קטגוריה: להכניס למצב טיסה

האסון בונציה והביאנלה

האסון בונציה והביאנלה

אחרי המבול: השיטפון בונציה הוא תמרור אזהרה גדול יותר מהתערוכות בביאנלה. הוא מדגיש את נקודות התורפה של הביאנלה הנוכחית, שעל אף היותה חזקה, רלוונטית מאד ומקורית, נותרת מצבה אילמת לשינוי שהאנושות היתה צריכה, ונראה שלא תשיג בעזרת תערוכות כאלה.

היום: רביעי ה-13 בנובמבר. על פי הדיווחים, למעלה מ-80 אחוזים מהעיר ונציה נמצאים כעת מתחת למים, באחת ההצפות החמורות שידעה העיר מזה עשורים –  כאשר אלה מתנפלות על העיר בתכיפות ובאכזריות גוברות ומתעצמות. ברחובות העיר נמדד מפלס מים של 187 (!) סנטימטר, גובה של שחקן כדורסל, שני רק לשיא שנמדד בשנת 1966. דוברות הביאנלה מאשרת שתערוכותיה כלולות גם הן ברשימה הענפה של מתחמים ובתי עסק שניזוקו בעקבות השיטפונות, ונסגרו למבקרים. ראש העיר מכריז על “מצב אסון”, ומפנה אצבע מאשימה כלפי משבר האקלים – בשעה שמעצמות כארצות הברית מפנות כלפי אותו משבר אצבע משולשת. ראש ממשלת איטליה, ג’וזפה קונטה, מכנה את ההצפות “מכה בלב של המדינה”. הנבואה על סוף הסיפור המפואר של ונציה מרחפת מעליה כבר שנים – פעם רפובליקה יצרנית וסוחרת רבת עוצמה, בעתיד כנראה אטלנטיס של ימינו. 

Zanele Muholi | photo: Italo Rondinella

הביאנלה בוונציה נחשבת לתערוכה הגדולה, הוותיקה והיוקרתית בעולם. החל משנת 1895, היא מוקמת אחת לשנתיים במתחמים ההיסטוריים הארסנלה והג’יארדיני למשך כחצי שנה. מוצגות בה צמד תערוכות מרכזיות גדולות ממדים, ולצדן – ביתנים שמאכלסים תערוכות של אמנים נציגי מדינות שונות, שלוקטו בקפידה מטעמן. השנה, היא הביאנלה ה-58, צריכה להיחרט בזיכרון של עולם האמנות כביאנלה שטרפה את ונציה כפי שהכרנו אותה עד כה, כאירוע שבו הכיוון אליו שועטת המציאות הגלובלית הפך מנושא טרנדי בעולם האמנות שמעניין להשתעשע בו, לפצע עמוק, אמיתי ושותת דם, אשר לא מן הנמנע שיעצב גם את אופי התערוכות העתידיות בביאנלה, וראוי יהיה אם יעצב את עולם האמנות כולו.

לפני השיטפון הגדול, הצטיירה האוצרות של התערוכות המרכזיות בביאנלה של 2019, עליה אמון ראלף רוגוף מגלריה Hayward הלונדונית, ובצדק רב, כיצירת אמנות חזקה, עכשווית מאד, ועוצמתית בפני עצמה. רוגוף בחר להציג כ-80 אמנים מכל רחבי העולם, בשתי תערוכות משלימות, המהוות עוגן, משען ומראה זו לזו. תחת אוצרות זו, כל אמן ואמנית מציגים למעשה יצירות בשתי התערוכות, כאשר אלה שופכות אור זו על זו באופנים שונים. האמנים הנבחרים חיים כולם – בשונה מהנהוג, ובנוסף, תודה לאל, גם לראשונה ואף פעם לא מאוחר – חציים נשים. היצירות והיוצרים אותן נקראו להביא לידי ביטוי את הנושא הנבחר של שתי התערוכות, הוא כותרתן: May You Live in Interesting Times, ציטוט שגור שמקורו מפוברק ומצלצל את תופעת הפייק ניוז. זמנים מעניינים? אוהו, רוגוף יקירנו, על כך נאמר: המציאות עולה על כל דמיון.



Mari kataya | photo: Italo Rondinella

נראה שהאוצר לא פסח על אף נושא אקטואלי שחלף בפיד של הרשת החברתית המועדפת עליכם בשנתיים האחרונות, וההרגשה היא עכשווית מאד. איכות העבודות המרשימה מאגדת נקודות מבט רבות לנושא, כמעט רבות מנשוא, חלקן עומדות במידה של סתירה זו מול זו.

ישנו סיפורו של האישי מול הקולקטיבי בו היחיד בועט עצמו החוצה מתוך החברה, מכריז על שונותו ומישיר אל המבקרים מבט גאה – למשל ביצירות של מארי קטיאמה (Mari Katayama) היפנית שחוגגת את נכותה בתצלומים ואביזרים תפורים, רקומים ופיוטיים, או אצל זנלה מוהולי (Zanele Muholi) הדרום-אפריקאית, שמתבוננת על המבקר מכל פינה, קווירית ומוחצנת, כהה ונטולת כל אפולוגטיות.

נוכח בתערוכות גם הנראטיב של העולם בו זהויות שונות הותכו זו לתוך זו בחסות הגלובליזציה, שבא לידי ביטוי למשל בעבודת ענק נפלאה של האמנית יין שיוז’ן (Yin Xiuzhen) בארסנלה, שמורכבת מבגדים משומשים שאספה מאנשים שונים, אשר מחוברים יחד לפסל ריק של דמות אנוש רכונה על מושב בתנוחה מקופלת כלפי פנים כפי שמנחים לבצע בהתרסקות מטוס, אליו ניתן להיכנס כעין מסכה גדולת ממדים. המנח של הדמות נועד להגן על האיברים הפנימיים, ואנו יכולים להיכנס פנימה ולהיות “האיברים הפנימיים” שלה, להיות בה מוגנים לכאורה. אלא שלצד הדמות מונחים צמד גלגלים הפוכים ומנותקים של מטוס, אשר מעידים שטיסת הבלהות הזו – לא תנחת אף פעם.



Yin Xiuzhen | photo: Italo Rondinella

היצירות בעלות הזיקה העתידנית הן מנקודות האחיזה החזקות ביותר באוצרות לטעמי.

כך למשל ביצירות המשלימות הגאוניות – לא פחות, של האמן והמלחין האלקטרוני היפני ריוג’י איקדה (Ryoji Ikeda). בסרטון עוצר נשימה הוא עבד עם מאגרי המידע האנושי הגדולים בעולם (כולל נאס”א ופרויקט הגנום האנושי), פרק ופרט את המידע הצבור של האנושות, ויצר ממנו וידאו במסך ענק ורזולוציה מופרעת לחלוטין, מפעים ומאיים, שמכניס לראש אחת ולתמיד שהידע של האנושות הוא מפלצת גדולה מסך פרטיה, ושהיקום גדול, בולעני ואינסופי אף יותר. ביצירה המשלימה בג’יארדיני, מציג איקדה מסדרון כה לבן ומואר, שהמעבר בו מחולל דיסאוריינטציה ומרגיש מקביל לצעידה בחושך מוחלט. 

Sun Yuan and Peng Yu | photo: Francesco Galli

עוד צמד עבודות מטלטל ומשובח שייך לצמד הסיני סון יואון ופנג יו (Sun Yuan and Peng Yu), שלמדו בכלל ציור שמן במקור. בג’יארדיני הם מציגים את אחד משיאי התערוכה ומגנט מבקרים, “Can’t Help Myself״ – מכל זכוכית ענק בתוכו נעה יד רובוטית נוראה בטכנולוגיית אינטליגנציה מלאכותית, שגורפת שלולית בצבע אדום-כהה בהתנהגויות משתנות, לעתים נינוחה ומשימתית באופן מטריד, ולעתים מתפרעת משולחת כל רסן, ולא יכולה שלא להדהד את המדיניות האכזרית של האנושות, ובפרט סין (האמנים הסינים המשתתפים בתערוכה רובם ככולם לא חיים בה בשל חשש מרדיפה), וחרדה מרומזת מהיוצרות שאולי תתהפכנה עם עליית המכונות. בארסנלה הם מציגים יצירה מבעיתה נוספת במיכל זכוכית קטן בהרבה, ובה אחת למספר דקות צינור שחור שנח על כסא (בעל עיצוב רומי זהה לכסא שבאנדרטה של לינקולן בוושינגטון), מועף ומוטח לכל עבר בעוצמה כמו חיה מסוכנת שמאוכסנת בכלוב ומוצגת לשם בידור, שכוחה הפראי לא מצליח למנוע ממנה להיות, לצד היראה שהיא מעוררת, בעיקר חסרת אונים. מעניין לציין שהטחות הצינור הרסו את הקונטיינר, והובילו להחלפתו מספר פעמים לאורך הצגת הביאנלה. 

לצדן מוצגות גם יצירות בטכנולוגיות תלת-ממד עכשוויות מאד שמאתגרות את הצופה ומייצרות מבט משונה אל העתיד (כאן ראוי להמליץ על הסרט הקצר המצוין הזמין לצפיה חופשית אונליין, “Goodbye Uncanny Valley”, שעוסק באמנות ניו-מדיה. גוגל איט מה שנקרא), ביניהן בולטות עבודותיו הרבות והמטרידות, לעתים אף מעוררות חלחלה מסוימת, של אד אטקינס הבריטי (Ed Atkins), מגוונות, חדשניות ונהדרות כולן.

