השני לפתוח את שעריו לקהל הרחב כדי להציג את תוצרי בוגריו הוא בצלאל, המוסד הותיק בישראל ללימודי עיצוב ואמנות. כמדי שנה, התערוכה מתפרסת על קומה שלמה, כשהכניסה מתבצעת באמצע. אפשר לבחור אם להתחיל מימין או משמאל. בשנה שעברה, האוצרות המופלאה של איל זקין עזרה בהולכה של הקהל. במרכז – שולחן עגול גדול מלא בפרינטים איכותיים, חלקם פרויקטי גמר וחלקם לא, ובהמשך פרויקטי מיתוג, אינטראקטיב, מושן, וידאו ועוד. הבעיה החוזרת היא הבחירה של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל להציג פרויקטים שאינם פרויקטי גמר, אלא מהשנתיים האחרונות לתואר. הבחירה הקטנה הזו יוצרת עומס ויזואלי מעיק שלא מאפשר להתרשם באמת מתהליכי העיצוב. תפסת מרובה לא תפסת.

מבחינת המחלקה, סביר שיגידו שפרויקט הגמר איננו הדבר היחיד שהסטודנטים והסטודנטיות יוצרים במהלך התואר, ומן הראוי להציג עוד פרויקט או שניים פר סטודנט/ית. אבל, פרויקט הגמר אמור להיות השיא של היכולות והטכניקות שצברו הסטודנטים במהלך התואר, אז למה לא לחגוג אותה?

השנה אצרו את התערוכה הדר פורת, בוגרת המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל משנת 2016, ותמר אלון, בוגרת המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל משנת 2014, שהחליטו לשים את כל הקלפים על עבודות אינטראקטיב. החלל מחולק באופן גס לארבעה חללים שמתפרסים בתוך מסדרון ארוך. שני החללים המרכזיים מוקדשים למשחקים שיצרו הסטודנטים במהלך התואר, בין אם כקורס או התמחות בהובלתו של המעצב והמרצה דני ביקון. במידה ותבואו עם ילדים לתערוכת הבוגרים – הם יהנו מאוד, ואכן הקהל הצעיר נדבק למשחקים השונים שמפוזרים בחלל. היו פרויקטים שהתפרסו על מסכים ענקיים, והיו פרויקטים שהסתפקו במחשבים ואייפדים. 

בגזרת הפרינט היה בלאגן. בין אם הפרויקטים עצמם – שלא היו אחידים ברמתם, ובין אם בדחיסות שלהם בחלל. אחת המעלות של אוצרות טובה היא יכולת לתת מקום לעבודות להיות זכירות. לא משנה אם התחברתי או לא לעבודה מסוימת, אני יכול לעצום עיניים ולזכור אותה בחלל. פה לצערי זה לא המקרה, ומסקרן לדעת מה היו השיקולים מאחורי הקלעים.

עבודות הפרינט (ספרים ופוסטרים) שמוקמו בסוף המסדרון הימני היו טובות מאוד, ואם תגללו עוד קצת למטה תקבלו פירוט שלהן. לעומת זאת, עבודות הפרינט שמוקמו בין שני חללי האינטארקטיב־מושן סבלו משולחנות קטנים מדי ופיזור לא נכון בחלל. מרבית הפרויקטים זלגו זה אל זה, ובהיעדר הבדלים מהותיים בסגנונות האיוריים והעיצוביים, נוצר כאוס. לא כאוס חיובי, אלא עומס ויזואלי מעיק, כזה שלא מאפשר לתת כבוד לעבודות המוצגות. נראה שלא הייתה ממש התערבות של סטודנטים בדבר. בפן הטיפוגרפי, שווה לגוון מלבד פונטים של הגילדה (שהם מצוינים), מה שיצר חוסר גיוון מעניין מספיק בין הספרים.

בשנקר ראינו את המאיירים יוצאים מהדו אל התלת־מימד, ובבצלאל מרבית המאיירים והמאיירות העדיפו להישאר בתחומי הדו־מימד – לרוב במדיום הספר. האמיצים יותר הלכו על משחקים של ממש, ומקווה שהם יראו אור בתעשיית האינדי הבינלאומית. יהיה מעניין לראות את המחזור בשנה הבאה בעקבות שתי התערוכות הללו והדיאלוג הלא כתוב ביניהן.

בחלל האינטראקטיב־מושן בצד השמאלי של המסדרון התחולל הכאוס הגדול ביותר. סרטונים שהוקרנו בזה אחר זה עם רמקולים עובדים בעוצמה, יחד עם סרטים נוספים בחלל שהסאונד שלהם זלג והדהד. לו רק היו זוג אוזניות לכל סרט וכפתור איפוס פשוט לתחילת הסרט – היה ניתן להתייחס לעבודות המושקעות הללו בסבלנות המגיעה להן. אבל, זה לא היה המצב ונאלצתי לדלג. זו הגדולה של אוצרות טובה, לאפשר להתרשם באופן מאוזן מכל החלל ולהתמקד ספציפית בכל עבודה, בין אם אתם מתחברים או לא.

אם יש דבר שהצטיינו בו מאוד במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל זו החנות. יש הרבה פרויקטים יפים ומוצלחים שבא לך חתיכה מהם הביתה, לתלות על הקיר או לצרף לספריה, ולצערי בעיית האוצרות חלה גם עליה. בכל שנה חזרתי עם שלל, והשנה לא היו אובייקטים שדיגדגו את בלוטות הטעם. לחיי שנה הבאה עם אוצרות טובה ותערוכה מדויקת יותר, אמן.