קטגוריה: אמנות

הצצה ראשונה ל-Poster House בניו־יורק

הצצה ראשונה ל-Poster House בניו־יורק

בעוד שבוע בדיוק יפתח בניו־יורק לראשונה מוזיאון הפוסטרים שחוגג את הפורמט המופלא – Poster House. מדובר במוזיאון הראשון בארה״ב שחוגג את הפורמט המופלא. רגע לפני שהוא יפתח לקהל הרחב, קיבלנו הצצה ראשונה בפתיחת העיתונאים וכמה טעימות מהעתיד.

מוזיאון הפוסטרים החדש, Poster House, הוכרז כבר לפני שנתיים ומאז עקבנו אחרי ההתפתחויות בהקמתו. הוא ממוקם בלב שכונת צ׳לסי בניו־יורק, והראשון שעוסק כל כולו בפוסטרים – פרסום, אמנות ומחוזות אוונגרדים יותר. על המיתוג המוצלח שלו אחראים סטודיו Pentagram, עם לוגו מעולה שנצמד לצדדים ומאפשרים לפוסטרים להיות נוכחים ללא הפרעה ויזואלית (זה תמיד אתגר רציני בחומרי שיווק למוזיאונים).

המוזיאון לא ענק, מדובר בשתי קומות סך־הכל, שמכילות מספר דו־ספרתי של פוסטרים. יריית הפתיחה מכילה בתוכה שתי תערוכות מרכזיות:

Alphonse Mucha – אמן, מאייר ומעצב פוסטרים נודע מתקופת ה-Art Nouveau. נולד ב-1860 בצ׳כיה, עבר בגיל 19 לוינה והחל לעבוד בתחום. ב-1894 הוא פוגש את השחקנית הצרפתייה המפורסמת Sarah Bernhardt ומבקש להכין לה פוסטר בדקה התשעים. הפוסטר מקבל תהודה עוצמתית בעולם והם ממשיכים לעבוד יחד.

התערוכה סוקרת את פועלו הרחב של Mucha, ומוצגים שם עותקים מקוריים. שווה להתקרב הכי קרוב שאפשר ולהתבונן בהדפסה שנעשתה על־ידי פלטות של לוחות אבן.

Cyan – סוכנות עיצוב גרפי שהוקמה ב-1989 בברלין אחרי נפילת החומה ופועלת עד היום. המייסדים הם המעצבים Detlaf Fiedler ו-Daniela Haufe. שילבו בתחילת הניינטיז באופן מעניין בין גישות עיצוב מהבאוהאוס לבין תוכנות עיצוב שרק החלו לפעול באותה תקופה – פוטושופ ו-QuarkXPress. תערוכה חמודה, אך היינו מצפים לפתיחה מעניינת יותר ויזואלית.

מה מתוכנן הלאה?

ב-17 באוקטובר 2019 תפתח התערוכה Ghanaian Film Posters, כשמה כן היא – פוסטרים של סרטים שיצאו בגאנה בשנות ה־80 וה־90. בנוסף, תפתח Women’s March, על פוסטרים שיצאו בשלוש שנים האחרונות והשפיעו על השיח בנושא.

ב-16 בינואר 2020 תפתח התערוכה Hundred Years of Chinese Posters, על ההבדל בעיצוב ובגישה האומנותית ביניהם ובין המערב. בנוסף, תפתח General Dynamics, שתעסוק בפוסטרים שעיצב Erik Nitsche עבור הכנס של הסוכנות לאנרגיה אטומית. בום!

ב-19 במאי 2020 תפתח התערוכה Turkish Delight, שתכלול שלל פוסטרים הזויים יותר ופחות מעולם העיצוב הטורקי, כולל קומדיות־סקס וסרטים נוספים. בנוסף, תפתח Hunter S. Thompson לזכרו של העיתונאי העצום הזה, שכתב בין היתר גם במגזין הרולינג סטון. בתערוכה יוצגו פוסטרים בקמפיין שהוביל כדי להיות שריף של Aspen במדינת קולורדו, ועסק בנושאים בוערים בשנת 1970.

ב-4 בספטמבר 2020 תפתח תערוכת רטרוספקטיבה ל-Julius Klinger, שהיה צייר, מאייר ומעצב פוסטרים אוסטרי.

עומד להיות מעניין מאוד, ללא ספק. שווה ביקור!

 

Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי

Poster House

W 23rd St
New York, NY
10011

posterhouse.org

יש פה ממתקים רציניים

untold

האוצרות הקריסה את התערוכה בבצלאל

בחירות אוצרותיות בתערוכת הבוגרים של בצלאל גרמו לעבודות הסטודנטים להיות חנוקות, בלי לתת להן מקום אמיתי להתבטאות. דחוסות, משולבות לא במדויק וללא סינון קפדני, גרמו לקריסת התערוכה כגוף אחד שלם ומעניין.

קרא עוד »
untold

אני רוצה את זה רומנטי – שקד בשן

״אני רוצה את זה רומנטי״ של שקד בשן הוא פרויקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, העוסק במיניות נשית, בגוף ובושה. במהלך העבודה על הפרויקט, ראיינה שקד 20 נשים בנושאים אלו, וערכה את הממצאים לכדי ספר, מאויר היטב יש לציין, החושף את הדבר שכולם מתביישים לדבר עליו.

קרא עוד »
untold

Press Any Button – מיכל נשרי

Press Any Button של מיכל נשרי הוא קומיקס נוקב ומלא לב על קשרים לא בריאים, ופרויקט הגמר שלה בשנקר. הקומיקס מסופר כמשחק מחשב, שבו אם אתה לא לומד מטעויות ואיך להתגבר על אתגרים, אתה חוזר לנקודת ההתחלה (או הנקודה האחרונה ששמרת). על מקורות השראה מעולמות שונים, ועד המחקר על קומיקס ללא מילים וההתגברות על הדיסלקציה.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, היסטוריה, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , , ,

היום בו קינוחים יוצגו במוזיאון

היום בו קינוחים יוצגו במוזיאון

אלון שבו הוא שף־קונדיטור, אמן ומעצב קינוחים. מי שהתחיל אי־שם לפני שנים ספורות, הגיע למעמד מכובד בקונדיטוריה הישראלית לא מעט בזכות האסתטיקה המובחנת שלו. מהעבודה הקשה במטבח ועד ימי צילום מורכבים, הכל מתועד בחשבון האינסטגרם של שבו. שווה לקרוא את הכתבה עם אוכל בפה, עדיף מתוק, ולהיזהר לא לרייר על המסך.

אלון שבו. צילום: מתן כץ

איך מתחילים ליצור את העיצוב של הקינוח? כלומר במה אתה צריך להתחשב? בחומרי גלם? בתקציב? זה בטח משתנה פר פלטפורמה, כלומר בין מתכון שהוא לחובבנים, לבין מתכון שמדובר למנוסים יותר.

אז ככה, יש לי כמה דברים שאני מתייחס אליהם בהכנה. קודם כל מתי מגישים את העוגה. זה נראה לי אולי הדבר הכי חשוב. באופן כללי כשמכינים עוגה זה הכל נגזרת של תכנון זמן. אם אני רוצה להגיש את זה לבן אדם באותו יום העוגה צריכה להיות בטמפרטורה ומרקם מסוים, צריך להבין איפה היא תהיה מוגשת, כי לצורך העניין עוגה עם זילופי קרם צריכה להיות עמידה ולהחזיק, אז צריך להתייחס לזה. צריך להבין שאם עושים נגיד דברים כמו פחזניות, זה משהו שנהרס אחרי כמה שעות, אז צריך להכין את זה כמה שיותר סמוך, זאת אומרת יש המון המון נגזרות טכניות של זמן ההכנה. מתי אני מוציא משהו מהפריזר החוצה. ואז אנחנו מתייחסים לדברים נוספים כמו מייצבים, כמו ג’לטינים או עמילנים. כי בסוף לא משנה כמה אני אעשה עוגה יפה, אם היא נמסה לי, אם היא נופלת לי, אם המרקם שלה נהרס, לא שווה כלום. אז קודם כל מתי הבן אדם הולך לצרוך את זה, ואיך אני מתאים את עצמי ככה שהוא יקבל את המוצר הכי טוב.

כן, אבל אני מניח שיש הבדל בין הפקות צילום מאד מורכבות שמיועדות באמת למגזין, לבין משהו שמיועד לקהל הרחב.

שאלתי את עצמי אם תשאל על זה, כן. שם זה כבר עולם אחר. זה, כל מה שאומרים נכון. כשאני אגיע להפקת צילום ואני אדע מראש שיש לי סט שצריך שהעוגה תעמוד בו שעות, העוגות לא בהכרח יהיו אכילות. כאילו הן יהיו אכילות, אבל בגרסה הכי מג’ולטנת שלהן, עם הכי הרבה ג’לטין, עם הכי הרבה מייצבים. ואז עוגה יכולה לעמוד לך על סט צילום גם חמש שעות. ככה בד”כ מתכוננים לסטים של צילום. אבל זה לא חייב להיות סט צילום מקצועי, גם הרבה פעמים כשאני מכין משהו שאני יודע שהוא רק הולך להצטלם ואני יודע שאני צריך להקדיש לו הרבה זמן, כי לצלם עוגה זה באמת פונקציה של המון זמן, המון ניסוי ותהיה. מבחינת תקציב, אני פשוט לא מוכר עוגות אז אני אגיד משפט מאד מעצבן, שזה לא כל כך מעניין אותי כמה עולים חומרי הגלם של העוגה, כי מבחינתי בסוף חשוב לי שהעוגה תצא לשביעות רצוני. כל האמצעים כשרים במובן הזה. לא מדובר על הוצאות ענק על עוגה. זאת אומרת לא יהיו עוגות שיעלו יותר ממאה, מאה ומשהו שקל לחומרי גלם.

מקרונים. צילום: מתן כץ

יש חומרי גלם שקשה לך להשיג בארץ? שנגיד נחשפת אליהם בחו”ל ואתה מת להביא אותם לארץ?

תראה, יש חומרי גלם שאי אפשר להביא לארץ. אי אפשר להשיג אותם. דוגמא הכי טובה לזה היא טונקה. טונקה זה איזשהו פול של קטנייה, לדעתי זה מגיע מדרום אמריקה, אני לא בטוח, צריך לוודא את זה. יש לזה מין ארומה נהדרת של מרציפן, וניל וציפורן, משהו מדהים ממש. אבל בכמות גדולה זה גם נחשב מדלל דם. אז יש איזה שהוא סיכון שכרוך בזה. כשאני מגיע לפאריז אני תמיד קונה לי איזה חבילה או שתיים, וזה עולה גרושים וזה פשוט ארומטי בטירוף. אז מבחינת חומרי גלם זה אולי הדבר היחידי שנתקלתי שלא מביאים. וכמובן חומרי גלם איכותיים במיוחד, המקומיים שאי אפשר להשיג. אבל כבר מתחילים להביא הכל, מתחילים ממש להביא הכל.

אתה חושב אולי שקצת בדומה לעיצוב גרפי, יש איזה טריק שאתה משתמש בו, שהוא מגדיר בעצם את העיצוב שלך ספציפית?

אה.. יש כמה דברים. קודם כל עניין של צבעוניות, שזה נראה לי הדבר הכי הכי משמעותי. זאת אומרת בסוף היום אתה תרצה לייצר לעצמך צבעוניות וגם כשאני מתייחס לעיצוב עוגה אני תמיד מתייחס לעל מה זה יהיה מוגש, איך זה יראה בחלל – על משטח, בתוך קופסא. כמובן, גם התייחסות למאיפה מסתכלים עליה. אם אני מסתכל עליה מלמעלה, מה הרושם הראשוני שיהיה לי מהעוגה? צריך לתת איזושהי חזית שטוחה ומאוד גרפית, שיכול להיות שבמבט מהצד יראה לך פחות מרשים, אבל בעיני הרושם הראשוני הוא הכי חשוב. ואתה יודע, יכול להיות שגם נתייחס לעוגה אחרת, ונרצה שהיא תהיה גבוהה, אז אלמנטים יעוצבו בצורה אחרת. וחוץ מזה כמובן הסידור של הדברים במרחב, ויצירה של קומפוזיציה היא מאוד מאוד חשובה. זאת אומרת איך מציבים את הקישוטים או את האלמנטים שעובדים איתם. העין שלנו מאוד אוהבת או דברים מאוד מאוד מסודרים, או דברים מבולגנים שמסודרים. זאת אומרת גם תוהו ובוהו מסודר וגם סדר מופתי אובססיבי. כי בלגן אטומי זה  משהו שפשוט קשה לנו להכיל בד”כ. ככה אני תופס את הדברים.

״כשאני מתייחס לעיצוב עוגה אני תמיד מתייחס לעל מה זה יהיה מוגש, איך זה יראה בחלל - על משטח, בתוך קופסא. כמובן, גם התייחסות למאיפה מסתכלים עליה. אם אני מסתכל עליה מלמעלה, מה הרושם הראשוני שיהיה לי מהעוגה? צריך לתת איזושהי חזית שטוחה ומאוד גרפית.״

מעניין. באמת בהקשר הזה, יש לך השראות ספציפיות שהן לאו דווקא מעולם האוכל, נגיד אדריכלות, מחול, כל תחום אומנות אחר?

בטח. נגיד אופנה וטקסטיל הם דברים שאני לוקח מהם המון המון השראה. גם כל מה שקשור לתפירה וגם מה שקשור לאיך בדים או טקסטורות על בדים מסתדרים. לא מזמן עשיתי עוגה בהשראת איזשהו כיסא שהיה עם נוצות עליו, הסידור שלהן במרחב הסתדר מדהים.

מה יש בעיצוב אופנה, יש איזה מעצבים ספציפיים שאתה מתחבר אליהם?

זה הכי קלישאתי, כן? אבל גם תצוגות קוטור של שאנל ושל דיור יעשו את העבודה. יש גם מעצבת בשם איריס ואן הרפן, היא עושה את הדברים הכי יפים שראיתי בחיים שלי, היא ממש יוצרת אדריכלות בביגוד, היא משלבת לדעתי הדפסות, אני לא יודע בדיוק מה היא עושה, כי אני לא מכיר את הטכניקות, אבל היא עושה דברים ממש ארכיטקטונים יפיפיים עם בגדים וזה מבחינתי משהו שהוא באמת מעורר השראה. כשאתה רואה שתופרים דברים ידנית ומתייחסים לכל פרט ופרט ברמת השקעה מטורפת, זה גם כן מעורר השראה וגם מעודד יצירה, שזה תמיד נחמד.

טארט פטל עם קישוט דסקיות שוקולד ורודות. צילום: אלון שבו
סקיצה. צילום: אלון שבו

מעולה. ולגבי הצילום עצמו, האם אתה מצלם או שאתה לוקח צלם? איך זה עובד בד”כ?

זה שילוב של השניים. אתה יודע, בסוף היום צלם זה דבר שעולה כסף, אז אי אפשר כל היום רק להביא צלמים, אז חלק גדול מהצילומים אני עושה בעצמי.  גם עם טלפון אבל גם עם מצלמה מקצועית. זה משהו שאני עושה כבר כמה שנים, יש לי קצת ניסיון והבנה בצילום.

איך אתה מביים קינוח?

איך אני מביים קינוח? תראה, אני יכול להגיד לך איזה משפט כללי על זה שכל קומפוזיציה צריכה לייצר איזה שהיא משמעות ותחושה וכו’, אבל בפועל יש לי שפה שאני מאוד אוהב לפתח, שהיא מעין משהו מינימליסטי יחסית, ״פשוט״ ובהיר עם צבעים מוגדרים וזה הקו המנחה שאני הולך איתו. אני מאוד אוהב אותו ומאמין בו. אני חושב שגם  חשוב לפתח בסוף איזה שהוא טעם אישי, קו אישי, לכל מי שמתעסק בעיצוב.

באמת כל סשן צילום כזה הוא ממש אופרציה של כמה שעות? או שיש גם דברים ספונטניים לחלוטין שאתה משחרר?

בוא נאמר שהלוואי והכל היה יותר ספונטני. זה שואב הרבה זמן, המון המון זמן. כל יום צילום הוא תוצאה של תכנון ובילוי של כמה שעות טובות במציאת הקומפוזיציה הנכונה והקליק הנכון על המצלמה. שום דבר לא ספונטני לצערי.

צילום: אלון שבו
פארי-ברסט במילוי קרם פטל. צילום: אלון שבו

האם אתה חושב שהתגבש איזשהו עיצוב ישראלי בתחום הקינוחים בשנים האחרונות? או שעדיין אין דבר כזה כמו בצרפת, לצורך העניין.

בסוף היום אתה תראה שרוב העולם של האפייה בארץ מבוסס על העולם הצרפתי. גם כי זה משהו שמלמדים בבתי ספר, אני בעצמי מלמד באחד מבתי הספר, דנון, וגם כל המתודה היא מאד מבוססת צרפת. פה ושם אתה תראה כל מיני נגיעות של חומרי גלם מקומיים, אבל אני חושב שהדבר העיקרי ומאפיין בכל זאת קונדיטורים בארץ, זה שהם קצת יותר מעזים לפרוץ איזה שהן סכמות שלימדו אותם בשיטה הצרפתית. אז גם תראה אסתטיקה אחרת שמתפתחת, אבל היא יכולה גם להיות יותר פרועה ופחות מסודרת, פחות מוקפדת. שוב, זה תלוי מי, כי אני נגיד עדיין אקפיד על כל פרט ופרט, אבל יש כאלה שהם קצת יותר.. אתה יודע, פתוחים לשינויים. ואתה יכול גם לראות את זה בהרבה מנות שמוגשות בבתי עסק בארץ. למשל הקינוח הכי ישראלי לדעתי שהוא מלבי, הוא לא קינוח יפה. הוא הכי פשוט, אוכלים אותו עם כפית בצנצנת וסוגרים סיפור. או תלך להרבה מסיבות בארץ אז הם יגישו לך מנות מצולחתות שהן הכי כמו אייל שני שלוקח מוס וזורק לך על השולחן. הרבה יותר סטריט אפילו אפשר להגיד. יש טיפה יותר תעוזה.

צילום: מתן כץ
צילום: מתן כץ

נחזור רגע לתהליך של יצירת הקינוח, בעצם כשאתה יוצר קינוח חדש, האם אתה רושם סקיצות? יש לך איזה מחברת? ומה הכי מפחיד אותך ביצירה של קינוח חדש? מה הסיכון הכי גדול שאתה חושש לקחת?

תראה, ביצירה של קינוח בד”כ אני משתדל לשרטט איזה שהוא משהו כללי, במיוחד אם בונים משהו עם שכבות, אז אתה רוצה שזה יהיה כתוב ומסודר, אבל הרבה פעמים זה מאד ספונטני, כי ברור לי מאוד איך אני רוצה שדברים יראו בסוף. כשאתה מכין קינוח בתור איש  מקצוע, זה לא באמת משנה לך אם תכין עוגת מוס עגולה או טארט, כי בסוף זו אותה טכניקה. אני חושב שהאתגר הוא דווקא ביצירה של העיצוב הסופי וזה משהו שאתה צריך לתכנן או שיהיה לך ויז’ן. אני הרבה פעמים נתקל במצבים שזה לא משהו שאני סגור עליו, ואז מתחילות בעיות. ואז פתאום זה לא יוצא בדיוק מה שתכננת, ואז זה יוצא פחות יפה בד”כ. אז אני חושב שהדרך ליצירת קינוח שאתה תהיה מרוצה ממנו, מתחילה באיזושהי השראה מאד ברורה וסקיצה עוזרת אם יש. 

הפחד הכי גדול, זו השאלה השנייה שלך, זה איך הדברים יצאו בסוף. כי גם אם תכננתי הכי יפה, זה תמיד פחד שקיים. יכול להיות שפשוט לא יראה יפה בעיניים, וזה מין משהו שאני לא יודע להסביר אותו כי אין לי מושג איך מסבירים אסתטיקה ולמה משהו בעיני בני אדם הוא יפה או לא יפה באופן מובהק. יש קינוחים שאני יכול להשקיע בהם יום או יומיים של הכנה,  ופשוט לא.. לא לעשות איתם כלום אח”כ, כי הם לא יהיו מספיק יפים. כי משהו לא מסתדר בצבעוניות, או משהו לא מסתדר בגודל של הזילוף של הדברים, או יש איזה שהוא תוהו ובוהו. וזה הפחד הכי גדול, להשקיע כל כך הרבה בשביל משהו שבסוף לא יהיה לו איזה שהוא קיום.

לוח השראה
לוח השראה

עם איזה יוצר היית שמח לשתף פעולה מתחום אחר ולמה דווקא הוא?

מעניין.. מעניין מעניין. אם נגיד נלך לתחום של אדריכלות, אני חושב שהייתי שמח לשתף פעולה עם פיצו קדם, שהוא מהמם. הוא מצליח ליצור פשוט ארכיטקטורה הכי יפה ומעניינת בעולם. כאילו גם עצם המבנים המטורפים שהוא בונה, החומר גלם שהוא משתמש בו, המשחק שלו עם אור וצל שהוא יפהפה. הצורניות הזאת שחוזרת כל הזמן, זה משהו שבעיני מדהים. הוא נראה לי בן אדם שמבין כל כך הרבה ואפשר לקבל ממנו השראה עצומה. חד משמעית פיצו.

אוקי, אנחנו נארגן את זה.

קדימה.

חלום גדול שיש לך לשנים הקרובות?

חלום גדול הוא בסופו של דבר לפתוח בית ספר לקונדיטוריה משל עצמי. שלא יהיה בית ספר במובן שבו אנחנו מכירים היום בתי ספר לבישול, שבו אתה מגיע פעמיים בשבוע ומלמדים אותך לעשות את המנה הזאת ואת המנה הזאת. מעניין אותי ליצור משהו שהוא יותר רחב מזה. שגם מתעסק באומנות, אבל גם נותן דגש על היסטוריה ועל לימוד של אנשים, מה שנקרא מנהל עסקים, ובעצם כל הכלים שאתה צריך להתעסק איתם כשאתה מייצר לעצמך עסק היום.

יש משהו ספציפי שאתה מפתח כרגע?

יש כמה דברים שאני מפתח עכשיו, אבל אני לא יודע בדיוק על איזה קו ללכת. יש השראה מאד ברורה, ואנחנו נדע בימים הקרובים מה יצא מזה. זה בד”כ עובד ככה.

פחזניות במילוי קרם עם קישוט גרדיאנט משוקולד. צילום: מתן כץ
צילום: אלון שבו

מעולה. עכשיו אנחנו עוברים לשאלות הגולשות. על מיזם הפופאפ עם נטלי, ספר על התהליך ומה אתה אוהב ולא אוהב ברעיון של לפתוח חנות לשלושה ימים. האם מתישהו בעתיד אתה מתכנן לפתוח פטיסרי קבוע?

בטח. לגבי התהליך עם נטלי, האמת היה תהליך סופר מעניין וכיפי. נטלי ואני חברים  טובים, אז נפגשנו והיה לנו מאד ברור מה אנחנו הולכים להציע. התפריט באמת לדעתי נבנה תוך שעה או שעתיים, כי היינו כל כך ברורים על מה מעניין אותנו לעשות, והסגנונות שלנו די מתכתבים והכל בהשראה כמובן צרפתית כמו שאנחנו אוהבים.

מה שנחמד בפופ אפ זה שהוא מה שנקרא נטול התחייבות ארוכת טווח. מאד מרגש לתקופה קצרה, אבל כמו כל דבר שהוא מאד מרגש לתקופה קצרה הוא מאוד אינטנסיבי. כמות הקינוחים שאתה צריך להציע לימים כל כך מצומצמים היא כמות ענקית, ובגלל שאנחנו לא עסק יצרן אז לא פשוט לעשות את זה. עשינו את זה בזמנו בסביבה שהיא ביתית יותר.

והאם אתה מתכוון לפתוח מקום קבוע באיזה שהוא שלב? או שאתה ממש לא בעניין

תראה, אני יותר מלמד, אז זה הכיוון שיותר מעניין אותי, אבל זה רעיון שנכנס לי לראש בזמן האחרון. מה שנקרא נדע בזמן הקרוב (צוחק)

״קונדיטוריה היא אמנות זמנית, אבל היא עדיין אומנות. לצערי הדברים שמכינים מחזיקים מעט מאד זמן אבל אין שום מניעה מזה, שאיזושהי עוגה או קינוח אישי או פסל של סוכר יוצגו בתערוכות בדיוק כמו שמציגים פסלים.״

איזה קינוחים טעמת בישראל, שנחקקו לך בזיכרון ונתנו לך השראה?

היה קינוח שאכלתי במסעדת דוק, באבן גבירול, זה היה גלידת תירס גילי אם אני לא טועה, שהיתה קצת חריפה, וזה היה מאוד מעניין. קודם כל המקוריות של הרעיון, והטעמים שפשוט היו מאד מפתיעים. יחד עם מוצר שאני אישית אולי הכי אוהב, שזה גלידה. זה מאוד אמיץ להגיש קינוח כזה בארץ.

מסעדות שאתה אוהב מבחינת הקונדיטוריה שלהן? גם בישראל וגם בעולם

תראה, אני מאוד אוהב את המסעדות של קבוצת R2M, גם מרבה להגיע לשם. אז כל הקבוצה יש להם פחות או יותר את אותם קינוחים, קינוחים בטוחים שתמיד כיף לאכול. דליקטסן או בראסרי, קופי בר, כולם אותו דבר. ובחו”ל בעיקר בפאריז, אני תמיד יש לי את הסבב הקבוע שלי של המקומות, אבל המקום האהוב עלי בפאריז זה נקרא ״דגטו אדופן״, התרגום של זה זה לחם ועוגות, של קונדיטורית בשם קלייר דמון, היא עושה את הקינוחים האישיים הכי טעימים שאכלתי בחיים שלי. היא גאונה בהבנה של טעמים של פירות ושל יצירת מרקמים. באמת, אם אתה מגיע לפאריז זה שם. תחנה ראשונה.

רשמתי. האם יש לך קנאת יוצר לאיזה שהוא קונדיטור מקומי? מישהו שאתה בתקווה להגיע לרמה שלו? מין קונדיטור כזה שאתה אומר אי, חבל שזה לא שלי.

תראה, חד משמעית זה רביבה וסיליה, זאת אומרת העסק רביבה וסיליה. אז רביבה נפטרה לפני קצת יותר משנה, אבל היא מאז ומתמיד, גדלתי עליה והיא הדמות שאני אישית הכי מעריך ומעריץ בכל הנושא של קונדיטוריה בארץ. גם הקונדיטוריה שלה מדהימה, אתה יכול גם להוסיף אותה אם אתה רוצה לשאלה על המקומות. זו גם קונדיטוריה אדירה.

שאלה אחרונה, שואלים פה האם קונדיטוריה צריכה לקבל מעמד של אומנות ולהיות מוצגת בגלריות ובמוזיאונים?

חד משמעית כן! בוא נדבר על זה. קונדיטוריה היא אמנות זמנית, אבל היא עדיין אומנות. לצערי הדברים שמכינים מחזיקים מעט מאד זמן אבל אין שום מניעה מזה, שאיזושהי עוגה או קינוח אישי או פסל של סוכר יוצגו בתערוכות בדיוק כמו שמציגים פסלים, כמו שמציגים אומנות מצוירת, בעיני לפחות, כן? גם כי מידת ההשקעה בהם יכולה להיות מאד מאד גדולה, והפיתוח של הרעיון יכול להיות אדיר, וגם בגלל שבסוף היום אני חושב שזה מרגש אותנו ומעניין אותנו לראות קינוחים, זה מסקרן לדעת מה יהיה הטעם שלהם בסוף, שזה הערך המוסף שלהם. ובמיוחד אני יכול להגיד שכן, בהתייחס לכמות הזמן שאני משקיע בזה (צוחק). אני ואנשים אחרים שמקבילים אליי.

קרמבו לימון. צילום: נטע לבנה

יש פה ממתקים רציניים

untold

Holocaust State of Mind

* סְטֵיְיט-אוֹף-מַיְינְד: מצב נפשי, מצב תודעתי, הלך רוח. פרט מתוך הפרויקט. עיצוב: לירן חדשי כשהייתי ילדה קטנה בבית ספר יסודי, לימדו אותי שביום השואה לובשים

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , ,

ליאת סגל יוצרת עם הטכנולוגיה

הילוך מקרי - ליאת סגל

ליאת סגל יוצרת עם הטכנולוגיה

דיוק, סדר, מתמטיקה, אלגוריתמיקה, מונחים שלא נתקלים בהם לרוב בעולם האמנות. כל אלו נכנסים לתוך העולם שיוצרת האמנית ליאת סגל. התכנסנו כדי לדבר על התערוכה האחרונה, השראות, תהליכי עבודה ומה היא זוממת הלאה. ראיון קצת אחר. קחו את הזמן להתמסר.

אנחנו נפגשים במשכן האמנים בהרצליה, ימים ספורים לפני תום התערוכה האחרונה שלה – ״הילוך מקרי״. העבודות של ליאת סגל מוסברות עד הבורג האחרון, ואת כל הטכנולוגיה והחישובים היא עושה בעצמה. היא נעזרת באסיסטנטים ואסיסטנטיות כדי להקים יחד את המיצבים, שבסופם הם עוברים למחסנים של חברים כדי לשמור עליהם. לרוב מדובר בעבודות חד־פעמיות שלא ניתן לשחזר באופן מדויק. העבודה מתאימה את עצמה לחלל בו היא נמצאת, וכך גם נעשים החישובים המתמטיים וההצבות בהתאם.

העבודה מחולקת לשלושה חלקים — גורם, אפקט וגל. הגורם הוא גליל מתכתי גדול, במה מוגבהת כמזבח ובראשה מתוחה יריעת לָטֵקְס שחורה. על היריעה נח מטבע. מנגנון פנימי שואב ומשחרר את יריעת הלטקס מדי כמה שניות, ובכך מניע אותה להטיל את המטבע ללא הרף, עץ או פלי שוב ושוב, לנצח. זו מכונה פְלִיפִּיסטית. היא מחזיקה שתי תוצאות אפשריות בלבד.

הילוך מקרי - ליאת סגל
הגורם. הילוך מקרי - ליאת סגל

האפקט נגרם כתוצאה מהבחירה של המטבע, ונמצא בקצה השני של החלל. קונוס שמרכיבות 1,165 רצועות פוליאוריטן שחורות שפורצות ממנו, נמתחות ומתנקזות לעבר נקודה במרכז החלל: טבעת מתכת מבהיקה, נזם צף במרכז החלל, נקודת מגוז הוֹפְכִית המתווה מעין רישום תלת–ממדי עדין ומדויק.

תוצאות הטלות המטבע מתורגמות לערכים המוזנים למנוע המושך את החגורות בכיוונים שונים. הטבעת נעה במידה מינורית בלבד תחת השפעת החגורות והמשקולת. הקונוס נע לאט מצד לצד, רצועותיו נמתחות ונרפות חליפות

הילוך מקרי - ליאת סגל
האפקט. הילוך מקרי - ליאת סגל

הגל, הרכיב השלישי במכונה, הוא במה מתכתית עגולה. הוא מורכב מתנועת הקונוס בחלל שנקלטת בעדשת מצלמה נוספת, ומיקומה של הטבעת מפעיל את התנועה השלישית. פני השטח של הבמה שחורים ומבהיקים. מאות כוסות מים שקופות, בגדלים שונים ובצורות שונות, מוצבות עליה. הן הפוכות, נושקות למשטח הבמה, כל אחת מלאה במים כדי מחציתה. בכל יחידה כזו כמה מגנטים קטנטנים שרוטטים בפנים. מסוג הדברים שצריך לראות במציאות ולא להסתפק בתמונה. אבל, התערוכה כבר נגמרה. 

הילוך מקרי - ליאת סגל
הגל. הילוך מקרי - ליאת סגל

שורת ביוגרפיה כדי להבין במי מדובר: עד 2009 ליאת סגל עבדה כחוקרת במעבדת החדשנות של מיקרוסופט, אחרי שסיימה תואר שני במדעי המחשב וביולוגיה. באותו הזמן, חבר שלימד בבצלאל הציע לה להעביר איתו קורס בגישות בבינה מלאכותית לעיצוב ואמנות, ומשם – היסטוריה. בראיון לא נתמקד במה היה, נכתב על זה מספיק בעברית, אלא בהווה ובעתיד. מומלץ בחום לצפות בהרצאות הנפלאות שלה ביוטיוב.

כאמור, הראיון התקיים ימים ספורים לפני סגירת התערוכה ״הילוך מקרי״ שהתקיימה במשכן לאמנים בהרצליה. בימים אלו מוצגת תערוכה חדשה של ליאת סגל – ״פלט״ – בגלריה שרלוט בתל־אביב.

ליאת סגל. צילום: Viviane Wild
ליאת סגל. צילום: Viviane Wild

בעצם לעומת עבודות אחרות, כל המנגנון פה מוסתר.

״בתערוכה הזאת כל המנגנונים מוסתרים, וזה קצת חלק מהסיפור קצת. או לא קצת, זה קשור מאד לסיפור. במיוחד כש… אני אראה לך את העבודה של הכוסות שהוצגה כבר בעבר עם מנגנון חשוף, ופה הבחירה היתה לגמרי להסתיר ולייצר איזשהו מין קסם אבל לא במובן של הפתעה, אלא במובן של חוסר ההבנה של המנגנון. זה מה שמוביל אותי גם להקרנה בקיר, בכל פעם שיש הטלה של מטבע יש עדכון של ההקרנה, של התוצאות. עץ או פלי. פלי זה אחד, עץ זה אפס, וכל פעם הוא מתעדכן ככה. אבל הקיר, התוצאות שלו מופנות לכיוון הזה של החלל, הן לא מופנות אל המכונה, כי בשום שלב אתה לא רואה גם את הדבר עצמו, את אלמנט הטבע כביכול הזה, וגם את איך שאנחנו תופסים אותו או איזה ניתוח אנחנו עושים, המודל שיש לנו עליו״.

הילוך מקרי - ליאת סגל

ספרי על תחילת דרכה של התערוכה הנוכחית.

״רן (קסמי-אילן, אוצר התערוכה – ט.ס.ו) פנה אלי סביב אוגוסט 2018. ידענו שזה הולך להיות בינואר. לפני זה עוד היתה לי תערוכה קבוצתית עם עבודה חדשה שעוד עבדתי עליה עדיין, ככה שקונספטואלית זה התחיל באוגוסט אבל בפועל התחלתי פיזית את העבודה רק באוקטובר, ואז הכל היה בטורבו, ממש. אז גם מבחינה של להבין את המהלך, ואז פתאום, וזה באמת קרה מאד מהר אבל גם זה הרגיש לי מאד נכון. הכל התחבר כזה, שכמה דברים מהעבר או רעיונות שעוד לא מומשו אף פעם, התחברו לדברים חדשים שצמחו מתוך המחשבה הזאת. 

אבל הכל התחיל מהמכונה שמטילה מטבעות, שזה משהו שהיה לי בראש כבר שנתיים-שלוש או משהו כזה. באמת שבסופו של דבר זה התממש וזה לא תמיד ככה, ממש כמו שדמיינתי את זה לפני שנתיים שלוש. בדיוק ככה ראיתי את זה.

באתי עם כמה רעיונות שהיו לי מראש, שהתחילו מהטלת מטבע, כשבמקור המחשבה היתה על סרנדיפיות, על תגלית ממוזלת. אבל גם, זה התחיל מאותו מקום. אבל מהר מאד ידעתי שאני רוצה להתעסק באותם כוחות שמזיזים אותנו, משפיעים עלינו. ואז השאלה מה יהיה, היתה מה יהיה הביטוי בשאר התערוכה. 

וגם, מהר מאד דמיינתי בקווים גסים בהתחלה את כל המהלך, והעבודה עם רן קסמי אילן הייתה של איך להפוך את זה לסיפור. זאת אומרת כל הנקודות האלה והחוטים שלאט לאט התחילו להירקם, ובאמת לתת לזה עומק, לעשות את הבחירות. אגב, הוא ספציפית, וזה משהו שלא קורה הרבה בעבודה עם אוצר, הוא גם, בנוסף לזה שהוא איש תוכן וקודם כל אוצר, הוא גם טכנית מאד חזק, והיו לו הרבה רעיונות טובים מבחינת הבניה וההפקה״. 

צילום מתוך הסטודיו של ליאת סגל

מדהים. אז את בעצם מקבלת שרטוט של המקום, לצורך העניין מדידות ואז מתחיל המשחק של לבנות מודלים קטנים.

״אז ממש זה מתחיל ממה שאתה רואה פה (מצביעה על השרטוט). אתה רואה נגיד, שקיר החוצץ לא נמצא ממש מול הכניסה כמו שהיה בראשון אלא קצת הוא זז ימינה. זה נגיד דברים שבהקמה היו, והחבלים לא מתוחים במין וי, אלא אם אתה זוכר, מתוחים קודם כל על הקירות ואז נכנסים. זה היה מתוך הבנה של הכוחות שם יותר. כי הבנתי שאם אני מותחת את זה ככה, אז אני צריכה מבחינת הווקטורים של התנועה למשוך את כל האובייקט הזה נגד הכוח הרבה יותר (מהנהן ומנסה להיזכר בשיעורי פיזיקה בתיכון)״.

איזה חוק ניוטון זה? (מנסה את מזלי)

״כן, יש שם איזה משהו, זה נכון. מה שרציתי זה שהתנועה תהיה יותר לצדדים, לא רציתי למשוך אותו קדימה, זה גם לא היה חלק מהסיפור, אז שיניתי את הזוויות של החבלים. היו כמה דברים שעברו אבולוציה עם הזמן, אבל זה די נראה ככה מההתחלה, מהשלבים המוקדמים. וגם, דמיינתי בהתחלה יותר את הרצועות כמין קונוס נורא גיאומטרי, ואז הבנתי שאני רוצה שיהיה לו משהו חי יותר, אז הוא קיבל את הבטן הזאת. גם מבחינת כוחות, זאת אומרת, זה גם עזר לכוחות״.

מה נותן לך השראה בחודש האחרון, ומה מתוכנן בתערוכה הבאה?

“אוקי, זה מצחיק. אני ספציפית עכשיו מתחילה לעבוד על תערוכה הבאה שלי כבר, שהיא הולכת להיות פעם ראשונה תערוכה רק של ציורים של מכונות (״פלט״, מוצגת בימים אלו – ט.ס.ו). אני לא מציירת, אני בונה מכונות שמציירות, אבל זה הולך להיות איזה שהוא אוסף של כמה מכונות, חלקן שכבר הצגתי, ומכונה אחת חדשה. אבל התערוכה הזאת, הציורים יוצגו לא כ.. זאת אומרת בד”כ הציורים מוצגים כסוג של תוצר לוואי או חלק ממהלך שלם שהמכונה במרכז שלו. 

פה, חוץ מהמכונה החדשה, הציורים יוצגו בלי המכונות, כמו שהם. יעמדו בפני עצמם. מהדברים שאני מתעסקת איתם עכשיו, זה באמת מה מקורות המידע הבאים, או מה הולך להיות הקו המחבר נגיד בעבודות שם. אבל אני עוד לא יודעת, זה שלב נורא מוקדם, אתה יודע, זה עוד לא שם, אבל מקבלת השראה דווקא מדברים משפחתיים. 

כרגע אני מתחילה מזה, אני לא יודעת אם זה ילך לשם בסוף, אבל למשל לקחתי מאח שלי לקחתי מהעסק שלו דאטה, יש לו חברה לקנאביס רפואי. לקחתי מידע אמיתי של מכירות, של ניסויים קליניים שהם עושים, ואותו אני הולכת לתרגם, לפחות, שוב, זה בהתחלה, אני לא יודעת מה יהיה עם זה. 

ההורים שלי בדיוק עברו בית אחרי ארבעים שנה שהם גרו בבית שבו אני נולדתי, אז עזבו את הבית הזה ועברו לבית חדש. לקחתי תוכניות של הבית הישן. שום מושג לאן זה הולך, אבל זה דברים שאיכשהו כרגע נמצאים לפחות בתודעה שלי. אבל באופן כללי, אני חושבת שכל הזמן אנחנו אוספים מקורות השראה, אז נורא נורא קשה להצביע על משהו מאד מסוים. יש לי איזה מסמך כזה שכל פעם שעולה לי משהו, או שיש איזה משהו שמרגיש לי שיום אחד אני אתייחס אליו, אני מכניסה אותו לשם. אתה אף פעם לא יודע מתי משהו יתחבר למשהו. 

כמו שעכשיו המכונה של ההטלת מטבע באה מלפני שלוש שנים, ואגב גם הכוסות זה מלפני שנה כבר מימשתי את הטכניקה הזאת, אבל היא היתה לי בראש, למעשה הגשתי אותה כהצעה לאיזה תערוכה קבוצתית שהיתה אמורה להיות לפני שנתיים־שלוש, ובסופו של דבר התערוכה הקבוצתית לא קרתה, וזה התממש אחר-כך. לפעמים זה בא מתוך החומר, מתוך הטכניקה, לפעמים זה בא מתוך המידע, שזה גם חלק מהטכניקה. לפעמים, הרבה פעמים זה בא מתוך הדברים שנמצאים בעולם שלי. אבל נורא נורא קשה להגיד, לשים את האצבע בדיוק על מה מוביל למה״.

מתוך הסטודיו של ליאת סגל
הפרוייקט Plate Recorder נעשה ב2017 בשיתוף פעולה עם הקרמיקאי רועי מעין והוצג בביאנלה לקרמיקה בקלוז', בביאנלה לקרמיקה בלטויה ובשבוע העיצוב בירושלים

אנחנו חיים בתקופה שהיא מאד טכנולוגית, וההשפעות שיש לתקופה מהסוג הזה על אינדיבידואל ועל חברה. אז זה יכול להיות על אינטימיות, זה יכול להיות על תקשורת, הרבה מאד על תקשורת. על תפיסת האני, על זהות.

כשהייתי בהרצאה שלך, תהיתי אם יש איזשהו קו מחבר בין העבודות של השנים האחרונות, חוץ מהשימוש בטכנולוגיה. כלומר מבחינת האמירה שלך, שזה יכול להיות המון דברים.

״אני חושבת שבדיעבד אני יכולה להגיד את הדברים האלה, היום יותר מפעם. יש דברים שלגמרי מחברים את כל העבודות ויש דברים שבתקופות מסוימות מחברים חלק מהעבודות, ואם אני  צריכה להצביע על כמה בולטים כאלה, אז הכי בולט זה ההתעסקות עם שליטה ועם אובססיביות של שליטה, וזה נכון להרבה מאד עבודות.

הצד השני של זה, שהוא מאד קשור האמת לשליטה, שזה ההיפך המוחלט משליטה, זה הרנדומליות שגם נכנס. בתקופות אחורה התעסקתי הרבה מאד עם מהי יצירה, זאת אומרת מיהו היוצר, מהי היצירה, ואז לכאן גם, שני האלמנטים האחרים של שליטה לעומת האקראיות גם נכנסו, אבל הפוקוס היה יותר על המקום הזה. 

אני חושבת אבל שבאופן כללי אני עסוקה, גם, בלי להתייחס לטכנולוגיה כטכנולוגיה אבל על איך שאנחנו חיים בתקופה שהיא מאד טכנולוגית, וההשפעות שיש לתקופה מהסוג הזה על אינדיבידואל ועל חברה. אז זה יכול להיות על אינטימיות, זה יכול להיות על תקשורת, הרבה מאד על תקשורת. על תפיסת האני, על זהות. אבל אתה יודע, זה דברים שמעסיקים גם הרבה מאד אומנים אחרים, לא בקונטקסט הזה. מה שאני מנסה להגיד זה שההתעסקות היא יותר קשורה לאנושי מאשר לטכנולוגי מבחינתי. הכלי שלי הוא טכנולוגי.

פתאום חשבתי על עוד דברים. דיברת על העכשיו, אז שני דברים שלגמרי נותנים לי השראה אבל גם, אי אפשר להגיד מה הגורם ומה התוצאה לדבר הזה, זה שני דברים שאני בתקופה האחרונה עושה, אחד מהם זה עבודה על אובניים, קרמיקה שהתחלתי לעשות״.

בהמשך לצלחות?

״לא. אני לא רוצה להגיד בלי קשר כי כמובן יש קשר, לכל יש קשר, אבל פשוט התחלתי ללכת לחוג קרמיקה״.

מדהים.

״ממש מדהים, וזה מעמת אותך פתאום עם דברים שהם לא בסט היכולות הרגיל שלך והרבה זמן לא היה לי את זה. זה נחמד. והדבר השני שהוא גם מאד מתחבר לי לזה, זה התעסקות עם זן ועם מדיטציה, וגם שני הדברים האלה שהם מאד מחוברים לי, אז אין ספק שאני מתעסקת איתם בהרבה מובנים גם בעבודות. ועם התעסקות גם, עוד דבר שחוזר בעבודות זה התעסקות עם זמן, נוכחות, העלמות ושחיקה, אז זה גם עוד אלמנט של השראה״. 

מיצב הקול People You May Know, הוצג במוזיאון ישראל, 2015, כחלק מהתערוכה 'קיצור תולדות האנושות'
מיצב הקול People You May Know, הוצג במוזיאון ישראל, 2015, כחלק מהתערוכה 'קיצור תולדות האנושות'
התערוכה People You May Know הוצגה בבית הנסן בירושלים, 2014
התערוכה This Is Not A Typewriter הוצגה בגלריה Kanya בברלין, 2016
Attending Machine, Museum für Angewandte Kunst, Frankfurt, 2015
התערוכה This Is Not A Typewriter הוצגה בגלריה Kanya בברלין, 2016

אני תוהה, כשאת יוצרת בעצם עבודה, כמה אחוזים זה גחמות וכמה אחוזים זה החלטות מודעות. או שזה תמיד מתחיל בגחמה ועובר אחרי זה.. או שאת מבינה בדיעבד?

״יש המון הלוך חזורים בדברים האלה. בעבודות מהסוג שלי, מצד אחד אתה חייב לתכנן אותם. זה מהרמה של להזמין את הרכיבים, אתה יודע, מסין או מארה”ב. אז אתה צריך לדעת למה לצפות. מצד שני, אני מתעקשת לבנות את העבודות בעצמי ולא להעסיק מהנדסים אחרים לצורך העניין, בדיוק מהסיבה שלפעמים תוך כדי העבודה העבודה משתנה. כמו שוב במדיומים אחרים. אז הרבה פעמים, וזה נורא תלוי בעבודה הספציפית, הרבה פעמים עבודה ממש תשתנה. אני חושבת שהעבודה הכי קיצונית שזה היה לי בה, היתה מכונה שמפרידה אבנים לפי הצבעים שלהם״.

זוכר מההרצאה.

״זאת היתה עבודה מאד מאד מכנית במהות שלה, היו שם הרבה אלמנטים מכנים, יותר מאשר עבודה עם אלקטרוניקה או תוכנה כמו שבד”כ, ודמיינתי אותה במקור, זאת אומרת הסקיצות הראשונות שלה היו שונות לחלוטין מאיך שבסופו של דבר בניתי אותה, ובסופו של דבר היא נבנתה עם המון אלמנטים מאד פיסוליים. עדיין מאד טכניים בפיסוליות שלהם, אבל יש שם ממש זה נבנה כמעט כמו עבודה עם חומר באיזה שהוא מובן. 

בניתי איזה מין שלד שאליו הוספתי עוד רכיב ועוד רכיב, וזה נבנה מרחבית מתוך האילוצים של התנועה ושל מה שזה אמור לעשות, אבל מתוך הרבה מאד שיקולים אסתטיים, שזה משהו שאתה יודע, כאילו אי אפשר לכתוב בריף עליו. אבל עוד דבר זה שבד”כ הקבועי זמן של העבודה שלי הם מאד ארוכים גם. זאת אומרת זה לא שאני ניגשת לעבודה ולמחרת אני רואה אותה. הרבה פעמים אני רואה את העבודות רק כשהן מוצבות באמת בגלריה כמו פה, ויש לי המון ניסיונות להבין או לדמיין איך שזה יראה, אבל כן יש לי בד”כ איזה ויז’ן די חזק לגבי הסוף. אז איפה שהוא זה זז לשני הכיוונים האלה. זה גם וגם״.

התערוכה Vessel Streaming הוצגה בCentre Intermondes, La Rochelle, France, 2018

עם איזה יוצר או יוצרת היית רוצה לשתף פעולה?

״וואהו. אה.. מעניין. אני הרבה פעמים אני משתפת פעולה עם אומנים ויוצרים מתחומים אחרים לגמרי מהתחום שלי״.

נכון, אסף תלמודי, למשל.

״כן, לגמרי. ושחר בנימיני במחול, זאת אומרת אני רוצה להביא אנשים שבאמת יביאו עולם תוכן שהוא אחר לגמרי משלי. באתי להגיד זר, אבל זה לא זר, זה בסוף העולמות תוכן שלנו הם ממש לא זרים אבל אולי, אולי זה אפילו לא עולמות תוכן, זה הכלים, כלים אחרים לגמרי. 

כרגע אני עובדת על שיתוף פעולה עם אמנית, עם אנה מירקין שהיא ציירת ורושמת ועושה אינסטליישנים, זה גם, זה מן כיוון אחר ממה שהוא הכיוון שלי. ספציפית מי היה החלום הגדול שלי לעבוד איתו? קשה להגיד. אני חושבת שעם כל אומן שאני אוהבת את העבודות שלו. עם כל בן אדם שאני מעריכה״. 

ניים דרופינג, תודה

״אוף, נודניק (צוחקת). אה.. וואהו, רגע, אז תן לי רגע לחשוב על זה.
אני חושבת שאולי עם לורי אנדרסון, פשוט כי בא לי להיות בקירבתה, ממש. והיא אחד האנשים הכי מוכשרים בעולם. אז כן, הייתי ממש שמחה לעשות איתה איזה שיתוף פעולה, למרות שהיא הרבה יותר קרובה לעולם כלים שלי מהרבה אמנים אחרים שאני יכולה לחשוב עליהם.

הפרוייקט Plate Recorder נעשה ב2017 בשיתוף פעולה עם הקרמיקאי רועי מעין והוצג בביאנלה לקרמיקה בקלוז', בביאנלה לקרמיקה בלטויה ובשבוע העיצוב בירושלים
הפרוייקט Plate Recorder נעשה ב2017 בשיתוף פעולה עם הקרמיקאי רועי מעין והוצג בביאנלה לקרמיקה בקלוז', בביאנלה לקרמיקה בלטויה ובשבוע העיצוב בירושלים

מה התערוכות הבאות שמתוכננות?

״במאי, תערוכת ציורים של מכונות בגלריה חדשה, גלריה שלוט, היא חדשה בארץ. יש חלל תצוגה חדש של גלריה מפריז, שהיא גלריה מסחרית שמתעסקת עם ניו מדיה, עם אמנים של ניו מדיה. אז זה פעם ראשונה שתהיה לי גם תערוכת יחיד בגלריה מסחרית. אח”כ התערוכה הגדולה הבאה היא במוזיאון פתח תקווה. זה קורה, הפתיחה תהיה באוגוסט, נכון לעכשיו״.

לו”ז מטורף. מה החלום הכי מוגזם שלך מבחינת היצירה?

״מרוב שהוא מוגזם עוד לא חלמתי אותו כנראה, כי החלומות כל הזמן משתנים. אני חושבת שנורא קשה לי תמיד לענות על שאלה מהסוג הזה, או הדבר, הפרויקט הגדול ביותר שאני מדמיינת, כי הדברים כל הזמן evolving. המדיומים שלי הם יקרים בדרך כלל אז החלום הוא שיהיו לי את המשאבים לעבודות שהולכות ונהיות משמעותיות במרחב לפחות יותר. אתה יודע, להיות.. להציג תערוכת יחיד ב-MoMA כנראה. אבל זה לא המה, זה האיך בגדול. אז שוב, אין לי תשובה טובה לזה כרגע. להמשיך to evolve״.

איך נראה תהליך הפרידה מתערוכה? הרי לא מדובר בעבודות שקל לשמר, אלא במיצבים ענקיים.

״זה גם מאד משתנה, והרבה מהתערוכות אני יודעת שהן לא יחזרו ובטח לא יחזרו ככה. את העבודה, המיקרו קוסמוס הזה נוצר לחלל הזה, והרבה מהעבודות הן site specific והן לא יחזרו. זאת אומרת התערוכה שהיתה בלה רושל, נוצרה גם מבחינת הדטה, הדטה היה אפילו site specific ו time specific. התערוכה בבית הנסן לחלוטין נבנתה לפי מידות החלל. אני חושבת שאחת הדוגמאות הכי טובות לפרידה מעבודה היתה באמת בתערוכה בהנסן, שאני חושבת שהראיתי לך את הוידאו שהחלקים נופלים״.

Liat Segal - People You May Know, Beit Hansen,Jerusalem. 2014
התערוכה People You May Know הוצגה בבית הנסן בירושלים, 2014

״זו עבודה סופר סיזיפית, סופר חזרתית, שעבדתי עליה בסטודיו במשך כמה שבועות, ההקמה שלה הייתה, רק של העבודה הזאת איזה שבועיים, עם חמישה אנשים פחות או יותר שעבדו איתי, והקיפול שלה כביכול לוקח חמש דקות.

פשוט חיתוך שלה ולקפוץ על החומרים. ומצד אחד אז ההתעסקות מראש היא התעסקות עם זמן, ועם נוכחות מול האובייקט שאתה נמצא, והקיפול ואפילו הזריקה של השאריות או המחזור של השאריות זה חלק מהסיפור.

גם פה בתערוכה אנחנו רואים את הקורוזיה על המגנטים, זה משתנה. האבק שמצטבר, המים שלאט לאט נעלמים, ויש לזה חיים. השינוי בלטקס, ובכל העבודות יש להם את החיים שלהם, אבל תהליך הפרידה מתחיל מהרגע של ההצבה. מהיום שסיימתי להציב אני סופרת, יש count down שאני כבר מדמיינת לאן הדברים ילכו והרגע של הלחתוך את החוטים האלה, כאילו זה עצב נורא נורא גדול מצד אחד, ומצד שני זה החיים של זה.

עוד שאלה שתמיד עולה זה מה אני עושה עם העבודות האלה אח”כ, לאן הן הולכות. אז יש עבודות שבאמת מקבלות חיים חדשים, לפעמים הן נבנות מאפס עוד פעם, אבל מבחינתי זה אותו חדש. אני בונה את העבודה מאפס אבל היא מקבלת את החיים שלה עוד פעם. לפעמים אני צריכה לאחסן עבודות ואני נעזרת בכל המחסנים שנמצאים. כל מי שנותן לי עדיין, שמדבר איתי עדיין ונותן לי לשים אצלו דברים. הדברים שלי גם הם גדולים בד”כ. אבל אתה יודע, זה עצב וזה שמח וזה הרבה דברים ביחד״.

יש פה ממתקים רציניים

untold

האוצרות הקריסה את התערוכה בבצלאל

בחירות אוצרותיות בתערוכת הבוגרים של בצלאל גרמו לעבודות הסטודנטים להיות חנוקות, בלי לתת להן מקום אמיתי להתבטאות. דחוסות, משולבות לא במדויק וללא סינון קפדני, גרמו לקריסת התערוכה כגוף אחד שלם ומעניין.

קרא עוד »
untold

אני רוצה את זה רומנטי – שקד בשן

״אני רוצה את זה רומנטי״ של שקד בשן הוא פרויקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, העוסק במיניות נשית, בגוף ובושה. במהלך העבודה על הפרויקט, ראיינה שקד 20 נשים בנושאים אלו, וערכה את הממצאים לכדי ספר, מאויר היטב יש לציין, החושף את הדבר שכולם מתביישים לדבר עליו.

קרא עוד »
untold

Press Any Button – מיכל נשרי

Press Any Button של מיכל נשרי הוא קומיקס נוקב ומלא לב על קשרים לא בריאים, ופרויקט הגמר שלה בשנקר. הקומיקס מסופר כמשחק מחשב, שבו אם אתה לא לומד מטעויות ואיך להתגבר על אתגרים, אתה חוזר לנקודת ההתחלה (או הנקודה האחרונה ששמרת). על מקורות השראה מעולמות שונים, ועד המחקר על קומיקס ללא מילים וההתגברות על הדיסלקציה.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, להכניס למצב טיסה, מדעTagged with: , , , ,

בפסח הזה לא כורכים מרורים, אלא ספרים

בפסח הזה לא כורכים מרורים, אלא ספרים

כל מי שחובב ניירות ומחברות וממש מתחשק לו להכין כאלה אבל לא יודע מאיפה להתחיל, פסח 2019 יהיה מקום טוב להתחיל בו.
גלריה אלפרד מארחת את מיכל פוקס, אמנית ספרים מגרמניה, אשר במשך יומיים תלמד את רזי הכריכה הידנית.

לא אחת יוצא לי לשמוע תיאורים על סדנאות במיוחד כשמדובר על סדנאות קראפט. אבל, כשזה מגיע לתחום הכריכה תמיד יש המון מילים היכולות לתאר את הסדנא אבל את התחושה שאתה יוצא מסדנא עם מחברות שכרכת בעצמך, באמת קשה לתאר. גלריה אלפרד בתל אביב מארחת את מיכל פוקס שבמשך יומיים תעביר סדנת כריכה ותלמד איך להכין מחברות בעבודת יד עם סטוק מהמם של ניירות שהיא סוחבת איתה מגרמניה. 

כשאומרים את המילה כריכה ידנית, עולות המון אסוציאצות של משהו ארכאי וסיזיפי שמצריך מכשור כבד ובית-מלאכה. זה קונספט שמיכל תנפץ בסדנא הזאת. מכיוון שבסדנא, מיכל תלמד טכניקות כריכה ללא שימוש בדבק, מה שמקל על פעולת הלמידה ומנמיך את רמת הסרבול. נכון, יש שלבים מסוימים כמו חיתוך,קיפול ותפירה, וזה ממש לא פשוט כמו כריכת ספירלה או סתם הדבקת קרטונים, אבל תאמינו לי, זה באמת משהו שכל אחד יכול לעשות. 

 

אחת מטכניקות הכריכה שמיכל תלמד בסדנא

מיכל מספרת לי קצת על המסלול שהיא עברה: ״אני מסיימת את הדיפלומה שלי באוניברסיטה לאומנות בגרמניה ב Halle. ההתמחות שלי בכריכת ספרים היא טכנית, אבל רק בחלקה. במשך הלימודים למדנו מספר טכניקות שונות, כריכה רכה, קשה, קופסאות, תיקיות״. המסלול שמיכל עוברת מתמקד יותר בפאן האמנותי של הכריכה, והתוצאה הסופית של תהליך היצירה הוא אובייקט, עם הפוטנציאל להיות מוצג בירידים המיועדים לספרי אמן, אבל גם בגלריות או במוזיאונים. 

בשנים האחרונות היא מתמקדת ביצירת מיצבים של טקסט במרחב ועל ידי מניפולציות ודרכי פרזנטציה מענייניות, מציגה נושאים הקשורים בזהות היהודית על כל המשמעויות הפוליטיות וחברתיות הטמונות בה. 

חלק מעבודותיה היחודיות של מיכל 

הסדנא תערך בחוה”מ פסח, בתאריכים
22-23/4 בין השעות 10:00-17:00 ניתן להירשם ליום אחד  או לשני הימים, כל הפרטים בקישורים 

לאוטודידקטים מביניכם המעוניינים ללמוד כריכה לבד, אני ממליץ לכם על הספרים הבאים :

יש פה ממתקים רציניים

untold

Holocaust State of Mind

* סְטֵיְיט-אוֹף-מַיְינְד: מצב נפשי, מצב תודעתי, הלך רוח. פרט מתוך הפרויקט. עיצוב: לירן חדשי כשהייתי ילדה קטנה בבית ספר יסודי, לימדו אותי שביום השואה לובשים

קרא עוד »
untold

אני רוצה את זה רומנטי – שקד בשן

״אני רוצה את זה רומנטי״ של שקד בשן הוא פרויקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, העוסק במיניות נשית, בגוף ובושה. במהלך העבודה על הפרויקט, ראיינה שקד 20 נשים בנושאים אלו, וערכה את הממצאים לכדי ספר, מאויר היטב יש לציין, החושף את הדבר שכולם מתביישים לדבר עליו.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, אספרסו קצר, עיצובTagged with: , , , , , ,

איך לא שמעת על מטרקטשה נסו?

מיניאטורה של העיר בגדד

איך לא שמעת על מטרקטשה נסו?

איש האשכולות של האימפריה העות׳מאנית יצר (גם) מפות מאויירות של איסטנבול והסביבה. כמה דקות על מטרקטשה נסו.

הוא כונה לא פעם ״ליאונרדו דה וינצ׳י של המזרח״, ולא בכדי – הוא היה יליד המאה ה־16, רק במקום איטליה העשירה – בוסניה העות’מאנית, ומתהדר ברשימת תארים ארוכה: מתמטיקאי, היסטוריון, גיאוגרף, קרטוגרף, טופוגרף, מוסקטיר, איש צבא, סייף, צייר, קליגרף ומהנדס. שמו המלא הוא Nasûh b. Karagöz al-Bosnawî, אבל אתם יכולים להשתמש בכינוי מטרקטשה נסו (Matrakçi Nasuh), על שם המשחק שהמציא – מטרק. מתוך כל המגוון הזה, אנחנו נתמקד היום בהיספק אחד של האישיות הגדולה הזאת – כצייר מיניאטורות בחצרו של הסולטן סולימן המפואר.

בניגוד למקביליהם בני הרנסאנס האירופי, שהתמקדו בתיאור ריאליסטי ככל האפשר של בני האדם ונצמדו לנושאים דתיים ומיתולוגיים, ציירי המיניאטורות העות׳מאנים הגיעו מתפיסת עולם אחרת לגמרי: היה עליהם לייצר תמונות העוסקות בהתרחשויות היום-יום בארמון הסולטן, שעקבו באדיקות אחר הטקסט של כתב היד בו הן נכללו. למעשה, בזמנו לא היו אלה יצירות אמנות ייחודיות אלא איורים אקטואליים. הצורך ביצירת מיניאטורות חדשות לעיתים קרובות הכתיב עבודה מהירה, שלא אפשרה ירידה לפרטים, וביחד עם התכתיבים של החברה העות’מאנית הדתית (איסלאם-סופיסטי) והשפעות משכני האימפריה כמו סין ופרס, נוצר מעין קאנון, סגנון אחיד – השטחה של הפרספקטיבה, צבעים חזקים, קווים מסוגננים והתמקדות בעיקר ובנרטיב. למעשה ציירי המיניאטורות עשו עבודה כל כך טובה בתיעוד המתרחש בחצרות האימפריה העות’מאנית שכיום רבים מהם נחשבים מסמכים היסטוריים לכל דבר.

מטרקטשה נסו נחשב למייסד של ז’אנר חדש, שלא התייחס לנרטיב של כתב היד באופן ישיר, אלא התמקד בתיאור דקדקני של ערים, ומכונה ״מיניאטורה טופוגרפית״. אומרים שבעבודתו המתארת את איסטנבול יש מספיק פרטים ודיוק כך שניתן לנווט בה אפילו היום, רק בהתבסס על אותה מפה מהמאה ה-16. אבל, יופין של המיניאטורות הטופוגרפיות של נסו הוא לא ביכולתן למסור מידע מדוייק, שיכול לשמש לניווט בשטח, אלא באופן בו הן ממחישות את החוויה של המקום בצורה מורכבת, רבת פרטים ומשכנעת. יש בהן עולם ומלואו, שניתן לצלול אליו במבט אחד. הוא מאסטר של קומפוזיציות, היררכיה וקונטרסט, ומוביל את העין במיומנות, מלהטט בצבעים החיים והרווים וריבוי הטקסטורות האופייניים למיניאטורות העות׳מאניות, כל זאת תוך הקפדה על ״חוקי הפורמט״ של המיניאטורה העות׳מאנית.  

 

נסו היה היסטוריון,שתרגם וכתב מסמכים היסטוריים בעצמו, ואפילו המציא סגנון קליגרפי ייעודי לפקידי הממשלה (דיוואני –Jeli Divani) ונראה שכבר אז ידע את הערך החשוב של המיניאטורה כמסמך תיעודי. הוא נמנע מתיאור של בני אדם, מה שמקל עלינו, הצופים, להכניס את עצמנו לתמונה באופן מלא, או להתייחס אליה באופן מופשט. הוא לא מתאר את המי ומי בחצר הסולטן אלא קרבות גדולים וארכיטקטורה, ודווקא ההתעסקות בדברים הגדולים מאפשר לו לרדת לפרטים הקטנים בהם התפרסם. הנרטיב שנסו מציג מופשט ולכן גם רחב וגלובאלי יותר, שמאפשר גם לנו, מעל 500 שנה אחר כך, להתחבר אליהן.

יופין הוא לא ביכולתן למסור מידע מדוייק, אלא באופן בו הן ממחישות את החוויה של המקום בצורה מורכבת, רבת פרטים ומשכנעת. יש בהן עולם ומלואו, שניתן לצלול אליו במבט אחד.

קליגרפיב בסגנון ה"דיוואני" שהומצא ע"י נסו עבור פקידים
קליגרפיה בסגנון ה"דיוואני" שהומצא ע"י נסו עבור פקידים

יש פה ממתקים רציניים

untold

גלנדון ואיזבלה

הם לא מפחדים ללכלך את הידיים עם תכנים שנויים במחלוקת. אין להם קווים אדומים והכל הולך. גלנדון ואיזבלה, מעמודי התווך של סצינת הפאנזינים והקומיקס בארץ ובעולם, חברים בקבוצת A4 האגדית של דודו גבע. לקחנו אותם לראיון קצר על יצירה עצמאית ואלטרנטיבית, ועל ההתמודדות עם תחום הדיגיטל שצובר תאוצה בעשור האחרון.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, אספרסו קצר, היסטוריהTagged with: , , ,