מחבר: דר מוספיר

סיפור על תאורה וחושך: היצירה של מאי זרחי לוקחת את העיניים של הקהל למסע

מאי זרחי, צילום: רוי סיגל

סיפור על תאורה וחושך: היצירה של מאי זרחי לוקחת את העיניים של הקהל למסע

היוצרת מאי זרחי תרצה בכנס בפסטיבל “מנורת לילה” התל אביבי על השימוש המיוחד באור במופע החדש שלה. דר מוספיר תפסה אותה לשיחה.

“העבודה נמצאת בצומת דרכים בין אמנות חזותית לכוריאוגרפיה”, פותחת הכוריאוגרפית מאי זרחי את ההסבר על יצירתה החדשה, untitled. זרחי, יוצרת מוערכת שאחראית גם ליוזמות שונות בשדה המחול המקומי (כמו הסדרה Cinemay, שמארחת לשיחת סקייפ יוצרי מחול מרחבי העולם), תרצה בחמישי ה-16 בינואר במסגרת פאנל בכנס הבינתחומי “זרקור – יוצרים באור” בפסטיבל “מנורת לילה”. הכנס ישפוך אור, תרתי משמע, על השימוש בתאורה במגוון יישומים ודיסציפלינות: באמנות, בעיצוב, בבמה ובמרחב הציבורי, והפאנל בהשתתפותה יעסוק בקשר שבין תאורה ועבודות במה והאופנים בהם הם מפרים זה את זה הדדית. 

זרחי תדבר על האור כמוקד ביצירתה האחרונה. המופע החדש untitled מתקיים בחושך כאשר הקהל יושב במרכז החלל, סביבו ממוקמים מקורות סאונד אשר אינם נראים בחשיכה. ביניהם מהלכת זרחי באופן ששובר את המוסכמות הרגילות של קהל ומופע, של תאורה ומואר. “ביצירה הסאונד בנוי כמיצב, יש גוף – הגוף שלי, ויש מקור תאורה אחד ויחיד, שאני שולטת בו”, היא מספרת. 

מקור האור הוא פלורסנט משרדי שזרחי אוחזת בו ופורעת אותו מההקשר המקובל, הופכת אותו לאובייקט שנמצא בעצמו בתנועה, ולא רק כזה המאפשר לחזות בתנועה של אובייקטים אחרים; שתפקידו הנוסף הוא לכוון את חוויית הצפיה של הקהל, לכלוא את המבט בנקודה ממוקדת, ולהציג לו דימויים חסרים, סלקטיביים, של גוף ותנועה.

מאי זרחי, צילום: רוי סיגל
מאי זרחי, צילום: רוי סיגל

הבחירה לעסוק ב”יחס בין אור לעור”, כפי שהיא מגדירה את זה, היתה מתבקשת במהלך הקריירה שלה. “תאורה היא אהבה גדולה עוד מתחילת דרכי כיוצרת בוגרת, מתוך ההבנה הברורה שהאופן שבו מואר גוף או דבר שקורה משנה אותו כליל”. מספרת זרחי. “כאן זה צומצם והכי מינימלי: מקור אור אחד, גוף אחד. שם שוהים, בודקים כל מיני אפשרויות”. האפשרויות שנחקרות עוסקות בשינוי של יחסי הגומלין המוכרים בין התאורה למואר, ובין התאורה לבין הגוף הרוקד. “בדרך כלל יש את האור, ויש את האובייקט המואר”, מתארת זרחי. “כאן, כשאני “האובייקט” ואני מחזיקה את האור, נוצר מין בלבול: אני הופכת להיות גוף התאורה, אני הרפלקטור של האור, האור בעצמו הופך לאובייקט. נפתחת מערכת יחסים של מה זה לראות, מה זה להסתכל, מהי חוויה אסתטית. כשיש מקור אור אחד שרק לי יש שליטה עליו, אני מעצבת ומנחה את המבט ואת מה שרואים. בכלל, מחול ואמנות חזותית למעשה “לא מתקיימים” בלי אור, כשלא רואים אותם. 

מעבר לזה, לעבוד עם תאורה “רגילה” לאורך התהליך היצירתי זה כמעט בלתי אפשרי במציאות הכלכלית. צריך לשכור את החלל התיאטרלי לפני… זה לא אפשרי להרבה אמנים. במובן הזה אני מרגישה ש”עבדתי על המערכת”, והתאפשרה לי רמה גבוהה של פרטים ודיוק בזכות העובדה שעבדתי עם גוף התאורה לכל אורך התהליך”.

