מחבר: uncoatedwtf

עיר בר – שקד גינות

עיר בר – שקד גינות

במדינת ישראל קיים קו תפר עדין ולא תמיד מוגדר בין טבע לעיר. במקומות מסוים הטבע גובר על האורבניות ובמקומות מסוימים יחסי הכוחות הם שונים לגמרי, לצערנו. בפרויקט הגמר שלה, בחרה שקד להציג את החפיפה בצורת ספר מאויר.

עיר בר – שקד גינות

ספרי על הפרויקט בכמה מילים 

עיר־בר הוא ספר מאויר למבוגרים, שעוסק בנקודות המפגש בין עירוניות ארצישראלית ובין טבע מקומי, דרך ארבעה סיפורים. כל אחד מהסיפורים מתמקד בעיר אחרת ובמין אחר של בעל חיים מקומי: שפני סלע בערד, תנים בתל אביב, צבאים בירושלים, וצבועה מפוספסת אחת ממודיעין. כל סיפור מבטא פן אחר של עירוניות, של טבע ושל השטח החופף בין השניים – שמכורח התגברות תהליכי העיור וצמצום המרחבים הפתוחים רק ילך ויגדל.

המפגש עם חיות בר בסביבה עירונית יכול להצית תחושות של פחד, פליאה, התרגשות וחרדה, ולעורר מחשבות על המקום שאנחנו תופסים בעולם. השתמשתי באיור ככלי לשחזור התחושות והמחשבות הללו באופן חוויתי, על הנייר, בין היד, העין והרגש של מי שיקרא בספר.

איך התגבש הקונספט לפרויקט?

בתחילת השנה שובצנו לסדנאות במסגרת שבוע העיצוב הצרפתי בבצלאל; אחרי שלוש שנים  וקצת בהן שוכנעתי שאני לא מאיירת מצאתי את עצמי בסדנת איור בהנחיית פאני מיכאליס, יוצרת וקומיקסאית מהממת. באחד הימים לקראת סוף הסדנא, שהיינו צריכים לצאת ממנה עם קומיקס בן 8 פריימים לפחות, הגעתי עם סקיצה, וואקום, מחשב ורצון עז לסיים את זה וללכת הביתה. פאני ראתה את הוואקום, עיקמה קצת את הפרצוף והציעה להשתמש בעיפרון ויד במקום. העצה שלה הייתה פרייסלס – נהנתי מהשחרור, הלכלוך והחופש של העיפרון, נזכרתי שאני אוהבת לצייר ושזה לא חייב להיות סבל. התוצאה הסופית של הקומיקס עוררה הרבה אהדה והזדהות, מנעד רגשי שקשה להגיע אליו בעיצוב. זה פתח איזו צ’אקרה ורצון עז להמשיך.

כמה חודשים אחר כך, במהלך חופשת הסמסטר נתקלתי בכתבה על רותי הצבועה ממודיעין, ואז בעוד אחת, ובעוד אחת. מצאתי מלא סיפורים מהסוג של (האינטרנט הוא מקום נפלא לחקור בו), וזה נשמע כמו נושא מספיק גדול לפרויקט אבל מספיק מוזר, קטן ונישתי כדי שלא יהיה משעמם או בנאלי מדי, ובעיקר התיישב עם המוטיבציה שנשארה מהשבוע עם מיכאליס – לחקור את הכלי הזה שנקרא איור ידני כמעורר אמפתיה ורגש.

עיר בר – שקד גינות

מה היו מקורות ההשראה?

את הסיפורים כתבתי וערכתי בהשראת מקרים מהארץ וממקומות אחרים, קטעי עיתונות, מאמרים וחוויות שנאספו ועובדו במטרה לייצר פתח לפרשנות, למחשבה ולדמיון. הרפרנסים החזותיים נעו בין ציורי הגריד של אגנס מרטין, צילומי טבע עירוני מתחרות ה-Wildlife Photographer of the Year ומישראל (בעיקר עירית דרוב ועמיר בלבן), דרך ארץ יצורי הפרא וHere של ריצ’רד מקגוויר, שרטוטים אדריכליים של כרמי ושל ספדיה, הרישומים היפהפיים של קרן תגר ז”ל, דומיניק גובלה, אנקה פוכטנברגר – וזו רק תחילת הרשימה. היה לי חשוב לשמור על ראש פתוח, לדבר עם חברות, מרצות וזרות מוחלטות על הפרויקט, לרשום כל שם, סיפור או רפרנס שעלה בשיחות האלה, לבדוק – ולא להפסיק לחקור.

עיר בר – שקד גינות

איזה שלב היה לחוץ במיוחד, ובאיזה שלב נהייתה הקלה?

האמת שלכל אורך הפרויקט הצלחתי לשמור על מפלס אחיד וסביר של לחץ. אני מייחסת את ההצלחה הזאת לשני גורמים – לוח זמנים/גאנט שממש ישבתי למלא לפני כל שבוע עבודה ועזר לדעת בדיוק כמה עומס מצפה; וגם לעובדה שמהחודש השני לעבודה ועד שהספר היה מודפס וכרוך התנתקתי מרשתות חברתיות. התנתקות מוחלטת, כולל להחליף סיסמא, לנעול ולזרוק את המפתח לים. הצעד הדרסטי הזה עזר לשמור על פוקוס ולא להתפזר, וגם מנע הרבה מהחרדה שנוצרת מלראות סטודנטיות (וסטודנטים) אחרות עושים *יותר* – יותר גדול, יותר יפה, יותר מהר. כשאת נמצאת בסטוריז כל היום נורא קשה לא להשוות, אבל האמת היא שתהליכי העבודה של כל אחד ואחת מאיתנו כל כך שונים שההשוואות הללו הן (ברוב המקרים) חסרות ערך.

מה לקחת איתך מהתהליך הארוך של הפרויקט לחיים שאחרי?

את ההבנה שהעולם ענק ויש בו מרחב עצום ללמוד, לשאול שאלות, להתפתח ולמצוא את עצמנו ואת הנקודות שבהן אנחנו יכולות להשפיע – כמעצבות, מאיירות או בכל תחום קריאייטיבי אחר – על המקום שבו אנחנו חיות.

איור: שקד גינות

מי הנחו את הפרויקט, ועד כמה ההנחייה השפיעה עליו?

ההנחייה הרשמית הייתה של מעין לויצקי, שהיא גם מעצבת מוכשרת וגם אדם מקסים – החיבור והאינטראקציה איתה היו ממש טובים מההתחלה ועודדו אותי להמשיך בתהליך באופן עקבי ורגוע. חוץ מזה קיבלתי המון פידבק מקצועי ממרב סלומון; תמיד היה לי פיק ברכיים לפני הפגישות איתה כי ידעתי שהיא לא מרחמת בביקורת, ותמיד יצאתי מהפגישות האלה עם תחושה שיש עוד מלא עבודה (גם שנייה לפני הירידה לדפוס), אבל גם בידיעה שהיא סומכת עליי ושאצליח למנף את הפרויקט הזה ולהוציא ממנו ומעצמי את המיטב.

האם יש תוכניות לחיים שאחרי התואר?

נראה לי שעדיין לא מיציתי את העולם האקדמי, אז סיכוי סביר שאמשיך לתואר שני, מקווה שאיפשהו בחו”ל. בכל מקרה, השנה אני לוקחת הפסקה להתרעננות ומנוחה, ואז נראה לאן הרוחות יקחו אותי 🙂

עיר־בר. איור: שקד גינות

איזה טיפ תתני לסטודנטים שעולים לשנה ד׳?

לשמור על ראש פתוח, ללכת לכל מקום עם מחברת קטנה ועט, להיות בטוחה בעצמך וביכולות שפיתחת לאורך התואר, לקחת הכל בפרופורציה – ולהנות!

איפה אפשר למצוא את שקד?

יש פה ממתקים רציניים

למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב
untold

סוכריות עטופות בערפל

שולמית פרבר מתכנתת ביום ומאיירת בלילה. את הקלאש בין שני העולמות היא מזקקת לקטעי קומיקס קצרים, מצחיקים ונוקבים שעולים לפייסבוק ולאינסטגרם תחת השם ׳למה את חייבת להרוס׳. לאחר 4 שנים במחוזות הוירטואלים, הוזמנה להציג בכולי עלמא את תערוכתה הראשונה. ראיון על כל מה שמסביב ומתחת להייפ המוצדק.

קרא עוד »
מיכל פוקס
untold

על מה שכרוך בספר

החלל הקטן בגלריה אלפרד, מואר רק באור שמש מהחלונות הנמוכים, מתמלא לאיטו באנשים. הם תופסים מקום ליד השולחנות הארוכים, שולפים מהתיק רשימה ארוכה של ציוד: ניירות, משקולות, סרגלים, נרות… כל אלו התכנסו כאן לשם סדנאת כריכה ללא דבק עם האמנית מיכל פוקס.

קרא עוד »
Filed under: untold, עיצובTagged with: , , , , ,

The Witch & The Wolf – הגר ברקת

The Witch & The Wolf – הגר ברקת

פרויקט הגמר בשנקר של הגר ברקת – The Witch & The Wolf – הוא מיצב איורי תלת מימדי שחושף את הפחדים הגלומים בעולם הפנטזיה ואגדות הילדים. הפרויקט מהווה שער כניסה לעולם דמיוני שבו הכל מוצג לרווחה בדו ובתלת־מימד.

סקיצה מתוך הפרויקט. איור: הגר ברקת
סקיצה מתוך הפרויקט. איור: הגר ברקת

איך התגבש הקונספט?

״בתור ילדה פחדתי מאד מהלילה ומשעת חצות בפרט וכשחיפשתי את המקור לפחד הבנתי שזה מתקשר לסיפור של סינדרלה. כשהתחלתי לחקור את הנושא, גיליתי שמתחת להמון אגדות אהובות שאנחנו מכירים כיום מסתתר בעצם גם הרבה מידע אפל ומפחיד״.

מה היו מקורות ההשראה?

״שאבתי השראה משני זרמים מנוגדים בתולדות האמנות: הגותיקה, שמתאפיינת מצורות מאורכות וצרות והארט נובו שרווי בפיתולים ופרחים. הניגודיות ביניהן אפשרה לי לייצר שפה חדשה שמשקפת את המתח בין האגדות המתוקות והנחמדות שתמיד מסתיימות בסוף מושלם לבין המקום האפל והמפחיד יותר״.

The Witch & The Wolf - הגר ברקת. צילום: טל סולומון ורדי

איזה שלב היה לחוץ במיוחד, ובאיזה שלב נהייתה הקלה?

״השלב הלחוץ היה בהחלט שלב ההפקה של הכל. שבועיים לפני פתיחת התערוכה עוד לא הייתי בטוחה שאספיק הכל. התמודדתי בפרויקט עם המון דברים חדשים שלא עשיתי לפני כן, וזה היה אתגר וסיכון בפני עצמו!
ההקלה עוד לא הגיעה כי הפאנל (הגשת הפרויקט – ט.ס.ו) עוד לפני״.

מה לקחת איתך מהתהליך הארוך של הפרויקט לחיים שאחרי?

״אני חושבת שלמדתי לאתגר את עצמי ולהיכנס למחוזות שאני לא מכירה, כמו התלת־מימד. המעבר מדו־מימד לתלת איפשר לי להתנסות ולמתוח את הגבולות ונתן לי בעצם עוד מצע שלם לאייר ולעבוד עליו ובתוכו. למדתי לא לחשוש להתנסות ולחקור דברים חדשים, גם אם לעיתים זה פחות מצליח, התהליך עצמו מאוד לימד והוסיף לרפרטואר שלי״.

מי הנחו את הפרויקט, ועד כמה ההנחייה השפיעה עליו?

״המנחים שלי היו בתיה קולטון ונדב שלו. ההנחיה עבורי הייתה מאוד משמעותית ומלמדת. קיבלתי המון משני העולמות, מעולמה העשיר ודמיונה האדיר של בתיה, וגם ידע טכני ומעשי ענק של הקמת חללים ותערוכות מנדב והוא מאד פתח לי את הראש. היה חיבור מאוד טוב מההתחלה והם זרמו איתי על הכל. לימדו אותי להתבונן על העבודה מזוויות שונות ולפתור את האתגרים״.

האם יש תוכניות לחיים שאחרי התואר?

״קודם כל טיפה לנוח, ובמקביל לבדוק אפשרויות והצעות שונות להשתלבות בתחום. אני גם חושבת על להמשיך ללימודי תואר שני בעתיד הלא רחוק!״

איזה טיפ תתני לסטודנטים שעולים לשנה ד׳?

״הטיפ הכי טוב שאני יכולה לתת הוא לחשוב בגדול! לא לפחד לשבור את מוסכמות התחום, אפילו בקטן, לחשוב מחוץ לקופסא ולאתגר את עצמכם. מניסיוני, זה מוביל לדברים חדשים ומעניינים״.

איפה אפשר למצוא את הגר?

The Witch & The Wolf – הגר ברקת

תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר
ידע עם 8, רמת גן
11-18.07.2019

יש פה ממתקים רציניים

למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב
untold

סוכריות עטופות בערפל

שולמית פרבר מתכנתת ביום ומאיירת בלילה. את הקלאש בין שני העולמות היא מזקקת לקטעי קומיקס קצרים, מצחיקים ונוקבים שעולים לפייסבוק ולאינסטגרם תחת השם ׳למה את חייבת להרוס׳. לאחר 4 שנים במחוזות הוירטואלים, הוזמנה להציג בכולי עלמא את תערוכתה הראשונה. ראיון על כל מה שמסביב ומתחת להייפ המוצדק.

קרא עוד »
מיכל פוקס
untold

על מה שכרוך בספר

החלל הקטן בגלריה אלפרד, מואר רק באור שמש מהחלונות הנמוכים, מתמלא לאיטו באנשים. הם תופסים מקום ליד השולחנות הארוכים, שולפים מהתיק רשימה ארוכה של ציוד: ניירות, משקולות, סרגלים, נרות… כל אלו התכנסו כאן לשם סדנאת כריכה ללא דבק עם האמנית מיכל פוקס.

קרא עוד »
Filed under: untold, עיצובTagged with: , ,

האוצרות הקריסה את התערוכה בבצלאל

האוצרות הקריסה את התערוכה בבצלאל

בחירות אוצרותיות בתערוכת הבוגרים של בצלאל גרמו לעבודות הסטודנטים להיות חנוקות, בלי לתת להן מקום אמיתי להתבטאות. דחוסות, משולבות לא במדויק וללא סינון קפדני, גרמו לקריסת התערוכה כגוף אחד שלם ומעניין.

השני לפתוח את שעריו לקהל הרחב כדי להציג את תוצרי בוגריו הוא בצלאל, המוסד הותיק בישראל ללימודי עיצוב ואמנות. כמדי שנה, התערוכה מתפרסת על קומה שלמה, כשהכניסה מתבצעת באמצע. אפשר לבחור אם להתחיל מימין או משמאל. בשנה שעברה, האוצרות המופלאה של איל זקין עזרה בהולכה של הקהל. במרכז – שולחן עגול גדול מלא בפרינטים איכותיים, חלקם פרויקטי גמר וחלקם לא, ובהמשך פרויקטי מיתוג, אינטראקטיב, מושן, וידאו ועוד. הבעיה החוזרת היא הבחירה של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל להציג פרויקטים שאינם פרויקטי גמר, אלא מהשנתיים האחרונות לתואר. הבחירה הקטנה הזו יוצרת עומס ויזואלי מעיק שלא מאפשר להתרשם באמת מתהליכי העיצוב. תפסת מרובה לא תפסת.

מבחינת המחלקה, סביר שיגידו שפרויקט הגמר איננו הדבר היחיד שהסטודנטים והסטודנטיות יוצרים במהלך התואר, ומן הראוי להציג עוד פרויקט או שניים פר סטודנט/ית. אבל, פרויקט הגמר אמור להיות השיא של היכולות והטכניקות שצברו הסטודנטים במהלך התואר, אז למה לא לחגוג אותה?

השנה אצרו את התערוכה הדר פורת, בוגרת המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל משנת 2016, ותמר אלון, בוגרת המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל משנת 2014, שהחליטו לשים את כל הקלפים על עבודות אינטראקטיב. החלל מחולק באופן גס לארבעה חללים שמתפרסים בתוך מסדרון ארוך. שני החללים המרכזיים מוקדשים למשחקים שיצרו הסטודנטים במהלך התואר, בין אם כקורס או התמחות בהובלתו של המעצב והמרצה דני ביקון. במידה ותבואו עם ילדים לתערוכת הבוגרים – הם יהנו מאוד, ואכן הקהל הצעיר נדבק למשחקים השונים שמפוזרים בחלל. היו פרויקטים שהתפרסו על מסכים ענקיים, והיו פרויקטים שהסתפקו במחשבים ואייפדים. 

בגזרת הפרינט היה בלאגן. בין אם הפרויקטים עצמם – שלא היו אחידים ברמתם, ובין אם בדחיסות שלהם בחלל. אחת המעלות של אוצרות טובה היא יכולת לתת מקום לעבודות להיות זכירות. לא משנה אם התחברתי או לא לעבודה מסוימת, אני יכול לעצום עיניים ולזכור אותה בחלל. פה לצערי זה לא המקרה, ומסקרן לדעת מה היו השיקולים מאחורי הקלעים.

עבודות הפרינט (ספרים ופוסטרים) שמוקמו בסוף המסדרון הימני היו טובות מאוד, ואם תגללו עוד קצת למטה תקבלו פירוט שלהן. לעומת זאת, עבודות הפרינט שמוקמו בין שני חללי האינטארקטיב־מושן סבלו משולחנות קטנים מדי ופיזור לא נכון בחלל. מרבית הפרויקטים זלגו זה אל זה, ובהיעדר הבדלים מהותיים בסגנונות האיוריים והעיצוביים, נוצר כאוס. לא כאוס חיובי, אלא עומס ויזואלי מעיק, כזה שלא מאפשר לתת כבוד לעבודות המוצגות. נראה שלא הייתה ממש התערבות של סטודנטים בדבר. בפן הטיפוגרפי, שווה לגוון מלבד פונטים של הגילדה (שהם מצוינים), מה שיצר חוסר גיוון מעניין מספיק בין הספרים.

בשנקר ראינו את המאיירים יוצאים מהדו אל התלת־מימד, ובבצלאל מרבית המאיירים והמאיירות העדיפו להישאר בתחומי הדו־מימד – לרוב במדיום הספר. האמיצים יותר הלכו על משחקים של ממש, ומקווה שהם יראו אור בתעשיית האינדי הבינלאומית. יהיה מעניין לראות את המחזור בשנה הבאה בעקבות שתי התערוכות הללו והדיאלוג הלא כתוב ביניהן.

בחלל האינטראקטיב־מושן בצד השמאלי של המסדרון התחולל הכאוס הגדול ביותר. סרטונים שהוקרנו בזה אחר זה עם רמקולים עובדים בעוצמה, יחד עם סרטים נוספים בחלל שהסאונד שלהם זלג והדהד. לו רק היו זוג אוזניות לכל סרט וכפתור איפוס פשוט לתחילת הסרט – היה ניתן להתייחס לעבודות המושקעות הללו בסבלנות המגיעה להן. אבל, זה לא היה המצב ונאלצתי לדלג. זו הגדולה של אוצרות טובה, לאפשר להתרשם באופן מאוזן מכל החלל ולהתמקד ספציפית בכל עבודה, בין אם אתם מתחברים או לא.

אם יש דבר שהצטיינו בו מאוד במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל זו החנות. יש הרבה פרויקטים יפים ומוצלחים שבא לך חתיכה מהם הביתה, לתלות על הקיר או לצרף לספריה, ולצערי בעיית האוצרות חלה גם עליה. בכל שנה חזרתי עם שלל, והשנה לא היו אובייקטים שדיגדגו את בלוטות הטעם. לחיי שנה הבאה עם אוצרות טובה ותערוכה מדויקת יותר, אמן.

אנומה אליש – נדב הלוי

מדובר באחת מהפקות הדפוס המאוירות היפות והמעניינות של השנים האחרונות. שווה לנסוע לתערוכה רק בשביל לחזות בפלא הזה במציאות. קונסרטינה בדפוס משי של המאייר נדב הלוי, העוסקת בסיפור הבריאה מהמיתולוגיה המסופוטמית בנוגע לעימותים בין דורות, שמרנות מול קידמה וכאוס מול סדר. 

עיר־בר – שקד גינות

עיר־בר של שקד גינות הוא ספר מאויר למבוגרים, שעוסק בנקודות המפגש בין עירוניות ארצישראלית ובין טבע מקומי, דרך ארבעה סיפורים. כל אחד מהסיפורים מתמקד בעיר אחרת ובמין אחר של בעל חיים מקומי: שפני סלע בערד, תנים בתל אביב, צבאים בירושלים, וצבועה מפוספסת אחת ממודיעין. כל סיפור מבטא פן אחר של עירוניות, של טבע ושל השטח החופף בין השניים – שמכורח התגברות תהליכי העיור וצמצום המרחבים הפתוחים רק ילך ויגדל. ספר שונה ובולט בנוף של בצלאל, ועם אמירה חזקה.

אני רוצה את זה רומנטי – שקד בשן

׳אני רוצה את זה רומנטי׳ של שקד בשן עוסק במיניות נשית, בגוף ובושה. במהלך העבודה על הפרויקט, ראיינה שקד 20 נשים בנושאים אלו, וערכה את הממצאים לכדי ספר, מאויר היטב יש לציין, החושף את הדבר שכולם מתביישים לדבר עליו. יאללה להדסטארט!

Movement In Capture – שירה שודרון

3 וידאוים המדמיינים וממחישים עם אמירה אישית את החיים של יצורים ימיים, הסובלים מזיהום האוקיינוסים אשר גורם להגבלת תנועתם. הוידאוים בטכניקה תלת־מימדית ונוצרו באמצעות הקלטת התנועה של גופם של רקדנים בחליפת Motion Capture. הפרויקט מבוסס על שתי עבודות סמינר ששירה כתבה ומחקר נוסף בתחום התנועה. קצת חבל שבתערוכה נתנו לה מקרן גרוע להציג את היופי הזה.

אישה בונה ארץ – תמר קנובל

סרט וידאו בעקבות התוודעות לדמותה של עדה פישמן מימון – קרובת משפחה של תמר שלא הכירה. לוחמת למען זכויות נשים בתקופת קום המדינה, דתייה וחברת הכנסהת הראשונה מטעם מפא״י.
בצוואתה ביקשה שלא ינציחו את שמה במפעלים ציבוריים וכך נותרה נשכחת. אוסף התמונות הפרטי שלה נמצא עם עזבונה והיווה בסיס לשיחזורים של תמר, יחד עם הפרשנות הויזואלית שלה. בסרטון משולבים בגדים של אתא שתמר איירה עליהם (תרמו לה באדיבות תלבושות לפרויקט), לצד פריימים מהממים שביימה.

המחלקה לתקשורת חזותית – תערוכת הבוגרים של בצלאל

קמפוס הר הצופים, ירושלים
18.07.2019-2.8.2019

יש פה ממתקים רציניים

למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב
untold

סוכריות עטופות בערפל

שולמית פרבר מתכנתת ביום ומאיירת בלילה. את הקלאש בין שני העולמות היא מזקקת לקטעי קומיקס קצרים, מצחיקים ונוקבים שעולים לפייסבוק ולאינסטגרם תחת השם ׳למה את חייבת להרוס׳. לאחר 4 שנים במחוזות הוירטואלים, הוזמנה להציג בכולי עלמא את תערוכתה הראשונה. ראיון על כל מה שמסביב ומתחת להייפ המוצדק.

קרא עוד »
מיכל פוקס
untold

על מה שכרוך בספר

החלל הקטן בגלריה אלפרד, מואר רק באור שמש מהחלונות הנמוכים, מתמלא לאיטו באנשים. הם תופסים מקום ליד השולחנות הארוכים, שולפים מהתיק רשימה ארוכה של ציוד: ניירות, משקולות, סרגלים, נרות… כל אלו התכנסו כאן לשם סדנאת כריכה ללא דבק עם האמנית מיכל פוקס.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , ,

אני רוצה את זה רומנטי – שקד בשן

אני רוצה את זה רומנטי – שקד בשן

״אני רוצה את זה רומנטי״ של שקד בשן הוא פרויקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, העוסק במיניות נשית, בגוף ובושה. במהלך העבודה על הפרויקט, ראיינה שקד 20 נשים בנושאים אלו, וערכה את הממצאים לכדי ספר, מאויר היטב יש לציין, החושף את הדבר שכולם מתביישים לדבר עליו.

אני רוצה את זה רומנטי - שקד בשן

איך התגבש הקונספט?


״זה היה תהליך די מורכב, שהתחיל עוד בחופשת סמסטר לפני שממש התיישבנו לעבוד על הפרוייקט,

תמיד היה לי עניין מוזר בהתבגרות נשית ובגוף, ועיסוק אובססיבי כלפי וסת. הלכתי לחנות יד שנייה וקניתי כל מיני ספרי התבגרות, ׳איילת מקבלת׳ ו׳צאי מזה׳, שאני גדלתי עליהם. וגם ספרים ישנים יותר שהיו בעיניי הזויים.

במהלך ההנחייה זה התרחב, ניסינו לחשוב על משהו שרלוונטי לי לעכשיו, לא רק לגיל ההתבגרות. האמת שלא היה לי קל כ״כ להגיע לנושא של מיניות וסקס. זה הביך אותי 🙂״

אני רוצה את זה רומנטי - שקד בשן

והיום, בעידן שלכל אחת יש סמארטפון משוכלל, אפליקציות דייטינג ודפדפן בגלישה נסתרת, איך זה שונה מהתקופה שהיית נערה?

“אני חושבת שזה פחות קשור באפליקציה או טכנולוגיה. הכוונה יותר לתחומי עניין. ספר שמיועד לגיל 10-15? או ספר שמיועד לגיל 18-20? התוכן שונה. למרות שאני כן חושבת שזה עניין נזיל, כל אחד מתבגר בשלב אחר.

התחקיר התחיל מכל מיני מילים גדולות כמו ״טאבו״ ו״בושה״, על מה אני לא מדברת? עם מי אני כן מדברת ועם מי לא? למה אני מתביישת לדבר על דברים האלה?

מאוד לא רציתי להטיף, רציתי לבחון ולחקור, סה״כ זה נושא שמאוד העסיק אותי, אבל התביישתי שהוא מעסיק אותי. אבל, כל הזמן אמרתי לעצמי, ״אני לא רוצה להיות הבחורה הזאת שעושה פרויקט על סקס״, לא רציתי את הפרובוקציה. נורא הביך אותי ה״מה יגידו״, ואולי יפרשו לא נכון? לקח קצת זמן עד שהחלטתי שאני הולכת על זה עד הסוף.

בשלב הזה קראתי כל מיני ספרים: ״מונולוגים מהואגינה״ הנפלא, ויש את ״הפלא שם למטה״ שהוא קצת יותר מדריך קלאסי, ויש את ״ערות״ שהוא שונה ממה שרציתי לעשות אבל אי אפשר לא להתייחס אליו.

חיפשתי איפה אני בתוך השיח הזה. ישבתי עם חברה, והעלנו רשימה של נושאים שמביך אותנו לדבר עליהם. ואז הלכתי וכתבתי כל מיני שאלות על כל נושא כזה. בהתחלה ישבתי עם חברות וראיינתי אותן עם השאלות האלה שכתבתי, ורק אח״כ קיבלתי את האומץ לפנות לבנות זרות. שם התחיל להצטבר תוכן, ועלו שאלות של מה עושים ואיך מעצבים”.

אני רוצה את זה רומנטי - שקד בשן

יכולה לתת דוגמא לשאלות שעלו?

“הכי פשוט, ״את מאוננת?״. זה נשמע לי כמו שאלה שהיא פרובוקציה. אבל זה גם שאלה שהיא הכי כאילו… למה שלא נדבר על זה?”

איזה עוד שאלות?

“אולי פחות שאלות, יותר נושאי שיחה. דימוי גוף. שיער גוף וערווה, מציצות וירידות, ריח מאיבר מין, פחדים בסקס, טינדר, אורגזמות”.

אני רוצה את זה רומנטי - שקד בשן

ומה מתוך זה נכנס לספר? איך ערכת את התוכן?

“את כל השיחות האלה הקלטתי ותימללתי, ותוך כדי התמלול סימנתי לי את מה שמעניין. יש דברים שהם ממש סיפורים, ויש דברים שהם יותר מחשבות או תהיות, ויש מקומות שזה ממש שיחה, ויש מקומות שזה שאלות. זה קשה. כן חזרתי לרשימת נושאים הראשונה שכתבתי, וכן ניסיתי לייצר איזשהו רצף מ׳הקל לכבד׳, אבל זה כל הזמן השתנה”.

אז התוכן קיים וערוך, מה השלב הבא? באיזה שלב הבנת שזה מתגבש לספר, בהתחלה או בסוף?

“זה היה ביחד, התוכן לא ממש היה קיים וערוך בעצם. היו לי קטעים של שיחות, התחלתי ממה שהיה לי קל יותר לעבוד איתו. היה קובץ אינדיזיין די מבולגן, סימונים כאלה של מה אמור להיות, ולאט לאט זה התמלא. כשזה התמלא הבנתי לאן זה הולך – גם הבנתי מה אפשר להוריד או איפה צריך להוסיף.

החלק האיורי הגיע הכי אינטואטיבי. אני הכי אוהבת לצייר בטושים, כאלה של ילדים. הדמויות מבחינתי הן ׳אף אחת וכל אחת׳, והסגנון גם קצת ילדותי או חמוד. אני חושבת שזה מה שאיפשר לי לדבר ממקום מאוד ראשוני וכנה, האיורים זה סצנות סקס, כן? אבל הן לא פרובוקטיביות, לא מביך מדי להסתכל עליהן.

בהתחלה היו ציורים בוורוד ואדום, גם ילדותיים אפילו אותו בימוי של סצנה, ההבדל היה שזה היה קווי מתאר ולא משטחי צבע. ואח״כ כבר הורוד הפך להיות צבע גוף, וזה הגיע לגירסא הסופית שלו. יש להם אופי של סקיצה, הם איורים די מהירים”.

למה דווקא ספר? מתי בתהליך התגבשה ההחלטה על הפורמט?

“זה קצת משהו שרציתי מההתחלה, כן הייתה מחשבה על פנזינים כפורמט שמאפשר אולי שיח מתמשך (גליונות שיוצאים כל הזמן לעומת ספר שקוראים פעם אחת), וגם מחשבה שחלפה מהר על פעולה ברשתות חברתיות (לשבור טאבו). אבל הרגשתי שספר מייצר מרחב אינטימי ובטוח יותר. בלי טרולים שמגיבים ומרדדים את השיח, ובלי שיפוטיות. הרגשתי שספר יכול לרכז בתוכו מגוון של דעות ומחשבות באופן שהוא מכבד ויכול לעורר הזדהות ואמפטיה. זה קצת מופשט להסביר למה, אבל זה פשוט הרגיש לי נכון יותר”.

ספרי על ההנחייה של איל זקין, במה היא תרמה לפרויקט, מה הוא עזר לך להבין?

“איל היה שותף מלא לכל התהליך. הוא זה שדחף אותי לבחור בנושא לפרוייקט ולהבין שזה נושא מעניין וחשוב, בזכותו עשיתי פרוייקט הרבה יותר גדול ממה שדמיינתי. הוא עזר לי לבחור בפורמט המתאים, לדייק ולחדד את העיצוב כל שבוע מחדש, לייצר רצף דפדוף ורצף קריאה. הוא גם קרא את כל הספר ומכיר את כל הקטעים, השיח בינינו היה תוכני ועיצובי. הוא ידע גם להתעקש איתי ולהיות קשה, אבל גם לפרגן ולהרים”.

יש פה ממתקים רציניים

למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב
untold

סוכריות עטופות בערפל

שולמית פרבר מתכנתת ביום ומאיירת בלילה. את הקלאש בין שני העולמות היא מזקקת לקטעי קומיקס קצרים, מצחיקים ונוקבים שעולים לפייסבוק ולאינסטגרם תחת השם ׳למה את חייבת להרוס׳. לאחר 4 שנים במחוזות הוירטואלים, הוזמנה להציג בכולי עלמא את תערוכתה הראשונה. ראיון על כל מה שמסביב ומתחת להייפ המוצדק.

קרא עוד »
מיכל פוקס
untold

על מה שכרוך בספר

החלל הקטן בגלריה אלפרד, מואר רק באור שמש מהחלונות הנמוכים, מתמלא לאיטו באנשים. הם תופסים מקום ליד השולחנות הארוכים, שולפים מהתיק רשימה ארוכה של ציוד: ניירות, משקולות, סרגלים, נרות… כל אלו התכנסו כאן לשם סדנאת כריכה ללא דבק עם האמנית מיכל פוקס.

קרא עוד »
Filed under: untold, עיצובTagged with: ,

Press Any Button – מיכל נשרי

Press Any Button – מיכל נשרי

Press Any Button של מיכל נשרי הוא קומיקס נוקב ומלא לב על קשרים לא בריאים, ופרויקט הגמר שלה בשנקר. הקומיקס מסופר כמשחק מחשב, שבו אם אתה לא לומד מטעויות ואיך להתגבר על אתגרים, אתה חוזר לנקודת ההתחלה (או הנקודה האחרונה ששמרת). על מקורות השראה מעולמות שונים, ועד המחקר על קומיקס ללא מילים וההתגברות על הדיסלקציה.

Press Any Button - מיכל נישרי. צילום: טל סולומון ורדי

איך התגבש הקונספט?

״בהתחלה הנושא של פרויקט הגמר שלי היה לגמרי שונה וידעתי שאני רוצה לעשות פרויקט גמר שהוא קומיקס אבל לא על הסיפור שאושר שאעשה עליו. שבוע אחרי שהייתי אמורה להתחיל כבר את העבודה על הקומיקס נזכרתי בספר שקראתי שמאד ריגש אותי. Bad Romance של Heather Demetrios, הוא מאוד מרגש וקשה לקריאה. הוא מדבר על מישהי שתקועה בקשר לא בריא. אחרי שסיימתי חשבתי לעצמי שאם הייתי נתקלת בספר הזה יותר מוקדם בחיי אולי הייתי מגיעה לתובנות שלי יותר מהר. משם יחד עם אהבתי לגיימינג התגלגל הקונספט״.

מה היו מקורות ההשראה?

Bryan Lee O’Malley – seconds & seconds scott pilgrim
Eiichiro Oda – One Piece
Masashi Kishimoto – Naruto

״בעיקרון עבדתי הרבה עם שלושתם. בריאן הוא אומן הקומיקס האהוב עלי. אופן השימוש שלו ברקעים, השימוש בהעברת רגש ועלילה לדעתי מדהימה. אני מציירת שנים על שנים, מאז שאני זוכרת את עצמי. ההשפעה הכי גדולה על הציור שלי הגיעה ממאנגה. זה נתן לי דרייב לצייר ולהשתפר. עם הזמן הסגנון של מאנגה הלך אבל האהבה שלי אל המאנגה נשארה״.

סקיצה מהתהליך - צילום ועיצוב: שרון דוידסון

איזה שלב היה לחוץ במיוחד, ובאיזה שלב נהייתה הקלה?

״השלב הכי לחוץ שהיה לי היה הסטוריבורד. הוא היה הכי מתיש ומתסכל. לפני שמתחילים לעבוד בהנאה על העמודים חייבים לדעת מה לעזאזל מציירים. העלילה הייתה לי בראש אבל להעביר אותה לסטוריבורד היה קשה.

באותו הזמן רציתי לבקש לשנות נושא לקשרים הלא בריאים ומשחקי מחשב. רציתי להראות נחישות ושאני מסוגלת לקחת את הפרויקט על עצמי למרות חוסר הזמן – בשלב הזה הקומיקס התעכב בשלושה שבועות.

השלב שבו הוקל לי היה שסוף סוף יכולתי לצבוע, זה גם השלב הכי כיף ומספק״.

מה לקחת איתך מהתהליך הארוך של הפרויקט לחיים שאחרי?

״אפילו שאני דיסלקטית ומתקשה בכתיבה, יכולה לספר סיפור שיכול לרגש אנשים. אני חושבת שבנוסף הבנתי שקומיקס הוא דרך נפלאה להעביר סיפור ושארצה להמשיך לעסוק בקומיקס גם בעתיד״.

מי הנחו את הפרויקט, ועד כמה ההנחייה השפיעה עליו?

״מיכל פאוזנר, דנה שמיר. לגבי האיור לא הייתה לי כל כך הנחיה, די רצתי עם זה בכוחות עצמי. אבל לפני שהתחלתי הן מאוד תמכו בי לשנות נושא אם הקודם לא היה טוב בעיני. בנוסף, מאוד עזרו לי עם הסטוריבורד. העזרה הכי גדולה הייתה בלהעמיד את הקומיקס ולהפיק אותו. יום ההפקה בעיני היה כמו יום הדין. אני לא ידעתי מה לעשות, איך, למה ומתי. מזל שהיה לי אותן״.

Push Any Button - מיכל נישרי
Push Any Button - מיכל נישרי

האם יש תוכניות לחיים שאחרי התואר?

״כן, יש המון. אני רוצה להמשיך לתואר שני בעיצוב (גם בשנקר). יש לי עוד פרויקטים אישיים שאני רוצה להוציא לפועל עכשיו כשיהיה לי קצת יותר זמן. אבל לפני כל זה, אני אשמח לישון איזה יממה או שתיים״.

איזה טיפ תתני לסטודנטים שעולים לשנה ד׳?

״תחשבו טוב על מה אתם רוצים לעשות לפרויקט הגמר שלכם ואם אתם טועים ורוצים להחליף, אל תהססו. הכי חשוב תבחרו משהו שיהיה לכם כיף לעשות. ללא הכיף אין דרייב להמשיך ולטחון שעות על הפרויקט״.

איפה אפשר למצוא את מיכל?

Push Any Button – מיכל נישרי

תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר
ידע עם 8, רמת גן
11-18.07.2019

יש פה ממתקים רציניים

למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב
untold

סוכריות עטופות בערפל

שולמית פרבר מתכנתת ביום ומאיירת בלילה. את הקלאש בין שני העולמות היא מזקקת לקטעי קומיקס קצרים, מצחיקים ונוקבים שעולים לפייסבוק ולאינסטגרם תחת השם ׳למה את חייבת להרוס׳. לאחר 4 שנים במחוזות הוירטואלים, הוזמנה להציג בכולי עלמא את תערוכתה הראשונה. ראיון על כל מה שמסביב ומתחת להייפ המוצדק.

קרא עוד »
מיכל פוקס
untold

על מה שכרוך בספר

החלל הקטן בגלריה אלפרד, מואר רק באור שמש מהחלונות הנמוכים, מתמלא לאיטו באנשים. הם תופסים מקום ליד השולחנות הארוכים, שולפים מהתיק רשימה ארוכה של ציוד: ניירות, משקולות, סרגלים, נרות… כל אלו התכנסו כאן לשם סדנאת כריכה ללא דבק עם האמנית מיכל פוקס.

קרא עוד »
Filed under: untold, עיצובTagged with: , ,