Sun Yuan and Peng Yu | photo: Francesco Galli

עוד בקטגוריית ה”כולנו ביחד בחרא הזה” ראוי להזכיר התייחסויות רבות וחוזרות לנושאי האקלים.

רובן הדהדו פלסטיק ושאר תוצרים של החברה האנושית שחונקים את סביבת המחיה העולמית, כמו בעבודות של צמד האחיות כריסטין ומרגרט ורטהיים (Christine and Margaret Wertheim) של שוניות אלמוגים עשויות קרושה, חרוזים ופלסטיק שקוראים לציבור לקחת חלק ביצירתן.

הנושא של אמת מול בדיה, אמתי מול מלאכותי, חוזר ומהדהד גם בהקשרים פחות אקולוגיים ביצירות נוספות – מופען הפיוטי והעדין ביותר הוא בעבודות השיש של אנדראס לוליס (Andreas Lolis) מאלבניה, אשר הוצגו בכלל בחוץ, בסביבה בה התאפשר להן לשטות במבקרים – האחת גילוף שיש מושלם של שקיות זבל מלאות וקשורות בכניסה לתערוכה בג’יארדיני, והשניה של כרית ושמיכה פשוטות ומכמירות לב העשויות שיש ומונחות על ספסל. זו אולי הנקודה הרחוקה ביותר על ציר התערוכה מה”יצירה” הדוחה למדי של כריסטוף בושל Christoph Büchel השוויצרי, שהביאה, as is, ספינת פליטים אותנטית שטביעתה הובילה למותם של מאות בני אדם. ההשקעה שבהבאת האלמנט הזה והנחתו באזור התצוגה רק כדי שמבקרים מסוימים יבינו שמדובר ביצירה, יצקצקו, יתבוננו בעיניים מזוגגות מרוב אמנות ויעלו תמונה לאינסטוש, היא בעיני ערלות לב והשקעה צדקנית ומזויפת באפיקים שאין להם שום יכולת לייצר השפעה – לא על האנושות, ולא על הפרטים בתוכה, למעט, אולי, מספר עסקנים גדולים, שאולי פקדו את התערוכות ואולי לא, ושלהם אין אינטרס לסור מדרכם ולשנות אותה לטובת הפרטים והקהילות שמובאים בחלק מעבודות התערוכה. וכאן טמון עקב אכילס של התערוכה, שממנו, בצירוף עם העולם החיצון שלא ריחם, קריאתה מתפרקת ונשברת.

Christoph Büchel | photo: Italo Rondinella

הבעיה עם צדקנות היא שהיא סוחרת את הטרגדיות של העולם; מלכתחילה ולפני השיטפון, דגדגה הביאנלה של 2019 את העצב הזה והקפיצה את התחושה הזו.

Andreas Lolis | photo: Francesco Galli
Andreas Lolis | photo: Italo Rondinella

אמנם במידה מתונה, נוכח טיב האוצרות והאופן בו היצירות הנהדרות ברובן לופתות את הצופה, אבל נראה שבבחירת הנושא, הרחב מאד (שאפשר לכנות אותו באותה מידה “מה שמעסיק את האנושות עכשיו”), אי אפשר להימנע ממנה. זה מחייב אותנו לשאול את עצמנו את השאלה המאוסה שהעלאה שלה גוררת דרך קבע גלגולי עיניים ואנחות, בעולם האמנות ומחוצה לו: האם בכוחה של אמנות לשנות את המציאות, או שהיא רק נלווית לה. עמדת האוצרות המוצהרת בידי צוות ההדרכה של הביאנלה היא שהאמנות לא באה לשנות את המציאות באופן ישיר, וגם העמדה הזאת מעוררת אי נחת. 

עם השיטפון הגדול, נשטפו באופן בלתי נמנע קבין של תום ותקווה מהקונסטרוקציה האוצרותית שהחזיקה את התערוכה הזו עומדת וגאה. במידה רבה, חשף השיטפון את ערוותה של התערוכה ברבים – לעולם שמחוץ לעולם האמנות, התערוכה הזו, מרשימה ככל שתהיה, כנראה לא תרמה דבר. זאת ועוד: האמנות אינה קדושה ואף הילה לא מגנה עליה מהתערבבות עם תחלואי העולם עצמו, יהיו אלה איתני טבע, או התנהלות אנושית ממיטת אסונות. הנושאים המובאים בתערוכה לא יכולים להיחוות כ”טרנדים”, אלה לא רעיונות להשתעשע בהם ולשחק – אלה נושאי ליבה של הישרדות החיים על הכדור שילוו את ההיסטוריה האנושית מעתה ועד עולם.

Christine and Margaret Wertheim | photo: Francesco Galli
Christine and Margaret Wertheim | photo: Francesco Galli

הבעיה עם צדקנות היא שהיא סוחרת את הטרגדיות של העולם; מלכתחילה ולפני השיטפון, דגדגה הביאנלה של 2019 את העצב הזה והקפיצה את התחושה הזו. אמנם במידה מתונה יחסית, נוכח טיב האוצרות והאופן בו היצירות לופתות את הצופה, אבל נראה שבבחירת הנושא, הרחב מאד (שאפשר לכנות אותו באותה מידה “מה שמעסיק את האנושות עכשיו”), אי אפשר להימנע ממנה. זה מחייב אותנו לשאול את עצמנו את השאלה המאוסה שהעלאה שלה גוררת דרך קבע גלגולי עיניים ואנחות, בעולם האמנות ומחוצה לו: האם בכוחה של אמנות לשנות את המציאות, או שהיא רק נלווית לה. עמדת האוצרות המוצהרת בידי צוות ההדרכה של הביאנלה היא שהאמנות לא באה לשנות את המציאות באופן ישיר, וגם העמדה הזאת מעוררת אי נחת על ההצהרה התבוסתנית באוזלת ידה של האמנות. 

בהקשר הכללי בעולם התרבות העכשווי, ניתן לומר שבשנים האחרונות מתקיימות זו לצד זו שתי מגמות בולטות: האחת של הרחבה והתפשטות לתחומי דעת רבים ולמאגרי מידע ורתימה שלהם לצרכים אמנותיים (אמצעים טכנולוגיים משולבים, טכניקות ורדימייד פומפוזיים מאי פעם), ולצדם – מגמה “שבטית”, של הבעת הצורך להתכנס, לייצר קרבה לבבית באמצעים כמו צמצום, מגע, וביטול המרחק בין המציג, המוצג והמתבונן. עם השיטפון החמור שפקד את ונציה, נשטפו באופן בלתי נמנע קבין של תום ותקווה מהקונסטרוקציה האוצרותית שהחזיקה את הביאנלה ה-58 עומדת וגאה. במידה רבה, חשף השיטפון את ערוותה של התערוכה ברבים – לעולם שמחוץ לעולם האמנות, התערוכה הזו, מרשימה ככל שתהיה, כנראה לא תרמה דבר. הנושאים המובאים בתערוכה לא יכולים להיחוות כ”טרנדים”, אלה לא רעיונות להשתעשע בהם ולשחק – אלה נושאי ליבה של הישרדות החיים על הכדור שילוו את ההיסטוריה האנושית מעתה ועד עולם. זאת ועוד: האמנות אינה קדושה ואף הילה לא מגנה עליה מהתערבבות עם תחלואי העולם עצמו – עוד בטרם נבחר נושא התערוכה היא מהווה חלק ממערכת גדולה ממנה, ויהיו אלה איתני טבע, או התנהלות אנושית ממיטת אסונות.

העמדת הפנים של האמנות להשפיע ולא להיות מושפעת היא נקודה משמעותית. אדרבא, במיקום היסטורי כמו איטליה, בו נוצקה התבנית של האמנות שנוצרת מכוח הפטרונים העשירים ונגועה במורשתם שהיתה במקרים רבים אלימה ומדממת, נקודת העיוורון הזו בשדה הראיה של האמנות, שעד כה נניח שהיתה עוד ניתנת לדיון, זוכה להכרעה מוחצת על ידי הים. אם התערוכה הזו, שעיסוקה המרכזי הוא מצב החירום שבו נמצא העולם, זוכה לכזו מכה פואטית, לא יתכן שלא תתעורר בעקבות המקרה מחשבה מחודשת על הנושא שמניע את מצב הביש הזה – הוא ההון שאחראי למידה רבה מהנזק שעולמנו חווה. על הכספים העצומים שעומדים מאחוריה ולא מושקעים בתחלואים עצמם, אלא באנשים שינהלו סביבן שיח פנים-אמנותי מעל הראש של הניזוקים, על הקפיטליזם, על האופן שבו אמנות נסחרת ביחסי פטרונות, על כך שהתכנים הללו חשופים רק בפני מי שיש לו מספיק פרוטות בארנק כדי לאפשר טיסה ולינה בעיר תיירות כמו ונציה. אולי בביאנלה הבאה יעזו לדון על הפער המהותי שבין הרגש והכוונה שנטועים במעשה האמנותי, לבין המנגנונים שמאפשרים את קיומו.

יש פה ממתקים רציניים

untold

האסון בונציה והביאנלה

אחרי המבול: השיטפון בונציה הוא תמרור אזהרה גדול יותר מהתערוכות בביאנלה. הוא מדגיש את נקודות התורפה של הביאנלה הנוכחית, שעל אף היותה חזקה, רלוונטית מאד ומקורית, נותרת מצבה אילמת לשינוי שהאנושות היתה צריכה, ונראה שלא תשיג בעזרת תערוכות כאלה.