פסטיבל ״מנורת לילה״. צילום: עומר ביטס
פסטיבל ״מנורת לילה״. צילום: עומר ביטס

השימוש בתאורה ב-untitled מאפשר לך לייצר נקודות מבט שונות מהאוטומטיות. את בעצם מייצרת לצופה מסלול אחר מהמסלול ה”רגיל” שהעין נוטה לעשות והמוח מפרש. מסע אחר של המבט.

“בתרבות שלנו יש פרה־קונספציות של איך אנחנו מסתכלים על דברים. ברגע שיש עירום, גם אם לא שמים לב, המבט הולך למקומות מסוימים: לאיברי מין ולפנים. הדרמטורגיה של untitled בנויה כך שרק בשלב מאוחר מבינים שרואים גוף עירום. עד אז זה נראה כמעט כמו הקרנה או דימוי דו-ממדי.

כשמתחילים להבין שהצורה היא גוף עירום, התאורה לא מאפשרת להסתכל למקומות שנוטים להסתכל עליהם. הפרצוף, למשל, נגלה רק ב-3 הדקות האחרונות. גם אם רואים אותו לפני כן, קשה לזהות אותי. כשאני יוצאת מהמופע, לאנשים שלא מכירים אותי אין להם מושג שאני זו שהופיעה, שהם צפו בי עכשיו בסולו של 55 דקות. זה קטע! בחשיפה בינלאומית יצאתי ואף אחד מהפרזנטורים לא זיהה אותי עד שאמרתי שזו אני. זה מצחיק, זה מעניין”.

אלונה רודה, In Dreams. פסטיבל ״מנורת לילה״
אלונה רודה, In Dreams. פסטיבל ״מנורת לילה״

לתהיות כמו האם אנחנו רואים אדם אמיתי, מצטרפת היצירה שאלות נוספות שצפות באוויר החשוך. האם אנחנו שומעים אדם אמתי, ומה הוא האדם בכלל. “חלק מהחיפוש היה להביע את זה שהאדם הוא מלאן דברים, אי אפשר לכמת אותו”. זרחי מדגימה: “אנחנו חושבים שאנחנו יודעים על מישהו מה הוא, ואחרי כן הוא יעשה משהו שיפתיע, שלא יסתדר עם זה. יש מורכבות אינסופית והיצירה מתקיימת בתוכה. למשל, באופן בו החלל מאורגן: כשאני מתחילה במקום אחד, את חווה “ככה זה הולך להיות, היא תהיה שם ואני אהיה כאן”, נחה רוחך. זמן לא קצר אחרי, זה נשבר כשאני מופיעה במפתיע במקום אחר”.

“אותו העיקרון חוזר גם בסאונד”, היא מחווה על מיצב־הסאונד ביצירה, שנבנה עם המוזיקאי אלעד ברדס. “הצלילים שם הם הקלטות שלי באלמנטים הכי ראשוניים ובסיסיים: נשימה, גוף, תנועה. ניסינו יחד לשמור על איכות אמתית ועל צליל שלא עבר מניפולציות. אור, בדומה לריח ולסאונד, פוגש אותנו במקום בלתי-אמצעי של זיכרון, תחושות ואסוציאציות. דרך הסאונד רצינו לגעת במקום שבו את לא יודעת: זה ממקור אמיתי וחי, או שזה לא אמיתי? זה נדבך במציאות העכשווית, שאת לא יודעת מה אמיתי כבר”.

העיסוק בפוסט־אמת נמצא עכשיו ממש בכל מקום, אבל הוא גם באמת נחווה בכל מקום, כך שאי־אפשר להימנע מלהפגין כלפיו עוד ועוד פרשנויות.

“והעניין היה לעסוק בזה אבל low-tech. אין מערכת סאונד שעושה “פיו פיו פיו”; האור פשוט ומוכר לכולם; וכמובן, הגוף העירום. אנשים מניחים שהשאלה של “מה אמת ומה לא” נובעת מהקיום של אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, אבל אני חושבת שלא – אני חושבת שזו שאלה שהיא ממש בבסיס הקיום. נניח, כשאת נוגעת במישהו. יום אחרי, את יכולה למצוא עצמך תוהה: זה קרה, זה לא קרה? השאלות של מה באמת התרחש, של תחושה או רגש שנשארו לך בגוף, מה המקום של זיכרון ביחס לדבר שקרה – הן בעיני הלב של חוויה, ושל המחשבה על מהי חוויה בכלל”.

השאלות של מה באמת התרחש, של תחושה או רגש שנשארו לך בגוף, מה המקום של זיכרון ביחס לדבר שקרה – הן בעיני הלב של חוויה, ושל המחשבה על מהי חוויה בכלל

מהיכרותי עם יצירות קודמות של זרחי, שכללו אותה לצד אחרות או בכלל השאירו אותה מאחורי הקלעים, לא היה מנוס מלשאול אותה איך ומתי החליטה להופיע בעצמה ולבד. “זה נולד מרגע מעט משברי”, היא מודה. “קיבלתי כל מיני סירובים לתקציבים, ומצאתי את עצמי בלי כסף, בלי מקום לעבוד. אז אמרתי: טוב, יש לי את עצמי. ועדיין, היה לי בראש שהביצוע יעבור למישהי אחרת. נשארתי בתוך היצירה הרבה בזכות ניצן כהן (המנהל של תיאטרון תמונע, ד”מ), שהתעקש שזה צריך להישאר “אצלי”. גם העירום הגיע מאוחר: כל הזמן דיברתי על להפשיט דברים, על לקלף אותם – ולקח לי זמן לעשות אחד-ועוד-אחד. אני באמת ביישנית ולא דמיינתי שאצור סולו לעצמי, ועוד בעירום! חששתי, אבל הרגשתי שזה הכי נכון לעבודה. גם סקרן אותי עירום שהוא לא “in your face”, לא וולגרי, שנותן לגוף את הפיוט שלו. במיוחד כאישה, האפשרות להתבונן בגוף כדבר אסתטי בלי העין השיפוטית… בשימוש באור במופע יש רגעים שבעיני הם פשוט יפים, מרהיבים”. 

לעומת ההחלטה על השימוש באור, שהגיעה בקלות ונסכה במאי בטחון, לשימוש בעור – לקח לה זמן להסתגל. “כן תהיתי אם אני מסוגלת כפרפורמרית להחזיק את העירום בלי להיות עסוקה בחוסר-הנוחות. הרגעתי את עצמי שאין לי מה להוכיח. אם לא אהיה מסוגלת – קניתי חזיה ותחתונים בצבע גוף. ואז, בשלב מסוים, המחשבה התהפכה לי: הסתכלתי ברחוב על אנשים וחשבתי לעצמי, איזה אבסורד כל הבגדים האלו! מה כולנו מסתירים? הרי לכולם יש גוף. זה לא הבגדים ואז העירום, העירום הוא הדבר הראשון. עם זאת, איברי המין מגיעים בשלב מאוחר כי חשוב היה לי שהמוקד לא יהיה מגדרי, על אישה, על נשיות – אלא על גוף, והפוטנציאל שלו להיות כל מיני דברים”.

העירום בעיני הופך את המכלול למאד שלם. לכאורה המופע כן היה יכול להתבצע אחרת, למשל עם בגדים תחתונים – רק שאז כל המטען שהוא נושא היה משתנה בהתאם. עדיין היו הרבה משמעויות ליצירה, אבל הן היו שייכות דווקא למקום של החסר, הלא-שלם.

זרחי מסכימה. “ובגדים תחתונים גם מלווים בפרשנויות: היא התפשטה, יש לפני-ואחרי, מחשבות לאן זה הולך. עירום, אם מחזיקים אותו נכון מבחינת נוכחות, לא עושה את זה”.

אז מה יהיה בהרצאה ואיך כל העושר החווייתי והתהליכי יסופר לקהל? “בנוסף לדברים שחלקם עלו כאן, אעשה הדגמות כדי להעביר את התחושה של האופן בו עבדתי, להרגיש את האפקט. יכול להיות שנראה צילומים מתוך המופע – לגבי זה אני לא בטוחה, הילה מאיר האוצרת של הכנס דוחפת לכיוון ואני עוד מתלבטת”.

כי החוויה היא חלק משמעותי מהאסתטיקה של המופע.

“בדיוק. בלעדיה זה מרגיש מוצא מהקשרו”.

אילו תגובות את מקבלת מאנשים? זו עבודה שיש משמעות לאיך הקהל רואה אותה, קונספטואלית היא באמת מבוססת על הראיה שלו ומה קורה איתה, על חוויה אחרת של לראות.

“התגובות למופע חזקות. במערך שבנינו בין החלל, הסאונד והאור, יש השפעה פיזית שקשה להיאבק בה. אני שואלת בעבודות שלי בעיקר בשנים האחרונות איך יוצרים משהו לא מרוחק, חוויה שהיא לא רק ויזואלית – אלא ממש אימרסיבית, שמכניסה אותך כקהל לסוג של פעילות. כן יש את ההדהוד של מחשבות, יש ניתוח, אבל באותו זמן משהו פיזית קורה לך כצופה. אנשים יוצאים מהמופע די מטולטלים. במובן הזה, אני מרגישה שיש הצלחה”.

המופע untitled יערך ב-30 בינואר וב-6 בפברואר ב-CCA, המרכז לאמנות עכשווית ת”א.

מאת: מאי זרחי
מוזיקה ויוצר שותף: אלעד ברדס
חלל ואובייקט תאורה: בעז בז’ה גלעד
הפקה: הזירה הבינתחומית

בתמיכת המרכז לאמנות עכשווית, מועצת הפיס לתרבות ואמנות. היצירה הועלתה בבכורה במסגרת פסטיבל צוללן.

פסטיבל ״מנורת לילה״

16-18 בינואר 2020
כנס “זרקור – יוצרים באור” יערך בתאריך 16 בינואר.

איוונט הכנס

איוונט הפסטיבל

יש פה ממתקים רציניים

UGLY
untold

הסרטונים הכי וואו #1

פינה חדשה במגזין – הסרטונים הכי וואו. מדי חודש יעלו חמישה סרטונים מטריפים במיוחד שמצאנו לכם בחודש האחרון, משלל דיספלינות מעניינות. השראה במנות יפות.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנותTagged with: , , , ,

האסון בונציה והביאנלה

האסון בונציה והביאנלה

אחרי המבול: השיטפון בונציה הוא תמרור אזהרה גדול יותר מהתערוכות בביאנלה. הוא מדגיש את נקודות התורפה של הביאנלה הנוכחית, שעל אף היותה חזקה, רלוונטית מאד ומקורית, נותרת מצבה אילמת לשינוי שהאנושות היתה צריכה, ונראה שלא תשיג בעזרת תערוכות כאלה.

היום: רביעי ה-13 בנובמבר. על פי הדיווחים, למעלה מ-80 אחוזים מהעיר ונציה נמצאים כעת מתחת למים, באחת ההצפות החמורות שידעה העיר מזה עשורים –  כאשר אלה מתנפלות על העיר בתכיפות ובאכזריות גוברות ומתעצמות. ברחובות העיר נמדד מפלס מים של 187 (!) סנטימטר, גובה של שחקן כדורסל, שני רק לשיא שנמדד בשנת 1966. דוברות הביאנלה מאשרת שתערוכותיה כלולות גם הן ברשימה הענפה של מתחמים ובתי עסק שניזוקו בעקבות השיטפונות, ונסגרו למבקרים. ראש העיר מכריז על “מצב אסון”, ומפנה אצבע מאשימה כלפי משבר האקלים – בשעה שמעצמות כארצות הברית מפנות כלפי אותו משבר אצבע משולשת. ראש ממשלת איטליה, ג’וזפה קונטה, מכנה את ההצפות “מכה בלב של המדינה”. הנבואה על סוף הסיפור המפואר של ונציה מרחפת מעליה כבר שנים – פעם רפובליקה יצרנית וסוחרת רבת עוצמה, בעתיד כנראה אטלנטיס של ימינו. 

Zanele Muholi | photo: Italo Rondinella

הביאנלה בוונציה נחשבת לתערוכה הגדולה, הוותיקה והיוקרתית בעולם. החל משנת 1895, היא מוקמת אחת לשנתיים במתחמים ההיסטוריים הארסנלה והג’יארדיני למשך כחצי שנה. מוצגות בה צמד תערוכות מרכזיות גדולות ממדים, ולצדן – ביתנים שמאכלסים תערוכות של אמנים נציגי מדינות שונות, שלוקטו בקפידה מטעמן. השנה, היא הביאנלה ה-58, צריכה להיחרט בזיכרון של עולם האמנות כביאנלה שטרפה את ונציה כפי שהכרנו אותה עד כה, כאירוע שבו הכיוון אליו שועטת המציאות הגלובלית הפך מנושא טרנדי בעולם האמנות שמעניין להשתעשע בו, לפצע עמוק, אמיתי ושותת דם, אשר לא מן הנמנע שיעצב גם את אופי התערוכות העתידיות בביאנלה, וראוי יהיה אם יעצב את עולם האמנות כולו.

לפני השיטפון הגדול, הצטיירה האוצרות של התערוכות המרכזיות בביאנלה של 2019, עליה אמון ראלף רוגוף מגלריה Hayward הלונדונית, ובצדק רב, כיצירת אמנות חזקה, עכשווית מאד, ועוצמתית בפני עצמה. רוגוף בחר להציג כ-80 אמנים מכל רחבי העולם, בשתי תערוכות משלימות, המהוות עוגן, משען ומראה זו לזו. תחת אוצרות זו, כל אמן ואמנית מציגים למעשה יצירות בשתי התערוכות, כאשר אלה שופכות אור זו על זו באופנים שונים. האמנים הנבחרים חיים כולם – בשונה מהנהוג, ובנוסף, תודה לאל, גם לראשונה ואף פעם לא מאוחר – חציים נשים. היצירות והיוצרים אותן נקראו להביא לידי ביטוי את הנושא הנבחר של שתי התערוכות, הוא כותרתן: May You Live in Interesting Times, ציטוט שגור שמקורו מפוברק ומצלצל את תופעת הפייק ניוז. זמנים מעניינים? אוהו, רוגוף יקירנו, על כך נאמר: המציאות עולה על כל דמיון.



Mari kataya | photo: Italo Rondinella

נראה שהאוצר לא פסח על אף נושא אקטואלי שחלף בפיד של הרשת החברתית המועדפת עליכם בשנתיים האחרונות, וההרגשה היא עכשווית מאד. איכות העבודות המרשימה מאגדת נקודות מבט רבות לנושא, כמעט רבות מנשוא, חלקן עומדות במידה של סתירה זו מול זו.

ישנו סיפורו של האישי מול הקולקטיבי בו היחיד בועט עצמו החוצה מתוך החברה, מכריז על שונותו ומישיר אל המבקרים מבט גאה – למשל ביצירות של מארי קטיאמה (Mari Katayama) היפנית שחוגגת את נכותה בתצלומים ואביזרים תפורים, רקומים ופיוטיים, או אצל זנלה מוהולי (Zanele Muholi) הדרום-אפריקאית, שמתבוננת על המבקר מכל פינה, קווירית ומוחצנת, כהה ונטולת כל אפולוגטיות.

נוכח בתערוכות גם הנראטיב של העולם בו זהויות שונות הותכו זו לתוך זו בחסות הגלובליזציה, שבא לידי ביטוי למשל בעבודת ענק נפלאה של האמנית יין שיוז’ן (Yin Xiuzhen) בארסנלה, שמורכבת מבגדים משומשים שאספה מאנשים שונים, אשר מחוברים יחד לפסל ריק של דמות אנוש רכונה על מושב בתנוחה מקופלת כלפי פנים כפי שמנחים לבצע בהתרסקות מטוס, אליו ניתן להיכנס כעין מסכה גדולת ממדים. המנח של הדמות נועד להגן על האיברים הפנימיים, ואנו יכולים להיכנס פנימה ולהיות “האיברים הפנימיים” שלה, להיות בה מוגנים לכאורה. אלא שלצד הדמות מונחים צמד גלגלים הפוכים ומנותקים של מטוס, אשר מעידים שטיסת הבלהות הזו – לא תנחת אף פעם.



Yin Xiuzhen | photo: Italo Rondinella

היצירות בעלות הזיקה העתידנית הן מנקודות האחיזה החזקות ביותר באוצרות לטעמי.

כך למשל ביצירות המשלימות הגאוניות – לא פחות, של האמן והמלחין האלקטרוני היפני ריוג’י איקדה (Ryoji Ikeda). בסרטון עוצר נשימה הוא עבד עם מאגרי המידע האנושי הגדולים בעולם (כולל נאס”א ופרויקט הגנום האנושי), פרק ופרט את המידע הצבור של האנושות, ויצר ממנו וידאו במסך ענק ורזולוציה מופרעת לחלוטין, מפעים ומאיים, שמכניס לראש אחת ולתמיד שהידע של האנושות הוא מפלצת גדולה מסך פרטיה, ושהיקום גדול, בולעני ואינסופי אף יותר. ביצירה המשלימה בג’יארדיני, מציג איקדה מסדרון כה לבן ומואר, שהמעבר בו מחולל דיסאוריינטציה ומרגיש מקביל לצעידה בחושך מוחלט. 

Sun Yuan and Peng Yu | photo: Francesco Galli

עוד צמד עבודות מטלטל ומשובח שייך לצמד הסיני סון יואון ופנג יו (Sun Yuan and Peng Yu), שלמדו בכלל ציור שמן במקור. בג’יארדיני הם מציגים את אחד משיאי התערוכה ומגנט מבקרים, “Can’t Help Myself״ – מכל זכוכית ענק בתוכו נעה יד רובוטית נוראה בטכנולוגיית אינטליגנציה מלאכותית, שגורפת שלולית בצבע אדום-כהה בהתנהגויות משתנות, לעתים נינוחה ומשימתית באופן מטריד, ולעתים מתפרעת משולחת כל רסן, ולא יכולה שלא להדהד את המדיניות האכזרית של האנושות, ובפרט סין (האמנים הסינים המשתתפים בתערוכה רובם ככולם לא חיים בה בשל חשש מרדיפה), וחרדה מרומזת מהיוצרות שאולי תתהפכנה עם עליית המכונות. בארסנלה הם מציגים יצירה מבעיתה נוספת במיכל זכוכית קטן בהרבה, ובה אחת למספר דקות צינור שחור שנח על כסא (בעל עיצוב רומי זהה לכסא שבאנדרטה של לינקולן בוושינגטון), מועף ומוטח לכל עבר בעוצמה כמו חיה מסוכנת שמאוכסנת בכלוב ומוצגת לשם בידור, שכוחה הפראי לא מצליח למנוע ממנה להיות, לצד היראה שהיא מעוררת, בעיקר חסרת אונים. מעניין לציין שהטחות הצינור הרסו את הקונטיינר, והובילו להחלפתו מספר פעמים לאורך הצגת הביאנלה. 

לצדן מוצגות גם יצירות בטכנולוגיות תלת-ממד עכשוויות מאד שמאתגרות את הצופה ומייצרות מבט משונה אל העתיד (כאן ראוי להמליץ על הסרט הקצר המצוין הזמין לצפיה חופשית אונליין, “Goodbye Uncanny Valley”, שעוסק באמנות ניו-מדיה. גוגל איט מה שנקרא), ביניהן בולטות עבודותיו הרבות והמטרידות, לעתים אף מעוררות חלחלה מסוימת, של אד אטקינס הבריטי (Ed Atkins), מגוונות, חדשניות ונהדרות כולן.

Sun Yuan and Peng Yu | photo: Francesco Galli

עוד בקטגוריית ה”כולנו ביחד בחרא הזה” ראוי להזכיר התייחסויות רבות וחוזרות לנושאי האקלים.

רובן הדהדו פלסטיק ושאר תוצרים של החברה האנושית שחונקים את סביבת המחיה העולמית, כמו בעבודות של צמד האחיות כריסטין ומרגרט ורטהיים (Christine and Margaret Wertheim) של שוניות אלמוגים עשויות קרושה, חרוזים ופלסטיק שקוראים לציבור לקחת חלק ביצירתן.

הנושא של אמת מול בדיה, אמתי מול מלאכותי, חוזר ומהדהד גם בהקשרים פחות אקולוגיים ביצירות נוספות – מופען הפיוטי והעדין ביותר הוא בעבודות השיש של אנדראס לוליס (Andreas Lolis) מאלבניה, אשר הוצגו בכלל בחוץ, בסביבה בה התאפשר להן לשטות במבקרים – האחת גילוף שיש מושלם של שקיות זבל מלאות וקשורות בכניסה לתערוכה בג’יארדיני, והשניה של כרית ושמיכה פשוטות ומכמירות לב העשויות שיש ומונחות על ספסל. זו אולי הנקודה הרחוקה ביותר על ציר התערוכה מה”יצירה” הדוחה למדי של כריסטוף בושל Christoph Büchel השוויצרי, שהביאה, as is, ספינת פליטים אותנטית שטביעתה הובילה למותם של מאות בני אדם. ההשקעה שבהבאת האלמנט הזה והנחתו באזור התצוגה רק כדי שמבקרים מסוימים יבינו שמדובר ביצירה, יצקצקו, יתבוננו בעיניים מזוגגות מרוב אמנות ויעלו תמונה לאינסטוש, היא בעיני ערלות לב והשקעה צדקנית ומזויפת באפיקים שאין להם שום יכולת לייצר השפעה – לא על האנושות, ולא על הפרטים בתוכה, למעט, אולי, מספר עסקנים גדולים, שאולי פקדו את התערוכות ואולי לא, ושלהם אין אינטרס לסור מדרכם ולשנות אותה לטובת הפרטים והקהילות שמובאים בחלק מעבודות התערוכה. וכאן טמון עקב אכילס של התערוכה, שממנו, בצירוף עם העולם החיצון שלא ריחם, קריאתה מתפרקת ונשברת.

Christoph Büchel | photo: Italo Rondinella

הבעיה עם צדקנות היא שהיא סוחרת את הטרגדיות של העולם; מלכתחילה ולפני השיטפון, דגדגה הביאנלה של 2019 את העצב הזה והקפיצה את התחושה הזו.

Andreas Lolis | photo: Francesco Galli
Andreas Lolis | photo: Italo Rondinella

אמנם במידה מתונה, נוכח טיב האוצרות והאופן בו היצירות הנהדרות ברובן לופתות את הצופה, אבל נראה שבבחירת הנושא, הרחב מאד (שאפשר לכנות אותו באותה מידה “מה שמעסיק את האנושות עכשיו”), אי אפשר להימנע ממנה. זה מחייב אותנו לשאול את עצמנו את השאלה המאוסה שהעלאה שלה גוררת דרך קבע גלגולי עיניים ואנחות, בעולם האמנות ומחוצה לו: האם בכוחה של אמנות לשנות את המציאות, או שהיא רק נלווית לה. עמדת האוצרות המוצהרת בידי צוות ההדרכה של הביאנלה היא שהאמנות לא באה לשנות את המציאות באופן ישיר, וגם העמדה הזאת מעוררת אי נחת. 

עם השיטפון הגדול, נשטפו באופן בלתי נמנע קבין של תום ותקווה מהקונסטרוקציה האוצרותית שהחזיקה את התערוכה הזו עומדת וגאה. במידה רבה, חשף השיטפון את ערוותה של התערוכה ברבים – לעולם שמחוץ לעולם האמנות, התערוכה הזו, מרשימה ככל שתהיה, כנראה לא תרמה דבר. זאת ועוד: האמנות אינה קדושה ואף הילה לא מגנה עליה מהתערבבות עם תחלואי העולם עצמו, יהיו אלה איתני טבע, או התנהלות אנושית ממיטת אסונות. הנושאים המובאים בתערוכה לא יכולים להיחוות כ”טרנדים”, אלה לא רעיונות להשתעשע בהם ולשחק – אלה נושאי ליבה של הישרדות החיים על הכדור שילוו את ההיסטוריה האנושית מעתה ועד עולם.

Christine and Margaret Wertheim | photo: Francesco Galli
Christine and Margaret Wertheim | photo: Francesco Galli

הבעיה עם צדקנות היא שהיא סוחרת את הטרגדיות של העולם; מלכתחילה ולפני השיטפון, דגדגה הביאנלה של 2019 את העצב הזה והקפיצה את התחושה הזו. אמנם במידה מתונה יחסית, נוכח טיב האוצרות והאופן בו היצירות לופתות את הצופה, אבל נראה שבבחירת הנושא, הרחב מאד (שאפשר לכנות אותו באותה מידה “מה שמעסיק את האנושות עכשיו”), אי אפשר להימנע ממנה. זה מחייב אותנו לשאול את עצמנו את השאלה המאוסה שהעלאה שלה גוררת דרך קבע גלגולי עיניים ואנחות, בעולם האמנות ומחוצה לו: האם בכוחה של אמנות לשנות את המציאות, או שהיא רק נלווית לה. עמדת האוצרות המוצהרת בידי צוות ההדרכה של הביאנלה היא שהאמנות לא באה לשנות את המציאות באופן ישיר, וגם העמדה הזאת מעוררת אי נחת על ההצהרה התבוסתנית באוזלת ידה של האמנות. 

בהקשר הכללי בעולם התרבות העכשווי, ניתן לומר שבשנים האחרונות מתקיימות זו לצד זו שתי מגמות בולטות: האחת של הרחבה והתפשטות לתחומי דעת רבים ולמאגרי מידע ורתימה שלהם לצרכים אמנותיים (אמצעים טכנולוגיים משולבים, טכניקות ורדימייד פומפוזיים מאי פעם), ולצדם – מגמה “שבטית”, של הבעת הצורך להתכנס, לייצר קרבה לבבית באמצעים כמו צמצום, מגע, וביטול המרחק בין המציג, המוצג והמתבונן. עם השיטפון החמור שפקד את ונציה, נשטפו באופן בלתי נמנע קבין של תום ותקווה מהקונסטרוקציה האוצרותית שהחזיקה את הביאנלה ה-58 עומדת וגאה. במידה רבה, חשף השיטפון את ערוותה של התערוכה ברבים – לעולם שמחוץ לעולם האמנות, התערוכה הזו, מרשימה ככל שתהיה, כנראה לא תרמה דבר. הנושאים המובאים בתערוכה לא יכולים להיחוות כ”טרנדים”, אלה לא רעיונות להשתעשע בהם ולשחק – אלה נושאי ליבה של הישרדות החיים על הכדור שילוו את ההיסטוריה האנושית מעתה ועד עולם. זאת ועוד: האמנות אינה קדושה ואף הילה לא מגנה עליה מהתערבבות עם תחלואי העולם עצמו – עוד בטרם נבחר נושא התערוכה היא מהווה חלק ממערכת גדולה ממנה, ויהיו אלה איתני טבע, או התנהלות אנושית ממיטת אסונות.

העמדת הפנים של האמנות להשפיע ולא להיות מושפעת היא נקודה משמעותית. אדרבא, במיקום היסטורי כמו איטליה, בו נוצקה התבנית של האמנות שנוצרת מכוח הפטרונים העשירים ונגועה במורשתם שהיתה במקרים רבים אלימה ומדממת, נקודת העיוורון הזו בשדה הראיה של האמנות, שעד כה נניח שהיתה עוד ניתנת לדיון, זוכה להכרעה מוחצת על ידי הים. אם התערוכה הזו, שעיסוקה המרכזי הוא מצב החירום שבו נמצא העולם, זוכה לכזו מכה פואטית, לא יתכן שלא תתעורר בעקבות המקרה מחשבה מחודשת על הנושא שמניע את מצב הביש הזה – הוא ההון שאחראי למידה רבה מהנזק שעולמנו חווה. על הכספים העצומים שעומדים מאחוריה ולא מושקעים בתחלואים עצמם, אלא באנשים שינהלו סביבן שיח פנים-אמנותי מעל הראש של הניזוקים, על הקפיטליזם, על האופן שבו אמנות נסחרת ביחסי פטרונות, על כך שהתכנים הללו חשופים רק בפני מי שיש לו מספיק פרוטות בארנק כדי לאפשר טיסה ולינה בעיר תיירות כמו ונציה. אולי בביאנלה הבאה יעזו לדון על הפער המהותי שבין הרגש והכוונה שנטועים במעשה האמנותי, לבין המנגנונים שמאפשרים את קיומו.

יש פה ממתקים רציניים

UGLY
untold

הסרטונים הכי וואו #1

פינה חדשה במגזין – הסרטונים הכי וואו. מדי חודש יעלו חמישה סרטונים מטריפים במיוחד שמצאנו לכם בחודש האחרון, משלל דיספלינות מעניינות. השראה במנות יפות.

קרא עוד »
אסף חנוכה ואתגר קרת. צילום: טל סולומון ורדי
untold

אסף חנוכה ואתגר קרת מתכננים את ׳סמטאות הזעם 2׳

המאייר אסף חנוכה והסופר אתגר קרת התכנסו לספר בשיחה עם גילי איזקוביץ והקהל על העבודה המשותפת וההוצאה המחודשת של ׳סמטאות הזעם׳, ספרם המשותף, במסגרת פסטיבל האנימציה והקומיקס ׳אנימיקס׳ בתל־אביב שהתקיים באוגוסט 2019. טלי גורביץ׳ סיכמה לכם את תמצית החוויה מעוררת ההשראה, וגם ההכרזה השקטה על ׳סמטאות הזעם 2׳.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, עיצובTagged with: , , , , , , ,