קטגוריה: אמנות

רפיק אנאדול מחולל קסמים ב-ARTECHOUSE בניו־יורק

Machine Hallucination - Refik Anadol

רפיק אנאדול מחולל קסמים ב-ARTECHOUSE בניו־יורק

בחלל חדש שנפתח לאחרונה בניו־יורק – ARTECHOUSE – האמן הדיגיטלי הנודע רפיק אנאדול יצר עבודה ספציפית למקום ולעיר עם הקרנה שמציפה את החלל בחוויה אימרסיבית. אילת אביב הייתה שם כדי לחוות ולספר. יש גם בשורה משמחת לנשארים בארץ בסוף הכתבה.

MACHINE HALLUCINATION — “מכונה בהזיות” — בתרגום שחוטא לשם המקורי, היא עבודת אמנות אינטראקטיבית וחוויה אימרסיבית שמוצגת בימים אלו ב- ARTECHOUSE בניו יורק, ונוצרה ע”י רפיק אנאדול (Refik Anadol).

ל-ARTECHOUSE יש שלושה חללים בארצות הברית – הראשון נפתח ב־2017 בוושינגטון, השני ב־2018 במיאמי, והשלישי נפתח הקיץ בניו־יורק. המטרה שלהם היא להוות חלל שחושף את הקהל ליצירות אמנות אינטראקטיביות, המשלבות מדע, טכנולוגיה ואמנות יחד. מדובר בחוויות אימרסיביות של ממש, שהקהל הנמצא בחללים מהווה חלק בלתי נפרד מהיצירה המתהווה במקום.

כשנכנסים לחלל הגדול בסניף הניו־יורקרי יש תחושה של קפיצה בזמן, או קפיצה לתוך חור במרחב הזמן חלל של איזה עולם מקביל. קשה להעביר את התחושות במילים, אך אנסה. מעניין לדעת שהמקום היה בעבר חדר מכונות ישן בבניין בשכונת צ’לסי במנהטן (צמוד לצ’לסי מרקט המפורסם, שגם שווה ביקור).

התחושה היא שנכנסים למעין אקווריום דיגיטלי תת קרקעי, וקשה ללכת בקו ישר כשמטיילים במרחב הפסיכאדלי, עמוס האורות והצבעים. על הקירות, התקרה, הרצפה, ועל כל החלל העצום הזה – מוקרן המיצב שאורכו 30 דקות, בצירוף מוזיקה אלקטרונית מהפנטת ותואמת לכל מקטע שמופיע בחלל ה-360 מעלות הזה. 

המיצב האלקטרוני מורכב מאלגוריתמים ו-Machine Learning. היוצר, רפיק אנאדול (במקור מאיסטנבול, טורקיה) אמן, יוצר ומתכנת, אסף באופן ממוחשב 300 מיליון תמונות של העיר ניו יורק בדגש על הארכיטקטורה שלה, מפלטפורמות מדיה חברתית אשר משותפות באופן ציבורי באינטרנט.

Machine Hallucination - Refik Anadol - Eilat Aviv
Machine Hallucination - Refik Anadol. צילום: אילת אביב
Machine Hallucination - Refik Anadol - Eilat Aviv
Machine Hallucination - Refik Anadol. photo: Eilat Aviv

לאחר שמחשב־העל למד את כל התמונות, יצר תמונות ממוחשבות שנראות כאילו צולמו רק אתמול. מה שממש מדהים במיצב, זה שלאחר זמן מה, המחשב החל לייצר תמונות משלו, אסף, הרכיב ופירק את מה שלמד ובסופו של דבר מה שהתקבל אלו ה-“הזיות מכונה” או החלומות שאליהם רפיק התכוון כשקרא לתערוכה בשמה.

כאשר מתבוננים במיצב, אפשר לראות את תהליך הלמידה של המכונה בשלבים, כולל התכניות ושפת התכנות בה השתמש רפיק ואת סחרור מיליוני התמונות בריקוד פסיכודלי מלא צבעים, גירויים ויזואליים ומוזיקה אלקטרונית עתידנית שגורמת למתבונן לחשוב שנכנס למסע בזמן או לכל הפחות למערבולת פיקסלים. תחושה חזקה שרפיק העניק לארכיטקטורה הניו־יורקית חיים משלה, ונתן לה עצמאות להתבטא ולקום לתחייה מיליוני פעמים. כבר אמרתי שמרגישים כאילו נוסעים בזמן לעבר ולעתיד?

קל מאוד להישאב לתוך המיצב, להתמכר, להרגיש כאילו נמצאים על איזה טריפ, ללטוש עיניים ולהתמסר לסחרור הלא נורמלי של הצורות והצבעים. המהירות בה התמונות והמיצבים מתחלפים גם עולה ויורדת ובהתאם גם המוזיקה. הדבר שהכי המם אותי זאת ההבנה שהמכונה, המחשב – יצר את הכל. אלו לא תמונות אמיתיות.

Machine Hallucination – Refik Anadol

את המיצבים הללו לא היה ניתן ליצור עם מחשב מלפני עשר שנים. תהיתי בקול רם – מה המטרה, מה הפואנטה?

מדריכה של ARTECHOUSE ליוותה אותי בסיור והסבירה לי בפירוט רב על המיצב. היא מספרת שהמטרה של רפיק היא לגרום למתבונן להרגיש חלק מהמארג הגדול והאנושי הזה. אמנם אין שום אזכור לבני אדם, פרצופים או יצור אנושי במיצב עצמו, אבל את כל התמונות הללו צילמו אנשים והעלו לאינסטגרם, פייסבוק ושאר המדיות החברתיות.

לא יכולתי שלא לדמיין את מיליוני התיירים, עומדים מול האמפייר סטייט, גשר ברוקלין, פסל החירות ושאר המקומות המפורסמים (והקלישאתיים), מצלמים ביחד בסמארטפון שלהם בדיוק את אותה התמונה, כשההבדל היחידי הוא שהיא שלהם. הרי אפשר למצוא תמונות של כל האתרים התיירותיים והאייקונים האלה בגוגל בקלות, לא? אז למה אנחנו עושים את זה? תהיתי בקול רם. אלו אחת המחשבות שהמיצב גורם לצופה להרהר בהן.

