מחבר: liranthequeen

האסון בונציה והביאנלה

האסון בונציה והביאנלה

אחרי המבול: השיטפון בונציה הוא תמרור אזהרה גדול יותר מהתערוכות בביאנלה. הוא מדגיש את נקודות התורפה של הביאנלה הנוכחית, שעל אף היותה חזקה, רלוונטית מאד ומקורית, נותרת מצבה אילמת לשינוי שהאנושות היתה צריכה, ונראה שלא תשיג בעזרת תערוכות כאלה.

היום: רביעי ה-13 בנובמבר. על פי הדיווחים, למעלה מ-80 אחוזים מהעיר ונציה נמצאים כעת מתחת למים, באחת ההצפות החמורות שידעה העיר מזה עשורים –  כאשר אלה מתנפלות על העיר בתכיפות ובאכזריות גוברות ומתעצמות. ברחובות העיר נמדד מפלס מים של 187 (!) סנטימטר, גובה של שחקן כדורסל, שני רק לשיא שנמדד בשנת 1966. דוברות הביאנלה מאשרת שתערוכותיה כלולות גם הן ברשימה הענפה של מתחמים ובתי עסק שניזוקו בעקבות השיטפונות, ונסגרו למבקרים. ראש העיר מכריז על “מצב אסון”, ומפנה אצבע מאשימה כלפי משבר האקלים – בשעה שמעצמות כארצות הברית מפנות כלפי אותו משבר אצבע משולשת. ראש ממשלת איטליה, ג’וזפה קונטה, מכנה את ההצפות “מכה בלב של המדינה”. הנבואה על סוף הסיפור המפואר של ונציה מרחפת מעליה כבר שנים – פעם רפובליקה יצרנית וסוחרת רבת עוצמה, בעתיד כנראה אטלנטיס של ימינו. 

Zanele Muholi | photo: Italo Rondinella

הביאנלה בוונציה נחשבת לתערוכה הגדולה, הוותיקה והיוקרתית בעולם. החל משנת 1895, היא מוקמת אחת לשנתיים במתחמים ההיסטוריים הארסנלה והג’יארדיני למשך כחצי שנה. מוצגות בה צמד תערוכות מרכזיות גדולות ממדים, ולצדן – ביתנים שמאכלסים תערוכות של אמנים נציגי מדינות שונות, שלוקטו בקפידה מטעמן. השנה, היא הביאנלה ה-58, צריכה להיחרט בזיכרון של עולם האמנות כביאנלה שטרפה את ונציה כפי שהכרנו אותה עד כה, כאירוע שבו הכיוון אליו שועטת המציאות הגלובלית הפך מנושא טרנדי בעולם האמנות שמעניין להשתעשע בו, לפצע עמוק, אמיתי ושותת דם, אשר לא מן הנמנע שיעצב גם את אופי התערוכות העתידיות בביאנלה, וראוי יהיה אם יעצב את עולם האמנות כולו.

לפני השיטפון הגדול, הצטיירה האוצרות של התערוכות המרכזיות בביאנלה של 2019, עליה אמון ראלף רוגוף מגלריה Hayward הלונדונית, ובצדק רב, כיצירת אמנות חזקה, עכשווית מאד, ועוצמתית בפני עצמה. רוגוף בחר להציג כ-80 אמנים מכל רחבי העולם, בשתי תערוכות משלימות, המהוות עוגן, משען ומראה זו לזו. תחת אוצרות זו, כל אמן ואמנית מציגים למעשה יצירות בשתי התערוכות, כאשר אלה שופכות אור זו על זו באופנים שונים. האמנים הנבחרים חיים כולם – בשונה מהנהוג, ובנוסף, תודה לאל, גם לראשונה ואף פעם לא מאוחר – חציים נשים. היצירות והיוצרים אותן נקראו להביא לידי ביטוי את הנושא הנבחר של שתי התערוכות, הוא כותרתן: May You Live in Interesting Times, ציטוט שגור שמקורו מפוברק ומצלצל את תופעת הפייק ניוז. זמנים מעניינים? אוהו, רוגוף יקירנו, על כך נאמר: המציאות עולה על כל דמיון.



Mari kataya | photo: Italo Rondinella

נראה שהאוצר לא פסח על אף נושא אקטואלי שחלף בפיד של הרשת החברתית המועדפת עליכם בשנתיים האחרונות, וההרגשה היא עכשווית מאד. איכות העבודות המרשימה מאגדת נקודות מבט רבות לנושא, כמעט רבות מנשוא, חלקן עומדות במידה של סתירה זו מול זו.

ישנו סיפורו של האישי מול הקולקטיבי בו היחיד בועט עצמו החוצה מתוך החברה, מכריז על שונותו ומישיר אל המבקרים מבט גאה – למשל ביצירות של מארי קטיאמה (Mari Katayama) היפנית שחוגגת את נכותה בתצלומים ואביזרים תפורים, רקומים ופיוטיים, או אצל זנלה מוהולי (Zanele Muholi) הדרום-אפריקאית, שמתבוננת על המבקר מכל פינה, קווירית ומוחצנת, כהה ונטולת כל אפולוגטיות.

נוכח בתערוכות גם הנראטיב של העולם בו זהויות שונות הותכו זו לתוך זו בחסות הגלובליזציה, שבא לידי ביטוי למשל בעבודת ענק נפלאה של האמנית יין שיוז’ן (Yin Xiuzhen) בארסנלה, שמורכבת מבגדים משומשים שאספה מאנשים שונים, אשר מחוברים יחד לפסל ריק של דמות אנוש רכונה על מושב בתנוחה מקופלת כלפי פנים כפי שמנחים לבצע בהתרסקות מטוס, אליו ניתן להיכנס כעין מסכה גדולת ממדים. המנח של הדמות נועד להגן על האיברים הפנימיים, ואנו יכולים להיכנס פנימה ולהיות “האיברים הפנימיים” שלה, להיות בה מוגנים לכאורה. אלא שלצד הדמות מונחים צמד גלגלים הפוכים ומנותקים של מטוס, אשר מעידים שטיסת הבלהות הזו – לא תנחת אף פעם.



Yin Xiuzhen | photo: Italo Rondinella

היצירות בעלות הזיקה העתידנית הן מנקודות האחיזה החזקות ביותר באוצרות לטעמי.

כך למשל ביצירות המשלימות הגאוניות – לא פחות, של האמן והמלחין האלקטרוני היפני ריוג’י איקדה (Ryoji Ikeda). בסרטון עוצר נשימה הוא עבד עם מאגרי המידע האנושי הגדולים בעולם (כולל נאס”א ופרויקט הגנום האנושי), פרק ופרט את המידע הצבור של האנושות, ויצר ממנו וידאו במסך ענק ורזולוציה מופרעת לחלוטין, מפעים ומאיים, שמכניס לראש אחת ולתמיד שהידע של האנושות הוא מפלצת גדולה מסך פרטיה, ושהיקום גדול, בולעני ואינסופי אף יותר. ביצירה המשלימה בג’יארדיני, מציג איקדה מסדרון כה לבן ומואר, שהמעבר בו מחולל דיסאוריינטציה ומרגיש מקביל לצעידה בחושך מוחלט. 