קרא עוד »
מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
untold

פסטיבל ZERO.ONE יכל להתרומם באוויר, אבל זה לא קרה

לפסטיבל ZERO.ONE היו את כל התנאים והצוות שאיפשרו לו לעוף באוויר, לקחת סיכונים, ולהביא לירושלים את הבשורה שמתרחשת בעולם כבר שני עשורים. בהיעדר כמות מספקת של עבודות בחלל העצום של מוזיאון מגדל דוד ויותר מדי קירות עירומים, זה עדיין לא התרומם לגבהים שקיוויתי.

קרא עוד »
untold

עודי סנש מתחילה מחדש בניו־יורק

הארט־דיירקטורית עודי סנש החליטה לעבור לניו־יורק אחרי שנים של לימודים ופרויקטים מעניינים בארץ. לאחר שצברה כאן מוניטין, החליטה לעשות רילוקיישן לאחת הערים המאתגרות בעולם, ובוחרת לחלום בגדול. לא הכל התחיל כמו שצריך, ולאט לאט היא מגיעה ליוצרים ויוצרות המעניינים ביותר שמתחשק לה לעבוד איתם. ראיון על כישלונות, השראות, תשוקות והעתיד שהיא בונה לעצמה.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , , , , , ,

עודי סנש מתחילה מחדש בניו־יורק

עודי סנש מתחילה מחדש בניו־יורק

הארט־דיירקטורית עודי סנש החליטה לעבור לניו־יורק אחרי שנים של לימודים ופרויקטים מעניינים בארץ. לאחר שצברה כאן מוניטין, החליטה לעשות רילוקיישן לאחת הערים המאתגרות בעולם, ובוחרת לחלום בגדול. לא הכל התחיל כמו שצריך, ולאט לאט היא מגיעה ליוצרים ויוצרות המעניינים ביותר שמתחשק לה לעבוד איתם. ראיון על כישלונות, השראות, תשוקות והעתיד שהיא בונה לעצמה.

את מרגישה שבארץ פחות יודעים להכיל את המולטי דיסציפלינריות?

בדיוק התכוונתי לספר, שכשלמדתי אמנות במסלול המולטי דיסציפלינרי בשנקר תמיד הרגשתי שאני לא מצליחה להביא לידי ביטוי את העבודה שאני עושה ביומיום, שלעתים היא יותר מסחרית, ולעתים פחות. היו מרצים שהבינו את זה, אבל ראש המחלקה בזמנו, לארי אברמסון היה הנמסיס שלי (צוחקת). הוא פשוט לא חיבב אותי.

כשגרתי בפריז קיבלתי הזדמנות להתמחות למשך חודשי הקיץ בסוכנות מובילה. הסוכנות ייצגה אמנים מתחומים שונים, גם צלמים, צלמי אופנה, אבל לא רק.

חשוב לציין, שבשנקר נתפסתי כפאשניסטה, ולכן כשבאתי ללארי ואמרתי לו, ׳אתה צריך רק לחתום על המסמך הזה״ חשתי גאווה ותקווה למשהו גדול ומשמעותי ואפילו פורץ דרך מבחינת המחשבה המולטי דיסציפלינרית גם עבורי וגם עבור שנקר. זו היתה עבורי דלת מבטיחה שנפתחה, והייתי משוכנעת שאני חייבת להשיג את זה. 

צלם: Noam Ekhaus

איך הגעת לזה?

דרך הצלם אלון שסטל. הוא שיתף פעולה בזמנו עם צלמת ידועה, וזו הסוכנות שייצגה אותה.

אחת המפיקות מהסוכנות פגשה אותי, היה קליק, והיא רצתה מאוד שאבוא להתמחות אצלם בקיץ. אבל התנאי הביורוקרטי היה שעלי לקבל אישור משנקר, כי הייתי עדיין סטודנטית.

אז חזרתי לארץ, לשנקר, ולארי אברמסון אמר לי – ׳גם אם היה לי איך לעזור לך, לא הייתי עוזר לך׳.

מטורף.

זה רגע ששינה לי את החיים. הבנתי שאני לא יכולה יותר לחיות בארץ.

זה מרסק.

זה מרסק. אני לרוב בשלום עם אנשים שפגשתי בחיי, מאוד peace and love, מעולם לא איחלתי לאף אדם דבר רע. אבל בסיפור הזה… כעסתי בטירוף, ונפגעתי עד עמקי נשמתי. לא הבנתי מה העניין, האם זו התנכלות או אטימות. יוצרים הנמצאים בין התחומים, כמוני, נתקלים ברגעים הזויים מול הממסד. המסקנה היא שגם במקומות בהם הגיוני לקבל באהדה את המולטי דיסציפלינריות – גם שם אין לי מקום, התמקמה בכל ישותי באותו רגע מכונן.

אז בסוף זה לא קרה?

לא. עד שכבר השגתי את האישור המיוחל, נו, אני בחורה די ממושמעת, לצערי, יש בי משהו מאד קונסרבטיבי, אפילו חנוני. אחרי התחבטויות רבות, בסופו של דבר, כשעולה לי הסעיף אני יכולה לשבור את הכלים. כשהבנתי שאולי אני אוכל לתת לאדם אחר בשנקר לחתום, פניתי לאחראית על חילופי הסטודנטים, והיא ככה, פשוט חתמה לי על זה בשניה, אבל כבר היה מאוחר מדי.

צלם: Alon Shastel
TOMER'S SOUVENIRS. credit: Odie Senesh

באיזה שנים למדת?

2012-16 ארבע שנים. בסוף התואר, כבר הפסקתי לעשות אמנות במובן ה־raw. הפסקתי לפסל, הפסקתי לעשות וידאו, הפסקתי לעשות הרבה דברים שאהבתי. הייתי די כעוסה והחלטתי לכתוב עבודת גמר במקום להשתתף בתערוכת הגמר. אז כתבתי עבודת מחקר במקום. רק אני ועוד בחורה אחת במחזור שלי. לא רציתי להוציא חמישים אלף שקל על עבודת גמר בתערוכה. ובעיקר לא הרגשתי שהמסגרת הזו התאימה לי. 

בזמן שגרת בפריז, איפה למדת?

ב- École nationale supérieure des arts décoratifs בית ספר נפלא, עכשווי, מעודכן ומאפשר.

אוקי. תוך כדי הלימודים את בעצם עושה כל מיני הפקות שלך, שאת חתומה עליהן במאה אחוז. 

כן.

צילום: עודי סנש

אני זוכר את קוק שוק.

נכון. קוק שוק לא היה רק שלי, וגם התרחש הרבה אחרי הלימודים. הפקתי אותו בשיתוף פעולה עם עוד אנשים. זה היה  ליין מסיבות סקסי ומוביל בחיי הלילה התל אביביים. הרעיון של שבוע האופנה האלטרנטיבי היה חדש. ברמת ההפקה, בימי הצילום, הסטיילינג היה לי חשוב והקפדנו שהכל יהיה ממש fine. גם בתצוגת האופנה, עצמה, עבדנו מאוד קשה, והתוצאה היתה בהתאם. 

עם פז בונפיל, אמנית מוכשרת לעילא וחברה ששיתפתי איתה פעולה לא מעט, הרמנו הפקות כמו אדיטוריאלז שאתה יודע, קודם יוצרים ואז חושבים מה לעשות עם זה. שלחנו אותן למגזינים וחלקן אכן התפרסמו. 

צילום: פז בונפיל
מתוך הפיד של Beate

אז איך את תופסת באמת יוצרים אחרים?

אני פשוט פונה, שולחת הודעה או מייל או לא פעם מתחבר ברמה האישית, החברית. זה קטע, עכשיו כשאני חושבת על זה, בארץ הסביבה שלי הייתה ״מרושתת״ כי רוב החברים שלי הם יוצרים, כל אחד בתחומו, כך שהיה קל יותר להפיק כי תמיד התגבש לי צוות בקלות יחסית. ועכשיו במעבר לניו יורק, הכל מתחיל מאפס, אז זה קורה יותר לאט. אבל קורה. לפני חצי שנה הכרתי בחורה כשרונית להפליא שהפכה מאז לחברה קרובה, והיא יוצרת, מעצבת אופנה, ואנחנו משתפות פעולה. 

שמה?

שמה Beateהיא שוודית, וסיימה עכשיו Parsons. העיצובים שלה הם פסלים, והתכשיטים הם פסלים, היצירה שלה מאד לא מבויישת. זה סגנון שעדיין לא קורה בארץ . הוא מסחרי יותר, ולמעצבים מעזים קשה לשרוד. אמנות או אופנה שהיא over the top זה מרגש ומפעיל אותי במיידי. זה לחלוטין כוס התה שלי.

בתחילה פשוט פניתי אליה באינסטגרם, התחלתי איתה בקטע של אנחנו צריכות לשבת לקפה! ומאז הפקתי לה שתי עבודות וידאו ואת הלוק בוק ל-Parsons, בניתי לה גם אסטרטגיית סושיאל מדיה, ותכנים לסושיאל. היא אחד הלקוחות והפרויקטים שאני הכי גאה בהם בארסנל.

אז את כל הזמן רעבה.

כל הזמן רעבה (צוחקת). כל הזמן, זה נורא ואיום. ואוכל לא עוזר.

אוקי, אז מתי את עוברת לניו יורק? 