בנוסף למיצב, ישנו בר “מוק־טיילים” (קוקטיילים ללא אלכוהול) בקומה העליונה. כל אחד מהקוקטיילים נקרא על שם איזור אחר במנהטן. “צ’לסי”, “הרובע הפיננסי” ועוד. גם כאן האלגוריתם משחק תפקיד. הרכיבים הכי פופולאריים והרכיבים הכי פחות פופולאריים מכל הברים, המסעדות ומקומות הבילוי שוקללו לכדי משקה אחד מכל איזור. התוצאה? משקאות מגניבים (אך לא אלכוהוליים) שכיף לשתות בזמן שצופים בחלל ובמיצב מלמעלה.

טיפ קטן – להוריד את האפליקציה של ARTECHOUSE (אייפוןאנדרואיד) כדי לראות באמצעות המצלמה את האלגוריתמים וה”הולוגרמות” שמתחבאות בכרטיסי ביקור, תפריטים והקישוט שמקבלים ביחד עם הקוקטייל. אם אתם בניו יורק, ממליצה מאוד להגיע לתערוכה לפני שהיא נסגרת בסוף השנה.ב

נשארים בארץ? יש לנו בשורות משמחות!
רפיק אנאדול יציג במסגרת פסטיבל האמנות הדיגיטלית ZERO.ONE במוזיאון מגדל דוד בירושלים בתאריכים 27-28.11.2019.

ZERO.ONE

Machine Hallucination – Refik Anadol

ARTECHOUSE

439 W 15th St
New York, NY
10011

artechouse.com/nyc
instagram.com/artechouse

יש פה ממתקים רציניים

The Visual Podcast

03 – פרופ׳ מרב סלומון מוציאה לאור

המאיירת פרופ׳ מרב סלומון חלמה בשנים האחרונות להקים הוצאת ספרי איור למבוגרים, וכך נולדה Salomon & Daughters ב־2016. מאז יצאו לאור באנגלית שלושה ספרים ופנזין, וכנראה שבחיים לא הייתם מזהים שמדובר בהוצאה ישראלית. כל ספר עם מאייר אחר, ובימים אלו מתבשלת לראשונה גירסא עברית לספר האחרון שיצא.

שיחה אישית עם טל סולומון ורדי על הדרך שעברה עם ההוצאה לאור, הפרינטים שקדמו להוצאה והתוכניות המסקרנות לעתיד.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, עיצובTagged with: , , , ,

שתי תערוכות חדשות ב־Poster House בניו־יורק

שתי תערוכות חדשות ב־Poster House בניו־יורק

שתי תערוכות חדשות נפתחו בשבוע שעבר במוזיאון החדש דנדש והמודרני בניו יורק – Poster House, שכבר כתבנו עליו לאחרונה. הראשונה – Baptized By Beefcake על פוסטרים מאוירים ידנית של סרטים מגאנה, אפריקה. השנייה – 20/20 Insight בסימן ה-Women March מ-2017 לאחר היבחרותו של הנשיא דונלד טראמפ בארה”ב ומחאות פמניסטיות באופן כללי. קפצתי לבדוק ולשטוף את העיניים, ויש גם בונוס בסוף הכתבה.

התערוכה הראשונה ייחודית מאוד – Baptized By Beefcake – מציגה פוסטרים מקוריים מאוירים בעבודת יד מגאנה, אפריקה. אלו לא סתם פוסטרים, אלא פוסטרים של סרטים מפורסמים כמו “ספלאש”, “שליחות קטלנית” ועוד. בביקורי בתערוכה פגשתי את האוצר, ארני וולף, אשר הביא את הפוסטרים הללו מגאנה. הוא אוסף אותם בערך משנות ה-90, אך הם קיימים בערך משנות ה-80, במיוחד לאור השפעה אמריקאית באיזור.

אז מה כל־כך מיוחד בפוסטרים הללו? קודם כל, שאלה יפה, והתשובה – האופן בו האמנים ניכסו את הפוסטרים וטרגטו אותם לקהל בגאנה. למשל – בפוסטר של “הברברים”, שתי הדמויות השריריות (מדי) משלבות חרבות, כפי שמקובל בתרבות המערב אפריקאית – וזה מסמל אומץ ושלטון החוק. או למשל, קפטן אמריקה מאויר אפריקאי ולא לבן.

אמנים רבים ציירו פוסטרים מהדמיון, או הוסיפו אילוסטרציות לסצנות שכלל לא התקיימו בסרטים עצמם. למשל, בסרט “ערפד ברוקלין” של אדי מרפי, מופיע איור שלו בתחתית הפוסטר בתוך ארון מתים – סצנה שבכלל לא מופיעה בסרט, אך יכולה להיראות אטרקטיבית לתושבי גאנה, אשר להם ריטואלים יומיומיים בנוגע לקבורה ומוות, וערפדים מופיעים בסיפורי פולקלור גאניים. 

פוסטר אחד אשר שבה את ליבי יותר מכל היה הפוסטר של “ספלאש”, הסרט בכיכובה של דריל האנה ספלאש היה אחד מהקומדיות הרומנטיות אשר הצליחו הכי הרבה בגאנה, בגלל שבת הים, הדמות הראשית, הזכירה לגאנאים את “מאמי וואטה” – אלת המים, אשר מהווה מקור לשפע, עושר וזהב. בפוסטר אפשר לראות שפניה כמעט לגמרי מחוקות, אך לא בשל חוסר כבוד או ונדליזם. בשל ההערצה הרבה של העוברים והשבים, הם ליטפו או נישקו את פניה עד שנמחקו כמעט לגמרי. האמן לא ידוע. 

בתערוכה הייתה לי הזדמנות לשוחח ארוכות עם האוצר, ארני וולף. ארני היה לבוש בבגדים ססגוניים מגאנה, ועל החולצה היו ציורים קטנים של מכשירי USB, והוא לבש אותה בגאווה. ארני הלא פחות ססגוני, סיפר לי כיצד האמנים הללו החלו לצייר את הפוסטרים מלכתחילה, כיוון שלא היו להם טכנולוגיות או יכולת להדפיס ולשכפל פוסטרים בדומה למערב. זאת נהייתה סוג של מסורת, ילדים בבתי ספר אשר זוהו עם כשרון לציור, מיד הועברו לחסותו של צייר מבוגר יותר. בשנות ה-2000, כשהטכנולוגיות נהיו זולות יותר ומכונות הדפסה או עותקים מסין נהיו נפוצים הרבה יותר, האמנות המיוחדת הזאת נעלמה.

ארני וולף. צילום: אילת אביב

התערוכה השנייה, והמגניבה לא פחות – 20/20 Insight – הייתה בסימן ה-Women March מ-2017 לאחר היבחרותו של הנשיא דונלד טראמפ בארה”ב ומחאות פמניסטיות באופן כללי.
בכניסה לתערוכה, המבקרות יכולות לשים פתק של “Vent” או “Vote”. לקטר על כל מה שירצו בעולם בפתק צהוב, או לכתוב למי הן מצביעות בפתק ורוד. המטרה היא לעורר השתתפות פוליטית, לאור הבחירות הקרובות בארה”ב. 

בתוך התערוכה, הקירות הציגו פוסטרים שונים ממחאות פמיניסטיות. קיר אחד הוקדש למחאות בנוגע לזכות האישה על גופה והפלות, במיוחד לאור המדיניות השמרנית רפובליקנית האחרונה של ממשל טראמפ. 

קיר נוסף, הציג פוסטרים אשר לקחו סימנים וסמלים מוכרים וניכסו אותם לצורך המהפכה הפמיניסטית. למשל – הסמל של האגרוף הקפוץ מתקופת מלחמת העולם השנייה אשר סימלה את כוחות המהפכה וההתנגדות, או שימוש באימוג’יס, האשטגים או ממים. קיר שלם וצהוב הוקדש אך ורק למחאות בנוגע לנשיא טראמפ – פוסטרים עם אמירות רדיקליות וקיצוניות אשר משוות אותו להיטלר או לנאצים, ציורים גרוטסקיים ומגוחכים בעיקר בצבע כתום של טראמפ כתולעת או פשוט מאוד כערימה של… צואה. 

קיר שלם היה ורוד לחלוטין, הצבע השולט של המחאות. רוב השלטים שוב התייחסו לנשיא טראמפ ולאמירה המפורסמת שלו – “Grab them by the pussy”. בשלטים הללו, אפשר לראות איך המפגינות ניכסו את האמירה מחדש בניסוחים כמו – “This pussy grabs back” או ציור של גברת פסל החירות מוטרדת ע”י טראמפ.

כאשר שוחחתי עם אוצרת התערוכה מליסה ווקר, היא סיפרה לי שמבקרים רבים הביעו את מורת רוחם מקיצוניות הפוסטרים, אך היא מאמינה כי לחופש הביטוי ערך עליון בארה”ב, ועדיף להציג גם את האמירות הרדיקליות ביותר של הציבור האמריקאי מאשר להשתיק אותן, כמו שניתן לראות במדינות טוטליטריות אחרות.

מליסה ווקר. צילום: אילת אביב

בונוס! סרטוני דפדוף

Poster House

W 23rd St
New York, NY
10011

posterhouse.org

יש פה ממתקים רציניים

The Visual Podcast

03 – פרופ׳ מרב סלומון מוציאה לאור

המאיירת פרופ׳ מרב סלומון חלמה בשנים האחרונות להקים הוצאת ספרי איור למבוגרים, וכך נולדה Salomon & Daughters ב־2016. מאז יצאו לאור באנגלית שלושה ספרים ופנזין, וכנראה שבחיים לא הייתם מזהים שמדובר בהוצאה ישראלית. כל ספר עם מאייר אחר, ובימים אלו מתבשלת לראשונה גירסא עברית לספר האחרון שיצא.

שיחה אישית עם טל סולומון ורדי על הדרך שעברה עם ההוצאה לאור, הפרינטים שקדמו להוצאה והתוכניות המסקרנות לעתיד.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, היסטוריה, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , , ,

סוכריות עטופות בערפל

למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב

סוכריות עטופות בערפל

שולמית פרבר מתכנתת ביום ומאיירת בלילה. את הקלאש בין שני העולמות היא מזקקת לקטעי קומיקס קצרים, מצחיקים ונוקבים שעולים לפייסבוק ולאינסטגרם תחת השם ׳למה את חייבת להרוס׳. לאחר 4 שנים במחוזות הוירטואלים, הוזמנה להציג בכולי עלמא את תערוכתה הראשונה. ראיון על כל מה שמסביב ומתחת להייפ המוצדק, ועל הרצון ליצור נובלה גרפית.

למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב
למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב

איך הכל התחיל?

״העמוד התחיל לפני ארבע שנים. בהתחלה פרסמתי ציורים עם טקסט בפייסבוק שלי, זה היה יותר שרבוטים עם כותרת. ואז כמה חברים שכנעו אותי לפתוח לזה עמוד. לא חשבתי שיצא מזה משהו, אבל זרמתי וככה העמוד התחיל עם הזמן הוא יותר קיבל צורה של קומיקס “מסורתי”, כלומר ריבועים, בועות דיבור, מהלך זמן.
אני משתדלת לפרסם כל שבוע למרות שבפועל זה יוצא כל שבועיים אם לא יותר, כי גם יש לי דיי ג’וב (מתכנתת) אבל החלטתי לנסות כמה שיותר שיהיה רציף. יש לי מחברת רעיונות כדי שאני לא אתקע איזה שבוע. למדתי תקשורת אינטראקטיבית במכללת ספיר והתחלתי בתור פלאשיסטית ומשם התגלגלתי״.

למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב
למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב

מה התגובה הכי ביזארית שקיבלת? איך את מגיבה לטרולים בדרך כלל?

“הכי הזוי זה ששני אנשים שונים שאלו אותי אם אני כותבת את הבדיחות לבד. כמובן שהתעצבנתי שהם חושבים שבחורה לא יכולה להיות מצחיקה, אז עבדתי עליהם שחנוך דאום הוא כותב הצללים שלי ושהוא לא רוצה שידעו שזה הוא כי זה יהרוס לו את התדמית הסחית אבל בעצם הוא פמיניסט והוא כותב לי את הבדיחות. שניהם האמינו לי, אחד מהם לא לגמרי, אז אמרתי לו שלחנוך דאום אפילו יש ספר על החוויות. שלו בישיבה, התנסויות עם בנים וכו’ ושהוא בעצם ממש פלורליסט (החלק הזה נכון)״.

למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב
למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב

העמוד הביא איתו הכרויות חדשות?

״לגבי הכרויות – הכרתי בעיקר חברות חדשות. תיבת ההודעות שלי די שוממת״.

מה גרם לך לצאת לעולם האמיתי? מה הסיבה העיקרית להקים תערוכה אחרי שנים ברשת?