Sun Yuan and Peng Yu | photo: Francesco Galli

עוד צמד עבודות מטלטל ומשובח שייך לצמד הסיני סון יואון ופנג יו (Sun Yuan and Peng Yu), שלמדו בכלל ציור שמן במקור. בג’יארדיני הם מציגים את אחד משיאי התערוכה ומגנט מבקרים, “Can’t Help Myself״ – מכל זכוכית ענק בתוכו נעה יד רובוטית נוראה בטכנולוגיית אינטליגנציה מלאכותית, שגורפת שלולית בצבע אדום-כהה בהתנהגויות משתנות, לעתים נינוחה ומשימתית באופן מטריד, ולעתים מתפרעת משולחת כל רסן, ולא יכולה שלא להדהד את המדיניות האכזרית של האנושות, ובפרט סין (האמנים הסינים המשתתפים בתערוכה רובם ככולם לא חיים בה בשל חשש מרדיפה), וחרדה מרומזת מהיוצרות שאולי תתהפכנה עם עליית המכונות. בארסנלה הם מציגים יצירה מבעיתה נוספת במיכל זכוכית קטן בהרבה, ובה אחת למספר דקות צינור שחור שנח על כסא (בעל עיצוב רומי זהה לכסא שבאנדרטה של לינקולן בוושינגטון), מועף ומוטח לכל עבר בעוצמה כמו חיה מסוכנת שמאוכסנת בכלוב ומוצגת לשם בידור, שכוחה הפראי לא מצליח למנוע ממנה להיות, לצד היראה שהיא מעוררת, בעיקר חסרת אונים. מעניין לציין שהטחות הצינור הרסו את הקונטיינר, והובילו להחלפתו מספר פעמים לאורך הצגת הביאנלה. 

לצדן מוצגות גם יצירות בטכנולוגיות תלת-ממד עכשוויות מאד שמאתגרות את הצופה ומייצרות מבט משונה אל העתיד (כאן ראוי להמליץ על הסרט הקצר המצוין הזמין לצפיה חופשית אונליין, “Goodbye Uncanny Valley”, שעוסק באמנות ניו-מדיה. גוגל איט מה שנקרא), ביניהן בולטות עבודותיו הרבות והמטרידות, לעתים אף מעוררות חלחלה מסוימת, של אד אטקינס הבריטי (Ed Atkins), מגוונות, חדשניות ונהדרות כולן.

Sun Yuan and Peng Yu | photo: Francesco Galli

עוד בקטגוריית ה”כולנו ביחד בחרא הזה” ראוי להזכיר התייחסויות רבות וחוזרות לנושאי האקלים.

רובן הדהדו פלסטיק ושאר תוצרים של החברה האנושית שחונקים את סביבת המחיה העולמית, כמו בעבודות של צמד האחיות כריסטין ומרגרט ורטהיים (Christine and Margaret Wertheim) של שוניות אלמוגים עשויות קרושה, חרוזים ופלסטיק שקוראים לציבור לקחת חלק ביצירתן.

הנושא של אמת מול בדיה, אמתי מול מלאכותי, חוזר ומהדהד גם בהקשרים פחות אקולוגיים ביצירות נוספות – מופען הפיוטי והעדין ביותר הוא בעבודות השיש של אנדראס לוליס (Andreas Lolis) מאלבניה, אשר הוצגו בכלל בחוץ, בסביבה בה התאפשר להן לשטות במבקרים – האחת גילוף שיש מושלם של שקיות זבל מלאות וקשורות בכניסה לתערוכה בג’יארדיני, והשניה של כרית ושמיכה פשוטות ומכמירות לב העשויות שיש ומונחות על ספסל. זו אולי הנקודה הרחוקה ביותר על ציר התערוכה מה”יצירה” הדוחה למדי של כריסטוף בושל Christoph Büchel השוויצרי, שהביאה, as is, ספינת פליטים אותנטית שטביעתה הובילה למותם של מאות בני אדם. ההשקעה שבהבאת האלמנט הזה והנחתו באזור התצוגה רק כדי שמבקרים מסוימים יבינו שמדובר ביצירה, יצקצקו, יתבוננו בעיניים מזוגגות מרוב אמנות ויעלו תמונה לאינסטוש, היא בעיני ערלות לב והשקעה צדקנית ומזויפת באפיקים שאין להם שום יכולת לייצר השפעה – לא על האנושות, ולא על הפרטים בתוכה, למעט, אולי, מספר עסקנים גדולים, שאולי פקדו את התערוכות ואולי לא, ושלהם אין אינטרס לסור מדרכם ולשנות אותה לטובת הפרטים והקהילות שמובאים בחלק מעבודות התערוכה. וכאן טמון עקב אכילס של התערוכה, שממנו, בצירוף עם העולם החיצון שלא ריחם, קריאתה מתפרקת ונשברת.

Christoph Büchel | photo: Italo Rondinella

הבעיה עם צדקנות היא שהיא סוחרת את הטרגדיות של העולם; מלכתחילה ולפני השיטפון, דגדגה הביאנלה של 2019 את העצב הזה והקפיצה את התחושה הזו.

Andreas Lolis | photo: Francesco Galli
Andreas Lolis | photo: Italo Rondinella

אמנם במידה מתונה, נוכח טיב האוצרות והאופן בו היצירות הנהדרות ברובן לופתות את הצופה, אבל נראה שבבחירת הנושא, הרחב מאד (שאפשר לכנות אותו באותה מידה “מה שמעסיק את האנושות עכשיו”), אי אפשר להימנע ממנה. זה מחייב אותנו לשאול את עצמנו את השאלה המאוסה שהעלאה שלה גוררת דרך קבע גלגולי עיניים ואנחות, בעולם האמנות ומחוצה לו: האם בכוחה של אמנות לשנות את המציאות, או שהיא רק נלווית לה. עמדת האוצרות המוצהרת בידי צוות ההדרכה של הביאנלה היא שהאמנות לא באה לשנות את המציאות באופן ישיר, וגם העמדה הזאת מעוררת אי נחת. 

עם השיטפון הגדול, נשטפו באופן בלתי נמנע קבין של תום ותקווה מהקונסטרוקציה האוצרותית שהחזיקה את התערוכה הזו עומדת וגאה. במידה רבה, חשף השיטפון את ערוותה של התערוכה ברבים – לעולם שמחוץ לעולם האמנות, התערוכה הזו, מרשימה ככל שתהיה, כנראה לא תרמה דבר. זאת ועוד: האמנות אינה קדושה ואף הילה לא מגנה עליה מהתערבבות עם תחלואי העולם עצמו, יהיו אלה איתני טבע, או התנהלות אנושית ממיטת אסונות. הנושאים המובאים בתערוכה לא יכולים להיחוות כ”טרנדים”, אלה לא רעיונות להשתעשע בהם ולשחק – אלה נושאי ליבה של הישרדות החיים על הכדור שילוו את ההיסטוריה האנושית מעתה ועד עולם.