לפני שנה וחודשיים. היה רגע קט בין מערכות יחסים שונות ועבודות או ווטאבר שהשאירו אותי בארץ.

מה עשית אחרי שנקר בעצם?

אחרי שנקר התחלתי קצת להיכנס לעולם של סטארטאפים, שזה היה מעבר מפתיע ומאתגר. קיבלתי הרבה אחריות בזמן קצר (צוחקת) ואהבתי את זה. אני טובה ואוהבת הפקה וניהול.

לסטארטאפ קוראים Moda Match והוא פיתח אפליקציה עם חדרי הלבשה וירטואליים שם יכולת למדוד ולבדוק איך נראה בגד מסויים על דוגמניות שונות בעלות מבנה גוף שונה. עבדתי שם על הכל ועם הצוות כולו: לראשונה בחיי ראיתי איך סורקים את הגוף ומייצרים את האלגוריתם שקורא את ה-curves ואיך זה מגיב ומשתנה בהתאם לסוגי בד שונים והנפילה שלהם על הגוף. עסקתי בזה שנה ומשהו. עבדתי קצת ב Super Push כאשת קריאייטיב, בעיקר כדי לחסוך כסף למעבר. זו הייתה תקופה שעשיתי הכי הרבה דברים מסחריים.

מה זה Super Push?

חברת בת של Publicis Media Group שעושה קריאייטיב והפקות אירועים של בנק לאומי, סמסונג, תנובה, של תאגידים. זה היה לא רע ברזומה שלי ופחות טוב במציאות, מהסיבות הברורות, אבל עשיתי את זה.

Beate Karlsson

באיזה שלב את מבינה שאת חייבת לעבור? 

בפעם האחרונה הייתי בניו יורק לפני שמונה שנים, ומאז לא ביקרתי שוב. עברתי על עיוור, באתי בלי כלום. הייתי חייבת.

איך מתחילים?

דבר ראשון באתי עם החברה הכי טובה שלי, שגם היא בתחום וגם איתה עבדתי, צלמת, דנה וקסלר. היא נפלאה. אמרתי לה שאני עוברת לניו יורק, והיא ענתה, ׳אני באה איתך׳ (צוחקת). וכך היה. הדבר היחיד שידעתי זה שאין לי ברירה. הייתי מאוד בלחץ לפני המעבר, זה לא היה מעבר של שמחה והתרגשות, הייתה גם  תחושה שאני עדיין מרגישה מאוד שבארץ יש יאוש.

יאוש של יוצרים, או בכללי?

כן, כן. גם בכללי. מבחינה פוליטית כמובן, ומדינית וחברתית וכמובן כלכלית. המון קשיים. אבל בעיקר של אמנים ויוצרים, של הסביבה הקרובה שלי. 

עיבדתי את זה הרבה, ודיברתי על זה לא מעט גם עם ההורים. אמא שלי סופרת, אילנה וייזר-סנש. גם היא יוצרת ולכן מרגישה את זה גם בחיים הפרטיים שלה. לא היה לי נעים להיות נביאת זעם. הרגשתי שזו האופציה האולטימטיבית, גם אזרחות אמריקאית, גם חברים שגרים שם, וזו גם אחרי הכל ניו יורק. 

אז התאבדתי על זה. וזה מפחיד וקשה ועני להיות זרה בעיר כל כך קשה ויקרה. וכל יום לחשב מה אני מרוויחה מההקרבה של להיות רחוקה מהמשפחה והחברים. ולהזכיר לעצמי להתמקד פחות על מה כרגע, לא לבדוק כל פעם כמה הדיל הזה משתלם עכשיו, ולתכנן מה אני יכולה לעשות ולהיות בעתיד. כמה גדול אפשר לחלום. פה זה אינסוף, אין גבולות בשמיים.

 

צילום: דנה וקסלר

 

מה קרה פה? עברת ו-?

עברתי, והיה מזעזע בהתחלה.

למה מזעזע?

כי עברתי פרידה כשעברתי לפה, אבל נשארנו בקשר וזה צבע לי את כל ההתחלה בשחור ואיחר את ההסתגלות. ולחפש פה דירות, שזה דבר כמעט בלתי אפשרי כשאת חסרת פרוטה.   

דרך חתחתים. אז לצד כל העניין של הבירוקרטיה, המעבר, ההסתגלות, להיות זר ורחוק מהמשפחה, ומהשפה-  יש את העבודה. זו בעצם הסיבה העיקרית שלשמה עזבתי. הייתי צריכה ״להוכיח״ לעצמי שזה שווה את זה. ועשיתי את מה שאני תמיד עושה, מתחילה לפנות ליוצרים ולהפיק שיתופי פעולה יש מאין. וזה הדלק שלי, להרגיש שאני מתקדמת, שיש תנועה. אז זה לג׳נגל מפרויקט לפרויקט, כמו שהייתי בארץ, להמשיך בפרילאנס ש”פירנס” אותי במובנים רבים כל כך במשך אחת עשרה שנים.

 

Image & Art by Eli Cohen & Odie Senesh
איור: עודי סנש

בואי נדבר על ההפקות העצמאיות שלך.

אני נפגשת עם הלקוח, לומדת את העסק, מבינה את הצרכים שלו ובונה לו אסטרטגיה עם הצעות וכיוונים מותאמים עבורו. תהליך החשיבה והבריינסטורמינג אצלי מתחיל תמיד מהויזואל. 
אני בונה מוד בורד ומפרידה בין סיפור, לוקים, עימוד וכולי, מקבלת אישור מהלקוח, ואז מפיקה את היום צילום (צוחקת). מוצאת את האנשים שצריך, מאיישת את העמדות שצריך לאייש. לאחר מכן אני גם משתדלת להיות מעורבת בבחירת התמונות ועריכתן. 

מתי יצאת בפעם האחרונה מאזור הנוחות שלך?

כרגע. העובדה שהעסק שלי מתמקד בסושיאל מדיה וכל הכניסה לעולם הטק וסטארטאפים. אני כל הזמן אומרת לבן הזוג שלי שכל מה שאני רוצה זה לקום בבוקר, ללכת לסטודיו, ולהתבונן באבק ואלומות אור. לכתוב, לצייר, לפסל. אמנות בקיצור.
אבל בינתיים זה בלתי אפשרי. צריך לעבוד ולהתקיים איכשהו ועוד בניו יורק, כל כך יקר פה. אז למעשה כל יום אני יוצאת מאזור הנוחות כשאני מייצרת ומעצבת תוכן, משלבת את המסחרי והיצירתי כאחד.

הלכתי לפני כחודש ל- Hackathon, בשם Brandathon. מרתון של מיתוג מחדש לסטארט אפים. וזו הייתה תחרות. הייתי הזרה היחידה מתוך שלושים אמריקאים. מהרגע שהגעתי לשם, החל לו התקף חרדה מתמשך של שלושה ימים, ששילב גם הנאה במקסימום ויצירתיות מתפרצת. עבדתי עם צוות של שני בחורים מוכשרים ומקצועיים והרגשתי כאילו אנחנו חברה קטנה, וזכינו בסוף, הסטרטאפ שעשינו לו ריברנדינג השתמש בכל החומרים שעשינו לו. ובכל אסטרטגיית הסושיאל שבניתי לו.

להעביר פרזנטציה באנגלית מול אולם מלא באמריקאים, זה לא פשוט. האנגלית שלי טובה, אבל אני לא native speaker. זה היה על סטופר, 12 דקות. אני חייבת לומר שחשתי חוסר ביטחון גדול, כי כולם היו מאד מקצועיים, והרמה היתה גבוהה. אבל הצלחתי איכשהו להתגבר על זה, ברמה מסוימת. זכינו, בכל מקרה, אז ככל הנראה כן. רוב האנשים שפגשתי והגיעו לעמדות כח, והתקבלו לעבודות ראויות, או פתחו חברות מצליחות, הם אמריקאים. בניית קשרים אורכת זמן. לא פעם חיים שלמים.
סיבה נוספת שזה לא היה הקומפורט זון שלי היא שאני משתדלת לשמור על איזון בין עבודה ושאר ענייני החיים, וזה היה שבוע ללא איזון. אחרי האירוע  הייתי מותשת לחלוטין, וחליתי. 
האמריקאים עובדים קשה, אבל הכל גם סופר מאורגן ומסודר. תענוג. אז אני משתדלת לא לעבוד בזמן שמוקדש למנוחה כמו בסופשבוע. אין סיבה, זה לא ניתוח לב.

 

בואי נדבר על העבודה עם המוזיקאית רותם אור, זו עבודה ממש מעניינת ואייקונית, מסקרן לשמוע על הארט־דיירקשן וגם על העבודה עם הצלמת סילאן דלאל.

זה היה ממש לפני שעברתי לניו יורק, רגע מכונן עבורי.

רותם מדויקת, יודעת מה היא רוצה ומה היא עושה, מה הגוון שלה ומה היא משדרת. ועם זאת היא העניקה לי חופש. נפגשתי איתה, אמרתי לה, ׳תשמעי, יש לי ויז’ן שמתגבש כבר שנה ואני מחפשת על מי להפיל אותו, ואני ממש אשמח  להפיל אותו עלייך׳. היא אמרה לי, ׳אוקיי, תשלחי לי׳. כל ההשראה גם לקליפ וכל האסתטיקה אחרי זה עם הצילומי יח״צ שהפקתי לה במודע או לא במודע, היה למעשה נאום אריסטופנס. זה היה גם המוטיב בקליפ.

