קטגוריה: אמנות

סיפור על תאורה וחושך: היצירה של מאי זרחי לוקחת את העיניים של הקהל למסע

מאי זרחי, צילום: רוי סיגל

סיפור על תאורה וחושך: היצירה של מאי זרחי לוקחת את העיניים של הקהל למסע

היוצרת מאי זרחי תרצה בכנס בפסטיבל “מנורת לילה” התל אביבי על השימוש המיוחד באור במופע החדש שלה. דר מוספיר תפסה אותה לשיחה.

“העבודה נמצאת בצומת דרכים בין אמנות חזותית לכוריאוגרפיה”, פותחת הכוריאוגרפית מאי זרחי את ההסבר על יצירתה החדשה, untitled. זרחי, יוצרת מוערכת שאחראית גם ליוזמות שונות בשדה המחול המקומי (כמו הסדרה Cinemay, שמארחת לשיחת סקייפ יוצרי מחול מרחבי העולם), תרצה בחמישי ה-16 בינואר במסגרת פאנל בכנס הבינתחומי “זרקור – יוצרים באור” בפסטיבל “מנורת לילה”. הכנס ישפוך אור, תרתי משמע, על השימוש בתאורה במגוון יישומים ודיסציפלינות: באמנות, בעיצוב, בבמה ובמרחב הציבורי, והפאנל בהשתתפותה יעסוק בקשר שבין תאורה ועבודות במה והאופנים בהם הם מפרים זה את זה הדדית. 

זרחי תדבר על האור כמוקד ביצירתה האחרונה. המופע החדש untitled מתקיים בחושך כאשר הקהל יושב במרכז החלל, סביבו ממוקמים מקורות סאונד אשר אינם נראים בחשיכה. ביניהם מהלכת זרחי באופן ששובר את המוסכמות הרגילות של קהל ומופע, של תאורה ומואר. “ביצירה הסאונד בנוי כמיצב, יש גוף – הגוף שלי, ויש מקור תאורה אחד ויחיד, שאני שולטת בו”, היא מספרת. 

מקור האור הוא פלורסנט משרדי שזרחי אוחזת בו ופורעת אותו מההקשר המקובל, הופכת אותו לאובייקט שנמצא בעצמו בתנועה, ולא רק כזה המאפשר לחזות בתנועה של אובייקטים אחרים; שתפקידו הנוסף הוא לכוון את חוויית הצפיה של הקהל, לכלוא את המבט בנקודה ממוקדת, ולהציג לו דימויים חסרים, סלקטיביים, של גוף ותנועה.

מאי זרחי, צילום: רוי סיגל
מאי זרחי, צילום: רוי סיגל

הבחירה לעסוק ב”יחס בין אור לעור”, כפי שהיא מגדירה את זה, היתה מתבקשת במהלך הקריירה שלה. “תאורה היא אהבה גדולה עוד מתחילת דרכי כיוצרת בוגרת, מתוך ההבנה הברורה שהאופן שבו מואר גוף או דבר שקורה משנה אותו כליל”. מספרת זרחי. “כאן זה צומצם והכי מינימלי: מקור אור אחד, גוף אחד. שם שוהים, בודקים כל מיני אפשרויות”. האפשרויות שנחקרות עוסקות בשינוי של יחסי הגומלין המוכרים בין התאורה למואר, ובין התאורה לבין הגוף הרוקד. “בדרך כלל יש את האור, ויש את האובייקט המואר”, מתארת זרחי. “כאן, כשאני “האובייקט” ואני מחזיקה את האור, נוצר מין בלבול: אני הופכת להיות גוף התאורה, אני הרפלקטור של האור, האור בעצמו הופך לאובייקט. נפתחת מערכת יחסים של מה זה לראות, מה זה להסתכל, מהי חוויה אסתטית. כשיש מקור אור אחד שרק לי יש שליטה עליו, אני מעצבת ומנחה את המבט ואת מה שרואים. בכלל, מחול ואמנות חזותית למעשה “לא מתקיימים” בלי אור, כשלא רואים אותם. 

מעבר לזה, לעבוד עם תאורה “רגילה” לאורך התהליך היצירתי זה כמעט בלתי אפשרי במציאות הכלכלית. צריך לשכור את החלל התיאטרלי לפני… זה לא אפשרי להרבה אמנים. במובן הזה אני מרגישה ש”עבדתי על המערכת”, והתאפשרה לי רמה גבוהה של פרטים ודיוק בזכות העובדה שעבדתי עם גוף התאורה לכל אורך התהליך”.

פסטיבל ״מנורת לילה״. צילום: עומר ביטס
פסטיבל ״מנורת לילה״. צילום: עומר ביטס

השימוש בתאורה ב-untitled מאפשר לך לייצר נקודות מבט שונות מהאוטומטיות. את בעצם מייצרת לצופה מסלול אחר מהמסלול ה”רגיל” שהעין נוטה לעשות והמוח מפרש. מסע אחר של המבט.

“בתרבות שלנו יש פרה־קונספציות של איך אנחנו מסתכלים על דברים. ברגע שיש עירום, גם אם לא שמים לב, המבט הולך למקומות מסוימים: לאיברי מין ולפנים. הדרמטורגיה של untitled בנויה כך שרק בשלב מאוחר מבינים שרואים גוף עירום. עד אז זה נראה כמעט כמו הקרנה או דימוי דו-ממדי.

כשמתחילים להבין שהצורה היא גוף עירום, התאורה לא מאפשרת להסתכל למקומות שנוטים להסתכל עליהם. הפרצוף, למשל, נגלה רק ב-3 הדקות האחרונות. גם אם רואים אותו לפני כן, קשה לזהות אותי. כשאני יוצאת מהמופע, לאנשים שלא מכירים אותי אין להם מושג שאני זו שהופיעה, שהם צפו בי עכשיו בסולו של 55 דקות. זה קטע! בחשיפה בינלאומית יצאתי ואף אחד מהפרזנטורים לא זיהה אותי עד שאמרתי שזו אני. זה מצחיק, זה מעניין”.

אלונה רודה, In Dreams. פסטיבל ״מנורת לילה״
אלונה רודה, In Dreams. פסטיבל ״מנורת לילה״

לתהיות כמו האם אנחנו רואים אדם אמיתי, מצטרפת היצירה שאלות נוספות שצפות באוויר החשוך. האם אנחנו שומעים אדם אמתי, ומה הוא האדם בכלל. “חלק מהחיפוש היה להביע את זה שהאדם הוא מלאן דברים, אי אפשר לכמת אותו”. זרחי מדגימה: “אנחנו חושבים שאנחנו יודעים על מישהו מה הוא, ואחרי כן הוא יעשה משהו שיפתיע, שלא יסתדר עם זה. יש מורכבות אינסופית והיצירה מתקיימת בתוכה. למשל, באופן בו החלל מאורגן: כשאני מתחילה במקום אחד, את חווה “ככה זה הולך להיות, היא תהיה שם ואני אהיה כאן”, נחה רוחך. זמן לא קצר אחרי, זה נשבר כשאני מופיעה במפתיע במקום אחר”.

“אותו העיקרון חוזר גם בסאונד”, היא מחווה על מיצב־הסאונד ביצירה, שנבנה עם המוזיקאי אלעד ברדס. “הצלילים שם הם הקלטות שלי באלמנטים הכי ראשוניים ובסיסיים: נשימה, גוף, תנועה. ניסינו יחד לשמור על איכות אמתית ועל צליל שלא עבר מניפולציות. אור, בדומה לריח ולסאונד, פוגש אותנו במקום בלתי-אמצעי של זיכרון, תחושות ואסוציאציות. דרך הסאונד רצינו לגעת במקום שבו את לא יודעת: זה ממקור אמיתי וחי, או שזה לא אמיתי? זה נדבך במציאות העכשווית, שאת לא יודעת מה אמיתי כבר”.

העיסוק בפוסט־אמת נמצא עכשיו ממש בכל מקום, אבל הוא גם באמת נחווה בכל מקום, כך שאי־אפשר להימנע מלהפגין כלפיו עוד ועוד פרשנויות.

“והעניין היה לעסוק בזה אבל low-tech. אין מערכת סאונד שעושה “פיו פיו פיו”; האור פשוט ומוכר לכולם; וכמובן, הגוף העירום. אנשים מניחים שהשאלה של “מה אמת ומה לא” נובעת מהקיום של אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, אבל אני חושבת שלא – אני חושבת שזו שאלה שהיא ממש בבסיס הקיום. נניח, כשאת נוגעת במישהו. יום אחרי, את יכולה למצוא עצמך תוהה: זה קרה, זה לא קרה? השאלות של מה באמת התרחש, של תחושה או רגש שנשארו לך בגוף, מה המקום של זיכרון ביחס לדבר שקרה – הן בעיני הלב של חוויה, ושל המחשבה על מהי חוויה בכלל”.

השאלות של מה באמת התרחש, של תחושה או רגש שנשארו לך בגוף, מה המקום של זיכרון ביחס לדבר שקרה – הן בעיני הלב של חוויה, ושל המחשבה על מהי חוויה בכלל

מהיכרותי עם יצירות קודמות של זרחי, שכללו אותה לצד אחרות או בכלל השאירו אותה מאחורי הקלעים, לא היה מנוס מלשאול אותה איך ומתי החליטה להופיע בעצמה ולבד. “זה נולד מרגע מעט משברי”, היא מודה. “קיבלתי כל מיני סירובים לתקציבים, ומצאתי את עצמי בלי כסף, בלי מקום לעבוד. אז אמרתי: טוב, יש לי את עצמי. ועדיין, היה לי בראש שהביצוע יעבור למישהי אחרת. נשארתי בתוך היצירה הרבה בזכות ניצן כהן (המנהל של תיאטרון תמונע, ד”מ), שהתעקש שזה צריך להישאר “אצלי”. גם העירום הגיע מאוחר: כל הזמן דיברתי על להפשיט דברים, על לקלף אותם – ולקח לי זמן לעשות אחד-ועוד-אחד. אני באמת ביישנית ולא דמיינתי שאצור סולו לעצמי, ועוד בעירום! חששתי, אבל הרגשתי שזה הכי נכון לעבודה. גם סקרן אותי עירום שהוא לא “in your face”, לא וולגרי, שנותן לגוף את הפיוט שלו. במיוחד כאישה, האפשרות להתבונן בגוף כדבר אסתטי בלי העין השיפוטית… בשימוש באור במופע יש רגעים שבעיני הם פשוט יפים, מרהיבים”. 

לעומת ההחלטה על השימוש באור, שהגיעה בקלות ונסכה במאי בטחון, לשימוש בעור – לקח לה זמן להסתגל. “כן תהיתי אם אני מסוגלת כפרפורמרית להחזיק את העירום בלי להיות עסוקה בחוסר-הנוחות. הרגעתי את עצמי שאין לי מה להוכיח. אם לא אהיה מסוגלת – קניתי חזיה ותחתונים בצבע גוף. ואז, בשלב מסוים, המחשבה התהפכה לי: הסתכלתי ברחוב על אנשים וחשבתי לעצמי, איזה אבסורד כל הבגדים האלו! מה כולנו מסתירים? הרי לכולם יש גוף. זה לא הבגדים ואז העירום, העירום הוא הדבר הראשון. עם זאת, איברי המין מגיעים בשלב מאוחר כי חשוב היה לי שהמוקד לא יהיה מגדרי, על אישה, על נשיות – אלא על גוף, והפוטנציאל שלו להיות כל מיני דברים”.

העירום בעיני הופך את המכלול למאד שלם. לכאורה המופע כן היה יכול להתבצע אחרת, למשל עם בגדים תחתונים – רק שאז כל המטען שהוא נושא היה משתנה בהתאם. עדיין היו הרבה משמעויות ליצירה, אבל הן היו שייכות דווקא למקום של החסר, הלא-שלם.

זרחי מסכימה. “ובגדים תחתונים גם מלווים בפרשנויות: היא התפשטה, יש לפני-ואחרי, מחשבות לאן זה הולך. עירום, אם מחזיקים אותו נכון מבחינת נוכחות, לא עושה את זה”.

אז מה יהיה בהרצאה ואיך כל העושר החווייתי והתהליכי יסופר לקהל? “בנוסף לדברים שחלקם עלו כאן, אעשה הדגמות כדי להעביר את התחושה של האופן בו עבדתי, להרגיש את האפקט. יכול להיות שנראה צילומים מתוך המופע – לגבי זה אני לא בטוחה, הילה מאיר האוצרת של הכנס דוחפת לכיוון ואני עוד מתלבטת”.

כי החוויה היא חלק משמעותי מהאסתטיקה של המופע.

“בדיוק. בלעדיה זה מרגיש מוצא מהקשרו”.

אילו תגובות את מקבלת מאנשים? זו עבודה שיש משמעות לאיך הקהל רואה אותה, קונספטואלית היא באמת מבוססת על הראיה שלו ומה קורה איתה, על חוויה אחרת של לראות.

“התגובות למופע חזקות. במערך שבנינו בין החלל, הסאונד והאור, יש השפעה פיזית שקשה להיאבק בה. אני שואלת בעבודות שלי בעיקר בשנים האחרונות איך יוצרים משהו לא מרוחק, חוויה שהיא לא רק ויזואלית – אלא ממש אימרסיבית, שמכניסה אותך כקהל לסוג של פעילות. כן יש את ההדהוד של מחשבות, יש ניתוח, אבל באותו זמן משהו פיזית קורה לך כצופה. אנשים יוצאים מהמופע די מטולטלים. במובן הזה, אני מרגישה שיש הצלחה”.

המופע untitled יערך ב-30 בינואר וב-6 בפברואר ב-CCA, המרכז לאמנות עכשווית ת”א.

מאת: מאי זרחי
מוזיקה ויוצר שותף: אלעד ברדס
חלל ואובייקט תאורה: בעז בז’ה גלעד
הפקה: הזירה הבינתחומית

בתמיכת המרכז לאמנות עכשווית, מועצת הפיס לתרבות ואמנות. היצירה הועלתה בבכורה במסגרת פסטיבל צוללן.

פסטיבל ״מנורת לילה״

16-18 בינואר 2020
כנס “זרקור – יוצרים באור” יערך בתאריך 16 בינואר.

איוונט הכנס

איוונט הפסטיבל

יש פה ממתקים רציניים

Filed under: untold, אמנות, עיצובTagged with: , , ,

פסטיבל ZERO.ONE יכל להתרומם באוויר, אבל זה לא קרה

מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי

פסטיבל ZERO.ONE יכל להתרומם באוויר, אבל זה לא קרה

לפסטיבל ZERO.ONE היו את כל התנאים והצוות שאיפשרו לו לעוף באוויר, לקחת סיכונים, ולהביא לירושלים את הבשורה שמתרחשת בעולם כבר שני עשורים. בהיעדר כמות מספקת של עבודות בחלל העצום של מוזיאון מגדל דוד ויותר מדי קירות עירומים, זה עדיין לא התרומם לגבהים שקיוויתי.

סמוך לזמן ששחררנו את הכתבה על רפיק אנאדול, אחד מאמני המדיה הדיגיטלית המעניינים ביותר שפועלים היום, התבשרנו לנוכח קיומו של Zero.One, פסטיבל האמנות הדיגיטלית הראשון בארץ, שאנאדול היה כלול בליינאפ שלו. שמחנו להמליץ, כמובן, מבלי באמת לדעת מה יהיה בחלל. על הניהול האמנותי והארגון אחראים שני מוכשרים מאוד — דניאל זיני ויאיר מוס — שאתם כנראה מכירים מההפקה המעולה של ׳מקודשת׳ שרץ בעשור האחרון.

מהצצה לרשימת הליינאפ של שני ימי הפסטיבל שהתקיימו במוזיאון מגדל דוד ברביעי וחמישי (27-28.11.2019), היו שם שמות גדולים כמו Freeka Tet, Ryoichi Kurokawa, Zeitguised ועוד, לצד אמנים ישראלים – Mejadra Eyes, שירה שודרון (שנעשה צדק היסטורי עם פרויקט הגמר שלה, וקיבלה קיר ענק להציג עליו), עופר סמילנסקי ועוד. הבחירה בלוקיישן של מגדל דוד היא מבריקה מהרבה בחינות. אין בארץ עוד לוקיישן כזה מורכב ומפותל עם חומות שמאפשרות להקרין עבודות בגודל עצום, בשילוב של מדרגות עולות ויורדות כמה שנראה כמו שלב פוטנציאלי במשחק האייפון Monument Valley. 

במוזיאון מגדל דוד אין סיבוב הליכה לינארי כפי שיש בתערוכה רגילה במוזיאון או גלריה, שבה האוצר מכתיב את קצב הופעת העבודות על הקיר, אלא זרימה במבוכים השונים ו־״רדיפה״ אחר נקודות אור בחלל החשוך של המקום. ברקע של כל זה היה מקור מוזיקה אחד שהסתתר בתוך קוביה שקופה למחצה שעל קירותיה הוקרנו עבודות מתחלפות של Jengo, שלא היו מאוד מסונכרנות עם הצלילים שבקעו ממנה. הטיונים של Rejoicer מילאו היטב ובטעם את החלל העצום של מגדל דוד בתחילת הערב בחמישי, והותירו את הפרטנרית שנכחה איתי בשאלה – ״למה אין רחבת ריקודים? למה אין רקדנים?״. בהמשך, מקור המוזיקה עבר לבמה המרכזית בסמוך ליציאה להופעה של Ryoichi Kurokawa, וחזר שוב לקוביה כשעלו Water Knives.

פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי

המדקדקים באמנות דיגיטלית יגידו שהיא צריכה לעבוד בפני עצמה, לעטוף את הצופה בהקרנה עצומה עם מוזיקה מדויקת ולתת לו להרגיש, בלי יותר מדי הסברים אוצרותיים מייגעים. בדומה לתחום החוויות האימרסיביות שהתפתח בשנים האחרונות בצורה מטאורית (בעולם, לא בישראל), בו הקיר הרביעי נשבר ואין גבול בין הקהל לעבודה, הקהל הוא חלק בלתי נפרד.

בניגוד להפקות של התדר במוזיאון ת״א, שבהם לצד מיצגים ומיצבים יש גם רחבת ריקודים למרגלות הציור העצום של רוי ליכטנשטיין, פה זה היה נעדר מאוד. הוספת רקדנים ורקדניות למספר מוקדים בחלל היו משחררים את הרצינות התהומית שנכחה במקום, ומזיזים את האווירה המעונבת לטובת חוויה מלאה ומקפיצה יותר, לחגוג את היופי הזה שמסביב.

עבודתה של שירה שודרון. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
עבודתה של שירה שודרון. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי

העבודות מחולקות לשני חלקים – אלו שמומנו על־ידי חברת Niio ואלו שהוקרנו על החומות. חברת Niio היא חברת הפצה לאמנות דיגיטלית על בסיס מנוי. כיום, הקונבנציה הרגילה של משרדים ותאגידים היא לקנות עבודות אמנות פלסטית כדי לתלות על הקיר. לעומת הקונבנציה הרגיל, החברה מציעה להשכיר עבודות אמנות דיגיטלית משתנות, תלוי בכמות המסכים במשרד, ומסדרת פתרון מקיף, מלא וזול באופן מהותי מאשר לקנות עבודת אמנות פלסטית אחת. מדובר בקטעי וידאו מטריפים ומשתנים שאפשר לעמוד מולם כמה דקות ארוכות ולאחר לפגישה בטעות. אם מסקרן אתכם לראות, ממליץ להסתנן לחלל העבודה פיקו ברחוב רוטשילד 63.

חברת Niio השקיעו במסכים. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
חברת Niio השקיעו במסכים. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי

בעוד חברת Niio הקפידה לשים קרדיטים לצד העבודות שהוקרנו על מסכים באיכות מצוינת, בעבודות ה״רגילות״ לא היו קרדיטים, והיה צריך לנחש במפה שחולקה מי יצר מה. לו היו קרדיטים ותיוגים לאינסטגרם או כתובות פורטפוליו, היה ניתן לקשר ולהמשיך לעקוב אחר האמנים, אבל נראה שזה לא היה חשוב מספיק.

הבעיה העיקרית והמהותית הייתה שהיו מעט מדי הקרנות ויותר מדי קירות עירומים. אני מבקש שתסתכלו רגע על שתי התמונות הבאות, ותבינו כמה החורים בין העבודות זועקים שימלאו אותם.

מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי

אולי בחירת הלוקיישן לא הייתה מאוד מבריקה, בדיעבד. היתרון בחלל קטן יותר שאתה ממש נכנס לתוך העבודה (כמו החללים של ARTECHOUSE שהוקמו לאחרונה בארה״ב), והפיצ׳ר המרכזי של אמנות דיגיטלית, בניגוד לאמנות פלסטית כמו ציור, שהגודל שלה לא באמת מוגבל, אלא רק רזולוציית המקרן ועוצמת האור שלו. אתה נשאב פנימה ויחד עם הסאונד נשאב לתוך דקות ארוכות, בפוטנציאל לשכוח מיקום וזמן.