Christine and Margaret Wertheim | photo: Francesco Galli
Christine and Margaret Wertheim | photo: Francesco Galli

הבעיה עם צדקנות היא שהיא סוחרת את הטרגדיות של העולם; מלכתחילה ולפני השיטפון, דגדגה הביאנלה של 2019 את העצב הזה והקפיצה את התחושה הזו. אמנם במידה מתונה יחסית, נוכח טיב האוצרות והאופן בו היצירות לופתות את הצופה, אבל נראה שבבחירת הנושא, הרחב מאד (שאפשר לכנות אותו באותה מידה “מה שמעסיק את האנושות עכשיו”), אי אפשר להימנע ממנה. זה מחייב אותנו לשאול את עצמנו את השאלה המאוסה שהעלאה שלה גוררת דרך קבע גלגולי עיניים ואנחות, בעולם האמנות ומחוצה לו: האם בכוחה של אמנות לשנות את המציאות, או שהיא רק נלווית לה. עמדת האוצרות המוצהרת בידי צוות ההדרכה של הביאנלה היא שהאמנות לא באה לשנות את המציאות באופן ישיר, וגם העמדה הזאת מעוררת אי נחת על ההצהרה התבוסתנית באוזלת ידה של האמנות. 

בהקשר הכללי בעולם התרבות העכשווי, ניתן לומר שבשנים האחרונות מתקיימות זו לצד זו שתי מגמות בולטות: האחת של הרחבה והתפשטות לתחומי דעת רבים ולמאגרי מידע ורתימה שלהם לצרכים אמנותיים (אמצעים טכנולוגיים משולבים, טכניקות ורדימייד פומפוזיים מאי פעם), ולצדם – מגמה “שבטית”, של הבעת הצורך להתכנס, לייצר קרבה לבבית באמצעים כמו צמצום, מגע, וביטול המרחק בין המציג, המוצג והמתבונן. עם השיטפון החמור שפקד את ונציה, נשטפו באופן בלתי נמנע קבין של תום ותקווה מהקונסטרוקציה האוצרותית שהחזיקה את הביאנלה ה-58 עומדת וגאה. במידה רבה, חשף השיטפון את ערוותה של התערוכה ברבים – לעולם שמחוץ לעולם האמנות, התערוכה הזו, מרשימה ככל שתהיה, כנראה לא תרמה דבר. הנושאים המובאים בתערוכה לא יכולים להיחוות כ”טרנדים”, אלה לא רעיונות להשתעשע בהם ולשחק – אלה נושאי ליבה של הישרדות החיים על הכדור שילוו את ההיסטוריה האנושית מעתה ועד עולם. זאת ועוד: האמנות אינה קדושה ואף הילה לא מגנה עליה מהתערבבות עם תחלואי העולם עצמו – עוד בטרם נבחר נושא התערוכה היא מהווה חלק ממערכת גדולה ממנה, ויהיו אלה איתני טבע, או התנהלות אנושית ממיטת אסונות.

העמדת הפנים של האמנות להשפיע ולא להיות מושפעת היא נקודה משמעותית. אדרבא, במיקום היסטורי כמו איטליה, בו נוצקה התבנית של האמנות שנוצרת מכוח הפטרונים העשירים ונגועה במורשתם שהיתה במקרים רבים אלימה ומדממת, נקודת העיוורון הזו בשדה הראיה של האמנות, שעד כה נניח שהיתה עוד ניתנת לדיון, זוכה להכרעה מוחצת על ידי הים. אם התערוכה הזו, שעיסוקה המרכזי הוא מצב החירום שבו נמצא העולם, זוכה לכזו מכה פואטית, לא יתכן שלא תתעורר בעקבות המקרה מחשבה מחודשת על הנושא שמניע את מצב הביש הזה – הוא ההון שאחראי למידה רבה מהנזק שעולמנו חווה. על הכספים העצומים שעומדים מאחוריה ולא מושקעים בתחלואים עצמם, אלא באנשים שינהלו סביבן שיח פנים-אמנותי מעל הראש של הניזוקים, על הקפיטליזם, על האופן שבו אמנות נסחרת ביחסי פטרונות, על כך שהתכנים הללו חשופים רק בפני מי שיש לו מספיק פרוטות בארנק כדי לאפשר טיסה ולינה בעיר תיירות כמו ונציה. אולי בביאנלה הבאה יעזו לדון על הפער המהותי שבין הרגש והכוונה שנטועים במעשה האמנותי, לבין המנגנונים שמאפשרים את קיומו.

יש פה ממתקים רציניים

untold

עודי סנש מתחילה מחדש בניו־יורק

הארט־דיירקטורית עודי סנש החליטה לעבור לניו־יורק אחרי שנים של לימודים ופרויקטים מעניינים בארץ. לאחר שצברה כאן מוניטין, החליטה לעשות רילוקיישן לאחת הערים המאתגרות בעולם, ובוחרת לחלום בגדול. לא הכל התחיל כמו שצריך, ולאט לאט היא מגיעה ליוצרים ויוצרות המעניינים ביותר שמתחשק לה לעבוד איתם. ראיון על כישלונות, השראות, תשוקות והעתיד שהיא בונה לעצמה.

קרא עוד »
untold

לה-קולטור עמודים בערפל

השנה, אירוע לה קולטור שיתרחש בשבוע הקרוב גדוש בשיתופי פעולה מעניינים.
אחד מהם הוא של רותם פייפר ויהונתן מילוא לויטס, בו, יצרו גופים מקרמיקה ועליהם רשומים אקספרסיביים.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , , , , , ,

True Twins מפסלים את השמש של המסך הלבן

True Twins מפסלים את השמש של המסך הלבן

צמד היוצרים True Twins הם אלמוג סלע ואיתמר תורן, מעצבים בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל משנת 2017. השניים יוצרי וידאו עצמאים ועובדים בטכניקות שונות. מסרטי דוקו על משוררים במסגרת פרויקט ׳העברים׳ ועד קליפים מוזיקלים בסצנת האינדי הישראלית. התכנסנו לפטפט על הקליפ החדש ללהקת ׳המסך הלבן׳ – ״שמש״.

צילום: אריאל בנדט

״החיבור בינינו נוצר במהלך הלימודים, עשינו הרבה תרגילים יחד ובזמן הזה התקרבנו בטעם הויזואלי, האסתטי והמוזיקלי. ראינו שהעבודות שיצרנו יחד הוציאו מעצמנו יותר וההמשך הטבעי היה לעשות את אותו הדבר גם אחרי הלימודים.

היום אנחנו שוכרים חלל בשכונת לוינסקי האהובה ועובדים משם. הדרייב תמיד היה יצירת עולמות משלנו, אנחנו מחפשים את הקסם ואת מה שעושה נעים בלב ובעיניים. לאחרונה עבדנו על מספר פרויקטים קראפטים שהוציאו אותנו מהמחשב כמו הסטופ־מושן שיצרנו ליערות מנשה, בו עיצבנו עולם מיניאטורות בסטודיו שלנו, והקליפ החדש למסך הלבן ״שמש״ עליו באנו לדבר״.