נאום אריסטופנס נותן טוויסט, עיוות כלשהו לסיפור בריאת האדם ול”כל הנברא בצלמו”, ולמעשה מתאר את האדם הראשון כגוף עגול אחד עם ארבע ידיים וארבע רגליים, שני ראשים, שמחובר בגב.

היצור הזה  מאוד חזק, גם פיזית וגם מנטלית. מתוך ההתנהלות שלו חטא האדם הראשון בחטא ההיבריס. על כך העניש אותו זאוס וחצה אותו לשניים. יש לסיפור הסתעפויות נוספות, אבל בבסיסו של דבר מאז מחפשים בני האדם את החצי השני שלהם. כל אדם מחפש את חציו האבוד. אני בת אדם רומנטית. 

יש גם מיניות בסיפור.

כן, כשהם מצאו אחד את השני לבסוף הם שכבו, עוד ועוד עד שנפחו את נשמתם. לכן זאוס יצר את האורגזמה, הפורקן. הויזואל של גוף מחובר, הסינרגיה בין שני אנשים שמתאהבים כל כך חזק עד שהם הופכים לגוף אחד הוא מן הסתם סופר קלישאתי. באיזשהו שלב לקראת גיל שלושים הבנתי שאני בן אדם קלישאתי, ואני לא נלחמת בזה יותר. זה מניע אותי תמיד. וזה הכי חשוב, מבחינתי, להיות קשובה לעצמי. פניתי אז לגל חמו ואמרתי לו, ׳בוא נעשה משהו שלנו, והוא צלם ועורך מקצועי, וסופר מפוקס. תהליך העבודה איתו היה הדבר הכי זורם שהיה לי בחיים, כי באמת עשינו את זה יחד, מהרגע שהוצאתי את הרעיון וקיבלתי אישור מרותם. גל היה לגמרי חמישים אחוז בסיפור הזה. 

זו הייתה וואחד הפקה, בשיתוף פעולה מלא עם גל חמוהכיוון היה וידאו דאנס. בפן העיצובי באמת לא ידענו איך לייצר את הגוף המאוחד, שהופך לשניים. פניתי למעצבת אופנה בשם דניאל תרז שזכרתי לטובה את פרויקט הגמר שלה בשנקר. היא מייד התגייסה למשימה. במהלך שבוע הצילומים היא שברה את שתי הידיים! זה סיפור אמיתי, אז היא הביאה חבר, מעצב אופנה אמיר שביט שיעזור לה. רק עכשיו אני חושבת על הסימבוליות של זה. 

היא עיצבה ויצרה תלבושת עם רצועות שבהתחלה היו קשורות, כלומר, הם היו קשורים אחד לשני. ובמהלך הקליפ הם נפרמו ונפרדו אחד מהשני. בהמשך הם מנסים לחזור ולהתאחד, יש הפרדה של הצבעוניות שמדגישה את זה. את המחול המלווה בתפקיד האישה בנתה וביצעה הרקדנית והכוראוגרפית עדן מרטינובסקי. היא עם תאורה אדומה, והרקדן גל גורפונג עם תאורה כחולה. יש קטעים שהם עושים כל אחד בנפרד, ואז הם שבים ומתחברים.  ניסיון החיבור וכישלונו (חוסר היכולת לקשור בחזרה את הבגד) היה אמור להיות אלים יותר. פינטזתי שהבגד יקרע ודם יפרוץ מתוך הבד. אבל כל ההפקה, התאורה, אתה יודע, צלם, תקציב, איפור, שיער, תלבושות, לוקיישן, ציוד לצילום ועוד ועוד- זה נפל בסופו של דבר (צוחקת). 

צילום: סילאן דלאל. קולאז׳: עודי סנש
העיצוב של דניאל תרז לתלבושות בקליפ

את חושבת שבניו יורק היית יכולה לגייס תקציב רציני יותר לקליפ?

כן, כי קל יותר לגייס ספונסרים וכי מלכתחילה השיח הוא שונה. עכשיו יש לי ניסיון, אני מראש לא אכנס לעבודה כזאת אם אין תשלום ראוי.

איך מביאים ספונסר?

אגיד לך אחרי שאצליח. אני עובדת על זה. פרויקט חדש בקנה, סופר בחיתולים, שקשור לחנה סנש. היא הייתה אחות של סבא שלי. השם השני שלי זה הגר, שהיה שם הקוד שלה כשיצאה למשימה. אני מאוד קשורה לסיפור, אבל באופן לאו דווקא מקובל, או שמהדהד את המיתוס המקובל. להשיג לעבודה כזו ספונסר יהיה מסובך. אני לא אייצר משהו שיהיה לטעמם של יהודי התפוצות.

על מי היא ביקורתית?

אני לא מתכוונת להציג את חנה סנש באור ה״רגיל״. כישראלים למדנו צד אחד של הסיפור ההרואי. המחשבה שלי היא לפרק את המיתוס להציג את החיבור שלי אליה גם כאישה, גם כישראלית, גם כיהודייה, וגם כבתו של אחיינה, כעודי הגר סנש. אני רוצה לפרק את המיתוס. היומן האישי שכתבה מעיד על קשיים שמעולם לא ניתן להם די ביטוי, לבת האדם שהיא הייתה, לאמנית המיוסרת שהיא הייתה, לחשיבה האנרכיסטית אפילו שהיתה לה ושניתן לה ביטוי רק ברמז, לכל אלה אני לא יודעת אם אצליח למצוא מימון שלא לדבר על קהל, אבל אני אנסה, משום שמעבר לאמירה האישית שלי כאן אני מאמינה שבסיפור של חנה, בדיכוטומיה הזאת שבין האישי ללאומי, בין המיתוס לאישי, לסיפורה של נערה מיוחדת ואמיצה אבל בת אדם לכל דבר- יש מסר חשוב וחינוכי, שאני מבקשת להעצים.  ומי שחשיבה לא מיינסטרימית לא מפחידה אותו יבין זאת אם יעניק לי את ההזדמנות לראות את הדברים כפי שאני רואה אותם, וכפי שלמדתי לראות אותם במהלך חיי כבת למשפחת סנש.

יש אנשים שלא צריכים הרבה כדי ליצור. אני יושבת מולך, אומרת לך שעשיתי פרויקט סופר שאפתני לרותם אור, ועדיין מדברת על מה היה חסר. תקציב. הדברים שלי הם חיים בעולם של גדול, של משלב, באמת לשלב בין עולמות, בין טכניקות, ובשביל דברים כאלה צריך תקציב. אי אפשר לעשות את זה בלי.

Gallery photography by The Photograph Studio, The Metropolitan Museum of Art

בגודל ההפקות של אלכסנדר מקווין?

בדיוק. כשהייתי בניו יורק בפעם האחרונה לפני שמונה שנים, התערוכה, הרטרוספקטיבה על עבודותיו שהוצגה אז במטרופוליטן, היוותה  עבורי צומת. עמדתי שם וצפיתי בעבודות שלו, בהפקה כולה, ופרצתי בבכי מטורף. אז עוד לא הבנתי מה קורה לי. זה היה מבלבל, ומאתגר ומרגש. זו אחת הסיבות שחזרתי לפה. 

איזה כיף לך. אז באמת, אפרופו אלכסנדר מקווין וגרנדיוזיות, פשוט התחבר לדברים שאמרת. איזה עוד השראות יש לך בשנה האחרונה?

קוראת שירה, תמיד אני קוראת שירה.

את מי את אוהבת?

בוקובסקי, אמילי דיקנסון, יש לי את כל הכרכים של יהודה עמיחי, בארץ. לא הבאתי איתי ספרים. אבל אני כבר לא קוראת כל כך הרבה, כמו בנעוריי. לצערי. זמן, אתה יודע…

השראות שלי לעבודות ופרוייקטים ושתפ״ים מגיעות דרך הסושיאל מדיה. שני חשבונות בעיקר:

@another___kind החשבון של James Chester, ו-@oneofa___kind של Gregory Chester.

התהליך הוא כזה: בגלילה אתה גולל, גולל, גולל, אופנה, אופנה, דברים יפים, נצנצים, עקבים, יש, איזה כיף. ואז פתאום מגיע רגע של עצירה, נתקעת, שומרת לי בתיקייה, וזה יחזור אלי בסיבוב באיזושהו פרוייקט או עבודה עתידית בשילוב נבירה קדחתנית באתרים שונים כדי לדייק ברפרנסים ובבניית העולם הויזואלי לפי התקופות וההשפעות הרלוונטיות שלהן.

איזה מוזיקה הכי כיף לך לעבוד איתה בחודש האחרון?

פופ מהניינטיז. RNB. אבל מה שהכי גורם לי ליצור ברמת השנייה ולהתחבר למקומות היותר רגשיים זה נניח חוזה גונזלסאינדי עצוב עצוב עצוב. אני אוהבת את מה שגורם לי לבכות, זה טוב. 

מעניין, שלושה מקומות שאת מאוד אוהבת בניו יורק?

חנות יד שניה ווינטג׳ מחוסרת כל מודעות עצמית, אל תתנו לשלט בחוץ להטעות אתכם, מצאתי שם חולצה של Missoni ב$3:
Domsey Express
431 Broadway, Brooklyn, NY 11211
(718) 384-6000

הלונה פארק

הבר/מועדון החביב עליי. המוזיקה חביבה עד מעולה, תלוי ביום, הקהל לבוש מדהים. מבחינתי שם נולדים ומתים טרנדים אופנתיים

בימוי: עודי סנש צילום: Danna Wexler

איפה אפשר למצוא את עודי סנש?
ממש כאן:

עוד כתבות מעניינות

untold

האסון בונציה והביאנלה

אחרי המבול: השיטפון בונציה הוא תמרור אזהרה גדול יותר מהתערוכות בביאנלה. הוא מדגיש את נקודות התורפה של הביאנלה הנוכחית, שעל אף היותה חזקה, רלוונטית מאד ומקורית, נותרת מצבה אילמת לשינוי שהאנושות היתה צריכה, ונראה שלא תשיג בעזרת תערוכות כאלה.

קרא עוד »
untold

מה עושים החודש? דצמבר 2019

לא יאומן, 2019 אוטוטו מסתיימת. זה הזמן להרהר קצת על השנה שחלפה לה ולהבין מה הספקנו, איך גדלנו, מה למדנו ואילו פרוייקטים אנחנו עדיין חולמים לפתח ולעצב בעתיד. אז קדימה, תתחילו את רשימת ה-״ניו יירס רזולושנז״ שלכם, ועל הדרך בקרו בכמה מהאירועים המומלצים אצלנו, שיתנו לכם השראה והכוונה לקראת 2020. ושיהיה חנוכריסמס שמח!

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: ,

לה-קולטור עמודים בערפל

לה-קולטור עמודים בערפל

השנה, אירוע לה-קולטור שיתרחש בשבוע הקרוב גדוש בשיתופי פעולה מעניינים. לצד מגזין A5 וג׳לדה, רותם פייפר ויהונתן לויטס יצרו מיצב כדי קרמיקה ועליהם רשומים אקספרסיביים הנותנים פרשנות ויזואלית לנושא התערוכה ״רוח/חפץ״.

״רוח/חפץ״, זהו הנושא שנבחר לתערוכת לה-קולטור שתפתח השנה את אירועי שבוע האיור התל-אביבי. על פי הקול-קורא על היוצרים לתת פרשנות ויזואלית לחפצים, בלעדיהם אנו עירומים, הן באופן המילולי והן באופן הרוחני.
תחת המטריה הזאת חברו מארגני לה-קולטור למגזין A5 ולג׳לדה טורס כדי ליצור מעטפת עשירה של רבדים בתוך חלל התצוגה. בערב הפתיחה, לצד השקת הגיליון היחודי של המגזין האהוב תוצג קולקציית מטפחות וטי-שירטים שנוצרו בקפידה על ידי נבחרת של מאיירים מקעקעים ומעצבים.

עמודים בערפל

יהונתן מילא לויטס

הסכמתי לפצוח בשירה בארץ זרה,
להיות הד שלך.

רצים מסביב לעמודים,
כמו לתפוס רוח.
תנועה סיבובית בעומק,
יציאה ממימד שטוח.

אנחנו,
מחוספסים,
שבירים,
שריפה,
אובייקט,
עומדים זקופים,
מביטים אל קימורים.

ואני אדם קדמון,
חורט על קירות מערה,
תיעוד – 
שנינו לא טובים במילים.

אחד משיתופי הפעולה שעליו עובדים כבר מספר חודשים, האמנית רותם פייפר והרשם יהונתן לויטס, הוא אחד מהשאפתנים שנוצר בין כותלי התערוכות של לה-קולטור. מקבץ כלי חרס בצורת עמודים שהוכנו על ידי רותם, עליהם נרשמו דימויים שונים הנותנים פרשנות למושג ״רוח״.
מה שמעניין השנה, היא ההתייחסות הבלתי נמנעת לדימויים תלת מימדיים ולא רק לעבודות דו מימד התלויות על הקיר. אני מקווה שגם בתערוכות הבאות יפתח הקול-קורא להגשת הצעות של אובייקטים תלת מימדיים – ובכך ירחיבו לה-קולטור את פעילותם. 

שיתוף הפעולה התחיל לאחר היכרות שטחית של רותם ויהונתן, באחת מהתערוכות של לה-קולטור, בה נתקלה בעבודות של יהונתן המתאפיינות בפראיות וחייתיות, העומדות בניגוד מוחלט לטעמה הויזואלי של רותם הנקי וסימטרי.אף על פי כן, בין השניים נוצרה הכימיה המאפיינת שיתופי פעולה יצירתיים.

מי שעקב אחר איוריו של יהונתן, הן בתערוכות לה-קולטור והן במגזין שלנו בעבר, יכול לראות קו יותר מחוספס וישיר המעבירים מסר בוטה. הפעם, בחר יהונתן בקו פואטי המוביל את הצופה אל עבר המסר, ״ללא לצרוח לו באוזן, אלא לפתות אותו אל הרעש שנמצא בשקט״, כהגדרתו.

2019-11-16_0010

המיצב האמנותי החל כפורמט שטוח של צלחות חימר עליהן יהונתן רשם רישומי נוף
אל-זמניים, אבל במהרה איתגרו אחד את השני בכלים בעלי נפח, שם הקו הרישומי יותר מופשט. תהליך העבודה התאפיין כמשחק פינג-פונג אומנתי: הכלים שהוכנו על ידי רותם, הובאו לחלל העבודה של יהונתן, ועליהם רשם דימויים שונים. לאחר מכן, נפתח דיאלוג בין האמנים לגבי התוצרים, עד שלבסוף הוחלט ללכת על רישומים עם עיפרון קרמי בקו שחור, מחוספס ופראי. בתערוכה יוצגו כ-32 פריטים, בטווח מחירים נגיש בהחלט (170₪-400₪) שיעשה לכם נעים לכיס ולבית. 

לה־קולטור 

חפץ / רוח

בשיתוף מגזין A5 וג׳לאדה

תערוכה רשמית שלשבוע האיור 2019″

21-23.11.2019

21.11 חמישי 18:00 – 23:00 | פתיחה חגיגית 

22.11 שישי   11:00 – 17:00

23.11 שבת   11:00 – 20:00

גלריה מזאה 9, תל אביב, בית הצעירים של תל אביביפו

דימויים נוספים מהתערוכה

יש פה ממתקים רציניים

untold

האסון בונציה והביאנלה

אחרי המבול: השיטפון בונציה הוא תמרור אזהרה גדול יותר מהתערוכות בביאנלה. הוא מדגיש את נקודות התורפה של הביאנלה הנוכחית, שעל אף היותה חזקה, רלוונטית מאד ומקורית, נותרת מצבה אילמת לשינוי שהאנושות היתה צריכה, ונראה שלא תשיג בעזרת תערוכות כאלה.

קרא עוד »
untold

מה עושים החודש? דצמבר 2019

לא יאומן, 2019 אוטוטו מסתיימת. זה הזמן להרהר קצת על השנה שחלפה לה ולהבין מה הספקנו, איך גדלנו, מה למדנו ואילו פרוייקטים אנחנו עדיין חולמים לפתח ולעצב בעתיד. אז קדימה, תתחילו את רשימת ה-״ניו יירס רזולושנז״ שלכם, ועל הדרך בקרו בכמה מהאירועים המומלצים אצלנו, שיתנו לכם השראה והכוונה לקראת 2020. ושיהיה חנוכריסמס שמח!

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: , , , , , ,

שתי תערוכות חדשות ב־Poster House בניו־יורק

שתי תערוכות חדשות ב־Poster House בניו־יורק

שתי תערוכות חדשות נפתחו בשבוע שעבר במוזיאון החדש דנדש והמודרני בניו יורק – Poster House, שכבר כתבנו עליו לאחרונה. הראשונה – Baptized By Beefcake על פוסטרים מאוירים ידנית של סרטים מגאנה, אפריקה. השנייה – 20/20 Insight בסימן ה-Women March מ-2017 לאחר היבחרותו של הנשיא דונלד טראמפ בארה”ב ומחאות פמניסטיות באופן כללי. קפצתי לבדוק ולשטוף את העיניים, ויש גם בונוס בסוף הכתבה.

התערוכה הראשונה ייחודית מאוד – Baptized By Beefcake – מציגה פוסטרים מקוריים מאוירים בעבודת יד מגאנה, אפריקה. אלו לא סתם פוסטרים, אלא פוסטרים של סרטים מפורסמים כמו “ספלאש”, “שליחות קטלנית” ועוד. בביקורי בתערוכה פגשתי את האוצר, ארני וולף, אשר הביא את הפוסטרים הללו מגאנה. הוא אוסף אותם בערך משנות ה-90, אך הם קיימים בערך משנות ה-80, במיוחד לאור השפעה אמריקאית באיזור.

אז מה כל־כך מיוחד בפוסטרים הללו? קודם כל, שאלה יפה, והתשובה – האופן בו האמנים ניכסו את הפוסטרים וטרגטו אותם לקהל בגאנה. למשל – בפוסטר של “הברברים”, שתי הדמויות השריריות (מדי) משלבות חרבות, כפי שמקובל בתרבות המערב אפריקאית – וזה מסמל אומץ ושלטון החוק. או למשל, קפטן אמריקה מאויר אפריקאי ולא לבן.

אמנים רבים ציירו פוסטרים מהדמיון, או הוסיפו אילוסטרציות לסצנות שכלל לא התקיימו בסרטים עצמם. למשל, בסרט “ערפד ברוקלין” של אדי מרפי, מופיע איור שלו בתחתית הפוסטר בתוך ארון מתים – סצנה שבכלל לא מופיעה בסרט, אך יכולה להיראות אטרקטיבית לתושבי גאנה, אשר להם ריטואלים יומיומיים בנוגע לקבורה ומוות, וערפדים מופיעים בסיפורי פולקלור גאניים. 