זו הייתה ארוחת טעימות שיצאתי ממנה מורעב, ואני מקווה שבשנה הבאה תהיה גם מנה עיקרית וקינוח. בפסטיבל ZERO.ONE היה צוות מדהים שלא מימש את הפוטנציאל של המקום. זה גרם לי לתחושת פספוס, במיוחד אחרי שהמלצתי לכל־כך הרבה אנשים ללכת.

הכותב היה אורח של פסטיבל ZERO.ONE

פסטיבל ZERO.ONE. צילומים: דור קדמי

פסטיבל ZERO.ONE

27-28.11.2019
מוזיאון מגדל דוד, ירושלים

יש פה ממתקים רציניים

Filed under: untold, אמנות, עיצובTagged with: , , ,

רפיק אנאדול מחולל קסמים ב-ARTECHOUSE בניו־יורק

Machine Hallucination - Refik Anadol

רפיק אנאדול מחולל קסמים ב-ARTECHOUSE בניו־יורק

בחלל חדש שנפתח לאחרונה בניו־יורק – ARTECHOUSE – האמן הדיגיטלי הנודע רפיק אנאדול יצר עבודה ספציפית למקום ולעיר עם הקרנה שמציפה את החלל בחוויה אימרסיבית. אילת אביב הייתה שם כדי לחוות ולספר. יש גם בשורה משמחת לנשארים בארץ בסוף הכתבה.

MACHINE HALLUCINATION — “מכונה בהזיות” — בתרגום שחוטא לשם המקורי, היא עבודת אמנות אינטראקטיבית וחוויה אימרסיבית שמוצגת בימים אלו ב- ARTECHOUSE בניו יורק, ונוצרה ע”י רפיק אנאדול (Refik Anadol).

ל-ARTECHOUSE יש שלושה חללים בארצות הברית – הראשון נפתח ב־2017 בוושינגטון, השני ב־2018 במיאמי, והשלישי נפתח הקיץ בניו־יורק. המטרה שלהם היא להוות חלל שחושף את הקהל ליצירות אמנות אינטראקטיביות, המשלבות מדע, טכנולוגיה ואמנות יחד. מדובר בחוויות אימרסיביות של ממש, שהקהל הנמצא בחללים מהווה חלק בלתי נפרד מהיצירה המתהווה במקום.

כשנכנסים לחלל הגדול בסניף הניו־יורקרי יש תחושה של קפיצה בזמן, או קפיצה לתוך חור במרחב הזמן חלל של איזה עולם מקביל. קשה להעביר את התחושות במילים, אך אנסה. מעניין לדעת שהמקום היה בעבר חדר מכונות ישן בבניין בשכונת צ’לסי במנהטן (צמוד לצ’לסי מרקט המפורסם, שגם שווה ביקור).

התחושה היא שנכנסים למעין אקווריום דיגיטלי תת קרקעי, וקשה ללכת בקו ישר כשמטיילים במרחב הפסיכאדלי, עמוס האורות והצבעים. על הקירות, התקרה, הרצפה, ועל כל החלל העצום הזה – מוקרן המיצב שאורכו 30 דקות, בצירוף מוזיקה אלקטרונית מהפנטת ותואמת לכל מקטע שמופיע בחלל ה-360 מעלות הזה. 

המיצב האלקטרוני מורכב מאלגוריתמים ו-Machine Learning. היוצר, רפיק אנאדול (במקור מאיסטנבול, טורקיה) אמן, יוצר ומתכנת, אסף באופן ממוחשב 300 מיליון תמונות של העיר ניו יורק בדגש על הארכיטקטורה שלה, מפלטפורמות מדיה חברתית אשר משותפות באופן ציבורי באינטרנט.

Machine Hallucination - Refik Anadol - Eilat Aviv
Machine Hallucination - Refik Anadol. צילום: אילת אביב
Machine Hallucination - Refik Anadol - Eilat Aviv
Machine Hallucination - Refik Anadol. photo: Eilat Aviv

לאחר שמחשב־העל למד את כל התמונות, יצר תמונות ממוחשבות שנראות כאילו צולמו רק אתמול. מה שממש מדהים במיצב, זה שלאחר זמן מה, המחשב החל לייצר תמונות משלו, אסף, הרכיב ופירק את מה שלמד ובסופו של דבר מה שהתקבל אלו ה-“הזיות מכונה” או החלומות שאליהם רפיק התכוון כשקרא לתערוכה בשמה.

כאשר מתבוננים במיצב, אפשר לראות את תהליך הלמידה של המכונה בשלבים, כולל התכניות ושפת התכנות בה השתמש רפיק ואת סחרור מיליוני התמונות בריקוד פסיכודלי מלא צבעים, גירויים ויזואליים ומוזיקה אלקטרונית עתידנית שגורמת למתבונן לחשוב שנכנס למסע בזמן או לכל הפחות למערבולת פיקסלים. תחושה חזקה שרפיק העניק לארכיטקטורה הניו־יורקית חיים משלה, ונתן לה עצמאות להתבטא ולקום לתחייה מיליוני פעמים. כבר אמרתי שמרגישים כאילו נוסעים בזמן לעבר ולעתיד?

קל מאוד להישאב לתוך המיצב, להתמכר, להרגיש כאילו נמצאים על איזה טריפ, ללטוש עיניים ולהתמסר לסחרור הלא נורמלי של הצורות והצבעים. המהירות בה התמונות והמיצבים מתחלפים גם עולה ויורדת ובהתאם גם המוזיקה. הדבר שהכי המם אותי זאת ההבנה שהמכונה, המחשב – יצר את הכל. אלו לא תמונות אמיתיות.

Machine Hallucination – Refik Anadol

את המיצבים הללו לא היה ניתן ליצור עם מחשב מלפני עשר שנים. תהיתי בקול רם – מה המטרה, מה הפואנטה?

מדריכה של ARTECHOUSE ליוותה אותי בסיור והסבירה לי בפירוט רב על המיצב. היא מספרת שהמטרה של רפיק היא לגרום למתבונן להרגיש חלק מהמארג הגדול והאנושי הזה. אמנם אין שום אזכור לבני אדם, פרצופים או יצור אנושי במיצב עצמו, אבל את כל התמונות הללו צילמו אנשים והעלו לאינסטגרם, פייסבוק ושאר המדיות החברתיות.

לא יכולתי שלא לדמיין את מיליוני התיירים, עומדים מול האמפייר סטייט, גשר ברוקלין, פסל החירות ושאר המקומות המפורסמים (והקלישאתיים), מצלמים ביחד בסמארטפון שלהם בדיוק את אותה התמונה, כשההבדל היחידי הוא שהיא שלהם. הרי אפשר למצוא תמונות של כל האתרים התיירותיים והאייקונים האלה בגוגל בקלות, לא? אז למה אנחנו עושים את זה? תהיתי בקול רם. אלו אחת המחשבות שהמיצב גורם לצופה להרהר בהן.

בנוסף למיצב, ישנו בר “מוק־טיילים” (קוקטיילים ללא אלכוהול) בקומה העליונה. כל אחד מהקוקטיילים נקרא על שם איזור אחר במנהטן. “צ’לסי”, “הרובע הפיננסי” ועוד. גם כאן האלגוריתם משחק תפקיד. הרכיבים הכי פופולאריים והרכיבים הכי פחות פופולאריים מכל הברים, המסעדות ומקומות הבילוי שוקללו לכדי משקה אחד מכל איזור. התוצאה? משקאות מגניבים (אך לא אלכוהוליים) שכיף לשתות בזמן שצופים בחלל ובמיצב מלמעלה.

טיפ קטן – להוריד את האפליקציה של ARTECHOUSE (אייפוןאנדרואיד) כדי לראות באמצעות המצלמה את האלגוריתמים וה”הולוגרמות” שמתחבאות בכרטיסי ביקור, תפריטים והקישוט שמקבלים ביחד עם הקוקטייל. אם אתם בניו יורק, ממליצה מאוד להגיע לתערוכה לפני שהיא נסגרת בסוף השנה.ב

נשארים בארץ? יש לנו בשורות משמחות!
רפיק אנאדול יציג במסגרת פסטיבל האמנות הדיגיטלית ZERO.ONE במוזיאון מגדל דוד בירושלים בתאריכים 27-28.11.2019.

ZERO.ONE

Machine Hallucination – Refik Anadol

ARTECHOUSE

439 W 15th St
New York, NY
10011

artechouse.com/nyc
instagram.com/artechouse

יש פה ממתקים רציניים

Filed under: untold, אמנות, עיצובTagged with: , , , ,

שתי תערוכות חדשות ב־Poster House בניו־יורק

שתי תערוכות חדשות ב־Poster House בניו־יורק

שתי תערוכות חדשות נפתחו בשבוע שעבר במוזיאון החדש דנדש והמודרני בניו יורק – Poster House, שכבר כתבנו עליו לאחרונה. הראשונה – Baptized By Beefcake על פוסטרים מאוירים ידנית של סרטים מגאנה, אפריקה. השנייה – 20/20 Insight בסימן ה-Women March מ-2017 לאחר היבחרותו של הנשיא דונלד טראמפ בארה”ב ומחאות פמניסטיות באופן כללי. קפצתי לבדוק ולשטוף את העיניים, ויש גם בונוס בסוף הכתבה.

התערוכה הראשונה ייחודית מאוד – Baptized By Beefcake – מציגה פוסטרים מקוריים מאוירים בעבודת יד מגאנה, אפריקה. אלו לא סתם פוסטרים, אלא פוסטרים של סרטים מפורסמים כמו “ספלאש”, “שליחות קטלנית” ועוד. בביקורי בתערוכה פגשתי את האוצר, ארני וולף, אשר הביא את הפוסטרים הללו מגאנה. הוא אוסף אותם בערך משנות ה-90, אך הם קיימים בערך משנות ה-80, במיוחד לאור השפעה אמריקאית באיזור.

אז מה כל־כך מיוחד בפוסטרים הללו? קודם כל, שאלה יפה, והתשובה – האופן בו האמנים ניכסו את הפוסטרים וטרגטו אותם לקהל בגאנה. למשל – בפוסטר של “הברברים”, שתי הדמויות השריריות (מדי) משלבות חרבות, כפי שמקובל בתרבות המערב אפריקאית – וזה מסמל אומץ ושלטון החוק. או למשל, קפטן אמריקה מאויר אפריקאי ולא לבן.

אמנים רבים ציירו פוסטרים מהדמיון, או הוסיפו אילוסטרציות לסצנות שכלל לא התקיימו בסרטים עצמם. למשל, בסרט “ערפד ברוקלין” של אדי מרפי, מופיע איור שלו בתחתית הפוסטר בתוך ארון מתים – סצנה שבכלל לא מופיעה בסרט, אך יכולה להיראות אטרקטיבית לתושבי גאנה, אשר להם ריטואלים יומיומיים בנוגע לקבורה ומוות, וערפדים מופיעים בסיפורי פולקלור גאניים. 

פוסטר אחד אשר שבה את ליבי יותר מכל היה הפוסטר של “ספלאש”, הסרט בכיכובה של דריל האנה ספלאש היה אחד מהקומדיות הרומנטיות אשר הצליחו הכי הרבה בגאנה, בגלל שבת הים, הדמות הראשית, הזכירה לגאנאים את “מאמי וואטה” – אלת המים, אשר מהווה מקור לשפע, עושר וזהב. בפוסטר אפשר לראות שפניה כמעט לגמרי מחוקות, אך לא בשל חוסר כבוד או ונדליזם. בשל ההערצה הרבה של העוברים והשבים, הם ליטפו או נישקו את פניה עד שנמחקו כמעט לגמרי. האמן לא ידוע. 

בתערוכה הייתה לי הזדמנות לשוחח ארוכות עם האוצר, ארני וולף. ארני היה לבוש בבגדים ססגוניים מגאנה, ועל החולצה היו ציורים קטנים של מכשירי USB, והוא לבש אותה בגאווה. ארני הלא פחות ססגוני, סיפר לי כיצד האמנים הללו החלו לצייר את הפוסטרים מלכתחילה, כיוון שלא היו להם טכנולוגיות או יכולת להדפיס ולשכפל פוסטרים בדומה למערב. זאת נהייתה סוג של מסורת, ילדים בבתי ספר אשר זוהו עם כשרון לציור, מיד הועברו לחסותו של צייר מבוגר יותר. בשנות ה-2000, כשהטכנולוגיות נהיו זולות יותר ומכונות הדפסה או עותקים מסין נהיו נפוצים הרבה יותר, האמנות המיוחדת הזאת נעלמה.

ארני וולף. צילום: אילת אביב

התערוכה השנייה, והמגניבה לא פחות – 20/20 Insight – הייתה בסימן ה-Women March מ-2017 לאחר היבחרותו של הנשיא דונלד טראמפ בארה”ב ומחאות פמניסטיות באופן כללי.
בכניסה לתערוכה, המבקרות יכולות לשים פתק של “Vent” או “Vote”. לקטר על כל מה שירצו בעולם בפתק צהוב, או לכתוב למי הן מצביעות בפתק ורוד. המטרה היא לעורר השתתפות פוליטית, לאור הבחירות הקרובות בארה”ב. 

בתוך התערוכה, הקירות הציגו פוסטרים שונים ממחאות פמיניסטיות. קיר אחד הוקדש למחאות בנוגע לזכות האישה על גופה והפלות, במיוחד לאור המדיניות השמרנית רפובליקנית האחרונה של ממשל טראמפ. 

קיר נוסף, הציג פוסטרים אשר לקחו סימנים וסמלים מוכרים וניכסו אותם לצורך המהפכה הפמיניסטית. למשל – הסמל של האגרוף הקפוץ מתקופת מלחמת העולם השנייה אשר סימלה את כוחות המהפכה וההתנגדות, או שימוש באימוג’יס, האשטגים או ממים. קיר שלם וצהוב הוקדש אך ורק למחאות בנוגע לנשיא טראמפ – פוסטרים עם אמירות רדיקליות וקיצוניות אשר משוות אותו להיטלר או לנאצים, ציורים גרוטסקיים ומגוחכים בעיקר בצבע כתום של טראמפ כתולעת או פשוט מאוד כערימה של… צואה. 

קיר שלם היה ורוד לחלוטין, הצבע השולט של המחאות. רוב השלטים שוב התייחסו לנשיא טראמפ ולאמירה המפורסמת שלו – “Grab them by the pussy”. בשלטים הללו, אפשר לראות איך המפגינות ניכסו את האמירה מחדש בניסוחים כמו – “This pussy grabs back” או ציור של גברת פסל החירות מוטרדת ע”י טראמפ.

כאשר שוחחתי עם אוצרת התערוכה מליסה ווקר, היא סיפרה לי שמבקרים רבים הביעו את מורת רוחם מקיצוניות הפוסטרים, אך היא מאמינה כי לחופש הביטוי ערך עליון בארה”ב, ועדיף להציג גם את האמירות הרדיקליות ביותר של הציבור האמריקאי מאשר להשתיק אותן, כמו שניתן לראות במדינות טוטליטריות אחרות.

מליסה ווקר. צילום: אילת אביב

בונוס! סרטוני דפדוף

Poster House

W 23rd St
New York, NY
10011

posterhouse.org

יש פה ממתקים רציניים

Filed under: untold, אמנות, היסטוריה, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , , ,

סוכריות עטופות בערפל

למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב

סוכריות עטופות בערפל

שולמית פרבר מתכנתת ביום ומאיירת בלילה. את הקלאש בין שני העולמות היא מזקקת לקטעי קומיקס קצרים, מצחיקים ונוקבים שעולים לפייסבוק ולאינסטגרם תחת השם ׳למה את חייבת להרוס׳. לאחר 4 שנים במחוזות הוירטואלים, הוזמנה להציג בכולי עלמא את תערוכתה הראשונה. ראיון על כל מה שמסביב ומתחת להייפ המוצדק, ועל הרצון ליצור נובלה גרפית.

למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב
למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב

איך הכל התחיל?

״העמוד התחיל לפני ארבע שנים. בהתחלה פרסמתי ציורים עם טקסט בפייסבוק שלי, זה היה יותר שרבוטים עם כותרת. ואז כמה חברים שכנעו אותי לפתוח לזה עמוד. לא חשבתי שיצא מזה משהו, אבל זרמתי וככה העמוד התחיל עם הזמן הוא יותר קיבל צורה של קומיקס “מסורתי”, כלומר ריבועים, בועות דיבור, מהלך זמן.
אני משתדלת לפרסם כל שבוע למרות שבפועל זה יוצא כל שבועיים אם לא יותר, כי גם יש לי דיי ג’וב (מתכנתת) אבל החלטתי לנסות כמה שיותר שיהיה רציף. יש לי מחברת רעיונות כדי שאני לא אתקע איזה שבוע. למדתי תקשורת אינטראקטיבית במכללת ספיר והתחלתי בתור פלאשיסטית ומשם התגלגלתי״.

למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב
למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב

מה התגובה הכי ביזארית שקיבלת? איך את מגיבה לטרולים בדרך כלל?

“הכי הזוי זה ששני אנשים שונים שאלו אותי אם אני כותבת את הבדיחות לבד. כמובן שהתעצבנתי שהם חושבים שבחורה לא יכולה להיות מצחיקה, אז עבדתי עליהם שחנוך דאום הוא כותב הצללים שלי ושהוא לא רוצה שידעו שזה הוא כי זה יהרוס לו את התדמית הסחית אבל בעצם הוא פמיניסט והוא כותב לי את הבדיחות. שניהם האמינו לי, אחד מהם לא לגמרי, אז אמרתי לו שלחנוך דאום אפילו יש ספר על החוויות. שלו בישיבה, התנסויות עם בנים וכו’ ושהוא בעצם ממש פלורליסט (החלק הזה נכון)״.

למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב
למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב

העמוד הביא איתו הכרויות חדשות?

״לגבי הכרויות – הכרתי בעיקר חברות חדשות. תיבת ההודעות שלי די שוממת״.

מה גרם לך לצאת לעולם האמיתי? מה הסיבה העיקרית להקים תערוכה אחרי שנים ברשת?

״האמת, שהכולי הציעו לי ובהתחלה קצת חששתי שהפורמט של האינטרנט לא יעבור טוב, שזה יותר מידי טקסט לקרוא כשמסתובבים בחלל ליד בר עם מוזיקה ואלכוהול. אבל הצוות של הכולי שכנעו אותי וגם חשבתי שאם אני אישה חזקה ועצמאית אני לא יכולה להגיד לזה לא. אני לא יודעת אם הייתי עושה את זה מיוזמתי אם לא היו פונים אליי״.

למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב
למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב

מה מסקרן לגלות במפגש עם הקהל?

״וואו אני ממש בלחץ מזה! קודם כל יהיה מעניין לראות אם אנשים שלא מכירים את הקומיקס יצחקו כשיקראו אותו מקיר. בחרתי עבודות עם פחות טקסט ויותר פרטים, שחשבתי שימשכו עניין. יהיה מעניין לראות מה ההרכב – גברים, נשים, צעירים, מבוגרים. מעבר לזה שיש לי קומיקס בכל מיני נושאים – גם הייטק, גם פמיניזם, גם סתם חיי היומיום. באינטרנט כל קומיקס נחשף לקהל אחר וכאן זה מכריח את מי שבא להיחשף להכל, לכל הצדדים. אז זה יהיה מעניין לראות את התגובות״.​

מה החלום הבא עם הקומיקס? האם יש רצון כלשהו להוציא אותו כפרינט?

״הלוואי שאלוהים תשלח לי עלילה לקומיקס ארוך או שותפה לכתיבה אם יש קוראות שמעוניינות”.

למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב
למה את חייבת להרוס. צילום: בן פלחוב

מה צפוי להימכר בתערוכה?

״ימכרו בה מגנטים תיקים ושלטים לדלת וכל הרווחים הולכים לעמותת Her academy, שמכשירה נשים בזנות לשוק התעסוקה״.

רוצה לספר על הפעילות הפמיניסטית שלך?

״הייתי פעילה יותר פעם, הייתי אחת המנהלות של פוליטיקלי קוראת. מעבר לזה משתדלת להגיע להפגנות ולתמוך איפה שאני יכולה. חלק מהסיבה שיש לי קומיקס זה הצורך להוציא את הדעות האלה החוצה, וכשזה בצורת קומיקס זה עוזר לחשוף את הדעות האלה ליותר אנשים מעבר לקהל הארדקור שעוקב אחרי עמודים פמיניסטים. וכן גם לטרולים :)״

למה את חייבת להרוס - שולמית פרבר. צילום: בן פלחוב
למה את חייבת להרוס - שולמית פרבר. צילום: בן פלחוב

יש פה ממתקים רציניים

Filed under: untold, אמנות, עיצובTagged with: , , , , , , ,