״המסך הלבן הם הלהקה הכי וואו שאנחנו מכירים בארץ, עם טקסטים שבועטים בזרם המרכזי ופרפורמנס יוצא דופן. נפגשנו לראשונה מאחורי המצלמה בפסטיבל שתיעדנו ופשוט היתה בינינו כימיה שעבדה. העולם שלהם הוא חומר יצירה פורה לדימויים ויזואלים יחד עם מוזיקה עשויה היטב. הלחנים והשירה קאנונים, נעימים, מרקידים, מחרמנים, בקיצור מה שמוזיקה נועדה לעשות.

הקשר שלנו עם המסך הלבן הוא גם מקצועי וגם חברי. בין בילוי לילה בתל אביב לעבודה משותפת וטוטאלית. אנחנו עובדים איתם על האלבום הקרוב (״סקס סמים ופלסטין״ – ט.ס.ו) באופן רוחבי. הקליפ ״שמש״ הוא החמישי במספר שיצרנו למסך, ושניים נוספים בדרך״.

צילום: אריאל בנדט

איך התחלתם לעבוד על הקליפ?

״הלהקה הגיעה אלינו לסטודיו עם אלבום חדש שנאזין לו. ישבנו והעלנו רעיונות לכל מיני שירים מהאלבום. הרעיון הראשון היה קשור לשיר ״שמש״ שבלט לנו בשמיעה ראשונה. הוא שיר מאוד עדין באופן שלא ייצג אותם עד כה. יש דיסוננס משעשע בין המוזיקה הנעימה־ילדותית לבין השורה ׳הדולפינים בכנרת כל היום רק מזדיינים׳. 

הרעיון שעלה לנו היה לעשות הצגת ילדים, בסגנון ההצגות שמעלים בסיום תיכון. כתוצאה מכך שזה קליפ ללהקת המסך הלבן, שיש להם רפיוטיישן של הילדים הרעים, שעשע אותנו לעשות משהו תמים עם קריצה. הקליפ משאיר רמזים בולטים לאהבה חופשית בין שחקני ההצגה. בעצם כולם עושים אהבה על הבמה בלי הבדלי חיה, גזע ומין. בסוף הקליפ נולד לאחד הדולפינים הזכרים תינוק דולפין שמזכיר מאוד את גבריאל מהלהקה (וכן היה רגע שחשבנו לבקש חסות על הקליפ מחברת קונדומים גדולה).

השראות שליוו אותנו בתהליך היו don’t hug me im scred, הסדרה הנפלאה KIDDING של מישל גונדרי, מישל גונדרי באופן כללי, סצנת ההצגה מתוך סרטו של ווס אנדרסון ממלכת אור הירחבנוסף, היו גם ההתנסויות האישיות שלנו בתור ילדים בהצגות סוף השנה של בית הספר. גבריאל מהלהקה למשל סיפר לנו שהוא שיחק בהצגת בית ספר שלו בתור ילד קופידון וזוכר את ההתנסות כרעה. זה ממש השפיע על התסריט, ישר ידענו שהוא חייב לחזור לשחק קופידון גם בהצגה שלנו.

מי כתב את התסריט? האם הוא אולתר?

״את התסריט אנחנו כתבנו. תהליך התסריט הוא תמיד מורכב ומתחיל בתחושה אינטואיטיבית. הדימוי הראשון שעלה לנו לראש היה של גילברט מהלהקה עם מסגרת מצוירת של שמש סביב ראשו בהבעה חמוצה. ואז התחלנו לחשוב על איזה עוד דמויות אנחנו רוצים בהצגה ומה מניע את העלילה. מקשיבים לשיר עשרות פעמים, מדמיינים מה יראו על המסך בכל רגע. אחרי שיש את העולם, הדמויות ומהלך העלילה מתוסרט יש קצת מקום לאילתורים. במיוחד בעריכה שם תמיד מתרחשים קסמים״.

למה בחרתם את הכיוון הידני ולא אפקטים של מחשב?

״מתוך המחשבה שאנחנו עושים הצגת ילדים שנעשית על ידי ילדים, הלכנו על סגנון גימור קראפטי וידני. אפקטים במחשב זה קול ונראה טוב, אבל ליצור ולצלם דברים אמיתיים מרגש הרבה יותר. אנחנו רואים גם שהתגובות מהקהל לדברים קראפטים נוגעות הרבה יותר במקום האישי. גם מי שלא מבין באפקטים יודע להעריך את העבודה הידנית ומרגיש איך יצרנו את הקסם. את הארט והתלבושות לקליפ ״שמש״ עיצבה והכינה מאי סלע שהיא גם אחותה של אלמוג.

מאי מגיעה מעולם התיאטרון, היא עושה תפאורות ותלבושות להצגות ככה שהחיבור לקליפ הזה היה הכי מתבקש. היא השתלבה בתהליך פרום סקרץ׳, יצרנו סקיצות ידניות ודמיינו יחד את העולם של ״שמש״. אחר כך במחשב עשינו נסיונות גרפים של צורות עם צבעים שונים. היא חתכה, שייפה וצבעה במקביל לפיסול תלבושות מספוג, כל התהליך הידני הזה קרה בערך בשבוע עבודה אינטנסיבי. יום הצילום היה מאוד מספק, לראות את התפאורה, השחקנים והתלבושות קמים לתחיה בדיוק איך שדמיינו אותם״.

״רצינו לייצר כותרת לקליפ שתדבר בשפה של ההצגה. התכנון המקורי היה שבצילומים נצלם את הכותרת עם חוטים שיורידו ויעלו אותה לפני המסך הכחול בתחילת הקליפ. זה אחד הדברים היחידים שויתרנו עליהם לקראת יום הצילום כי הבנו שלא נספיק לייצר אותה.

לאחר שהקליפ היה מוכן התפנינו לתהליך האריזה הגרפית, אנחנו מאוד מאמינים באריזה נכונה בשביל להקפיץ כל תוכן וידאו. את הכותרת יצרנו במחשב, בהשראת גזרי נייר בלטרינג ידני. 

שאר הטקסט שמופיע הוא בפונט ״פעמון״ של אאא. שמרנו על העקמומיות של הרעיון הראשוני ושיחקנו עם המילים הבודדות בגבהים וזויות. וכמובן הצהוב – שמש״.

 

יש פה ממתקים רציניים

untold

הצצה ראשונה ל-Poster House בניו־יורק

בעוד שבוע בדיוק יפתח בניו־יורק לראשונה מוזיאון הפוסטרים שחוגג את הפורמט המופלא – Poster House. מדובר במוזיאון הראשון בארה״ב שחוגג את הפורמט המופלא. רגע לפני שהוא יפתח לקהל הרחב, קיבלנו הצצה ראשונה בפתיחת העיתונאים וכמה טעימות מהעתיד.