פוסטר אחד אשר שבה את ליבי יותר מכל היה הפוסטר של “ספלאש”, הסרט בכיכובה של דריל האנה ספלאש היה אחד מהקומדיות הרומנטיות אשר הצליחו הכי הרבה בגאנה, בגלל שבת הים, הדמות הראשית, הזכירה לגאנאים את “מאמי וואטה” – אלת המים, אשר מהווה מקור לשפע, עושר וזהב. בפוסטר אפשר לראות שפניה כמעט לגמרי מחוקות, אך לא בשל חוסר כבוד או ונדליזם. בשל ההערצה הרבה של העוברים והשבים, הם ליטפו או נישקו את פניה עד שנמחקו כמעט לגמרי. האמן לא ידוע. 

בתערוכה הייתה לי הזדמנות לשוחח ארוכות עם האוצר, ארני וולף. ארני היה לבוש בבגדים ססגוניים מגאנה, ועל החולצה היו ציורים קטנים של מכשירי USB, והוא לבש אותה בגאווה. ארני הלא פחות ססגוני, סיפר לי כיצד האמנים הללו החלו לצייר את הפוסטרים מלכתחילה, כיוון שלא היו להם טכנולוגיות או יכולת להדפיס ולשכפל פוסטרים בדומה למערב. זאת נהייתה סוג של מסורת, ילדים בבתי ספר אשר זוהו עם כשרון לציור, מיד הועברו לחסותו של צייר מבוגר יותר. בשנות ה-2000, כשהטכנולוגיות נהיו זולות יותר ומכונות הדפסה או עותקים מסין נהיו נפוצים הרבה יותר, האמנות המיוחדת הזאת נעלמה.

ארני וולף. צילום: אילת אביב

התערוכה השנייה, והמגניבה לא פחות – 20/20 Insight – הייתה בסימן ה-Women March מ-2017 לאחר היבחרותו של הנשיא דונלד טראמפ בארה”ב ומחאות פמניסטיות באופן כללי.
בכניסה לתערוכה, המבקרות יכולות לשים פתק של “Vent” או “Vote”. לקטר על כל מה שירצו בעולם בפתק צהוב, או לכתוב למי הן מצביעות בפתק ורוד. המטרה היא לעורר השתתפות פוליטית, לאור הבחירות הקרובות בארה”ב. 

בתוך התערוכה, הקירות הציגו פוסטרים שונים ממחאות פמיניסטיות. קיר אחד הוקדש למחאות בנוגע לזכות האישה על גופה והפלות, במיוחד לאור המדיניות השמרנית רפובליקנית האחרונה של ממשל טראמפ. 

קיר נוסף, הציג פוסטרים אשר לקחו סימנים וסמלים מוכרים וניכסו אותם לצורך המהפכה הפמיניסטית. למשל – הסמל של האגרוף הקפוץ מתקופת מלחמת העולם השנייה אשר סימלה את כוחות המהפכה וההתנגדות, או שימוש באימוג’יס, האשטגים או ממים. קיר שלם וצהוב הוקדש אך ורק למחאות בנוגע לנשיא טראמפ – פוסטרים עם אמירות רדיקליות וקיצוניות אשר משוות אותו להיטלר או לנאצים, ציורים גרוטסקיים ומגוחכים בעיקר בצבע כתום של טראמפ כתולעת או פשוט מאוד כערימה של… צואה. 

קיר שלם היה ורוד לחלוטין, הצבע השולט של המחאות. רוב השלטים שוב התייחסו לנשיא טראמפ ולאמירה המפורסמת שלו – “Grab them by the pussy”. בשלטים הללו, אפשר לראות איך המפגינות ניכסו את האמירה מחדש בניסוחים כמו – “This pussy grabs back” או ציור של גברת פסל החירות מוטרדת ע”י טראמפ.

כאשר שוחחתי עם אוצרת התערוכה מליסה ווקר, היא סיפרה לי שמבקרים רבים הביעו את מורת רוחם מקיצוניות הפוסטרים, אך היא מאמינה כי לחופש הביטוי ערך עליון בארה”ב, ועדיף להציג גם את האמירות הרדיקליות ביותר של הציבור האמריקאי מאשר להשתיק אותן, כמו שניתן לראות במדינות טוטליטריות אחרות.

מליסה ווקר. צילום: אילת אביב

בונוס! סרטוני דפדוף

Poster House

W 23rd St
New York, NY
10011

posterhouse.org

יש פה ממתקים רציניים

untold

האסון בונציה והביאנלה

אחרי המבול: השיטפון בונציה הוא תמרור אזהרה גדול יותר מהתערוכות בביאנלה. הוא מדגיש את נקודות התורפה של הביאנלה הנוכחית, שעל אף היותה חזקה, רלוונטית מאד ומקורית, נותרת מצבה אילמת לשינוי שהאנושות היתה צריכה, ונראה שלא תשיג בעזרת תערוכות כאלה.

קרא עוד »
untold

מה עושים החודש? דצמבר 2019

לא יאומן, 2019 אוטוטו מסתיימת. זה הזמן להרהר קצת על השנה שחלפה לה ולהבין מה הספקנו, איך גדלנו, מה למדנו ואילו פרוייקטים אנחנו עדיין חולמים לפתח ולעצב בעתיד. אז קדימה, תתחילו את רשימת ה-״ניו יירס רזולושנז״ שלכם, ועל הדרך בקרו בכמה מהאירועים המומלצים אצלנו, שיתנו לכם השראה והכוונה לקראת 2020. ושיהיה חנוכריסמס שמח!

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, היסטוריה, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , , ,

סטיבן הלר חושף חומרים חדשים על המעצב Paul Rand

Steven Heller - by Tal Solomon Vardy

סטיבן הלר חושף חומרים חדשים על המעצב Paul Rand

בבוקר ניו־יורקי גשום למחצה במשרדי ה-School of Visual Arts נפגשתי עם סטיבן הלר (Steven Heller), חוקר העיצוב שפועל היום. מעצב, ארט־דיירקטור, מרצה, סופר, והאיש ששיחרר כמעט 200 ספרי עיצוב. אם תציצו בספריית ספרי העיצוב שלכם, כנראה תמצאו את השם שלו.

המשרד של הלר עמוס בפרטי עיצוב – ליתוגרפיה ענקית ומהממת של המעצבת והאמנית פולה שר, בובות, ספרים ומגזינים. מזל שהמדפים חזקים. התכנסנו כדי לדבר על ספרים שעתידים לצאת, ועל מהלך העבודה על ספר. 

Steven Heller - by Tal Solomon Vardy
סטיבן הלר. צילום: טל סולומון ורדי

איך אתה בוחר את ההוצאה לאור לספר שלך?

איך אני בוחר את ההוצאה לאור? ובכן, מי שרוצה יכול לקבל. אתה יודע, הוצאות לאור נוטות לא להיבחר, אתה נוטה ללכת עם מי שמסכים לעשות את מה שאני מציע. אז יש מספר הוצאות שאני עובד איתם על בסיס קבוע, ואני עובד איתן שנים. אני יודע שחלקן יקבלו ספרים מסויימים שלי, וחלקן לא. להוציא לאור זה גם קצת להתחנן. אתה הולך, מוצא מישהו סימפטי ונלהב. אם הוא מוכן להשקיע – מעולה, אם לא, אתה מציע להם רעיון אחר או פשוט מפסיק להציע.

אתה צריך לתת פיץ׳ מכירה?

ובכן, תמיד יש לי הצעה מוכנה.

במייל?

לפעמים במייל, לפעמים נפגש איתם לצהריים. אם הם גרים במדינה אחרת אשלח להם מייל. לפעמים זאת הצעה מאוד פשוטה – זה מה שאני רוצה לעשות, הנה קווי המתאר. לפעמים זו הצעה מפורטת יותר עם איזשהו דמו ואני מראה איך זה הולך להיות.

איך אתה בוחר את המעצב הגרפי לעבודות שלך?

לפעמים אני עובד כפי שעבדתי עם Mirko Ilic, כלומר אני בא עם רעיון וחושב שהוא האדם הראוי לעשות זאת, או שאני בא עם רעיון ולא רק שהמעצב ראוי כמעצב, הוא גם מוצא חומרים כי הוא גם חוקר טוב. כשאני עובד עם Seymour Chwast, אנחנו עושים משהו שנקרא ״מהדורת פושפין״. זה בעצם סשן של סיעור מוחות כדי להבין ביחד איזה ספר אנחנו רוצים לעשות יחד. בפעמים אחרות יש לי ספרים שאני אעבוד עליהם עם סטודנט שלי מהעבר, אבל זה מאוד תלוי בספר ועם מי אני רוצה לעבוד בזמן הנתון. רבים מהאנשים שאני משתף איתם פעולה הם מעצבים, או מעצבים – חוקרים.

מעניין. מה האסקפיזם שלך?

אני פשוט חושב. לעיתים מחשבה עולה מקריאת מאמר או ספר. לעיתים מחשבה פשוט צצה לי בראש. לפעמים אני פשוט מכריח את עצמי להביט סביב ויעלה לי רעיון. הרעיונות יכולים לשאת פרי ולפעמים הם נקטעים באיבם. לפעמים הוצאה לאור תפנה אלי ותגיד – ״אנחנו רוצים שתעשה משהו״.

אתה יודע, זה קורה הרבה עם הקדמות שאני כותב לספרים. מישהו ייגש אלי ויספר שיש לו ספר ויבקש שאכתוב את ההקדמה. אז אני עושה מחקר על נושא הספר וכותב עליו. זה לא פרויקט שלי אבל אני נהפך לחלק ממנו, נהיה מעורב.

ליתוגרפיה של פולה שר במשרדו של סטיבן הלר. צילום: טל סולומון ורדי
ליתוגרפיה של פולה שר במשרדו של סטיבן הלר. צילום: טל סולומון ורדי

באילו ספרי עיצוב היית שמח להיות מעורב? אני מתכוון, איזה דברים גורמים לך לקנא?

יש הרבה ספרי עיצוב נפלאים בעולם שהייתי שמח לעבוד עליהם, או שאני מרגיש שהייתי יכול לעבוד עליהם. יש אחד ש- Laurence King הוציא השנה, על ההיסטוריה של הכתב, שאני חושב שהוא יפהפה. אני חושב ש- Paul McNeil הוא אחד משני המחברים, כתבתי עליו ביקורת אבל לא מצליח להיזכר בשמות המחברים. רוב הנושאים שעסקתי בהם ב-180 ספרים, אני שמח שיצא לי לעסוק בהם. לפעמים אני חש שיכולתי לעשות עבודה טובה יותר, אבל קנאה היא לא רגש שיש לי בראש.

איזה טרנד בעיצוב אתה צופה שיהפוך לפופולרי בשנים הקרובות ולמה?

שואלים אותי הרבה את השאלה הזו, והתשובה שיש לי היא – אילו ידעתי, הייתי עושה את זה. העובדה היא שעולם העיצוב הגרפי משתנה בהקשר של השימוש שלו. למשל, אסטרטגיית עיצוב היא חלק מעיצוב גרפי, עיצוב שירות (Service Design) הוא חלק מעיצוב גרפי. אני לא רואה טרנדים ממשיים שקורים מבחינת סגנון או אסתטיקה. יש שינויים סגנוניים, חלקם נעשים על ידי אינדיווידואלים וחלקם יותר המוניים, אבל אני לא יודע מה הולך להיות בחמש השנים הבאות. אילו ידעתי, הייתי משקיע בבורסה ולא בעיצוב.

משרדו של סטיבן הלר. צילום: טל סולומון ורדי
צילום: טל סולומון ורדי

אתה מרגיש שמעצבים מפחדים לשלב מחאה בעבודותיהם?

חלקם כן, ורבים לא. עיצוב גרפי הוא תקשורת. אם יש משהו למחות נגדו, אני בטוח שיימצא המעצב עם האש בבטנו שיעצב אימג׳ חזק שישרת את המטרה. אני לא חושב שמעצב חייב לנקוט עמדה פוליטית, זה רק חלק מצורת העבודה או צורת החיים של מישהו.

מעניין. האם היה ספר שחלמת להוציא אבל התהליך נכשל?

היה ספר על גזענות סטריאוטיפית וקריקטורות. זה משהו שרציתי לעשות ופשוט לא הצלחתי להביא לידי סיום. אני חושב שזה יכול היה להיות ספר חשוב. אמנם פרסמתי מספר מאמרים בנושא אך לא הבאתי אותם לכדי ספר גמור, ואני גם לא חושב שאעשה זאת. אני מתחרט על כך.

Paul Rand - Inspiration and Process in Design
Paul Rand - Inspiration and Process in Design

איזה ספרים אתה מתכנן להוציא בקרוב?

יש ספר שיוצא בסתיו הקרוב, של רישומים של Paul Rand. יש ספר נוסף שנקרא ״צלב הקרס וסמלים אחרים של שנאה״ (“The Swastika and Other Symbols of Hate“). ספר נוסף – “The Logo Idea Book” ועוד ספר שעליו עבדתי עם הוצאת Taschen שנקרא “Illustrators“. 

בנוסף לאלה, אני עובד על שני ספרים ל- Abrams, הראשון – דיאגרמות של ניו יורק, עליו אני עובד עם Anthony Antoine, והשני – “Type Speak“, עליו אני עובד עם Gail Anderson.

הו וואו. לגבי Paul Rand, אתה יכול לספר לי על התהליך?

ובכן, לאחר מותו הוא השאיר מאחור המון חומרים. אשתו נפטרה לפני שנה והבית בו הם גרו עמד למכירה והיה צריך לפנות אותו. רבים מחפציו ועבודותיו עמדו למכירה פומבית בשיקגו, וביניהם היו ערימות של רישומים שאיש לא חשב שיצליחו להימכר. מדובר בשרבוטים, הערות וסימונים רנדומליים. יחד עם עורך מ- Princeton Architectural Press, ובשיתוף פעולה עם Moleskine, בחרנו 50 או 60 מהרישומים האלה. בנוסף לכך, בחפצים שלו היה גם כתב יד שלא פורסם מעולם, ועוד כמה חומרים כתובים. את כל אלה צירפנו יחד לספר השראה אחד. Moleskine מוציאים סדרת ספרים על מעצבים, אדריכלים וההשראה שלהם, והספר הזה התאים להם לסדרה הזו.

אז כתבתי הקדמה, ובנוסף מצאנו ראיון ישן עם Paul Rand, אותו ערכנו מחדש ופרסמנו גם אותו. זה לא היה תהליך מורכב מדי, היתה עבודה עם העורך, בחירת האימג׳ים, וההוצאה לאור עשתה את העיצוב.

אתה יודע מי קנה את החומרים?

הרבה אנשים קנו חלק מהחומרים, זה בטח ברשת. חלק גדול מהחומרים קנה Letterform Archive מקליפורניה, אבל גם אספנים קטנים. סוג של ממנטו מורי.

The Logo Design - Idea Book

בנוגע לספר, ״The Swastika and Other Symbols of Hate”, מה אתה יכול לגלות לי עליו?

ובכן, עשיתי שתי גרסאות לספר שנקרא ״צלב קרס כמעבר לגאולה?״ (“Swastika symbol beyond redemption?”) הרעיון מאחוריו הוא שצלב הקרס היה בסביבה במשך זמן ארוך מאוד, והשתמשו בו תרבויות רבות – דרום מזרח, דרום מערב, אירופה, אפריקה ואפילו המזרח התיכון. ועולה השאלה האם הסמל, ששייך לכל כך הרבה אנשים ומסמל גם דברים טובים כמו מזל ופריון, צריך להישאר בן ערובה בידי 12 השנים של השלטון הנאצי? השאלה שלי היתה כנה ואמיתית, האם הוא צריך להישאר מקושר לנאצים? והתשובה שלי היתה, הוא צריך להישאר סמל של פשיעה. אמנם זה סמל בן אלפי שנים והיינו רוצים שבעתיד הוא יתנתק מהשליליות שעוטפת אותו, אבל אז אנחנו רואים אירועים באמריקה כמו שרלוטסוויל, ואני חש שצלב הקרס הוא עדיין סמל של שנאה.

אז הספר החדש הוא חלק מספר ישן, ההיסטוריה של צלב הקרס ואיך הוא אומץ על ידי הנאצים. איך עשו בו שימוש ארגונים רבים הקשורים לעליונות הגזע הלבן. הספר עוסק בכוח העצום שיש לסמלים, ואיך למעשה רעיון הגאולה נשלל מאיתנו עקב העובדה שצלב הקרס עדיין מסמל שנאה.

אחרי שמסתיים הראיון ומכשיר ההקלטה כבר בתיק, צילמתי את סטיבן הלר לכתבה וביקשתי ממנו לתת טיפ לסטודנטים לעיצוב שלומדים עכשיו. הוא ענה, ״לקרוא והרבה. כל הזמן להתעניין ולהתבונן, בכל דבר״.

הוא יהודי, ואף על פי כן – לא בקיא בסצנת העיצוב הישראלית מלבד דוד טרטקובר ודן רייזינגר. ב-2007 אובחן כחולה פרקינסון. האם קצב פרסום הספרים שלו השתנה מאז? שאלה מצוינת, שהתביישתי לשאול. יש אנשים שאתה כל־כך מעריך אותם, שאתה מפחד לדפוק את ההצצה הקטנה שהם נתנו לך לתהליך היצירה שלהם. 

 

סטיבן הלר. צילום: טל סולומון ורדי
סטיבן הלר. צילום: טל סולומון ורדי

יש פה ממתקים רציניים

untold

האסון בונציה והביאנלה

אחרי המבול: השיטפון בונציה הוא תמרור אזהרה גדול יותר מהתערוכות בביאנלה. הוא מדגיש את נקודות התורפה של הביאנלה הנוכחית, שעל אף היותה חזקה, רלוונטית מאד ומקורית, נותרת מצבה אילמת לשינוי שהאנושות היתה צריכה, ונראה שלא תשיג בעזרת תערוכות כאלה.

קרא עוד »
untold

מה עושים החודש? דצמבר 2019

לא יאומן, 2019 אוטוטו מסתיימת. זה הזמן להרהר קצת על השנה שחלפה לה ולהבין מה הספקנו, איך גדלנו, מה למדנו ואילו פרוייקטים אנחנו עדיין חולמים לפתח ולעצב בעתיד. אז קדימה, תתחילו את רשימת ה-״ניו יירס רזולושנז״ שלכם, ועל הדרך בקרו בכמה מהאירועים המומלצים אצלנו, שיתנו לכם השראה והכוונה לקראת 2020. ושיהיה חנוכריסמס שמח!

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , ,