיקה מרגיעה, כי אין לדעת איך תצאו ממנה.

השם שלך ריחף במסדרונות ויצו כשם נרדף למחאה ישראלית לא מתחנפת. נחת חייזר עכשיו ממאדים, מה היו מספרים לו על להב הלוי?

זה הכל ידוע – אני מעצב גרפי. בתוך ההגדרה הזו אני עושה כל מה שאני יכול כדי להפוך את הסביבה שאנחנו חיים בה לטובה יותר, לפי תפיסתי. בספר למבוגרים של אריך קסטנר, שנקרא ״פביאן״ שתורגם לעברית לראשונה ב-1930, המקצוע של האדם ש״צייר״ את העטיפות של קופסאות במפעל סיגריות,  הוא ״גרפיקן״, המילה מעצב עוד לא היתה בעברית כנראה. ממש כמו שהסטודיו שלי ברחוב הרצל נקרא בית המעליה, כי היתה בו מעלית כבר מ-1925, אבל לא עדיין היתה המילה מעלית. אני אוהב את המילה הזו ״גרפיקן״. זה מה שאני.

קראתי באחד הראיונות שקיימו איתך בתחילת האינתיפאדה הראשונה (87) שהתחלת את הלימודים בבצלאל ופיספסת חודש שיעורים עם טרטקובר בגלל מילואים. ספר לנו קצת על המקרה, ועל התובנות שרכשת מאז. אלו הם היו הצעדים הראשונים שלך במחאה ועיצוב למחאה נכון?

האמת שבבית חינכו אותי לראות את הדברים בחיים כמו שהם צריכים להיות, את העוולות. אז אפשר להגיד שהייתי בענייני מחאה כבר לפני, אבל לבצלאל הגעתי באוקטובר 87, וחודשיים אחר כך התחילה האינתיפאדה הראשונה, ושם התחיל הבלאגן, למרות שבראייה לאחור האינתיפאדה ההיא היתה די צמחונית ביחס למה שקורה היום.

אז אירגנו הפגנה ברחבת המשביר בירושלים, כ-200 סטודנטים מבצלאל, חבושים במסכות שקופות כאלה עם פנים של נערה צעירה, תחת הסיסמא ״לא לאבד צלם אנוש״, אבל אז פעילי כהנא התחילו לזרוק עלינו סיגריות בוערות וכמה שוטרים איבדו צלם אנוש, ומפה לשם אנחנו, כחמישה עשר סטודנטים שקטים ונחמדים מבצלאל ואולי מורה אחד, העברנו לילה בתא המעצר במגרש הרוסים.

אחר כך היה טרטה, שבאמת למדתי ממנו את כל מה שאני יודע בערך. גם במובן של אסתטיקה, לא רק במובן הישיר של מחאה שכולם חושבים מניחים לגביו. וחוץ ממנו גם דב בלר, שנפטר לפני חודשים אחדים ושהיה המורה שלי להדפס. הוא לימד אותי לא לעשות מחאה בשביל שהחברים והמשפחה יגידו לך כל הכבוד וכמה אתה מבריק, אלא לוודא שהיא תפעל בעולם, במקום שהיא נוצרה בשבילו. סטיקרים, כרזות, לא חשוב מה – העיקר שזה יהיה ברחוב.

איך מערכת היחסים שלך היום עם טרטקובר כמעט 30 שנה אחרי? שברתם דיסטנס ונהייתם קולגות?

טרטה נשאר המאסטר שלי ונהיינו גם חברים לאורך השנים. אני יכול לומר שזה הוא שדחף אותי למה שאני עכשיו. בזכותו שלחתי עבודות ופוסטרים לתערוכות ותחרויות. פה ושם הוא ממש כעס על העצלנות שלי. ״למה אתה לא שולח לביאנלה בוורשה את העבודות שלך?״.

פעם אחת עניתי לו, בלאו הכי אני לא אהיה אתה אף פעם״, אז הוא ענה לי: ״כמה שנים יש בינינו?״

״עשרים״ עניתי, ״כמה פוסטרים אתה עושה בשנה?״ הוא המשיך, ״בערך עשרה״ עניתי לו. ״אז עוד 20 שנה יהיו לך עוד 200 פוסטרים? הנה נהיית אני.״ מאז אני שולח ומוזמן ומציג.

מעבר לזה לאחרונה הצגנו שנינו באותה תערוכה, ולא התאפשר לו להגיע אז כמובן ששלחתי לו תמונות של מה הדברים שהוא הציג. לא מזמן אפילו שמתי לו על הוול בפייסבוק את העטיפה לתקליט של חווה אלברשטיין שצייר (אני אוהב את המילה הזאת).

בדור הצעיר של המעצבים (בני ה-20 וה-30), האם יש מעצבים מחאתיים ישראלים שתפסו לך את העין?

האם קופץ לי שם של מישהו שעשה משהו גרפי בולט נגד (או בעד) משהו בזמן האחרון? אני צריך לחשוב על שמות, כרגע לא עולה לי דבר. אבל העניין הוא לא להיות מעצב שעושה מחאה, אלא שהדברים יהיו חלק ממך והעיצוב רק ישמש ככלי לביטוי במסגרת מה שאתה בלאו הכי. כל אחד אמור מה שביכולתו – לעצב פוסטר אם הוא מעצב, לממן הדפסה או הפצה שלו אם הוא בעל אמצעים, או להושיט עזרה רפואית אם הוא רופא. יש לי חבר שהוא טוב בכסף (בניגוד אלי למשל) ובזכות זה שהוא טוב בכסף, הדפסנו ופרסמנו והפצנו כרזות שלי יותר מפעם אחת, כשאמרתי לו תודה בפעם העשירית – כי הרי אנחנו אסירי תודה לכל מי שנותן לנו כסף – הוא סוג של כעס ואמר לי שאין צורך להודות לו, כי שנינו נלחמים באותה מטרה, כל אחד עושה את זה בדרך שהוא טוב בה. זה לא מעניין אם עיצבת פוסטר כזה אחר, מעניין אם אתה הולך ועושה איתו משהו – עומד בהפגנות, מפזר, מביע מחאה באופן אקטיבי.  הרי לייצר פוסטר זה עניין של כלום, כדאי מאוד שזה יבער לך וייצא ממך החוצה, אל המרחב.

אנחנו רואים פחות ופחות פרויקטי גמר בשנים האחרונות העוסקים במחאה. דווקא במקום האחרון שבו מעצב יכול לעשות כרצונו בלי לקוח, יש פחד מסוים לגעת בנושא. מהניסיון שלך באקדמיות, למה זה קורה?

נכון, אני מסכים איתך לגמרי. מוסדות אקדמאים נותנים פחות ופחות מקום, או דגש, ללוקאלי, מסמנים לסטודנטים שזה פחות חשוב, וזה מוזר בעיני ביחס לזה שעיצוב גרפי זה התחום היחיד שאי אפשר לייבא מאיטליה או מדנמרק או מעלי אקספרס, בגלל השפה העברית. הרי כל דבר, החל בהזמנה לבר מצווה של אחיין ועד לקטלוג במוזיאון ישראל, דורש מישהו שיודע לעצב בעברית, ואילו בשביל כסא ברצלונה של לה קורבוזייה או איזה פלסטיק של פיליפ סטארק צריך בסך הכל רישיון יבוא והרבה כסף. ויצו חיפה, למשל, מה שאני אוהב זה שנותנים מקום ללוקאלי, המוניציפאלי, העירוני, ורואים את זה בפרויקטים. אבל לדעתי, וכבר אמרתי את זה, אני חושב שיש איזה פחד מעיסוק בנושאים שמושכים אש, והכל הרי נהיה אש בארץ הזאת עוד לפני העפיפונים מרצועת עזה.

לבצלאל, למשל,  הגיעה המשטרה פעמיים או שלושה בשנים האחרונות, חלק מהן בגלל קורס שאני מעביר. היה המקרה הזה – לא אצלי –  של הסטודנטית שעשתה הכרזה עם רבין, חבל תליה, ביבי, אוסף של דברים, שעשו סערה וקראו לחקור את ההסתה וכמובן ההתלהמות של שרת התרבות, מירי רגב. מישהו מהאקדמיה היה צריך לעמוד מיד כשכל הרעש הזה התחיל ולומר – כבוד שרת התרבות אל תבלבלי לנו בשכל ואל תעשי סתם רעש. מספיק ודי! זה בגבולות האקדמיה ואין לנו צורך בהתערבות שלך. לגבי עניין ההסתה, זה פשוט עיוות לא נכון של המשמעות של ביקורת והסתה. אנחנו מוחים על מה שקורה פה, אנחנו מביעים דעה על הכיבוש, על הרג פלסטינים על הגדר, על הרעב והמצוקה, על הגזענות כלפי אתיופים, על גירוש הפליטים על מכירת אוצרות הטבע של כולנו לאיזה אוליגרך, על השחיתות והסיאוב, לא חסר על מה. אם יש לי ביקורת על ראש הממשלה זו ביקורת ולא הסתה, גם אם היא ביקורת מאוד מושחזת וחדה (ואני ממש מקווה שהיא כזו). יותר סביר שאם ראש הממשלה יתפנה להגיד שלהב הלוי בעייתי, זה כבר יהיה יותר בגדר הסתה, בהינתן בקהל ההולכים אחריו.

להיות הסטודנט או הסטודנטים הפלסטיניים שכותבים את שמות ההרוגים הפלסטיניים כאקט מחאה, אני לא מקנא בהם. שימשתי ״קבוצת תמיכה״ לכמה סטודנטיות וסטודנטים ערבים בבצלאל במהלך השנה החולפת, מישהו שהם יכלו להיכנס ולדבר איתו. אמרתי להם שזו פעם ראשונה שאני מרגיש שזה הרבה נוח, או קל, להיות יהודי. לא מקנא בהם, בסך הכל היו רוצים ללכת לזארה לדפוק קניות כמו כל החברים היהודים שלהם, לקפוץ לברצלונה או למילאנו, ויש להם את כל המציאות הזו על הראש, שנדמה לכולנו שאם את מבית לחם את כנראה לוחמת חופשת שמאלנית רדיקלית, ולא נערה בת עשרים או עשרים וחמש כמו כל החברים והחברות שלך לכיתה.

– אתה פעיל זכויות אדם, פעיל פוליטי ועושה המון פרו בונו עבור עמותות וארגונים, איך אתה מצליח לאזן את זה עם הסטודיו שלך blue collar שמאופיין בעבודה עם מסעדות וגופי תרבות?

תראה, אנחנו בסופו של דבר סטודיו מסחרי, שמתמחה בברנדינג ואסטרטגיות שיווק וכמובן קופירייטינג, אנחנו משתדלים לעזור במה שאפשר לגופים פוליטיים או חברתיים, אבל עד גבול מסוים, יש גופים שחושבים שהם צריכים פוסטר, שזה בסדר אבל בפועל הם צריכים אסטרטגיה, למשל – אחרי הרצאה באיזה כנס בתואר השני בשנקר בשנה שעברה, ניגשה אליי מישהי וביקשה ממני לעשות פוסטר עבור הועד להצלת ליפתא (הכפר הציורי ההוא בכניסה לירושלים) למען המאבק נגד בניית שכונת יוקרה ליהודים עשירים (מאוד, מאוד) במקום. אמרתי לה שאין בעיה שאעשה לה פוסטר ברבע שעה, אבל ששום פוסטר לא יציל לה את ליפתא, שמקסימום היא יכולה להדפיס אותו בעותק אחד ולשים במשרד ולהיות שמחה שלהב עשה לה פוסטר. מה כן יעזור? לפי התרבות השלטונית בישראל של העשורים האחרונים, זה ברור שמישהו משלשל לכיס כמה מיליונים בעיסקה כזו – שוחד, גניבות. כלומר צריך לצאת בתפיסה של ״היום קוראים לזה ליפתא, עוד עשר שנים יקראו לזה הולילנד 2״ ולהתחיל ללחפש את המעורבים, אלה שמצביעים בעיריה על הפרויקט, ולרדת לחייהם. אולי, אבל ממש רק אולי, מישהו מהם יתעורר ויחזור להיות בנאדם לרגע וימנע את הפרוייקט.

לבצלאל, למשל,  הגיעה המשטרה פעמיים או שלושה בשנים האחרונות, חלק מהן בגלל קורס שאני מעביר. היה המקרה הזה – לא אצלי –  של הסטודנטית שעשתה הכרזה עם רבין, חבל תליה, ביבי, אוסף של דברים, שעשו סערה.

מי בעיקר קהל הלקוחות שלך, והאם לפעמים העיצוב המחאתי מחלחל לעבודה ׳רגילה׳?

כולם הם לקוחות. ירקן מאילת, זוג חקלאים מגן שורק, הבראסרי, האחים הימן, מוזיאון הטבע, הוצאות ספרים, מסעדות ובתי קפה, אקדמיות. אסטתית, אני לא יודע ולא רוצה להבדיל או לעשות הפרדה בין עיצוב ״מחאתי״ למסחרי. בשני המקרים אני צריך ״למכור״ מותר. לעיתים זו תפיסה רעיונית שלא יפה להרוג ילדים, לעיתים זה לעודד קנייה של במיה הודית (״טעימה מאוד״ זה הסלוגן שלה), לכל אחד ממושאי העיצוב יש את האותנטיות של האסתטיקה שמשרתת את התוצאה הסופית. במשך שנים אני עיצבתי כמעט את כל העבודות שלי בפונט מנדטורי של ינק יונטף, שאליו אני קשור אישית ורגשית וחברית (לינק, לא לפונט), בין לעבודות מסחריות ובין לעבודות מחאה, וזה נראה אחרת בכל קונטקסט, היום קצת הנחתי לו כי כולם כבר עשו איתו כל כך הרבה שאני לא יכול להמשיך גם. מזל שינק עובד בקצב..

בזמנו עברת לניו־יורק. למה? ומה השיעור הכי חשוב שלמדת שם על עיצוב והחיים עצמם?

מסיבה מאוד מאוד פשוטה – ישבתי בתל אביב ורק רציתי לשמוע ג׳אז ולראות אמנות, ויום אחד הבנתי שזה לא סביר להמשיך לשבת פה אם זה מה שאתה רוצה. אז עברתי.בניו יורק נהיה שהייתה לי תעודה של תא העיתונאים הזרים של משטרת ניו יורק, תעודת עיתונאי, בניו יורק זה מאוד חשוב, אתה מאוד מאוד רוצה אחת כזאת, תאמין לי.
מה נשאר לי מזה? איזה עידון ביחס לעיצוב וביחס לסביבה. איזו תובנה על המקום של היחיד בחברה, שקצת חסרה כאן. אני אומר לסטודנטים שלי שהבעייה הישראלית מתחילה עם השכן שמוציא את שקית הזבל שלו לחדר המדרגות ללילה, כדי לזרוק אותה בבוקר שלמחרת, והם מסתכלים עלי כאילו אני זקן נרגן, אבל שם, בדיוק ברמה האישית הזו, מתחילה הפרימה של הסדר החברתי שלנו, של ״כל מה שמחוץ למרחב הפרטי שלי, פרוץ לגמרי ומותר לכל אדם״, שב חצי שעה במגרש החניה של איקאה, תראה לפחות חמש מכוניות, שהחלון נפתח ומתרוקנת לה המאפרה על הרצפה והרכב נוסע. אחר כך זה ליד הכספומט, ובכביש, ובנופש בכנרת ובמועדוני הלילה – ובכיבוש.

לאנשים יש עניין עם קווים אדומים, קודם מציבים אותם, ואז, כשמגיעים לקו אדום שכזה, פשוט מזיזים אותו רחוק יותר.

לאחרונה, השרה מירי רגב לא הכירה בקיומה של הגברת קרן כצנלסון, תוכל להרחיב קצת מה קרה שם? יכול להיות שטעית במיתוג שיצרת להם?

חח. קשה לי להגיד ביחס למירי רגב שאני טעיתי במשהו. יש בעייה עם המיתוג שלה, או יותר נכון, עם המוצר עצמו. זו תופעה אצלה שהיא פותחת את הפה עוד לפני שהיא חושבת, כמו שהיא התהדרה בסרטי טרנטינו ולאחר כמה שאלות נתפסה בקלקלתה, לצאת באמירות שהיא לא שמעה על גברת כצנלסון, הדברים האלה מעידים על הטפשות והיהירות שלה הרבה יותר מאשר על יכולות המיתוג שלי ושל האנשים שעובדים איתי

אתה 30 שנה בתחום העיצוב בארץ, וראית תהפוכות בחברה הישראלית – חוק לאום, חמישים או שבעים שנות כיבוש, שנאת זרים והומופוביה. ברטרוספקטיבה לאחור, איך ניתן להגדיר את המושג ״ישראלי״ בימים אלו? איך היה צריך להיות מוגדר על פי תפיסתך? ואיך ניתן לחנך או לשים מראה בעזרת המחאה?

 

אתקן אותך לגבי המילה תהפוכות, אין פה ולא היו פה תהפוכות, אלא הידרדרות, מה שאנשים אוהבים לכנות – מדרון חלקלק, שלתפיסתי החלה במלחמת לבנון הראשונה ב-82, והתגלגלה כמו כדור שלג, רק שהיא בעצם כדור בוץ, שלא לומר מפולת של ממש.
כבר אז התחילו להישבר קונצנזוסים בחברה, של להקריב את עצמך למען אידיאל גדול יותר (כל ה״טוב למות בעד ארצנו״, הטיפשי הזה) העדפת הפרט את עצמו על פני הקולקטיב, ובצדק.
אתה מתיישב בבית קפה בשדרות רוטשילד, 2-3 קילומטרים ממך יש את עשרות אלפי פליטים שחיים במצוקה. 20-30 קילומטר הלאה מזרחה, יש את הכיבוש ו-200 קילומטרים יש המצוקה הנוראית בסוריה. זה חלק מהמציאות שלנו, לא רק לבחור בין סושי לחומוס.

הזמינו אותי להרצות ביוון באיזה כנס מעצבים לפני כמה שנים, שברתי את הראש על מה להרצות. כל כמה שטוב פה לדעת ביבי – אני לא מעוניין להיות שופר של המדינה. כל כמה שרע פה – אני מתמודד מנסה עם העניינים האלה כאן. חשבתי מה אני יכול להציע למאזין מבחוץ, ואז זה נחת עלי, קראתי לזה one espresso one occupation, בעצם זו הגדרת שגרת היום יום שלי כמעצב שחי בתל אביב – דקה מעצב מלון בוטיק ואז פתאום מקבל טלפון מאיזה ארגון כמו ״הוועד הציבורי נגד עינויים״ שצריך משהו דחוף, אז שם את הבוטיק בצד, מענה איזה מישהו וחוזר לדקדנס…

הפחד שלי תמיד היה שרק לא אגיע לאיזה מנוחה ונחלה ואהיה מדושן מעונג ואפסיק לעשות, שלא ״אשמין״. שלא אאבד רגישות, שאדע מתי להגיד שהאספרסו כבר לא טעים, שאי אפשר להמשיך לעשות לוגו למסעדה כי הכל נורא מדי מסביב. וזה לא קל. א. כי אנשים חושבים שפשיזם זה שהם יקומו יום אחד והשמיים יהיו אפור כהה ואנשים במדים שחורים ואלות יסתובבו ברחובות ויאספו אנשים אחרים אל מכוניות שחורות גדולות.וזה לא בדיוק ככה. ב.לאנשים יש עניין עם קווים אדומים, קודם מציבים אותם, ואז, כשמגיעים לקו אדום שכזה, פשוט מזיזים אותו רחוק יותר.

איפה היית כשרבין נרצח? ספר לנו קצת על המסורת של חלוקת פוסטרים ביום השנה לרצח רבין.

האמת שהייתי בניו-יורק. חזרתי לארץ רק כמה שנים לאחר מכן. כשחזרתי החלטתי לעשות את זה בתור אקט חינוכי, לילדים הפרטיים שלי, שילמדו דרך פעולה חוזרת, שלא הורגים בנאדם בגלל שאתה לא אוהב את הדעות שלו. לאט לאט זו נהייתה מסורת, עיצוב והדפסת פוסטרים וחלוקתם ביום השנה לרצח בכיכר. זה הפוסטר ה-18 השנה. יש בזה משהו בראייה לאחור, שלא יכולתי לחשוב עליו, וגם לא הייתי אמור, התפקיד שלנו זה לעשות, לא לחוות דעה על העשייה.
יש משהו במסורת הזאת, שאני גורר אליה גם את הילדים שלי, עד היום שיגידו לפסיכולוג שלהם שזה דפק אותם. אותי חינכו על חינוך במעשים, אתה רוצה לשנות משהו? תעשה את הדבר הנכון וככה תלמד אחרים.
הכי קל להפסיק עם זה, אבל חייבים להמשיך, למרות חסרים 1000 ש״ח להדפסה, לפעמים יש דד-ליינים להגשות, לפעמים נזכרים יומיים לפני התאריך שצריך להדפיס ואתה נמצא בניו-יורק ולשכנע את בית הדפוס להדפיס בחמישי ולהשאיר את זה בשישי מחוץ לדפוס שאוכל לאסוף את זה כדי לחלק במוצ״שׁ, ולפעמים זה סתם פוסטר לא טוב. אבל עדיף פוסטר בינוני על אין פוסטר.

איך אתה מתחיל לייצר פוסטר או דימוי מחאתי? איך אתה משיג את חומרי הגלם, באיזה פונטים אתה אוהב להשתמש?

כמו שאני רואה את זה אין לי באמת סיסטמה, אני בוחר את הנושא (או הנושא אותי), יושב כותב עשר דקות מילים ואסוציאציות, ניבים וביטויים, ובטווח הזה בדרך כלל מתגבש משהו. משם הדימוי ובחירת הפונט רץ מהר מאוד ולפעמים זה נע בן רבע לשעה לשעה עד התוצאה הסופית שעולה לפייסבוק או יורדת לדפוס.

הפוסטר שיצרת ל-MeToo קיבל חשיפה גדולה ונתלה בלא מעט בתי עסק בתל־אביב. האם זה לא דבר בעייתי שגבר מייצר דימוי למחאה פמיניסטית? או שמא MeToo עוסק בבעיה מורכבת יותר מגברים שמטרידים נשים?

אני לא רואה את את הסתירה, זה התחיל מדיון בסטודיו לעיצוב פוליטי שלי בבצלאל, בשבוע שכל הקמפיין הזה עלה בעולם. הם היו צריכים לעשות עבודה בנושא, והתפתח שם דיון על מקומו של מעצב גבר בקמפיין שכזה. אחד הסטודנטים אמר שלא הצליח להתחבר לנושא כי הוא לא מרגיש שייך. זה מצחיק. זה כמו שישראלי יגיד לך שהוא לא יכול לעשות פוסטר נגד הכיבוש כי הוא לא בצד הנכבש. תאר לך שהייתי מחכה שמעצבים פלסטינים יעשו כרזות נגד הכיבוש. חשבתי על זה בנסיעה בדרך הביתה. למחרת, קמתי בחמש בבוקר ותוך פחות משעה עשיתי אותו והעליתי לפייסבוק. למען האמת עשיתי אותו כל כך מהר, שהשתמשתי בפונט אקצידנז, רק בגלל שהוא הראשון ברשימה של הפונטים. עד כדי כך לא ביזבזתי זמן לרדת עד שאגיע להלווטיקה.

האמת שהופתעתי מכמות ומהירות השיתופים והתגובות, ותוך כמה שעות הורדתי אותו לדפוס. זה חולק בכמה בוטיקים ובתי קפה וכל העותקים נעלמו כלא היו, וגם הודפס על ידי ארגונים פמיניסטיים בלונדון ובניו יורק. בתור גבר, כל מה שיכולתי לעשות זה להביע הזדהות, סולידריות, וזה מה שעשיתי כמיטב יכולתי. אני מקווה שבהצלחה.

איך מצליחים להישאר רלוונטיים, בעולם דיגיטלי המתבסס על תרבות אינסטנט ומיצוי מהיר, האם יש סיכוי שנראה פוסטרים בצורת גיפים או לפחות אינטראקטיביים?

האמת שאני מסתכל על עניין הגיפים ככלי עבודה, זה מאוד חזק. אבל אין סיכוי שאני אעשה את זה יותר טוב ממעצב צעיר שנולד לטכנולוגיה הזאת. ניסיתי פעם לעשות גיף – ועשיתי אותו בדרך היחידה שאני יודע – באינדיזיין, כל פריים של שתי שניות היה דף וכדי ליצור רצף של 10 שניות הכפלתי את הדף פי 5. פרימיטיבי, אני יודע. תאמין או לא, עכשיו אני מתחיל ללמוד לעשות גובלנים, התמונות האלה של הסבתות עם חתיכות צמר הרקומות שמראות כל מיני גנים אירופאים מעוררי קנאה, אני חושב שיש בזה כח נהדר לרקום דימוי כזה, לצלם אותו ולהשתמש בו בפוסטר. גיף זה בסך הכל עוד פורמט עם איכויות ואפשרויות משלו, כמו דפוס רשת, כמו תחריט, כמו מדפסת דיגיטלית.
אנחנו רק חושבים שאנחנו דור של אינסטנט וממצים מהר, כל פעם שאני חוזר ממקום מסוים אני כותב בפייסבוק מכתב (מכתב מניקוסיה, שנחאי וכו׳) בום 1200-1500 מילה. עוצרים אותי חברים מהפייסבוק ואומרים לי ״שמע, בדרך כלל אני לא קורא יותר משתי שורות אבל את שלך קראתי הכל״ .זה אומר הרבה. הלוואי והיה לי תקציב להדפיס הכל, כי אני אוהב דברים מודפסים. אבל גם הפייסבוק הפך למרחב ציבורי שאפשר לעבוד איתו.

איך אתה מצליח להישאר אופטימי?

מה רע לנו? אנחנו יושבים פה ומנתחים את עצמנו. יכולים לעשות קפה או לרדת לבירה. מאיפה הגיעה כל ההתעסקות הזו באופטימי/פסימי, טוב לי/רע לי, אני מרגישה שזה לא זה וכו׳, יותר מדי טוב לנו, איך לא אהיה אופטימי.


אני רוצה לחזור שניה לעניין האינסטגרם – הבנתי שהאינסטגרם זו יותר פלטפורמה לעבודה והפייסבוק לבלבולי מוח. למשל, העמוד העסקי של ״הצווארון הכחול,״ הסטודיו שלי, המון זמן לקח לי עד שהבנתי מה אפשר לעשות שם, שהרי אין טעם סתם להעלות עבודות או לשים תמונה של הצוות אוכל צהריים. בסוף קראנו לזה Garbage Time, ואנחנו מעלים לשם דווקא את העבודות שנפלו בעריכה, סלוגנים ולוגואים שהלקוחות לא בחרו מכל מיני סיבות, אמרתי בסטודיו – נראה לי שפיצחנו את זה.

איך מוזיקאים נותנים לך השראה?

אני עשרות שנים שומע ג׳אז, יש לי ספריית דיסקים ותקליטים עצומה, אלפים. עכשיו אני ברגרסיה, עד כדי כך שאני רוכב ברחבי העיר על אופניים עם אוזניות ושומע מוזיקה. הכל – ראפרים ופופ ואת הרקוויאם הגרמני של ברהמס ואת הפסקול של שעת הצוענים. נהייתי ממש פח זבל של מוזיקה.

עכשיו אם תעצור אותי ברחוב ותיקח לי את האוזניות, רוב הסיכויים שתשמע את לילי אלן (Lily Allen) או את הראפר Lupe Fiasco. אם אתה ממש רוצה להרגיש אני לרגע, שים את Him של לילי אלן. מי ששרה ששואלת אם אתה חושב שאלוהים נוהג ברכב בלי ביטוח, איך אפשר להתנגד לה. רק מאיך שהיא מבטאת את – Creedence Clearwater revival אני מוכן לחיות איתה עד יומי האחרון. אבל אתה חייב להתנגד למשהו כדי להנות מזה ממש

קישורים:

BLUE COLLAR

 

יש פה ממתקים רציניים

להכניס למצב טיסה

סחוניה – אמיר ורשף משוטטים

אמיר פרסיה ורשף טסלר רון משוטטים בפריפריה – קריית מלאכי, חדרה, ירוחם. האחד מאייר ומעצב, השני כותב. יחד הם מייצרים את ׳סחוניה׳ – פנזין שוטטות. מה שהתחיל כתרגיל בקורס פנזינים בבצלאל הפך להיות מסע אנתרופולוגי מלא חמלה.

קרא עוד »
ivan-kovac-562539-unsplash
אספרסו קצר

פקק תנועה

גלית גאון מדברת על סצנת העיצוב המקומי בכתבה למדור עיצוב, ואנחנו מרגישים בפקק מחשבתי אחד גדול. בואו נחשב מסלול מחדש.

קרא עוד »
גל צרפתי
Mixtapes

Mixtape – Gal Tsarfati

הישר מחופה הדרומי של אנגליה, אנחנו מביאים לכם פלייליסט מלא בג׳אז, סול והפתעות בסוף. גל צרפתי על עמדת התקליטים – מאייר ואבא לחתול בשם דזמונד.

קרא עוד »
Filed under: unseen, להכניס למצב טיסהTagged with: , , ,

Torino Graphic Days VOL3

Torino Graphic Days VOL3

מתחם תעשייה ישן התחפש לאחד ממתחמי העיצוב הגרפי והאיור הגדולים של איטליה. שלושה ימים של הוללות ויזואלית, הרצאות וסדנאות ממיטב היוצרים בעולם. היינו שם לסקר את האירוע. כי בינינו? קצת חבל שלא תכירו את הפסטיבל הנהדר הזה.

מתחם היריד - דוכני הדפס והוצאות עצמאיות

כשמשהו קורה בפעם השלישית, אז זה לא רק גלידה אלא גם מסורת. Torino Graphic Days VOL3, במהדורתו השלישית, היא יוזמה של Print club Torino, קבוצה של מעצבים ויוצרים שכמו רבים מאיתנו היה חסר להם משהו בעולם העיצוב. המשהו הזה היה ליכלוך, ריחות של דיו וחוסר דיוק שמאפיין את העידן הקודם של העיצוב הגרפי הקלאסי. מפעל ישן שהפך מתחם עבודה בתחומי העיצוב והחדשנות סיפק להם את המקום הדרוש ליצור. בקומת המרתף הם יסדו את חלל העבודה לפני מספר שנים. מאז, הם מעבירים סדנאות לדפוס משי, כריכת ספרים, ריזוגרף ואוטוטו גם דפוס בלט עם הרכש החדש – מכונת הידלברג שיודעת לעשות הכל – הטבעות, שטאנצים, וכמובן להדפיס.

מתחם הפסטיבל חולק לשנים, הראשון, האזור המסחרי של הפסטיבל, והשני, מתחם התערוכות, ההרצאות והסדנאות. תוכנית הפסטיבל היתה מאוד מגוונת וכללה סדנאות והרצאות של מיטב המעצבים והמאיירים שיש לאירופה להציע. לדוגמא: Saatchi ,Pentagram ,Slanted.

MOSTRA MERCATO

בהמלצת המארגנים, התחלנו את היום בחלק השוק, שם הציגו עשרות יוצרים את מרכולתם, שולחנות עמוסים בהדפסים בטכניקות שונות, הוצאות לאור עצמאיות, מאיירים ויזמים בתחום העיצוב. אספנו לכם כמה כאלה ששווה לעקוב אחריהם ולקוות שחלקם יתחילו למכור מוצרים אונליין. איטלקים הם קצת עם מסורתי בקטע הזה.

Zanna dura

הראשונים ברשימה ששמחנו להכיר הם Odio (באיטלקית – ׳אלוהים אדירים׳),סטודיו לעיצוב גרפי ודפוס משי היושבים בעיר פראטו, הסמוכה לפירנצה. הבעלים, לורנצו, בחור צעיר ושאפתני, יוצר פוסטרים, תיקים וחולצות שגרמו לנו להיפרד מכמה מטבעות עבור תיק בד איכותי מודפס בעבודת יד. כמו כן במהלך היום הם ביצעו הדגמות לייב של דפוס משי.

Odio design

הוצאת הספרים העצמאית UltraBlu מתמחים בהוצאת פנזינים, ספרים מאוירים ויצירות אמנות. היא הייתה היעד הבא שלנו. הם מדפיסים את רוב הספרים שלהם במדפסות ריזו, לרוב בשני צבעים. את תשומת ליבנו תפס פנזין קטנטן שהיה מעין ניסוי חברתי בהבנת ניבים מקומיים. למי שלא יודע, איטליה מחולקת למחוזות ולכל מחוז יש ניב ודיאלקט ייחודי משלו. ככה מילים שמקורן בדרום איטליה, לא יובנו על ידי איטלקי מהצפון. אז מה עשו? הגרילו בן שלל יוצרים מגוון מילים בדיאלקטים שונים והם התבקשו לצייר את מה שהבינו מהמילים. רעיון נחמד, ותוצאה שכיפית לדפדף. 

עוד בתחום והמגזינים העצמאים היה ניתן למצוא שם את מגזין PELO היוצא פעמיים בשנה. הקימו אותו קבוצת מאיירים וכותבים איטלקיים כאשר כל גיליון מתכנס תחת נושא מסוים. בדוכן צמוד פגשנו צמד, מאיירת ומאייר, שיסדו את Laboratorio Zanna Dura, שיתוף פעולה בין שלושה מאיירים המדפיסים את כל העבודות שלהם בדפוס משי. תוכלו למצוא בין העבודות שלהם הדפסים, פנזינים וספרים קטנים, עם חיבה גדולה לחתולים מודפסים (דר פישר, זה בשבילך!). 

קבוצת אמני דפוס נוספים ששווה להזכיר הם Archivio Tipografico ,שהקימו בטורינו, מרכז לשימור ולימוד דפוס בלט. בכדי להדפיס, משתמשים באותיות עופרת ובטכניקות ״מתקדמות יותר״ כמו צריבת פולימרים כדי להדפיס תמונות ודברים מורכבים יותר. ליריד הם הגיעו עם מכונה קטנה והדפיסו איתם גלויות לעוברים השווים. כמו כן הם משמשים כהוצאה לאור של ספרי אמן יחודיים. למי שמעוניין, ניתן לתאם במייל ביקור במקום. 

מעבר ליוצרים עצמם, שהיה כיף להכיר ולדבר איתם, הכרנו גם יזמים בתחומים דומים ואפילו כאלה שהמציאו מוצר והגיעו ליריד כדי להציג אותו בפני הקהל. PRINTI באו להציג את ערכת הדפס הלינולאום שלהם. קופסאת עץ המכילה את כל האביזרים הדרושים ונהפכת ל-Proofing Press, מכבש הדפסת ניסיון. מוצר מעניין, שאחרי מקצה שיפורים יגייס כספים במימון המונים.

Spazio espositivo

לאחר מסע רכישות מוצלח והיכרות עם יוצרים, ירדנו לבקר בחלל התערוכות והסדנאות, לא לפני שקפצנו למתחם משאיות האוכל, כדי לנוח ולאכול (uncoated צועד על קיבתו). בחלל היה מבחר מגוון של תערוכות פוסטרים, עטיפות ספרים, מעט פנזינים וקצת חידושים בתחום הדפוס. המדיום השולט בתערוכות היו בעיקר פוסטרים, בין אם אלו היו כרזות קריאה להפגנות איטלקיות משנות ה־70, עיצוב שוויצרי עם טיפוגרפיה מוקפדת, ופרויקט מעניין שנקרא BAUGASM, שבו האמן Vasjen Katro  יצר פוסטר ליום במשך שנתיים ודרך זה בוחן את העיצוב על פי היכולות הטכנלוגיות והעיצובית שקיימים לרשותינו. מתחם זה כלל פוסטרים בפורמט וידאו שנועדו לחיות בעולם הדיגיטלי.

משם המשכנו לנציגות הפולנית, Acopulco studio עשו פרפורמנס של ציור קיר לייב. ותערוכת בהשראת בית הספר לפוסטרים ב־ורשה שפרח בשנות ה־50. כמו כן הוצגו חידושים בתחום הדפוס, כמו שכבר הצגנו בחשבון האינסטגרם שלנו דיו זרחני לדפוס אופסט, שפותח על ידי כימאי צבעים, הידוע בשם הבמה 70magenta

בנוסף, היו תערוכות קטנות יותר של עיצוב כריכות ספרים איטלקיות ישנות, פאנזינים איטלקיים בשנים האחרונות,ותערוכה של דימויים המושפעים משער הניו־יורקר. 

רגע לפני שסיימנו, ירדנו לחלל הסדנאות המנוהל על ידי Print Club Torino , חלל מטריף המכיל כל טוב, קרוסלת דפוס משי, שלוש עמדות הדפסה רחבות ידיים, פלוטר, מכונת ריזוגרף ומדפסת בלט חדשה. בזמן שהגענו התרחשו שתי סדנאות במקביל, דפוס משי אקספרימנטלי שהועברה על ידי Heretic Spectral nation, והדפסת ריזוגרף. במהלך שלושת הימים הועברו במקום סדנאות לטרינג, ציור שלטים, איור ועיצוב. 

שם כבר נגמרו לנו הכוחות והריכוז וכבר היינו רעבים שוב, אז החלטנו לחזור למרכז העיר. במונית תהינו האם משהו כזה יכול לקרות בישראל? מבחינת תוכן, ארגון, חשיפה לקהל רחב. מי יודע, אולי תשמעו מאיתנו על גרפיק דייז מקומי משלנו. אנחנו אופטימים מתמיד. כדאי גם לכם להיות!

יש פה ממתקים רציניים

Julia Barashkova‏ (Photography: Aya Wind)
אספרסו קצר

יוליה ברשקובה לא נחה

יוליה ברשקובה היא אדריכלית ביום ומולטיטסקרית של פרוייקטים אישיים בלילה. לצד עבודה במשרד לאדריכלות נוף ועיצוב עירוני, היא גם עוזרת מחקר במכון לחקר הטקסטיל בשנקר. בין לבין, היא משתתפת בשבוע האיור 2018.

קרא עוד »
דקל חברוני
Mixtapes

Mixtape – Dekel Hevroni

השבוע אנחנו חוגגים פלייליסט מגוון מאוד, עם יוצר שכל מהות היצירה שלו היא מוזיקה, מוזיקה ועוד קצת מוזיקה. מי שעדיין לא מכיר את דקל חברוני,

קרא עוד »
Mixtapes

Mixtape – ANAT GUTBERG

חדשה דנדשה, יצאה מדלתות בצלאל, ענת גוטברג מעצבת מוכשרת עם משיכה חזקה לדימויים שזזים ומוזיקה. ענת, בחרה לנו מוזיקה רגועה ללילות ארוכים ומהנים ולרכיבות אופניים

קרא עוד »
Filed under: להכניס למצב טיסהTagged with: , , ,

איתמר חפץ מצייר אותיות

איתמר חפץ מצייר אותיות

איתמר חפץ נחשף במקרה לתחום הטיפוגרפיה הידנית. הוא למד קולנוע בארצות הברית ונרשם לסדנת הדפס ששינתה את חייו, מאז הוא לא מפסיק לצייר אותיות בכל מדיום אפשרי.

ספר לי קצת על מי אתה, איפה למדת, מה אתה עושה? 

״אני איתמר, עושה עיצוב גרפי ביום יום ומתפרנס מזה בעיקר. מבחינת לימודים, 
אני בן ארבעים, אז בשנת אלפיים בערך עברתי לניו יורק, גרתי שם איזה עשר שנים ושם למדתי. התחלתי ללמוד קולנוע ואחרי שנתיים של קולנוע עברתי ללימודי הדפס ב-SVA, שם במשך שנתיים התמחיתי בהדפסי תחריט ודפוס משי. בעצם לא למדתי אף פעם עיצוב בצורה קלאסית. לאחר שחזרתי לארץ, עבדתי בסטודיו שקוראים לו ׳דוד ויוסף׳ לתקופה מסוימת ויצאתי לדרכי העצמאית. עכשיו אני מלמד באקדמיה, קורס בשנה ד’ שאני עוזר להעביר במכון הטכנולוגי בחולון. עד לתקופה האחרונה החזקתי בפרופיל עסקי, עכשיו התחלתי לשחרר שוב עבודות מחדש באינסטגרם בעיקר״.

חשבון האינסטגרם שלך ״הפליל״ אותך ונראה שהגעת לאחרונה לעולם הטיפוגרפיה הידנית והקליגרפיה. איך הגעת לזה? איך זה תפס אותך?

״זו שאלה מעניינת. אני חושב שהרבה זמן ציירתי אותיות בלבד. המון זמן פשוט עשיתי דודלינג של אותיות ולא חקרתי אותן לגמרי. פשוט זה הרגיש לי שהייתי במדיום שלא היה נכון עבורי. אני חושב שהייתי נורא עסוק בלהיות מדויק עם עיפרון ולחזור על אותה זווית. זה גמר אותי ולא הצלחתי לייצר אפילו את האות אל״ף. העיפרון עובד על משהו שהוא לא חי. פעם ראיתי מדריך ללימוד גיטרה והמדריך אמר, ׳יודעים מה הבעיה בגיטרה? שאנשים לומדים על משהו שהם לא רוצים לנגן.  אם אתם רוצים לנגן משהו, אז תתאמנו על זה׳.
זה לא אומר שאתה צריך לדעת עכשיו את כל הסולמות הפנטטונים ואת כל התפיסה, פשוט תעשה את מה שאתה אוהב. ואז התחיל אצלי מין חיפוש שממש נבנה והוא כזה יום־יומי. הוא מושך אותי למקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם. 
עבדתי אצל מישהי שקוראים לה אנה זכאי, מורה לקליגרפיה בארץ והיא ממש טובה, פתחה בפני את העולם של קליגרפיה, עבודה עם הכלים הקליגרפיים וההתנהלות עם דיו וטיפוגרפיה ידנית. היא מדהימה בעיניי. היא מלמדת אותך שאתה לא צריך לפחד לצייר סריף״.

מה האג׳נדה שלך בתור מעצב?

״אל״ף, הקליגרפיה היא בסיס טוב לכל לוגו בעצם. גם אם הוא אחרי זה לא מתקבל  הכיוון הקליגרפי, עצם העובדה שאתה לא מפחד לייצר אות בסיסית זה משהו שעוזר לתחום של לוגואים, מיתוג וכו’. אבל אני כן מנסה להכניס כמה שיותר מהעבודה הידנית לתחום. זה פשוט משהו שהוא טבעי ואני מנסה כמה שאני יכול לבחור לקוחות מתאימים, בהתאם. אתה יודע, לפעמים אני אקח לקוחות במחירים יחסית זולים בשביל לדוגמא לעבוד עם מוסיקאים, או לעשות דברים רק בשביל לשמור על האדג’ הזה של העבודה, שתהיה בכל זאת מסחרית אבל ידנית.
אני מאוד אוהב לעבוד עם מוסיקה, זה תחום שמלווה אותי הרבה מאד שנים. אני לוקח  את הכיוון הידני או הקליגרפי להפקת סדרת הדפסים שאני מוציא בכמה נושאים, משהו שהוא יותר פרטי ופחות ללקוחות אבל תוצע למכירה בסופו של דבר״.

אז עכשיו מי הלקוחות שלך בעצם?

״אני עובד עם חברות בתחום הסולארי ובתחום ההיי-טק. עובד עם קבוצות מחול, אחת מהן היא אורלי פורטל, שאני נהנה לעבוד איתם. היא נותנת לי יד חופשית לעשות מה שאני רוצה. עכשיו היא עושה סדנה בברזיל וזה מאד מתאים לסגנון שלי, והפוסטר הזה לדוגמא הוא פוסטר שכזה, אתה יודע, יצא בשלוש דקות של פשוט לקחנו את ה-50×70 (גודל ממוצע של פוסטר – ח.ש.) וכתבנו נשיקות לברזיל, וזהו. היא נותנת לי להשאיר את זה ככה ומאפשרת לעולם הטיפוגרפי שלי לקפוץ קדימה. אני מאד אוהב את זה״.

איתמר חפץ
איתמר חפץ

מעולה, זה כיף תמיד לקוחות שנותנים לך יד חופשית וגם בד”כ אלו העבודות שיוצאות הכי טוב. כשיש לך יד חופשית עם מישהו אחר, במיוחד אם הוא בתחום היצירתי.

״מאד. איתה זה היה מאד חשוב. כי אני חושב שהיא עוסקת בחיפוש, והעבודות שלי קשורות קצת במידה מסוימת לאיזשהו חיפוש, החיבור הוא די מיידי. בנוסף,
יש לי לקוחות מתחום האדריכלות שאנחנו עושים כל מיני ספרים על בניינים מדי פעם או תחומים נוספים באדריכלות. אני עובד גם עם איגוד העורכים וכל מיני עמותות מסוימות. יוצא לי לעבוד קצת גם בהתנדבות, שכולל מיתוג, והרבה ארט־האוס מה שנקרא״.

אני חושב שהפריחה שלך בתחום הזה של הקליגרפיה ידנית והטיפוגרפיה האקספרימנטלית מעניינת מאוד. בוא נדבר רגע על התהליך היצירה שלך, מהרעיון הראשוני ועד נייר מלא במילים ואותיות, שימוש בכלים, ניסיונות, סקיצות, שילוב עם אימג׳ים וכו׳.

״יש את עולם המעצב שהוא פונה יותר לפורמט וטרנדיות, וכל מיני דברים בסגנון. בהנחה, שאני הולך לייצר איזשהו משהו שהוא לגמרי ידני אני בד”כ אתחיל עם  parallel pen (עט של Pilot לקליגרפיה – ח.ש.) ופשוט אכתוב הרבה דברים. אקשיב למוסיקה ואכתוב. מצאתי שקצב, תנועה וכתיבה הם דברים שעובדים ביחד. יש סדרה שאני עובד עליה והיא נקראת ׳ארנה׳, אז אני משתמש בקצה של העט פרלל  שנהיה קו נורא נורא עדין. אני עושה מעין טאפינג כאלה, ומדמה לעצמי מין מקצב. זה נותן לי לפעמים הרגשה של כתיבה, לדוגמא: אני עושה נגיד one ta ta tata, אז אני יכול להגיד one ta ta, פאק איט, אין לי מה לכתוב.
אני עושה הרבה כאלה, עד שפתאום מוצא איזה משהו שאומר ׳אוקי, יש לי פה סיפור׳, או לפעמים איזה מין דמות של דיאלוג פנימי של מה אני מרגיש בזמן שאני שומע את המוסיקה הזאת, ומשם מתחיל לחפש כיוון ידני או ביטוי ידני.

הרבה פעמים אעצור ואחליף את הכלי שאני עובד איתו כדי לגוון, בשלב הזה המחשב מבחינתי סגור. מבחינתי לגוון זה לדוגמא: מהפראלל פן אעבור פתאום לאקריליק, אני מגלה שאת הדברים שכבר המוח שלי התרגל לעשות עם הפרלל פן או עם הקליגרפיה זה פתאום מרגיש לי אחרת. בעצם יהיה לי עוד הזדמנות להסתכל על עצמי כבן אדם שיושב וכותב את הכל העניין של אומנות הכתיבה בעט, מכלי אחר, מזווית אחרת, מיכולות אחרות ובעצם נוגע בכיוון חדש שמעניין אותי.
גם שילובים הם נהדרים, או לפעמים לכלוך שמגיע מאקריליק יושב לי טוב עם הקליגרפיה או דברים כאלה. אז אני זז הרבה מאד. אני מנסה לא להיות מקובע בכלי שאני משתמש בו, או בפורמט או במדיה. וזה עוזר לי מאד לייצר דברים שונים״.

איתמר חפץ

כשאתה עובד עם דימוי, למשל תמונה, אתה עובד ישירות על התמונה או שסורק ובמחשב משחק עם כל השכבות?

״בתקופה האחרונה אני כמעט ולא משתמש באימג’ים. זה רק עניין של בחירה אבל אם אני צריך לעשות אימג’ אז כן, אני אדפיס ואכתוב עליו. אבל לפעמים, זה דבר שהוא לא כל כך נעים לי לעשות. יש משהו בפורמט הזה שלפעמים מחייב אותי לדייק ואני לא אוהב את זה. הרבה פעמים אתחיל לצייר על דימוי ואשים את זה בצד כרפרנס.
לאחר מכן אמשיך את העבודה על דף לבן, אעביר למחשב ואשלב בפוטושופ את המרכיבים. אין לי איזה אג’נדה בדבר הזה״.

איתמר חפץ

״לפעמים הרגשה של כתיבה או משהו כזה, אז אני עושה נגיד one ta ta tata, אז אני יכול להגיד one ta ta, פאק איט, אין לי מה לכתוב״.

תאר את האווירה שאתה יוצר בה. יש שם איזה משהו מיוחד, משהו שנותן לך השראה בסטודיו.

״אני חולק סטודיו עם חברים מעצבים ואנשים מאד מאד מוכשרים, זה מעין חלל משותף כזה. אנחנו שלושה בחדר, זה דבר מאד מפרה. כמו wework האלה רק אישי. אלו הם חברים ואנשים שאנחנו הרבה מאד שנים ביחד, אין פה הרגשה של ניכור. אני מאד אוהב את שעות הלילה לעבודה, למרות שיש לי ילד, אני מאד מושך את הלילות. הטיפוגרפיה הזאת שאני עושה, דורשת המון המון זמן. אז זה פשוט, צריך לשבת המון ולכתוב ולכתוב ולכתוב. לכן, חשוב לי מאד האימון והוא חלק מהשגרה שלי ואני מאוד מקפיד עליו.

הסטאפ שאני יושב עליו, מעבר לזה שיש אנשים נורא מוכשרים לידי, אז מאד כיף לקבל גם דעות ורעיונות, אני יושב על קאטינג בורד, זה מאד חשוב, הסביבה שלי צריכה להיות לא הכי עיצובית קלאסית. אני מאד אוהב את הלכלוך סביבי, מאד אוהב שיש דיו סביבי כל הזמן״.

ידני פרופר.

״כן, צריך כל הזמן שיהיה איזה שהוא משהו זז, איכשהו במידה מסוימת״.

זז, נשפך, נוזל, נשאר כתמים על ה…

״מזיע, כן. זה גם חלק מהעבודות. הרבה מהעבודות יש להן לכלוכים ואני בוחר שלא לנקות. זה מעין קטע שלי״.

איתמר חפץ
איתמר חפץ

מה הכלי הקליגרפי שהכי מחבב אותך?

״יש את העולם הקליגרפי שהוא חי מאד חזק אצלי,ובדרך כלל אשתמש או automatic pen או parallel pen של פיילוט שהם גמישים, ה-6 ו-3.8, הם עטים מצוינים ומאד נוחים לשימוש. הרבה פעמים, לא צריך את המחסנית המובנית, פשוט אפשר להשתמש בעט ככלי ריק ולטבול אותה פשוט בדיו. אני אוהב נורא את העניין הזה לקנות דיו מיוחד ולנסות לעבוד ולהתעלם מהנוחות שמייצר הפיילוט לצורך העניין. אבל זה עט מצוין. ממש. אני הולך איתו לכל מקום,  שוב, אני נורא אוהב לעבוד עם כלים קליגרפיים וחיפשתי משהו שהוא קצת יותר ספוגי  למשל טוש או מרקר, בעלי ראש קטום ועבה ואני פשוט טובל אותו בדיו, ככה אני משתמש בכלים בדרך הלא נכונה להשתמש בהם. אני מפציץ אותם בדיו ואז זה יוצר איזה משהו שאני נורא אוהב, כשזה מתייבש זה יוצר איזה עוד שכבה לדיו. אני משתמש בכלי לא מתאים, וזה עושה משהו מעניין״.

אתה מייצר גם כלים בעצמך?

״אני חותך מדי פעם מקלות ארטיק בעיקר (צוחקים). זה האהובים עלי, הגודל הזה מושלם. בקנה סוף אני פחות מתעסק אבל ארטיק בעיקר ומכחולים, אני פשוט חותך אותם. נותר לכלוך כזה טבעי. אבל לכלוך גם מוסיף תנועה.

איתמר חפץ

״אני מאד אוהב את הלכלוך סביבי, מאד אוהב שדיו סביבי כל הזמן. בתקופה האחרונה בעיקר זה הכיוון שאני הולך אליו״.

דיברת מקודם על מוזיקה, איך אתה עובד בתחום הזה?

״פרויקט לדוגמא שעשיתי להרכב שקוראים לו פיק רייט, זה היה שיתוף פעולה ממש מגניב בין כמה חברים והשתמשנו באימג’ של אמן וחבר שקוראים לו אורי ערן ועבדנו איתו אח”כ. פירקנו את האימג’ הזה ויצרנו סדרת סינגלים להרכב הזה, זו היתה חוויה ממש טובה. ואני מאד מבסוט מהתוצאה, אני אוהב את החיבור הזה שנוצר שם.
דוגמא נוספת, אני עובד המון עם ג’אז, אני חושב שמוסיקאי ג’אז ומוסיקת ג’אז היא איפשהו נמצאת בלב שלי וזה מאד מתקשר לי לאג’נדה העיצובית שלי. האלתור גורם לי להרגיש לפעמים שאני חייב לייצר לייב. אתה יודע, מוסיקאי ג’אז לפעמים פוגש כמה אנשים שלא מכירים אחד את השני ,יש להם איזה גיג משותף ואתה צריך לייצר איזה שהוא משהו. 

יש איזה משהו משותף מתחום העבודה הזה שאתה יושב בסטודיו מול לדף ריק, אומר ׳יאללה, מתחילים׳. ואתה פשוט מתחיל לנגן קצת. לפעמים לוקח לי שעתיים להגיע למשהו שאני אוהב או משהו כזה אבל זה מזכיר נגינה במידה מסוימת. בג’אז או פאנק או מוזיקה שהיא קצת אבסטרקט, יש משהו משותף עם טיפוגרפיה, כי מה שקורה בעצם זה שאני לוקח מילה, ןהיא מגשרת בין איזשהו רעיון או בין בן־אדם לבן־אדם אחר, ואני פתאום לוקח את המילה ואני נותן לה נפח. אני משקיע בה את הכבוד לכל אות בנפרד, ופתאום המילה, הדרך שהיא הייתה פעם רק דרך לתקשר או משהו, היא הופכת להיות מהות העניין. וזה מזכיר לי קצת את החיפוש הזה של ג’אם מסוים או הקשבה לקול הפנימי שלך, וזה משהו שמאד מלווה אותי בזמן האחרון בייחוד. אני מחפש את ההשראות מהכיוון הזה״.

האם אתה חושב שלטיפוגרפיה ידנית יש יותר כוח ביצוג והבעה של הטקסט על פני פונט רגיל ודיגיטלי, והאם אתה חושב שלסגנון שלך יש מספיק מקום בשוק המסחרי הישראלי?

״ברור (צוחק), כן. בעולם הטיפוגרפיה או בעולם העיצוב לא תמיד הטיפוגרפיה הידנית היא הכלי המתאים. כמובן שהפאשן שלי נמצא שמה, אבל אם אתה בוחר דרך של מעצב אתה צריך לדעת מה הכלי המתאים שלך. זה לא שאני יכול להתעסק כל היום במחשב ואז פשוט אה, איזה כיף, בוא ניקח איזה עט ונזרוק משהו על דף ואני אסרוק את זה וזה יצא נורא יפה. כי זה לא עובד ככה, לפחות לא באקספרימנטל טיפוגרפי. יש חיפוש באמת והוא בלתי נמנע.

הוא הדרך היחידה למצוא את הדרך. קשה להסביר את זה במילים. אני מנסה כמעט להגיע לאיזשהו מצב של רגש כשאני כותב. להכניס את עצמי להלך רוח מסוים. אז זה משהו שפונט לא יכול לייצר. זה בטוח. אני יכול לכתוב את הפונט, אבל אחרי זה לעבור עליו. יש משהו ביד, שהיד רועדת ואתה נורא מתרגש זה עובר אחרת. 

בנוגע למסחריות של טיפוגרפיה, אני שם לב, זה משהו מעניין. אני חושב שאנשים נורא אוהבים לדעת שהם מבינים מה כתוב (מחייך). ולפעמים אני חוטא בקריאות הרבה פעמים. הרבה דברים שלי הם לא קריאים. 
אז למשל עכשיו אני מתרגם לפעמים חלק מהטקסטים לאינסטגרם ושם לב שאנשים קצת יותר מתחברים לדברים כאלה. אבל אני חושב שיש חידה בטיפוגרפיה ידנית שישר שואלת שאלות שאני אוהב. מי כתב את זה, למה כתב את זה, למה פתאום יש פה סימני קריאה ומשהו שנראה כמו דם. דברים כאלה״.

איתמר חפץ

עברית או אנגלית?

״עברית המון אבל זה שוב, בחרתי מילה, בחרתי אותיות, הן התחברו אחת עם השנייה. אני למשל המילה אהבה, זה לא משנה לי אם זה יהיה L-0-V-E או אם זה יהיה א-ה-ב-ה. הרגש שאני אצליח להיות בעמדה הזאת ואיפה זה תופס אותי, זה מה שמעניין אותי ולכן ה form הוא נהיה לי זהה לפעמים. אני עובד המון עכשיו על קליגרפיה שהיא מתחלפת עברית-אנגלית תוך כדי. היא ממש בנויה אותו דבר, ואני לא מחליף את שינוי הכתיבה ואני לא משנה את הזווית. הדגש שלי הוא הצורה ולא תמיד השפה״.

איתמר חפץ

איך אתה רואה את העולם הזה מתקדם בתחום של קליגרפיה ידנית, כשאנחנו נעים לעולם שהוא הרבה יותר דיגיטלי וחופשי?

״תראה, יש את הדיכאון הבסיסי (מחייך). נגיד מישהו פעם אמר, זה נורא מעניין, שהיום ילד עובר משלב של לקרוא ולראות צורות, לשלב ההקלדה, אוטומטית. הוא לא עובר בשלב של לכתוב. למה לכתוב אם אני יכול להקליד את זה באייפד וכרגע שיחקתי באייפד? אז למה.. מה, אני אקח דף עכשיו? תראה מה אנחנו מאבדים, את כל העניין שקוראים לו אומנות הכתיבה, זה חוויה, זה לשבת עם דף ונייר ולכתוב משהו, זה אומנות מצד אחד, ומצד שני זה רגע של בן אדם עם עצמו ורגע מזוכך שחבל להפסיד אותו. קצת מעציב אותי לדוגמא שעניין ההקלדה נהיה יותר טריוואלי לדוגמא אצל ילדים. מצד שני, הסוג עבודה שאני עכשיו מייצר היא מאד זמנית. אני לא אוהב שהעבודות שלי מושלמות, ולכן גם הריבוי. זה די מתאים לתרבות סטורי, שהיום זה פה, מחר זה נמחק או משהו כזה. אז אני לא יודע, יש לי רגשות מעורבים לדבר הזה אבל אני יודע שטיפוגרפיה זה משהו להזדקן איתו. זה משהו שפאק איט, בעוד עשר שנים אני אתרגש מזה שאני אכתוב italic וזה מדהים שבשניה שאתה כותב italic ואתה שנייה לא מתרכז על זה וחושב על משהו אחר אתה מיישר, פתאום אתה קולט ששינית את הזווית. זה דברים שאפשר בכיף, לא אכפת לי דיגיטלי, לא דיגיטלי. כיף לי להזדקן איתה״.

איתמר חפץ

ספר על עולמות השראה ומעצבים שאתה מעריץ.

״יש לי מלא כאלה. אוקי, מוסיקה זה מקום מאד חשוב בעבודות שלי. אני, שוב, הפיק רייט נגיד זה פרויקט שיצא לי לעבוד איתו, זה משהו שככה נכנס לי. המון ג’אז בזמן האחרון זז לי באוזניים. מבחינת דברים שהם מעוררי השראה, אני מאד אוהב, זה גם תהליך טוב דרך אגב לאימון, לשבת בערב בבית, אני שם אוזניות, לפעמים אני רואה סדרות שלמות בלי להסתכל על הסדרה (מחייך). אני פשוט שומע אנשים מדברים. לא מוסיקה ולא כלום, אני רואה איזה משהו, ואני פתאום שומע, פתאום שאתה לא מסתכל על משהו, אתה פתאום שומע את כל הדברים הקטנים שאנשים אומרים. כל הגמגומים כל השתיקות. זה יכול להפוך לפוסטר, החצי משפט – And so, what do you think?
שוב, לדוגמא, הסדרה ׳ארנה׳, תסתכל באינסטגרם, זה מעין הדפסים שאני עושה בעיגולים. הם בדיוק שמה, זה מעין מדבר על הדבר הזה, על הלרחרח מסביב. העיגול הזה מדמה לי לפעמים כמו כלב שהולך ומרחרח ומה היה פה? אתה יודע, מה היה פה אתמול? אני אוהב בתהליך עבודה את הדבר הזה. אומנים שאני מאד מעריך בתחום טיפוגרפיה, Job Wouters , הוא מדהים, אני מאד מאד מתחבר לעבודות שלו. Sanna Annukka, כשהייתי בלונדון באחת הפעמים, היא עשתה מעין סדרה של  כריכות לספר ׳מפצח האגוזים׳. היא עושה הדפסים מאד מאד יפים. Sara Fanelli  כמובן, Reid Miles, אחד האנשים שהכי השפיעו עלי בחיים. עליו יש אנקדוטה מצחיקה, הוא לא אהב ג’אז והוא עשה קרוב ל 500 עטיפות אלבומים. אתה יודע, איש מטורף. Christopher Wool הוא אחד האחרונים ברשימת הכוכבים.

זהו, עוד חבר טוב, אמן שאני מאד אוהב, אורי ערן, זה מישהו שאני לוקח הרבה השראה מהסגנון שלו. לא בהשוואה, אני כמובן נורא אוהב את הקלאסיים, אני אוהב מירו, זה מישהו שאני בזמן האחרון ממש מתחבר. למירו היו המון סקיצות שפשוט כתב דברים נורא יפים, איש מאד מרגש. וכמובן הגדול מכולם פרינס. אם אני לא אתן קרדיט לפרינס אז מי יתן?״.

מילות סיכום?

״לא לפחד! פשוט לא לפחד לכתוב אותיות. זהו (צוחק), אין לי פחד״.

איתמר חפץ

תודה ענקית לרות שטרן שתימללה את הראיון.

כל העבודות בכתבה: איתמר חפץ 

יש פה ממתקים רציניים

להכניס למצב טיסה

Studio Knob

אלתור, מחזור, השמשה מחדש של חפצים, מסורת של קראפט מעורבת עם קידמה. אלו הן חלק קטן מהמילים שמתרוצצות בראש של יותם ועדי מסטודיו Knob, כאשר הם מייצרים פריטים מיוחדים לעיצוב.

קרא עוד »
בדרך לעבודה

רושם ראשוני

6 טיפים של הצלמת איה וינד איך לצלם את האובייקטים שלכם בצורה מעניינת, שתתפוס את העין ותכניס לכם עבודה.

קרא עוד »
Filed under: unseen, להכניס למצב טיסהTagged with: , , ,

סחוניה – אמיר ורשף משוטטים

סחוניה – אמיר ורשף משוטטים

אמיר פרסיה ורשף טסלר־רון משוטטים בפריפריה – קריית מלאכי, חדרה, ירוחם. האחד מאייר ומעצב, השני כותב. יחד הם מייצרים את ׳סחוניה׳ – פנזין שוטטות. מה שהתחיל כתרגיל בקורס פנזינים בבצלאל הפך להיות מסע אנתרופולוגי מלא חמלה.

בוא נתחיל בשם – ׳סחוניה׳ – אתה מרוקאי?

״אני חצי. אימא שלי מרוקאית. והאמת שזה לא היה רעיון שלי, הרעיון היה של רשף טסלר רון, הבחור שכותב והוא אשכנזי לחלוטין. פשוט שנינו אשקלונים אז איכשהו מתערבב עם כל ה.. אתה יודע, כל המונחים האלה״.

ספר איך זה התחיל.

״היה לי קורס פנזינים אצל פרופסור ענת קציר. לא בחרתי אותו אפילו, אני חושב שקיבלתי אותו באיזה עדיפות שנייה או משהו כזה. הייתי בראש של אני רוצה לאייר, רוצה לעשות מה שבא לי. חששתי מזה שהיא תיתן לי הערות בטיפוגרפיה. זו הייתה התחלה של הפרויקט. לא רציתי לקבל הערות על טיפוגרפיה״.

כי אתה מאייר?

״כן, וגם כאילו.. לא יודע, זה פשוט בא לי ברע המחשבה על זה, של להתחיל לבחור פונטים ועימוד וצבעים וכל מיני דברים, פשוט הלכתי וקניתי מכונת כתיבה באיזה חנות יד שנייה״.

איפה קנית את מכונת הכתיבה?

״בירושלים יש מלא חנויות כאלה של אלקטרוניקה ישנה, אז מצאתי איזו מציאה איפשהו, ממש אחלה מכונה עם פונט נחמד שאני אפילו לא בטוח מה הוא״.

פרנק ריהל.

״הייתי בראש של אני רוצה לאייר, רוצה לעשות מה שבא לי. חששתי מזה שהיא תיתן לי הערות בטיפוגרפיה. זו הייתה התחלה של הפרויקט. לא רציתי לקבל הערות על טיפוגרפיה״.

״מגניב. אז התחלתי מזה. וגם היינו צריכים לבחור נושא לפנזין וידעתי שבא לי להתעסק במשהו שהוא קצת של שוליים, משהו שהוא כזה.. קצת מכוער אולי או קצת משהו שהוא לא נחשב לדבר מעניין או דבר נוצץ וזה קצת התגלגל עד שבא לי הרעיון שפשוט לנסוע לאיזה עיר פריפריה כלשהי ולראות מה קורה. ואז סיפרתי לרשף והוא כל כך התלהב מהרעיון שהוא רצה גם לבוא״.

מי זה רשף? 

״רשף טסלר־רון הוא חבר ילדות שלי מאשקלון, לא קשור לתחום, נאמר את זה ככה. הוא גם לא בן אדם של ויזואליה. אימא שלו אמנית, מציירת כזה מדהים והוא פשוט לא מבין מה הקטע. גם עיוור צבעים, אולי זה קשור״.

בגלל זה הפנזין בשחור לבן?

״יכול להיות (צוחק). אז אמרתי לו ׳סבבה, אתה רוצה לבוא איתי? אז אתה צריך לכתוב׳. כי אני יודע שהוא כותב יפה. אז הוא הסכים ונסענו לקרית מלאכי, זו הייתה הפעם הראשונה, ולא ידענו מה אנחנו עושים. זה גם היה באמצע השבוע בצהריים״.

סחוניה - אמיר פרסיה ורשף טסלר רון
סחוניה - אמיר פרסיה ורשף טסלר רון

נשמע שחון.

״כן, ממש. אין אף אחד, יש אנשים ברחוב כי זה קרית מלאכי, הם קצת מסתובבים, אבל לא קורה כלום, הכל סגור וכזה.. אז הבנו שזה מעולה ופשוט הסתובבנו עם האוטו, ירדנו ממנו והתחלנו ללכת, היינו רעבים, אכלנו איזה פלאפל ואז שעמם לנו, הלכנו למצוא איזה בית קפה. ישבנו בגלידריה עם בית קפה כזה. הלכנו לאכול בשיפודיה, זה היה בערב, ונסענו. אה, וגם ביקרנו באיצטדיון אני חושב. אנחנו אוהבי כדורגל אז זה גם.. זה איכשהו תמיד היה פתוח.

בבצלאל היינו צריכים לעשות עוד גיליון בקורס, אז נסענו לחדרה, כי רצינו להתרחק מהדרום. אמרנו ׳בוא נעשה משהו לא בדרום׳. חזרנו על אותו תהליך שעשינו בקרית מלאכי. באנו בצהריים, אמצע השבוע, התחלנו להסתובב, אכלנו באיזה מקום, שתינו קפה איפה שהוא, הלכנו לאיזה שיפודיה או משהו בערב, וחזרנו. לא מדברים עם אף אחד, לא פונים לאף אחד, לא שואלים שאלות. כמו חייזרים כזה.

אנחנו מסתכלים מהצד, מתצפתים. תוך כדי כותבים לנו רשמים. רשף אוהב לכתוב בפנקס שלו, ואני בטלפון, כותבים לעצמנו כל מיני דברים שעלו, כל מיני רעיונות, כל מיני אנקדוטות. ואז, חוזרים הביתה ומתחיל עבודה על הפנזין עצמו. עבודה של איזה חודש אני חושב, אולי כמה שבועות, שהוא כותב את הטקסט ושולח לי, ואני משתדל לא לערוך לו את זה. אני עורך לו את זה לשונית, בקטע של סימני פיסוק ושגיאות, משתדל לא להתערב בתכנים. לפחות השתדלתי עד ׳ירוחם׳, ב-׳ירוחם׳ זה כבר קצת השתנה.

אחרי שאני קורא את הטקסטים, פשוט מגיב לו למה שהוא עושה. הרעיון הוא ששנינו בחופש יצירתי שכל אחד עושה מה שמרגיש לו, בלי יותר מדי הסברים. גם אם לא יבינו. בהתחלה הייתי בטוח שזה יתקבל בבוז. חשבתי שאף אחד לא יבין מה אנחנו רוצים, אחרי שעשיתי את זה ואף אחד לא קרא את זה עדיין, שאף אחד לא יבין מה אנחנו רוצים. בסוף אנשים אהבו את זה וקיבלנו דרייב להמשיך. את גיליון ׳ירוחם׳ עשינו אני חושב בחופשת סמסטר, בלי קשר כבר ללימודים. עצמאית. ושם גם יש איזה שינוי כבר, יש איזה טוויסט כזה בסיפור״.

מה השתנה שם?

״זה קצת ספוילר, אבל בסדר. בהתחלה מה שקורה זה שהוא (הדמות הראשית – ט.ס.ו) כביכול חוטף מכת שמש וחושב שהוא בבסיס צבאי. ואז הכתיבה מתנהלת לכל אורך הגיליון כאילו אנחנו בבסיס, והוא לא מסביר את האנלוגיות. הוא פשוט מדבר על הכל כאילו זה בסיס. פה היה כבר אתגר, ממש עבודה של מאייר. הייתי צריך ממש להסביר לקורא מה קורה פה. כי אם אתה רק קורא את הטקסט בלי האיורים, אתה לא לגמרי מבין מה הולך. אז ממש הרגשתי שגם פה, בניגוד לקודמים, האיורים הם כאילו מה שקורה במציאות. בקודמים אם אתה מסתכל, אז כל האיורים הם נורא מוזרים כאלה. כל מיני דימויים״.

קלאשים של כל מיני דברים.

״כן, ודברים שהם לא.. נגיד יש פה איזה קטע, זה שהוא משווה משהו של מפעל הפיס לפוקר״.

״אחרי שאני קורא את הטקסטים, פשוט מגיב לו למה שהוא עושה. הרעיון הוא ששנינו בחופש יצירתי שכל אחד עושה מה שמרגיש לו, בלי יותר מדי הסברים. גם אם לא יבינו״.

איזה כיף, אני רואה פה גלויה בסוף.

״ממש, כן. ופה הדבקנו אותן, אבל אף אחד לא הבין שזה גלויות. אז השאירו את זה ככה. צריךגם לציין בחור בשם דימה אישצ’וק, שהוא עשה את פרויקט הגמר שלו עם פתגמים רוסים, אם יצא לך לראות את זה. כל פעם שאנחנו נוסעים לאנשהו אז אני שולח לו צילום שלט הכניסה של העיר. הוא מצייר לנו ציור מהיר בצבעי מים וזו עוד תוספת לגיליון״.

מסקרן להבין את המוטיבציה של הגליון השלישי אחרי שני גיליונות. בעצם אתם כל פעם אתם מוציאים ומשחררים את זה לקהל הרחב? או שזה נשאר במסגרת בצלאל? איך זה עובד?

״לא, זה כבר עזב את גבולות בצלאל לחלוטין ברגע שהתחלנו את ׳ירוחם׳. זה גם לא היה מוצג בתערוכה מהסיבה הזאת, כי זה כבר בחוץ. יש לנו אתר באינטרנט עם חנות אונליין״.

אתר מינימליסטי מאוד!

״נורא מינימליסטי, ברוח הפנזין (צוחק). זה שם כבר איזה שנה. אנחנו בעיקר מוכרים את זה בפסטיבלים בדוכנים ובמקומות. היה את פסטיבל הפנזינים בתחנה מרכזית ומכרנו שם, אירועים של ׳כדורגל שפל׳ קוראים לנו לפעמים אז אנחנו באים למכור״.

גיליון 2. צילום: אמיר פרסיה

יש תחושה שבפריפריה מתקיימים קלאשים של עולמות תוכן נורא מוזרים. מה הדבר הכי הזוי שקרה לכם כשהייתם במקומות הללו?

״זו שאלה קשה. אני תמיד אומר שלא קורה לנו שם כלום. תמיד שואלים אותי איך היה? אני אומר היה משעמם. אני זוכר גם אחרי הגיליון הראשון, אמרתי כאילו שעוד לא.. עוד לא הבנתי מה אני עושה. הייתי בטוח שזהו, הלך עליי. אין לי מה להגיש. כי היינו שם, לא קרה שם כלום. אמרתי, ׳מה נוציא מזה עכשיו?׳ לא היה פה שום דבר. אז תוך כדי עבודה הבנתי שטוב, יוצא מזה משהו״.

ברמת החוויה, אני חושב שקורה גם משהו בדיעבד, יש איזה תובנה ממקום.

״כן. גם הרבה זה מנקודת המבט החייזרית הזאת שלנו, שאנחנו באים קצת.. כאילו אנחנו באים להסתכל. רשף בא עם הפנקס כדי לרשום הערות. גם אם מפתחים איתנו שיחה אז אנחנו לא מראיינים אותם. לא מתחילים לדלות מהם מידע. אנחנו זורמים עם השיחה״.

זה נשמע מאד בגובה העיניים.

״זה בטוח, אנחנו לא באים בקטע מתנשא״.

נכון. אבל עדיין.. יש לך את ה״פריווילגיה״ להסתכל על העניינים מלמעלה כמו חוקר. ופה באמת התייחסתם לזה בעיני, כחוקרים שבאמת רעבים להבין משהו על מקום שהוא טיפה הצידה. זו הצלחה ענקית של הדבר הזה. מעבר לזה שהאיורים סופר יפים, יש להם הרבה במעט. זה קטע. כי אין פה צבע, אבל יש פה המון צבעוניות מדהימה. זו הצלחה גדולה ומכונת כתיבה מכתיבה פה אווירה מעניינת.

״כן, זה קונה את הקהל״.

מה השאיפה הלאה עם סחוניה?

״אנחנו תמיד אומרים שהחלום הגדול שלנו זה להתראיין למקומון. והאמת שניסינו״.

יש מלא.

״כן, צריך להרים את הכפפה אבל אם היו מראיינים אותנו לאיזה מקומון של קרית מלאכי או משהו כזה יכול להיות גדול. אבל תכל׳ס מה הלאה?הרעיון זה למפות כמה שיותר מהארץ. הבעיה שלוקח לנו הרבה זמן, אנחנו גם בעצמנו איטיים, פריפריאלים כאלה, אבל התכנון הבא נגיד זה עפולה. רצינו קצת לעלות צפונה, לנסות לבחור שם את המקומות. ואין לנו שאיפות להצליח, כאילו אנחנו גם לא רואים מה אפשר להצליח עם זה. זה פנזין. אולי אפשר למכור את זה בכמה מקומות עם קטע, אבל זה לא דיגיטלי הרי, זה לא משהו שיהיה ויראלי. אז השאיפות שלנו צנועות. אנחנו באמת רוצים להיות מסוגלים למכור את החוברות האלה מספיק כדי לממן את הנסיעות עם הדלק, ואת ההדפסה ופשוט להמשיך עם זה עד שימאס לנו. וגם לנסות לא למחזר, לנסות למצוא קטע חדש כל פעם. כי הגיליון הראשון והשני מאד דומים, שלישי כבר יש משהו חדש. אולי ברביעי גם יהיה משהו חדש וכו׳ וכו׳״.

גיליון 1. צילום: אמיר פרסיה

מה זה המיני פנזין פה?

״אני בפלס”ר שיריון במילואים, הייתי איפשהו בדרום באיזה חור והיינו צריכים להגיש עוד מיני פנזין. שלישי. היה לי יום אחד לעשות את זה ומתוכו היו לי שעתיים פנויות. אמרתי להם טוב, מה אני עושה בשעתיים? בכל הדבר הזה היה לי אילוצים. טוב, אעשה משהו בגודל של קופסת גפרורים ואצייר שם את כל ראשי העיר וזהו, זה היה לי כמו בדיחה. וזה אחד הדברים שהכי אוהבים פה. אנשים קונים את זה וזה נהיה להיט. כאילו בסוף אני מגלה שככל שאני פחות מייחס למשהו חשיבות, ככה הוא יוצא יותר טוב״.

מיני סחוניה של ראשי עיר בישראל. צילום: אמיר פרסיה

זה נכון. בדרך כלל אתה פועל מתוך סטרס כזה שיצא פיין.

״ככל שאתה מנתק את הסטרס הזה לגמרי ועושה דברים בלי שום השלכה, הם יוצאים הכי טוב״.

מדהים. טוב, זה יפה ממש ואני אוהב שזה ספציפי ומלא חמלה. מסקרן לראות איך זה יתפתח לעוד גיליונות.

״נקווה, נקווה. בשנה הקרובה״.

תודה ענקית לרות שטרן שתימללה את הראיון.

יש פה ממתקים רציניים

Mixtapes

Mixtape – DAR GOLAN‏

במהלך שבוע האיור-2018, לה-קולטור מציגים את תערוכת האמנות הגדולה ביותר בשבוע האיור, שיתפרש על פני סופ”ש שלם, בו יוצגו וימכרו איורים בנושא: בית. בתערוכה יציגו כ-100 מאיירות

קרא עוד »
להכניס למצב טיסה

HAIFA – WALLS FESTIVAL

קירות צבעוניים זה לא דבר נפוץ בחיפה, במיוחד לאחר הקמת קומנדו הגרפיטי של העירייה, אז כשפסטיבל הקירות מגיע לעיר, יש הרגשה של בריזה צבעונית שנושבת

קרא עוד »
Filed under: להכניס למצב טיסהTagged with: , , , , , , ,