קרא עוד »
untold

Holocaust State of Mind

* סְטֵיְיט-אוֹף-מַיְינְד: מצב נפשי, מצב תודעתי, הלך רוח. פרט מתוך הפרויקט. עיצוב: לירן חדשי כשהייתי ילדה קטנה בבית ספר יסודי, לימדו אותי שביום השואה לובשים

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: , ,

מעצבת הבמה של Björk על Cornucopia

Björk’s Cornucopia. Santiago Felipe, 2019. Courtesy One Little Indian/The Shed

מעצבת הבמה של Björk על Cornucopia

מעצבת הבמה קיירה סטפנסון יצרה עולם שלם, מורכב ומרתק שכולו השראה מטבע וטכנולוגיה, וההרמוניה בין השניים. קיירה לקחה חלק מצוות שלם שעיצב והרכיב את Cornucopia, המופע האחרון של Björk, בעקבות אלבומה החדש שיצא בשנה שעברה. היא סיפרה לנו על תהליך העבודה והדיאלוג עם המוזיקאית המוערכת.

הייתי שם, קרוב מאוד, אבל לא מספיק קרוב. סדרת ההופעות של ביורק הפכה לסולד־אאוט חודשים מראש, והגעתי למנהטן ימים ספורים לפני המופע האחרון בסיבוב ב-1 ביוני 2019. אחרי תור של יום שלם ליד הקופות של The Shed, חלל חדש בניו־יורק שנפתח באפריל האחרון ומטרתו היא לטשטש את הגבולות בין אמנות פלסטית לבין פרפורמנס, לא הצלחתי להשיג כרטיס, וגם לא להיכנס לצלם. כבר מהטיזרים היה אפשר להבין שמדובר במופע עצום ומהמם, וכך הגעתי למעצבת הבמה קיירה סטפנסון שהופיעה בקרדיטים.

קיירה התחילה לעבוד בתחום ב־2008, תחת המאסטרים Christopher Oram ו-Michael Grandage, וב־2010 עברה לעבוד אצל Es Devlin, אחת ממעצבות הבמה הנחשבות ביותר היום, שקטפה כל פרס אפשרי בתחום. אם טרם ראיתם עליה את הפרק בנטפליקס – כדאי מאוד. 

ב-2017 סטפנסון יצאה לדרך עצמאית והתחילה לעבוד עם מוזיקאים מוכרים מאוד – XX, Sampha, Lorde, The 1975 ועוד. ב-2018 נפגשה עם ביורק והשתיים התחילו לעבוד יחד על עיצוב הבמה. בין טקסטורות עצומות של פטריות לבין מיצבים שלוקחים השראה מהטבע, סטפנסון יצרה עולם מרתק, מסתורי ופועם על הבמה.

Björk’s Cornucopia. Santiago Felipe, 2019. Courtesy One Little Indian/The Shed
Björk’s Cornucopia. Santiago Felipe, 2019. Courtesy One Little Indian/The Shed
Chiara Stephenson
Chiara Stephenson
Chiara Stephenson

איך הגעת לעבוד בתחום עיצוב הבמה?

״עשיתי קורס שנתי ביסודות האמנות באוניברסיטת קינגסטון בלונדון והתמחיתי בתלת־מימד. לאחר מכן, חבר הציע שנבדוק קורס בעיצוב תיאטרון בליברפול ושנינו התאהבנו בעיר ובקורס. למדנו שם שלוש שנים ואחריהם באו עשר שנים של עבודה עבור מגוון מעצבים כדי ללמוד מהטובים ביותר״.

מהו החלק המורכב ביותר בעיצוב במה שהקהל אינו מודע אליו?

״אני מניחה שזו המהירות שבה עליך לעבוד כדי להקים מופע בתיאטרון. אתה צריך לבנות את הסט וליצור את התלבושות, ולאחר מכן לדאוג שאמני הבמה והאלמנטים ברקע יעבדו בשלמות יחדיו. זהו תהליך מדוקדק. כל מופע, בין אם תיאטרלי או מוזיקלי, זקוק לחזרות ולניהול בתשומת לב מרבית. נתעכב על כל פזמון או שינוי סצנה כדי לוודא שהמתח התיאטרלי נשמר באופן מושלם והמופע זורם כאילו באופן ספונטני״.

Chiara Stephenson
Chiara Stephenson

״העבודה נוצרה מתוך אהבתה של ביורק לטבע וטכנולוגיה והרצון לחיבור הרמוני בין השניים״

ספרי לי העבודה עם ביורק, מה היו מקורות ההשראה לסבב ההופעות המדובר שלה?

״העבודה שעשיתי עם ביורק ומנהלת הקריאייטיב Lucrecia Martel נוצרה מתוך אהבתה של ביורק לטבע וטכנולוגיה והרצון לחיבור הרמוני בין השניים. המופע היה חגיגה של הרעיון הזה, של עתיד בו אנחנו יכולים להתקיים בדרך הרמונית. מקורות ההשראה למופע הזה היו רבים אך טבע היה הדבר הראשון שהוביל אותנו… הנוף האפי העצום של הטבע אך גם הטבע במבט מקרוב. בהתמקדות במאקרו אתה נכנס למסע דרכו ניתן לנדוד. חוסר השלמות האורגני והקימורים שכה רחוקים מתחושה תעשייתית, רצינו ליצור את זה בקנה מידה גדול״.

יצרת הדמיה פיזית של העיצוב, או שהיא נעשתה במחשב?

״בהתחלה נוצר מודל מוחשי מנייר ודבק. המודל הזה שורטט ולאחר מכן בוצעו תיקונים ושיפורים באופן ממוחשב לבמות הצפות״.

Björk - Chiara Stephenson
Chiara Stephenson
Björk - Chiara Stephenson
Chiara Stephenson
Björk - Chiara Stephenson
Chiara Stephenson
Björk’s Cornucopia. Santiago Felipe, 2019. Courtesy One Little Indian/The Shed
Björk’s Cornucopia. Santiago Felipe, 2019. Courtesy One Little Indian/The Shed
Björk’s Cornucopia. Santiago Felipe, 2019. Courtesy One Little Indian/The Shed
Björk’s Cornucopia. Santiago Felipe, 2019. Courtesy One Little Indian/The Shed

התפקיד הזה דורש הרבה עבודה עם אנשי מקצוע שונים: מעצב תאורה, מפיק, מהנדסים ועוד. איך נראה הדיאלוג ושיתוף הפעולה איתם?

״המפתח הוא שיתוף פעולה ופתיחות היות ויש הרבה אנשים יצירתיים ומצויינים מדיסציפלינות שונות בצוות, יש חשיבות גדולה לתת לכולם “לנשום” (במובן היצירתי), ולנשום יחד. Tobias Gremmler יצר עבודת וידאו ארט דיגיטלית מדהימה אז חלק ניכר מתפקידי היה יצירת קנבס להצגת היצירות שלו ושל ביורק בדרך הטובה ביותר״.

מה למדת מהפרויקט ואילו מסקנות תקחי איתך לפרויקטים הבאים?

“למדתי איזו אמנית נדיבה ומשתפת היא ביורק. היא עושה מופעים מוזיקליים שעוסקים בסאונד ומוטיבים קוליים, אז האסתטיקה של המופע תמיד תהיה קשורה בשימוש ובפונקציה של המוזיקה, מה שיוצר מופע אותנטי מאוד. אני אקח איתי כל כך הרבה מהחוויה הזו. הכרת תודה על ההזדמנות לעבוד עם כמה מהאנשים היצירתיים הטובים של זמננו ותחושה של צמיחה יצירתית שאוכל בתקווה לתעל להרפתקה הבאה!”

תוכלי לספר על איזה פרויקט את עובדת כרגע?

“הפרויקט הבא שלי הוא מופע בלט בלייפציג, גרמניה, בבית האופרה, היפהפיה הנרדמת. הכוריאוגרף הוא Jeroen Verbruggen והתלבושות יעוצבו על ידי Charli le Mindu. זו הולכת להיות תאווה לעיניים. אני לא יכולה לחכות”.

Björk’s Cornucopia. Santiago Felipe, 2019. Courtesy One Little Indian/The Shed
Björk’s Cornucopia. Santiago Felipe, 2019. Courtesy One Little Indian/The Shed

יש פה ממתקים רציניים

Mixtapes

Mixtape – SHIWABIWA

ביום סטודנטית שנה רביעית בתקשורת חזותית, בבצלאל.
בלילה מתקלטת בכל מיני מקומות בעיקר בתל אביב. חלק מקולקטיב שנקרא ״קולות מאפריקה״ שכבר יותר מ-3 שנים מקדמים מוזיקה מרחבי אפריקה בארץ וגם חלק מקולקטיב של דיג׳ייות בשם ״אננס״ שהמטרה העיקרית היא לקדם דיג׳ייות בזאנר.

קרא עוד »
untold

מה עושים החודש? ספטמבר 2019

ספטמבר הזה יהיה לא פשוט: לא מספיק שחוזרים לשגרה אחרי סוף חופשת הקיץ (ועדיין חם פה כמו בסהרה), פתאום באמצע החודש יש לנו עוד הפעם בחירות. אנחנו שוב מוצפים בתעמולה, בהתלבטויות, ובהתמודדות עם המציאות המורכבת של המדינה שלנו. אם אתם מחפשים אי של שקט בכל הבלאגן- תגללו מטה ותקראו על התערוכות היפות והאירועים המעניינים שמצאנו לכם. מזל שבקרוב יש לנו שוב פעם חגים!

קרא עוד »
untold

גלנדון ואיזבלה

הם לא מפחדים ללכלך את הידיים עם תכנים שנויים במחלוקת. אין להם קווים אדומים והכל הולך. גלנדון ואיזבלה, מעמודי התווך של סצינת הפאנזינים והקומיקס בארץ ובעולם, חברים בקבוצת A4 האגדית של דודו גבע. לקחנו אותם לראיון קצר על יצירה עצמאית ואלטרנטיבית, ועל ההתמודדות עם תחום הדיגיטל שצובר תאוצה בעשור האחרון.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , ,

Holocaust State of Mind

* סְטֵיְיט-אוֹף-מַיְינְד: מצב נפשי, מצב תודעתי, הלך רוח.

פרט מתוך הפרויקט. עיצוב: לירן חדשי

כשהייתי ילדה קטנה בבית ספר יסודי, לימדו אותי שביום השואה לובשים חולצה לבנה, עומדים בשקט בצפירה בפרצוף רציני, ומפחדים מהיטלר. כשהייתי בת 17, טסתי לפולין לראות מקרוב את מחנות ההשמדה, והסבירו לי שבשנה הבאה כשאתגייס לצה״ל, זו תהיה הנקמה המתוקה שלי בנאצים, שאני העתיד של מדינת ישראל ובזכותי לא תהיה שואה שניה. חבל לי שהזיכרון הכי חזק שלי מהמסע לפולין הוא שנישקתי בת כששיחקנו אמת או חובה באחד הלילות במלון. אבל זה כבר נושא לסיפור אחר.

אז נכון שמדובר בטראומה הפרטית של סבא וסבתא שלי, וצריך לזכור ולהנציח ולספר, אבל יש הרבה צורות של זיכרון, ונראה שהחברה הישראלית בחרה בנרטיב מאוד ספציפי.

הפוליטיקאים שלנו דואגים להזכיר לנו כל יום שאסור שהשואה תחזור, מראים לנו בדרכים שונות איך היא אורבת מעבר לפינה. התקשורת הישראלית מחזקת אותם ונהנת לפרסם כותרות עסיסיות שמושכות את העין וגורמות לנו להקליק. השמאל אומר לנו שהכיבוש לפלסטינאים הוא כמו השואה ליהודים, שהילדים בסוריה הם כמו סבא וסבתא שלנו בשנות ה-30. הימין מטפטף לנו שכל הערבים רוצים לזרוק אותנו לים בדיוק כמו שהנאצים רצו, לכן מותר ורצוי שנגן על עצמנו בכל דרך. כל האמצעים כשרים, העיקר שהשואה לא תחזור.

צל השואה מלווה אותנו כל החיים, ואני מרגישה שאנחנו נמצאים במעין “Holocaust State of Mind”. כל אסון הוא יחסי, כל החלטה היא מוצדקת, מותר לנו הכל כי רצחו את המשפחות שלנו בתאי הגזים. אנחנו נהיים יותר ויותר גזעניים, קורבניים, ולאומניים.

״אין יום שעובר בלי שמזכירים את השואה בתקשורת הישראלית״. 

את המשפט הזה אמרה לי אמא שלי. היא שמעה את התיאוריה הזו מד״ר סיגל ברקאי, מרצה שלה בסמינר הקיבוצים. המשפט הזה לא יצא לי מהראש. עניין לבדוק אם יש בו אמת, רציתי להבין איך נראית השואה בתקשורת, והוא היה נקודת הפתיחה לפרויקט הגמר שלי במנשר.

בחרתי להתמקד בשלושת העיתונים היומיים הגדולים בישראל: ״הארץ״, ״ידיעות אחרונות״ ו״ישראל היום״. בכל בוקר במשך חודשיים, פתחתי את העיתונים וחיפשתי אזכורים לשואה, מילים ששייכות לשיח כמו גרמניה הנאצית, היטלר, אייכמן, אושוויץ, אנה פרנק, ועוד. כשמצאתי מילה, סימנתי אותה במרקר צהוב.

ערימות עיתונים בסלון. צילום: לירן חדשי

תוך כדי המחקר, כשכבר התחילו להיערם לי בסלון שלוש ערימות ענקיות של עיתונים, הבחנתי שהתוכן מגוון ויש הבדל בין סוגי הכתבות וההקשרים לשואה. חילקתי את הכתבות לשניים:

1. כתבות שעוסקות בשואה. למשל, כתבה על העלאת קצבאות לניצולי שואה (שקל אחד ליום, סיפור אמיתי). קראתי להן ״כתבות ניצוֹל״.

2. כתבות שמנצלות את השואה, להן קראתי ״כתבות ניצוּל״. מה זאת אומרת ניצוּל? כתבות שבהן שיח השואה הוצא מהקשרו והמילים משמשות להעברת מסר אחר. למשל, פרסום ציוץ של דונלד טראמפ:

״יריבים נוכלים מנסים להקטין את הניצחון שלנו עם חדשות מזויפות. זה מצב מביש. האם אנו חיים בגרמניה הנאצית?״

(ישראל היום, 12.1.17)

או טור בידיעות אחרונות שכתב יאיר לפיד, יו״ר מפלגת ״יש עתיד״:

״אבא היה ניצול שואה. בסוריה נרצחים ילדים. עשרות אלפי ילדים רעבים ונידונים למוות, כמו שהוא היה״.

(ידיעות אחרונות, 28.12.16)

וגם רוגל אלפר, בדרכו העדינה, הצביע בדיוק על החיבור הבעייתי בין שואה, יהודים וערבים:

״לוסי אהריש היא באמת ערביה טובה. היא כינתה את המתרחש בחאלב ״שואה״. זה כמובן מונח שמעורר הזדהות אוטומטית, מותנית, אצל יהודים״.

(״הארץ״, 23.12.16)

בסוף החודשיים אספתי את כל הנתונים וגיליתי שכולם מנצלים את השואה. מכל קצוות הקשת הפוליטית ובכל הזדמנות. היא מחזקת כל דעה ומעצימה כל טיעון.

יצרתי שלושה ספרים. ספר לכל עיתון. בכל ספר היו מרוכזים הנתונים הרלוונטים. כל עמוד בעיתון שבו היה אזכור לשואה, קיבל עמוד משלו בספר. לשני סוגי הכתבות, הניצוֹל והניצוּל, נתתי שני צבעים שונים, כדי שיהיה ניתן להבחין בקלות האם מדובר בכתבה על השואה או כתבה שמנצלת את השואה. כתבה על השואה (ניצוֹל)- קיבלה מרובע בצבע שחור. כתבה שמנצלת (ניצוּל)- קיבלה מרובע צהוב. גודל המרובע נקבע על ידי הגודל המקורי של הכתבה, גודל של אחד לאחד.

תהליך העיצוב - הפשטה של האלמנטים בעיתון

הקורא המדפדף בספר יכול להבין במהירות את מקומה של השואה בתקשורת. בצלילה יותר מעמיקה אפשר להבין כמה מתוך הכתבות עסקו בשואה וכמה השתמשו בה למטרות אחרות, באילו מילים בחרו הכותבים להשתמש, מה היה ההקשר שבגללו נעשה השימוש בשיח השואה, האם זה היה ציטוט של פוליטיקאי או בחירה מכוונת של הכתב? מה המסר שרצו להעביר לנו? האם אמפתיה? רחמים? הפחדה? שנאה?

בסופו של דבר רציתי שהפרויקט יעלה את המודעות לנוכחות העצומה של השואה בחיי היומיום שלנו. על ידי תמצות כל המידע שנחשפתי אליו בחודשיים האחרונים והבאתו בצורה ויזואלית, ברורה וקריאה, יכולתי להציג את נוכחות השואה כעובדה חזותית בעלת נפח ממשי, ולהוציא אותה מההקשר המקובל.

הפרויקט נעשה בשנת 2017 אך הנושא ממשיך להיות רלוונטי גם היום, ולדעתי רק ילך ויהיה יותר נוכח עם ההתחזקות של הגורמים הקיצוניים בעולם, עם עליית השנאה כלפי מהגרים ומיעוטים, ועם הסובלנות שהולכת ונעלמת. כנראה שהשואה תמשיך לככב בכותרות הראשיות בכל פעם שביבי או טראמפ ישוו את פוטין להיטלר או את איראן לגרמניה הנאצית, כי זה לוחץ על כל הנקודות הרגישות של עם ישראל וזה עושה את העבודה. אבל אולי אצליח לגרום למי שקורא את זה לצרוך את החדשות בצורה מודעת וביקורתית, לחשוב מה עומד מאחורי המילים האלו, מה האינטרס של מי שכתב את הדברים. אנחנו יכולים לבחור למה להאמין ובמה להטיל ספק, אולי לבחור את המילים שלנו קצת יותר בקפידה ובכך לתת לשואה את הכבוד שמגיע לה. להמשיך לספר ולהזכיר את ההיסטוריה, אבל לא לתת לה לנהל את חיינו.

קישורים:

liranhadashi.com

The full project

אינסטגרם: liranhadashi

הפרויקט נעשה במסגרת לימודי תקשורת חזותית במנשר, יולי 2017.

ראש מחלקה: עמית טריינין

מנחה: רונה שפיזמן

 

יש פה ממתקים רציניים

untold

הצצה ראשונה ל-Poster House בניו־יורק

בעוד שבוע בדיוק יפתח בניו־יורק לראשונה מוזיאון הפוסטרים שחוגג את הפורמט המופלא – Poster House. מדובר במוזיאון הראשון בארה״ב שחוגג את הפורמט המופלא. רגע לפני שהוא יפתח לקהל הרחב, קיבלנו הצצה ראשונה בפתיחת העיתונאים וכמה טעימות מהעתיד.

קרא עוד »
Filed under: untold, היסטוריה, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , , ,

גלנדון ואיזבלה

גלנדון ואיזבלה

הם לא מפחדים ללכלך את הידיים עם תכנים שנויים במחלוקת. אין להם קווים אדומים והכל הולך. גלנדון ואיזבלה, יוצרי פנזין  וקומיקס אלטרנטיבי בארץ וחברים בקבוצת A4 האגדית של דודו גבע שנפטר לפני יותר מעשור. לקחנו אותם לראיון קצר על יצירה עצמאית ואלטרנטיבית, ועל ההתמודדות עם תחום הדיגיטל שצובר תאוצה בעשור האחרון. 

1

מי אתם? ספרו בקצרה על עצמכם ועל הפעילות שלכם, מאיפה אתם יוצרים וכו׳.

גלנדון ואיזבלה, עובדים יחד בסטודיו שלנו בפרדס חנה ויוצרים קליפים למוזיקאים מקומיים, אוסטרליים, אמריקאיים ואפילו טורקיים. חוצמזה צמחנו בעולם הפנזינים והקומיקס, הוצאנו קומיקס אלטרנטיבי עצמאי ועבדנו עם הרבה עיתונים וערוצים שכבר לא קיימים. אולי בגללנו.

קומיקס שפורסם לאחרונה
אירוע שהוקדש כולו לפאנזינים שהתרחש בינואר האחרון

לאלו שלא מכירים את התחום, תוכלו להסביר מה זה פנזין ומה היעוד שלו?

פנזין זה עיתון עצמאי שמוציאים לבד ובאמצעים פשוטים, לא למטרות רווח, בלי צנזורה ובלי כללי אתיקה עיתונאית. מטרתו לאפשר לך להביע דעה אישית ולהפיץ את עצמך בלי להיות תלוי באחרים

2

3

איך הגעתם לתחום יצירת הפנזינים? ומה החשיבות שלהם בחיים שלכם?

בימים שעוד לא הכירו אותנו חיפשנו דרך להפיץ את הציורים והרעיונות שלנו לאנשים מעניינים. עשינו את זה דרך פנזיני נייר לתיבות דואר ופנזיני רשת ששלחנו במייל. אנחנו רואים בזה אחלה נקודת התחלה ליוצרים, כי אפשר להראות מי אתה בלי פילטרים ולא להתנחמד לאף אחד. עד היום אנחנו מעדיפים להוציא את החומרים שלנו עצמאית, בלי הוצאות או מנהלים.

the butt book

יש לכם רעיון ספציפי או השקפת עולם שחשוב לכם לקדם דרך הפאנזינים?

יצרים משולחים, מיניות, חופש ביטוי ומחאה, ושאם יש משהו שאסור לצחוק עליו אז גם אין סיבה להתייחס אליו בכלל

4

5

תוכלו לספר על תהליך יצירת הפאנזין? טכניקות שאתם אוהבים להשתמש ולמה?

הפנזין עבורנו זו ההזדמנות לצייר באופן ידני ולהתנתק מהמחשב. אז אנחנו מציירים בעפרונות טושים ואקריליק על נייר פשוט. את ההוצאה לאור עושים באמצעים פשוטים וזולים – מכונת צילום, ואם דרושה כמות גדולה אז בדפוס בתחנה המרכזית.

העולם הולך ונהיה גלובאלי להפליא, איך אתם מפיצים את הפנזינים שלכם? ואיך זה שונה ביחס לעבר?

ההפצה גם פעם וגם היום היא בדוכנים ודרך הדואר וגם בארועים שיוזמים אנחנו ואחרים. תקשורת אנושית, כסף תמורת חוברת והרבה דיבורים. זו הדרך הישנה והכיפית. בעידן המדיה החברתית אנחנו גם מקדמים דרך הפייסבוק והאינסטגרם, ואף גייסנו בהדסטרט ועד היום אנשים רוטנים שטרם קיבלו את החוברות ☺

6

7

מעבר לפנזינים, אתם יוצרי קומיקס נהדרים, והייתם חלק מחבורת A4 האגדתית, תוכלו לספר קצת על התקופה הזאת? על העבודה עם דודו גבע?

תודה! הקמנו את איי 4 יחד עם דודו, וזה התבסס על הפורמט שאנו הבאנו (איי 4 מקופל) ועל תפיסת הפלרוליזם של דודו, שכל אחד יכול להשתתף. רק היום מבעד לשנים אנחנו מבינים עד כמה הערך הזה חשוב ומגינים עליו בשיניים שהולכות ונעלמות. הארוע הראשון לפני 15 שנה היה מיתולוגי, והשני לפני שנתיים היה מדהים לא פחות. אם כבר שאלתם, אז עכשיו מתארגן הארוע השלישי. הנושא הוא מחאה ודדליין.

ניירות גלגול עם הקדשה אישית

אפשר להגיד היום שיש סצינת פנזינים בארץ? ומה מאפיין את הפנזינים שנוצרים בארץ?

תמיד היתה פה סצינת פנזינים, לפחות מאז האייטיז, אך מאז שנולדה חבורת איי 4 הסצינה הפכה לנוכחת בהרבה. אין טעם לנסות לאפיין אותה, כי מטבעה היא משתלחת ועצמאית. עם זאת אפשר להגיד שרוב יוצרי הפנזינים הם טיפוסים משעשעים ורטנוניים.

8

9

יצרתם כמה סדרות אנימציה בעלות תכנים לא הכי נעימים לעין (ביק ושיק, כלום), איך בעצם מפיקים סדרת אנימציה כזאת? האם יש מן המשותף בין יצירת סדרה, קומיקס ופנזין? איך זה בא לידי ביטוי? איך מגייסים תקציב, אם בכלל, כדי לעבוד על סדרת אנימציה בעברית?

העין היא איבר סובייקטיבי, וכנראה שבערוצים ששידרו אותנו זה דווקא בא להם טוב בעין. יש במשותף עם קומיקס במובן שזה מגיע מאותם מקורות ומאותה תפיסה סיפורית, וכמו בפנזין המחשבה היא להגיע עם התכנים הביזאריים שלך לקהל רחב. לא גייסנו מראש אף פעם תקציבים לסדרות, היות שאת הפיילוטים אפשר להפיק בבית. אנחנו עושים את הכל באנימציה שלנו – מהתסריט דרך הדמויות ועד ההנפשה והעריכה. כשמנסים לדחוף סדרה כזו צריך לקחת בחשבון שיהיו שלל אי הצלחות בדרך, ואת זה למדנו לספוג עם הזמן. כשמנהלי הערוץ בחרו לעבוד איתנו אז כמובן שקבלנו תקציב שאיפשר להתפנות להפקת עונה, לשלם לשחקנים ולעריכת סאונד.

על מה אתם עובדים בימים אלו? ואיך אתם משלבים את זה עם חיי משפחה והורות?

בחמש השנים האחרונות אנו עובדים בעיקר על קליפים, ועל טרילוגיית הקומיקס שלנו – הערוגה.

את הקליפים אפשר לראות ביוטיוב שלנו, ואת הספר הראשון של הערוגה אפשר למצוא בקומיקזה, בקרוב ספר 2.

10

11

מוזמנים להמליץ על פנזינים מודפסים ואונליין ששווה להציץ בהם.

הכי כיף לכתוב #zine באינסטגרם והפסטיבל פנזינים מתחיל לבד

גלנדון ואיזבלה נמצאים כאן 

יש פה ממתקים רציניים

The Visual Podcast

03 – פרופ׳ מרב סלומון מוציאה לאור

המאיירת פרופ׳ מרב סלומון חלמה בשנים האחרונות להקים הוצאת ספרי איור למבוגרים, וכך נולדה Salomon & Daughters ב־2016. מאז יצאו לאור באנגלית שלושה ספרים ופנזין, וכנראה שבחיים לא הייתם מזהים שמדובר בהוצאה ישראלית. כל ספר עם מאייר אחר, ובימים אלו מתבשלת לראשונה גירסא עברית לספר האחרון שיצא.

שיחה אישית עם טל סולומון ורדי על הדרך שעברה עם ההוצאה לאור, הפרינטים שקדמו להוצאה והתוכניות המסקרנות לעתיד.

קרא עוד »
אמנות

רושם ראשוני

6 טיפים של הצלמת איה וינד איך לצלם את האובייקטים שלכם בצורה מעניינת, שתתפוס את העין ותכניס לכם עבודה.

קרא עוד »
untold

תחת לחץ

ריחות של דיו טרי, רחשי סכיני החיתוך המפלסות דרכן בעץ, אורות בוהקים הצורבים את התמונה בכימיקלים רגישים לאור וחריקות מכבשי המתכת, הן התוספות הצבעוניות שמוסיפים

קרא עוד »
Filed under: untold, בדרך לעבודה, עיצובTagged with: , , , ,