״האמת, שהכולי הציעו לי ובהתחלה קצת חששתי שהפורמט של האינטרנט לא יעבור טוב, שזה יותר מידי טקסט לקרוא כשמסתובבים בחלל ליד בר עם מוזיקה ואלכוהול. אבל הצוות של הכולי שכנעו אותי וגם חשבתי שאם אני אישה חזקה ועצמאית אני לא יכולה להגיד לזה לא. אני לא יודעת אם הייתי עושה את זה מיוזמתי אם לא היו פונים אליי״.

למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב
למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב

מה מסקרן לגלות במפגש עם הקהל?

״וואו אני ממש בלחץ מזה! קודם כל יהיה מעניין לראות אם אנשים שלא מכירים את הקומיקס יצחקו כשיקראו אותו מקיר. בחרתי עבודות עם פחות טקסט ויותר פרטים, שחשבתי שימשכו עניין. יהיה מעניין לראות מה ההרכב – גברים, נשים, צעירים, מבוגרים. מעבר לזה שיש לי קומיקס בכל מיני נושאים – גם הייטק, גם פמיניזם, גם סתם חיי היומיום. באינטרנט כל קומיקס נחשף לקהל אחר וכאן זה מכריח את מי שבא להיחשף להכל, לכל הצדדים. אז זה יהיה מעניין לראות את התגובות״.​

מה החלום הבא עם הקומיקס? האם יש רצון כלשהו להוציא אותו כפרינט?

״הלוואי שאלוהים תשלח לי עלילה לקומיקס ארוך או שותפה לכתיבה אם יש קוראות שמעוניינות”.

למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב
למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב

מה צפוי להימכר בתערוכה?

״ימכרו בה מגנטים תיקים ושלטים לדלת וכל הרווחים הולכים לעמותת Her academy, שמכשירה נשים בזנות לשוק התעסוקה״.

רוצה לספר על הפעילות הפמיניסטית שלך?

״הייתי פעילה יותר פעם, הייתי אחת המנהלות של פוליטיקלי קוראת. מעבר לזה משתדלת להגיע להפגנות ולתמוך איפה שאני יכולה. חלק מהסיבה שיש לי קומיקס זה הצורך להוציא את הדעות האלה החוצה, וכשזה בצורת קומיקס זה עוזר לחשוף את הדעות האלה ליותר אנשים מעבר לקהל הארדקור שעוקב אחרי עמודים פמיניסטים. וכן גם לטרולים :)״

למה את חייבת להרוס - שולמית פרבר. צילום: בן פלחוב
למה את חייבת להרוס - שולמית פרבר. צילום: בן פלחוב

יש פה ממתקים רציניים

The Visual Podcast

03 – פרופ׳ מרב סלומון מוציאה לאור

המאיירת פרופ׳ מרב סלומון חלמה בשנים האחרונות להקים הוצאת ספרי איור למבוגרים, וכך נולדה Salomon & Daughters ב־2016. מאז יצאו לאור באנגלית שלושה ספרים ופנזין, וכנראה שבחיים לא הייתם מזהים שמדובר בהוצאה ישראלית. כל ספר עם מאייר אחר, ובימים אלו מתבשלת לראשונה גירסא עברית לספר האחרון שיצא.

שיחה אישית עם טל סולומון ורדי על הדרך שעברה עם ההוצאה לאור, הפרינטים שקדמו להוצאה והתוכניות המסקרנות לעתיד.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, עיצובTagged with: , , , , , , ,

הצצה ראשונה ל-Poster House בניו־יורק

הצצה ראשונה ל-Poster House בניו־יורק

בעוד שבוע בדיוק יפתח בניו־יורק לראשונה מוזיאון הפוסטרים שחוגג את הפורמט המופלא – Poster House. מדובר במוזיאון הראשון בארה״ב שחוגג את הפורמט המופלא. רגע לפני שהוא יפתח לקהל הרחב, קיבלנו הצצה ראשונה בפתיחת העיתונאים וכמה טעימות מהעתיד.

מוזיאון הפוסטרים החדש, Poster House, הוכרז כבר לפני שנתיים ומאז עקבנו אחרי ההתפתחויות בהקמתו. הוא ממוקם בלב שכונת צ׳לסי בניו־יורק, והראשון שעוסק כל כולו בפוסטרים – פרסום, אמנות ומחוזות אוונגרדים יותר. על המיתוג המוצלח שלו אחראים סטודיו Pentagram, עם לוגו מעולה שנצמד לצדדים ומאפשרים לפוסטרים להיות נוכחים ללא הפרעה ויזואלית (זה תמיד אתגר רציני בחומרי שיווק למוזיאונים).

המוזיאון לא ענק, מדובר בשתי קומות סך־הכל, שמכילות מספר דו־ספרתי של פוסטרים. יריית הפתיחה מכילה בתוכה שתי תערוכות מרכזיות:

Alphonse Mucha – אמן, מאייר ומעצב פוסטרים נודע מתקופת ה-Art Nouveau. נולד ב-1860 בצ׳כיה, עבר בגיל 19 לוינה והחל לעבוד בתחום. ב-1894 הוא פוגש את השחקנית הצרפתייה המפורסמת Sarah Bernhardt ומבקש להכין לה פוסטר בדקה התשעים. הפוסטר מקבל תהודה עוצמתית בעולם והם ממשיכים לעבוד יחד.

התערוכה סוקרת את פועלו הרחב של Mucha, ומוצגים שם עותקים מקוריים. שווה להתקרב הכי קרוב שאפשר ולהתבונן בהדפסה שנעשתה על־ידי פלטות של לוחות אבן.

Cyan – סוכנות עיצוב גרפי שהוקמה ב-1989 בברלין אחרי נפילת החומה ופועלת עד היום. המייסדים הם המעצבים Detlaf Fiedler ו-Daniela Haufe. שילבו בתחילת הניינטיז באופן מעניין בין גישות עיצוב מהבאוהאוס לבין תוכנות עיצוב שרק החלו לפעול באותה תקופה – פוטושופ ו-QuarkXPress. תערוכה חמודה, אך היינו מצפים לפתיחה מעניינת יותר ויזואלית.

מה מתוכנן הלאה?

ב-17 באוקטובר 2019 תפתח התערוכה Ghanaian Film Posters, כשמה כן היא – פוסטרים של סרטים שיצאו בגאנה בשנות ה־80 וה־90. בנוסף, תפתח Women’s March, על פוסטרים שיצאו בשלוש שנים האחרונות והשפיעו על השיח בנושא.

ב-16 בינואר 2020 תפתח התערוכה Hundred Years of Chinese Posters, על ההבדל בעיצוב ובגישה האומנותית ביניהם ובין המערב. בנוסף, תפתח General Dynamics, שתעסוק בפוסטרים שעיצב Erik Nitsche עבור הכנס של הסוכנות לאנרגיה אטומית. בום!

ב-19 במאי 2020 תפתח התערוכה Turkish Delight, שתכלול שלל פוסטרים הזויים יותר ופחות מעולם העיצוב הטורקי, כולל קומדיות־סקס וסרטים נוספים. בנוסף, תפתח Hunter S. Thompson לזכרו של העיתונאי העצום הזה, שכתב בין היתר גם במגזין הרולינג סטון. בתערוכה יוצגו פוסטרים בקמפיין שהוביל כדי להיות שריף של Aspen במדינת קולורדו, ועסק בנושאים בוערים בשנת 1970.

ב-4 בספטמבר 2020 תפתח תערוכת רטרוספקטיבה ל-Julius Klinger, שהיה צייר, מאייר ומעצב פוסטרים אוסטרי.

עומד להיות מעניין מאוד, ללא ספק. שווה ביקור!

 

Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי

Poster House

W 23rd St
New York, NY
10011

posterhouse.org

יש פה ממתקים רציניים

The Visual Podcast

03 – פרופ׳ מרב סלומון מוציאה לאור

המאיירת פרופ׳ מרב סלומון חלמה בשנים האחרונות להקים הוצאת ספרי איור למבוגרים, וכך נולדה Salomon & Daughters ב־2016. מאז יצאו לאור באנגלית שלושה ספרים ופנזין, וכנראה שבחיים לא הייתם מזהים שמדובר בהוצאה ישראלית. כל ספר עם מאייר אחר, ובימים אלו מתבשלת לראשונה גירסא עברית לספר האחרון שיצא.

שיחה אישית עם טל סולומון ורדי על הדרך שעברה עם ההוצאה לאור, הפרינטים שקדמו להוצאה והתוכניות המסקרנות לעתיד.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, היסטוריה, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , , ,

היום בו קינוחים יוצגו במוזיאון

היום בו קינוחים יוצגו במוזיאון

אלון שבו הוא שף־קונדיטור, אמן ומעצב קינוחים. מי שהתחיל אי־שם לפני שנים ספורות, הגיע למעמד מכובד בקונדיטוריה הישראלית לא מעט בזכות האסתטיקה המובחנת שלו. מהעבודה הקשה במטבח ועד ימי צילום מורכבים, הכל מתועד בחשבון האינסטגרם של שבו. שווה לקרוא את הכתבה עם אוכל בפה, עדיף מתוק, ולהיזהר לא לרייר על המסך.

אלון שבו. צילום: מתן כץ

איך מתחילים ליצור את העיצוב של הקינוח? כלומר במה אתה צריך להתחשב? בחומרי גלם? בתקציב? זה בטח משתנה פר פלטפורמה, כלומר בין מתכון שהוא לחובבנים, לבין מתכון שמדובר למנוסים יותר.

אז ככה, יש לי כמה דברים שאני מתייחס אליהם בהכנה. קודם כל מתי מגישים את העוגה. זה נראה לי אולי הדבר הכי חשוב. באופן כללי כשמכינים עוגה זה הכל נגזרת של תכנון זמן. אם אני רוצה להגיש את זה לבן אדם באותו יום העוגה צריכה להיות בטמפרטורה ומרקם מסוים, צריך להבין איפה היא תהיה מוגשת, כי לצורך העניין עוגה עם זילופי קרם צריכה להיות עמידה ולהחזיק, אז צריך להתייחס לזה. צריך להבין שאם עושים נגיד דברים כמו פחזניות, זה משהו שנהרס אחרי כמה שעות, אז צריך להכין את זה כמה שיותר סמוך, זאת אומרת יש המון המון נגזרות טכניות של זמן ההכנה. מתי אני מוציא משהו מהפריזר החוצה. ואז אנחנו מתייחסים לדברים נוספים כמו מייצבים, כמו ג’לטינים או עמילנים. כי בסוף לא משנה כמה אני אעשה עוגה יפה, אם היא נמסה לי, אם היא נופלת לי, אם המרקם שלה נהרס, לא שווה כלום. אז קודם כל מתי הבן אדם הולך לצרוך את זה, ואיך אני מתאים את עצמי ככה שהוא יקבל את המוצר הכי טוב.

כן, אבל אני מניח שיש הבדל בין הפקות צילום מאד מורכבות שמיועדות באמת למגזין, לבין משהו שמיועד לקהל הרחב.

שאלתי את עצמי אם תשאל על זה, כן. שם זה כבר עולם אחר. זה, כל מה שאומרים נכון. כשאני אגיע להפקת צילום ואני אדע מראש שיש לי סט שצריך שהעוגה תעמוד בו שעות, העוגות לא בהכרח יהיו אכילות. כאילו הן יהיו אכילות, אבל בגרסה הכי מג’ולטנת שלהן, עם הכי הרבה ג’לטין, עם הכי הרבה מייצבים. ואז עוגה יכולה לעמוד לך על סט צילום גם חמש שעות. ככה בד”כ מתכוננים לסטים של צילום. אבל זה לא חייב להיות סט צילום מקצועי, גם הרבה פעמים כשאני מכין משהו שאני יודע שהוא רק הולך להצטלם ואני יודע שאני צריך להקדיש לו הרבה זמן, כי לצלם עוגה זה באמת פונקציה של המון זמן, המון ניסוי ותהיה. מבחינת תקציב, אני פשוט לא מוכר עוגות אז אני אגיד משפט מאד מעצבן, שזה לא כל כך מעניין אותי כמה עולים חומרי הגלם של העוגה, כי מבחינתי בסוף חשוב לי שהעוגה תצא לשביעות רצוני. כל האמצעים כשרים במובן הזה. לא מדובר על הוצאות ענק על עוגה. זאת אומרת לא יהיו עוגות שיעלו יותר ממאה, מאה ומשהו שקל לחומרי גלם.

מקרונים. צילום: מתן כץ

יש חומרי גלם שקשה לך להשיג בארץ? שנגיד נחשפת אליהם בחו”ל ואתה מת להביא אותם לארץ?

תראה, יש חומרי גלם שאי אפשר להביא לארץ. אי אפשר להשיג אותם. דוגמא הכי טובה לזה היא טונקה. טונקה זה איזשהו פול של קטנייה, לדעתי זה מגיע מדרום אמריקה, אני לא בטוח, צריך לוודא את זה. יש לזה מין ארומה נהדרת של מרציפן, וניל וציפורן, משהו מדהים ממש. אבל בכמות גדולה זה גם נחשב מדלל דם. אז יש איזה שהוא סיכון שכרוך בזה. כשאני מגיע לפאריז אני תמיד קונה לי איזה חבילה או שתיים, וזה עולה גרושים וזה פשוט ארומטי בטירוף. אז מבחינת חומרי גלם זה אולי הדבר היחידי שנתקלתי שלא מביאים. וכמובן חומרי גלם איכותיים במיוחד, המקומיים שאי אפשר להשיג. אבל כבר מתחילים להביא הכל, מתחילים ממש להביא הכל.

אתה חושב אולי שקצת בדומה לעיצוב גרפי, יש איזה טריק שאתה משתמש בו, שהוא מגדיר בעצם את העיצוב שלך ספציפית?

אה.. יש כמה דברים. קודם כל עניין של צבעוניות, שזה נראה לי הדבר הכי הכי משמעותי. זאת אומרת בסוף היום אתה תרצה לייצר לעצמך צבעוניות וגם כשאני מתייחס לעיצוב עוגה אני תמיד מתייחס לעל מה זה יהיה מוגש, איך זה יראה בחלל – על משטח, בתוך קופסא. כמובן, גם התייחסות למאיפה מסתכלים עליה. אם אני מסתכל עליה מלמעלה, מה הרושם הראשוני שיהיה לי מהעוגה? צריך לתת איזושהי חזית שטוחה ומאוד גרפית, שיכול להיות שבמבט מהצד יראה לך פחות מרשים, אבל בעיני הרושם הראשוני הוא הכי חשוב. ואתה יודע, יכול להיות שגם נתייחס לעוגה אחרת, ונרצה שהיא תהיה גבוהה, אז אלמנטים יעוצבו בצורה אחרת. וחוץ מזה כמובן הסידור של הדברים במרחב, ויצירה של קומפוזיציה היא מאוד מאוד חשובה. זאת אומרת איך מציבים את הקישוטים או את האלמנטים שעובדים איתם. העין שלנו מאוד אוהבת או דברים מאוד מאוד מסודרים, או דברים מבולגנים שמסודרים. זאת אומרת גם תוהו ובוהו מסודר וגם סדר מופתי אובססיבי. כי בלגן אטומי זה  משהו שפשוט קשה לנו להכיל בד”כ. ככה אני תופס את הדברים.

״כשאני מתייחס לעיצוב עוגה אני תמיד מתייחס לעל מה זה יהיה מוגש, איך זה יראה בחלל - על משטח, בתוך קופסא. כמובן, גם התייחסות למאיפה מסתכלים עליה. אם אני מסתכל עליה מלמעלה, מה הרושם הראשוני שיהיה לי מהעוגה? צריך לתת איזושהי חזית שטוחה ומאוד גרפית.״

מעניין. באמת בהקשר הזה, יש לך השראות ספציפיות שהן לאו דווקא מעולם האוכל, נגיד אדריכלות, מחול, כל תחום אומנות אחר?

בטח. נגיד אופנה וטקסטיל הם דברים שאני לוקח מהם המון המון השראה. גם כל מה שקשור לתפירה וגם מה שקשור לאיך בדים או טקסטורות על בדים מסתדרים. לא מזמן עשיתי עוגה בהשראת איזשהו כיסא שהיה עם נוצות עליו, הסידור שלהן במרחב הסתדר מדהים.

מה יש בעיצוב אופנה, יש איזה מעצבים ספציפיים שאתה מתחבר אליהם?

זה הכי קלישאתי, כן? אבל גם תצוגות קוטור של שאנל ושל דיור יעשו את העבודה. יש גם מעצבת בשם איריס ואן הרפן, היא עושה את הדברים הכי יפים שראיתי בחיים שלי, היא ממש יוצרת אדריכלות בביגוד, היא משלבת לדעתי הדפסות, אני לא יודע בדיוק מה היא עושה, כי אני לא מכיר את הטכניקות, אבל היא עושה דברים ממש ארכיטקטונים יפיפיים עם בגדים וזה מבחינתי משהו שהוא באמת מעורר השראה. כשאתה רואה שתופרים דברים ידנית ומתייחסים לכל פרט ופרט ברמת השקעה מטורפת, זה גם כן מעורר השראה וגם מעודד יצירה, שזה תמיד נחמד.

טארט פטל עם קישוט דסקיות שוקולד ורודות. צילום: אלון שבו
סקיצה. צילום: אלון שבו

מעולה. ולגבי הצילום עצמו, האם אתה מצלם או שאתה לוקח צלם? איך זה עובד בד”כ?

זה שילוב של השניים. אתה יודע, בסוף היום צלם זה דבר שעולה כסף, אז אי אפשר כל היום רק להביא צלמים, אז חלק גדול מהצילומים אני עושה בעצמי.  גם עם טלפון אבל גם עם מצלמה מקצועית. זה משהו שאני עושה כבר כמה שנים, יש לי קצת ניסיון והבנה בצילום.

איך אתה מביים קינוח?

איך אני מביים קינוח? תראה, אני יכול להגיד לך איזה משפט כללי על זה שכל קומפוזיציה צריכה לייצר איזה שהיא משמעות ותחושה וכו’, אבל בפועל יש לי שפה שאני מאוד אוהב לפתח, שהיא מעין משהו מינימליסטי יחסית, ״פשוט״ ובהיר עם צבעים מוגדרים וזה הקו המנחה שאני הולך איתו. אני מאוד אוהב אותו ומאמין בו. אני חושב שגם  חשוב לפתח בסוף איזה שהוא טעם אישי, קו אישי, לכל מי שמתעסק בעיצוב.

באמת כל סשן צילום כזה הוא ממש אופרציה של כמה שעות? או שיש גם דברים ספונטניים לחלוטין שאתה משחרר?

בוא נאמר שהלוואי והכל היה יותר ספונטני. זה שואב הרבה זמן, המון המון זמן. כל יום צילום הוא תוצאה של תכנון ובילוי של כמה שעות טובות במציאת הקומפוזיציה הנכונה והקליק הנכון על המצלמה. שום דבר לא ספונטני לצערי.

צילום: אלון שבו
פארי-ברסט במילוי קרם פטל. צילום: אלון שבו

האם אתה חושב שהתגבש איזשהו עיצוב ישראלי בתחום הקינוחים בשנים האחרונות? או שעדיין אין דבר כזה כמו בצרפת, לצורך העניין.

בסוף היום אתה תראה שרוב העולם של האפייה בארץ מבוסס על העולם הצרפתי. גם כי זה משהו שמלמדים בבתי ספר, אני בעצמי מלמד באחד מבתי הספר, דנון, וגם כל המתודה היא מאד מבוססת צרפת. פה ושם אתה תראה כל מיני נגיעות של חומרי גלם מקומיים, אבל אני חושב שהדבר העיקרי ומאפיין בכל זאת קונדיטורים בארץ, זה שהם קצת יותר מעזים לפרוץ איזה שהן סכמות שלימדו אותם בשיטה הצרפתית. אז גם תראה אסתטיקה אחרת שמתפתחת, אבל היא יכולה גם להיות יותר פרועה ופחות מסודרת, פחות מוקפדת. שוב, זה תלוי מי, כי אני נגיד עדיין אקפיד על כל פרט ופרט, אבל יש כאלה שהם קצת יותר.. אתה יודע, פתוחים לשינויים. ואתה יכול גם לראות את זה בהרבה מנות שמוגשות בבתי עסק בארץ. למשל הקינוח הכי ישראלי לדעתי שהוא מלבי, הוא לא קינוח יפה. הוא הכי פשוט, אוכלים אותו עם כפית בצנצנת וסוגרים סיפור. או תלך להרבה מסיבות בארץ אז הם יגישו לך מנות מצולחתות שהן הכי כמו אייל שני שלוקח מוס וזורק לך על השולחן. הרבה יותר סטריט אפילו אפשר להגיד. יש טיפה יותר תעוזה.

צילום: מתן כץ
צילום: מתן כץ

נחזור רגע לתהליך של יצירת הקינוח, בעצם כשאתה יוצר קינוח חדש, האם אתה רושם סקיצות? יש לך איזה מחברת? ומה הכי מפחיד אותך ביצירה של קינוח חדש? מה הסיכון הכי גדול שאתה חושש לקחת?

תראה, ביצירה של קינוח בד”כ אני משתדל לשרטט איזה שהוא משהו כללי, במיוחד אם בונים משהו עם שכבות, אז אתה רוצה שזה יהיה כתוב ומסודר, אבל הרבה פעמים זה מאד ספונטני, כי ברור לי מאוד איך אני רוצה שדברים יראו בסוף. כשאתה מכין קינוח בתור איש  מקצוע, זה לא באמת משנה לך אם תכין עוגת מוס עגולה או טארט, כי בסוף זו אותה טכניקה. אני חושב שהאתגר הוא דווקא ביצירה של העיצוב הסופי וזה משהו שאתה צריך לתכנן או שיהיה לך ויז’ן. אני הרבה פעמים נתקל במצבים שזה לא משהו שאני סגור עליו, ואז מתחילות בעיות. ואז פתאום זה לא יוצא בדיוק מה שתכננת, ואז זה יוצא פחות יפה בד”כ. אז אני חושב שהדרך ליצירת קינוח שאתה תהיה מרוצה ממנו, מתחילה באיזושהי השראה מאד ברורה וסקיצה עוזרת אם יש. 

הפחד הכי גדול, זו השאלה השנייה שלך, זה איך הדברים יצאו בסוף. כי גם אם תכננתי הכי יפה, זה תמיד פחד שקיים. יכול להיות שפשוט לא יראה יפה בעיניים, וזה מין משהו שאני לא יודע להסביר אותו כי אין לי מושג איך מסבירים אסתטיקה ולמה משהו בעיני בני אדם הוא יפה או לא יפה באופן מובהק. יש קינוחים שאני יכול להשקיע בהם יום או יומיים של הכנה,  ופשוט לא.. לא לעשות איתם כלום אח”כ, כי הם לא יהיו מספיק יפים. כי משהו לא מסתדר בצבעוניות, או משהו לא מסתדר בגודל של הזילוף של הדברים, או יש איזה שהוא תוהו ובוהו. וזה הפחד הכי גדול, להשקיע כל כך הרבה בשביל משהו שבסוף לא יהיה לו איזה שהוא קיום.

לוח השראה
לוח השראה

עם איזה יוצר היית שמח לשתף פעולה מתחום אחר ולמה דווקא הוא?

מעניין.. מעניין מעניין. אם נגיד נלך לתחום של אדריכלות, אני חושב שהייתי שמח לשתף פעולה עם פיצו קדם, שהוא מהמם. הוא מצליח ליצור פשוט ארכיטקטורה הכי יפה ומעניינת בעולם. כאילו גם עצם המבנים המטורפים שהוא בונה, החומר גלם שהוא משתמש בו, המשחק שלו עם אור וצל שהוא יפהפה. הצורניות הזאת שחוזרת כל הזמן, זה משהו שבעיני מדהים. הוא נראה לי בן אדם שמבין כל כך הרבה ואפשר לקבל ממנו השראה עצומה. חד משמעית פיצו.

אוקי, אנחנו נארגן את זה.

קדימה.

חלום גדול שיש לך לשנים הקרובות?

חלום גדול הוא בסופו של דבר לפתוח בית ספר לקונדיטוריה משל עצמי. שלא יהיה בית ספר במובן שבו אנחנו מכירים היום בתי ספר לבישול, שבו אתה מגיע פעמיים בשבוע ומלמדים אותך לעשות את המנה הזאת ואת המנה הזאת. מעניין אותי ליצור משהו שהוא יותר רחב מזה. שגם מתעסק באומנות, אבל גם נותן דגש על היסטוריה ועל לימוד של אנשים, מה שנקרא מנהל עסקים, ובעצם כל הכלים שאתה צריך להתעסק איתם כשאתה מייצר לעצמך עסק היום.

יש משהו ספציפי שאתה מפתח כרגע?

יש כמה דברים שאני מפתח עכשיו, אבל אני לא יודע בדיוק על איזה קו ללכת. יש השראה מאד ברורה, ואנחנו נדע בימים הקרובים מה יצא מזה. זה בד”כ עובד ככה.

פחזניות במילוי קרם עם קישוט גרדיאנט משוקולד. צילום: מתן כץ
צילום: אלון שבו

מעולה. עכשיו אנחנו עוברים לשאלות הגולשות. על מיזם הפופאפ עם נטלי, ספר על התהליך ומה אתה אוהב ולא אוהב ברעיון של לפתוח חנות לשלושה ימים. האם מתישהו בעתיד אתה מתכנן לפתוח פטיסרי קבוע?

בטח. לגבי התהליך עם נטלי, האמת היה תהליך סופר מעניין וכיפי. נטלי ואני חברים  טובים, אז נפגשנו והיה לנו מאד ברור מה אנחנו הולכים להציע. התפריט באמת לדעתי נבנה תוך שעה או שעתיים, כי היינו כל כך ברורים על מה מעניין אותנו לעשות, והסגנונות שלנו די מתכתבים והכל בהשראה כמובן צרפתית כמו שאנחנו אוהבים.

מה שנחמד בפופ אפ זה שהוא מה שנקרא נטול התחייבות ארוכת טווח. מאד מרגש לתקופה קצרה, אבל כמו כל דבר שהוא מאד מרגש לתקופה קצרה הוא מאוד אינטנסיבי. כמות הקינוחים שאתה צריך להציע לימים כל כך מצומצמים היא כמות ענקית, ובגלל שאנחנו לא עסק יצרן אז לא פשוט לעשות את זה. עשינו את זה בזמנו בסביבה שהיא ביתית יותר.

והאם אתה מתכוון לפתוח מקום קבוע באיזה שהוא שלב? או שאתה ממש לא בעניין

תראה, אני יותר מלמד, אז זה הכיוון שיותר מעניין אותי, אבל זה רעיון שנכנס לי לראש בזמן האחרון. מה שנקרא נדע בזמן הקרוב (צוחק)

״קונדיטוריה היא אמנות זמנית, אבל היא עדיין אומנות. לצערי הדברים שמכינים מחזיקים מעט מאד זמן אבל אין שום מניעה מזה, שאיזושהי עוגה או קינוח אישי או פסל של סוכר יוצגו בתערוכות בדיוק כמו שמציגים פסלים.״

איזה קינוחים טעמת בישראל, שנחקקו לך בזיכרון ונתנו לך השראה?

היה קינוח שאכלתי במסעדת דוק, באבן גבירול, זה היה גלידת תירס גילי אם אני לא טועה, שהיתה קצת חריפה, וזה היה מאוד מעניין. קודם כל המקוריות של הרעיון, והטעמים שפשוט היו מאד מפתיעים. יחד עם מוצר שאני אישית אולי הכי אוהב, שזה גלידה. זה מאוד אמיץ להגיש קינוח כזה בארץ.

מסעדות שאתה אוהב מבחינת הקונדיטוריה שלהן? גם בישראל וגם בעולם

תראה, אני מאוד אוהב את המסעדות של קבוצת R2M, גם מרבה להגיע לשם. אז כל הקבוצה יש להם פחות או יותר את אותם קינוחים, קינוחים בטוחים שתמיד כיף לאכול. דליקטסן או בראסרי, קופי בר, כולם אותו דבר. ובחו”ל בעיקר בפאריז, אני תמיד יש לי את הסבב הקבוע שלי של המקומות, אבל המקום האהוב עלי בפאריז זה נקרא ״דגטו אדופן״, התרגום של זה זה לחם ועוגות, של קונדיטורית בשם קלייר דמון, היא עושה את הקינוחים האישיים הכי טעימים שאכלתי בחיים שלי. היא גאונה בהבנה של טעמים של פירות ושל יצירת מרקמים. באמת, אם אתה מגיע לפאריז זה שם. תחנה ראשונה.

רשמתי. האם יש לך קנאת יוצר לאיזה שהוא קונדיטור מקומי? מישהו שאתה בתקווה להגיע לרמה שלו? מין קונדיטור כזה שאתה אומר אי, חבל שזה לא שלי.

תראה, חד משמעית זה רביבה וסיליה, זאת אומרת העסק רביבה וסיליה. אז רביבה נפטרה לפני קצת יותר משנה, אבל היא מאז ומתמיד, גדלתי עליה והיא הדמות שאני אישית הכי מעריך ומעריץ בכל הנושא של קונדיטוריה בארץ. גם הקונדיטוריה שלה מדהימה, אתה יכול גם להוסיף אותה אם אתה רוצה לשאלה על המקומות. זו גם קונדיטוריה אדירה.

שאלה אחרונה, שואלים פה האם קונדיטוריה צריכה לקבל מעמד של אומנות ולהיות מוצגת בגלריות ובמוזיאונים?

חד משמעית כן! בוא נדבר על זה. קונדיטוריה היא אמנות זמנית, אבל היא עדיין אומנות. לצערי הדברים שמכינים מחזיקים מעט מאד זמן אבל אין שום מניעה מזה, שאיזושהי עוגה או קינוח אישי או פסל של סוכר יוצגו בתערוכות בדיוק כמו שמציגים פסלים, כמו שמציגים אומנות מצוירת, בעיני לפחות, כן? גם כי מידת ההשקעה בהם יכולה להיות מאד מאד גדולה, והפיתוח של הרעיון יכול להיות אדיר, וגם בגלל שבסוף היום אני חושב שזה מרגש אותנו ומעניין אותנו לראות קינוחים, זה מסקרן לדעת מה יהיה הטעם שלהם בסוף, שזה הערך המוסף שלהם. ובמיוחד אני יכול להגיד שכן, בהתייחס לכמות הזמן שאני משקיע בזה (צוחק). אני ואנשים אחרים שמקבילים אליי.

קרמבו לימון. צילום: נטע לבנה

יש פה ממתקים רציניים

untold

Torino Graphic Days VOL3

מתחם תעשייה ישן התחפש לאחד ממתחמי העיצוב הגרפי והאיור הגדולים של איטליה. שלושה ימים של הוללות ויזואלית, הרצאות וסדנאות ממיטב היוצרים בעולם. היינו שם לסקר את האירוע.

קרא עוד »
Mixtapes

Mixtape – ANAT GUTBERG

חדשה דנדשה, יצאה מדלתות בצלאל, ענת גוטברג מעצבת מוכשרת עם משיכה חזקה לדימויים שזזים ומוזיקה. ענת, בחרה לנו מוזיקה רגועה ללילות ארוכים ומהנים ולרכיבות אופניים

קרא עוד »
unseen-חשיפה למעצבים

unseen – Oleg Fedorkov

מעצב גרפי בוגר שנקר, מתמחה במושן ולטרינג. הוקסם מהיכולות להוסיף לסיפור מימד ויזואלי נוסף על ידי אלמנטים ויזואלים בתנועה

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , ,