קטגוריה: להכניס למצב טיסה

מזוודה, דרכון וצבעים

מזוודה, דרכון וצבעים

היום בעולם – אמן, יוצר, מעצב ומאייר נחשבים, מציעים סדנאות, בהן הם חושפים את סודות המקצוע שלהם. אז אחת לשנה, כדאי לכם לארוז כמה בגדים במזוודה ולצאת ליעד מסוים בעולם בעקבות סדנה שמעניינת אתכם. זה תהליך מעניין שיכול לתרום לכם מאוד.

לפני כחמש שנים, לאחר שסיימתי את לימודי העיצוב שלי, הרגשתי צורך לנקות את הראש וגם לעשות משהו עם הידיים. ארזתי מזוודה וטסתי לשבועיים לפירנצה לסדנת כריכת ספרים בשיטה עתיקה, בה השתמשו במאות ה־13 וה־14 כדי להכין ספרים. מאז, אני ממליץ לכל מי שמתעניין, לצאת לכמה ימים לסדנה בחו״ל. זה פותח עולמות.

לאחרונה, בשיחה עם המאיירת שרון שפיץ, שכבר התארחה אצלנו במגזין, סיפרה לי שהיא חזרה בדיוק מסדנה בת כמה ימים עם המאיירת Rebecca Dautremer, שאותה הכירה באחד מקורסי האיור שלקחה בלימודים, בה המרצה, גיל־לי אלון קוריאל, הביאה ספר שאויר על־ידה. הטכניקה תפסה אותה ונוצר שם סיפור אהבה שאחרי כמה שנים הוביל למפגש, בעקבות פרסום בפייסבוק על פתיחת סדנא.

״רבקה מאיירת בעיקר בצבעי גואש, ומאוד בולטת בהתייחסות לא שיגרתית לטקסט, לקומפוזיציות ופרספקטיבות חזקות ולצבעוניות מדהימה. עד כה היא הספיקה לאייר מעל ל־30 ספרים, לילדים ולמבוגרים, ביניהם Alice in wonderland, Une Bible ,Yeti, Cyrano״, שרון מתארת את עבודתה של רבקה.

״פרסום הסדנא הופיע בפייסבוק שלה לפני כמה חודשים ובלי לחשוב יותר מדי פשוט נרשמתי. אחר כך הגיעה פאניקה מהולה בהתרגשות, או להיפך, תלוי בשעה ביום״.

תוצר הסדנה של שרון
עבודות של רבקה

נכון, יש משהו מאוד מלחיץ ללכת למקום חדש ולהיפתח בפני מאיירים מכל העולם ברמות שונות ממכם, עם מטען שונה משלכם, ולהיות תלמידים שוב. אבל ברגע שמפנימים שכולם מגיעים ללמוד, ובסוף התהליך יהיו לכם קצת יותר כלים מאלה שהגעתם איתם, ואולי אפילו תכירו חברים חדשים או קולגות, אתם תפסיקו להתעסק עם ההשוואות והפחדים, ותתמסרו להנאה של הסדנה.

שרון מספרת, ״הגענו 20 אנשים מכל העולם (צ׳ילה, סין, מצריים, דנמרק, שוויץ, יוון, רומניה, ספרד, איטליה, ארה״ב וצרפת) לגלריית ״רובילר״ שמארחת תערוכות וסדנאות איור. המקום עצמו היה מקסים והזכיר קצת חממה, סופר קונטרסטי לבאלגן שהתרחש במקביל בחוץ עם מחאת הוסטים הצהובים הצרפתית. על הקירות היו תלויים האיורים מהספר האחרון שהוציאה רבקה: Les Riches Heures de Jacominus Gainsborough״

Les Riches Heures de Jacominus Gainsborough
Les Riches Heures de Jacominus Gainsborough
Gaëlle Vejlupek - משתתפת נוספת בסדנא

״במהלך שלושת ימי הסדנא למדנו על דרכים שונות של התייחסויות לטקסט, פיתוח קונספט, קומפוזיציה וטכניקה. רבקה סיפרה על תהליך העבודה שלה, הדגימה את הטכניקה בה היא עובדת, וישבה עם כל אחד ואחת מאיתנו על הפורטפוליו שלה בצניעות יתרה יש לציין, כך שזו הייתה חוויה חיובית ועד כמה שזה קלישאתי, אני מודה, זו חוויה מרחיבת אופקים״.

מניסיון אישי, למרות כל הלחץ והפחדים יש משהו מאוד משחרר בלהיות במקום זר, עם אנשים חדשים. ניתן להמציא את עצמך מחדש, לייצר אינטרקציות חברתיות חדשות ולהתנסות בסגנונות חדשים, שאולי כאן לא הייתם מעיזים לעשות, כי לכם את המוניטין והסגנון הקבוע. 

 

MAD COSMIC - משתתף בסדנא

למי שלא מוכן לחכות לחוויה החד פעמית הזאת ורוצה לצרוך סדנאות בתדירות גבוהה יותר, פועלות ברחבי הארץ סדנאות נהדרות בתחומים שונים, מקליגרפיה והדפס ועד נגרות וגילוף כפיות מעץ. הבעיה העיקרית בתחום הזה, זו במי לבחור. קיימים המון אומנים המציעים אפשרות ללימוד בסדנאות, ברמות ובאיכות שונה, חשוב לפני שהולכים להבין מה התוצר הסופי ואילו כלים הסדנא תלמד אותך. לפעמים מגיעים עם ציפיות גבוהות מדי ורף האכזבה בהתאם.

 

בכל מקרה מה שלא תבחרו, תדעו שלהוציא את הראש מהשגרה היומיומית של העבודה השוחקת יכולה להיות מקור השראה נהדר. אז תכינו את הדרכון הישראלי או התל אביבי שלכם, ותרשו לעצמכם לצאת וללמוד משהו מעניין. 

רוצים לספר לנו על סדנא שעברתם? כתבו לנו.

יש פה ממתקים רציניים

Spokenotes - Tal Solomon Vardy
untold

איך לא להיכשל בפרויקט הגמר

עשיתי פעמיים את פרויקט הגמר בשנקר. בראשון נכשלתי, בשני הצטיינתי. כמה טיפים חשובים שיאפשרו לך לעבור את פרויקט הגמר בלי להיכנס להתקף חרדה, ואפילו להנות מהדרך. בסופו של דבר, זה כולה עוד פרויקט, ואפשר לקחת ממנו הרבה דברים טובים.

קרא עוד »
Detail, The Widow’s Son (1923). מקור: The Public Domain Review
untold

איך לא שמעת על הארי קלארק?

פינה חדשה במגזין של המעצבת יובל אלבג – ׳איך לא שמעת על׳ – בו תספר על יוצרים שמשום מה לא שמעת עליהם. מתחילים עם המאייר והאמן הארי קלארק האפלולי והמרתק.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: ,

שירה ענבר גילתה את התנועה

שירה ענבר גילתה את התנועה

אחרי שסיימה את בצלאל, המעצבת שירה ענבר חיפשה להמשיך ללמוד בארה״ב. כך מצאה את עצמה בתואר שני באוניברסיטת ייל היוקרתית, ושם גילתה מהי מתודולוגיה ויזואלית, הרבה לפני שמתחילים לעצב. כאן, לראשונה בעברית, היא מספרת על המסע שלה מעולמות הפרינט לעולמות המושן, והעבודה ב-MTV, סקוורספייס ופנטגרם.

עיצוב: שירה ענבר

אז איך התחלת, בעצם?

״עשיתי שירות לאומי, עבדתי במוקד סיוע לעובדים זרים. זו היתה חוויה די גדולה בשבילי ובעצם השנה היחידה בחיי שגרתי ועבדתי בתל אביב. ישר אחרי זה בעצם הלכתי ללמוד בבצלאל במחלקה לתקשורת חזותית. התחלתי בגיל נורא נורא צעיר, הייתי בת 19. אני חושבת שהייתי הכי צעירה בשכבה שלי וזה לא היה כל כך קל. כי אתה יודע, אנשים בארץ… פה בארה”ב אנשים מתחילים ללמוד בגיל 18, אבל בארץ אנשים מתחילים את המסע הזה כשהם כבר אחרי שלוש שנים בצבא, טיול בהודו, עבודה וכבר מינימום בני 25, מקום אחר לגמרי. ובבצלאל לקח לי חמש שנים לסיים, לא ארבע.

כל השלוש שנים הראשונות הייתי סטודנטית פרפקט כזאת. נורא נורא לחוצה שהכל יהיה מושלם, כל הפושפינים במקום. דבק ספריי. הייתי כזה מין טיפוס פרפקציוניסט מעצבן כזה, ואז בשנה ד’ זה פשוט התפרץ החוצה ואיכשהו.. משהו השתחרר אבל גם הסתבך, כלומר לא יודעת אם זה הגיוני בכלל, אבל פשוט לא הצלחתי להיסגר על עצמי בפרויקט הגמר. לא הצלחתי לדעת מה אני רוצה לעשות. באותו הזמן גם התחלתי לעבוד עם ׳סולידריות שיח ג’ראח׳״.

ספרי עליהם קצת.

״תנועת אקטיביסטים שמאלנים די קיצוניים בירושלים. הם מארגנים הפגנות של יום שישי בשכונה שהיא שכונה ערבית פלסטינית ויש שם מתנחלים, אז הם פשוט עושים הפגנות כל יום שישי וגם בסיולוואן. הם קבוצה מאד מאד פעילה ויש להם תאים בכל האוניברסיטאות בארץ. לא יודעת אם הם עכשיו בכלל קיימים אבל, הם מין חבורת אנרכיסטים נגד הגדר וכל זה. נהייתי מעורבת איתם והתחלתי פשוט לעשות עבודת עיצוב בשבילם. אז הראש שלי ממש היה שם, והיה לי מאד מוזר לחזור לבצלאל ופתאום, אתה יודע, לחשוב על פרויקט גמר שהוא מיתוג לחברה לא קיימת, או ספר שאני רוצה להמציא. היום אני חושבת שהייתי מתמודדת עם המצב אחרת, אבל אז הייתי כל כך צעירה, ופשוט הייתי צריכה לקחת הפסקה.

ואז בשנה הפסקה הזאת שלקחתי, חשבתי שאני אהיה בחופש ואנוח, אבל במקום פשוט המשכתי לבוא לבצלאל ולעשות את הקורסים שרציתי, למרות שלא הייתי חייבת, וגיליתי את הכיף של לעבוד מתוך רצון עצמי ולא במסגרת מלחיצה. בשלב הזה הבנתי שאני לא מוכנה עדיין להפסיק. וההבנה הזאת גרמה לי לחפש איפה עוד אני יכולה ללמוד. בארץ אז עוד לא היו תכניות לתואר שני, וככה הגעתי חזרה לפה, התחלתי ללמוד בייל בעצם ממש אחרי שסיימתי ללמוד בבצלאל. וכתוצאה מכך אף פעם לא ממש עבדתי בארץ, חוץ מאשר עם האקטיביסטים, ואני לא כל כך חלק מכל הפוליטיקה של הסטודיואים והלקוחות. עדיין יש לי חברים בארץ, אבל לא הייתי אומרת שאני חלק מהחבורה״.

עיצוב: שירה ענבר. צילום: Mel Bergman
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Mel Bergman
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Mel Bergman

מה לומדים בתואר שני בייל? אני חושב שזה משהו שישראלים לא מכירים בכלל.

״זו שאלה מעניינת. אני לא כל כך ידעתי מה אני אלמד כשהגעתי לשם, שזה נשמע קצת מוזר. באיזה שהוא מקום חשבתי שזה יהיה קצת יותר כמו בצלאל. אבל הגעתי לשם ומצאתי תוכנית שהיא יחסית מאד מאד פתוחה. תוכנית לא גדולה בכלל, יש בה 18 אנשים בשנה, והיא נמשכת שנתיים. בקיצור הגעתי לשם, לכל סטודנט יש שולחן עבודה. זה נגיד הבדל ממש מהותי. בבצלאל אתה רק בא ללמוד ולהגיש, אבל את העבודה עצמה אתה עושה בבית שלך. וב-ייל אתה מקבל שולחן עבודה, ומצופה ממך לשבת שם ולעבוד. המחשבה שאתה גם סופג חומרים ולומד דברים וגם יושב ועושה עבודה במקום המיוחד הזה, מאד שונה. זה מעודד תהליכי עבודה יותר בריאים, אני חושבת. 

הקורס המרכזי הוא קורס שנקרא Core שזה ליבה, עם ראש התוכנית. מדובר בקורס חשוב והמשימות מאוד פתוחות. נגיד יש שתיים בשנה, אתה עובד על משימה אחת פר סמסטר, משימה ראשונה תבחר אזור בעיר ופשוט תעבוד סביבו. כלומר תבחר איזשהו מקום ותגיב אליו איכשהו. אף אחד לא אומר לך תעשה אתר, תעשה אפליקציה, תעשה ספר או מגזין. אתה פשוט צריך ללכת לשם, לחשוב איפה אתה עומד, מה אתה מרגיש ומה אתה חושב שאתה רוצה לעשות. לאט לאט כל אחד מצא מקום אחר והתלבש עליו בצורה שונה. כשסטודנטים מפרשים את המקום הזה שהם בחרו, אז הם אוספים תמונות או טקסטים או כותבים טקסטים, מתהווה לכדי מין גוף עבודה שיכול לכלול מגזין או תערוכה קטנה או אתר אינטרנט, והרבה פעמים זה כולל הכל. כי אתה עובד על זה חצי שנה. אז אתה עושה משהו אחד והמשהו הזה מתפתח לדבר אחר ומתפתח לעוד דבר.

התוצאה היא שעושים תהליכים יותר אורגניים, של עבודות שמתפתחות אחת מהשניה לאורך זמן. אתה לא יכול לחשוב חודשיים ואז להרביץ פרויקט בשבוע בסוף. פשוט לא, לא יעבוד. כי אתה נפגש כל שבוע, אתה מראה התקדמות כל שבוע ומחשבה כל שבוע וכל הזמן יש מרצים אורחים שאתה יכול להראות להם מה אתה עושה והם ידברו איתך. אז זה באמת שינה המון אצלי במחשבה וזאת אחת הצורות שבאמת התחלתי לעבוד יותר בוידאו. בהתחלה הייתי נורא נעולה על פרינט, ואז ראש התוכנית פשוט דחפה אותי ואמרה, ׳חכי שניה, לפני שאת קופצת לדבר כזה, תראי מה קורה אם נגיד תקחי סיקוונס של תמונות, תראי מה קורה אם את בוחנת משהו על ציר זמן׳.

אני חושבת שהעידוד הזה לחקור דברים במדיומים שונים ולא להיות לחוצים מדי על תוצאה סופית, פתחה אצלי המון דברים. בקיצור, שנתיים (מחייכת)״.

בהתחלה הייתי נורא נעולה על פרינט. ואז ראש התוכנית פשוט דחפה אותי ואמרה, ׳חכי שניה, לפני שאת קופצת לדבר כזה, תראי מה קורה אם נגיד תקחי סיקוונס של תמונות, תראי מה קורה אם את בוחנת משהו על ציר זמן׳.

Yale MFA Thesis Show
Yale MFA Thesis Show
אז בעצם זה אומר שלא עובדים לפי גחמות בנוגע לתוצר הסופי, אלא ממש לפי מתודולוגיה שבה את חוקרת?

״לגמרי. והמילה שאמרת, מתודולוגיה, זה בדיוק מה שהם אומרים. הם קוראים לזה Visual Methodology. זה ממש להסתכל פנימה ולראות מה המתודולוגיית עבודה שלך, לשים את תשומת הלב שם. באמת כל סטודנט פותח את עצמו ואח”כ סוגר את זה לידי ספר וכמובן תערוכה, שאנחנו מעצבים ביחד. לכל תערוכה צריך איזה שהוא קונספט״.

נשמע כמו שיעור באגו.

״זה שיעור באגו, כן. תאמין לי, זה ממש לא קל. המחזור של השנה שלי, עשינו גם כן מין רעיון קיצוני כזה. כל העבודות מוצגות רק באמצעות הדבקת ויניל על קירות או רצפה. לא היו אובייקטים או וידאוים או כלום בתערוכה, הכל ויניל. קירות עם 16 שכבות של ויניל. כל סטודנט עבר מין תהליך של לתרגם את התזה שלו למדבקות. השתלטנו על החלל של הגלריה, זה היה מדהים״.

יש ויכוחים בתהליך כזה?

״ויכוחים? המון. כלומר, היו אנשים שפשוט לא חשבו שזה עושה כבוד לעבודה שלהם. היו כמה אנשים שבאמת היה להם קשה לשחרר. בסופו של דבר ראית שלמרות שזה היה קורס כיתתי של עיצוב תערוכה וכל ה־18 סטודנטים כמעט היו בו, בערך 6-8 סטודנטים ממש לקחו את זה על עצמם וסחבו את זה עד הסוף. בסופו של דבר כל אחד מצא את המקום שלו אבל זה בכלל לא היה תהליך קל. פשוט צריך לקחת את זה בפרופורציה ולנסות למצוא דרך ליהנות מזה״.

Yale MFA Thesis Book
Yale MFA Thesis Book
Yale MFA Thesis Book
Yale MFA Thesis Book

עכשיו את מלמדת ב-Parsons בניו־יורק וזה אחד מבתי הספר הכי טובים לעיצוב בעולם. איך האווירה שם ברמת הלחץ, איך זה להיות מרצה אחרי שנים שהיית באקדמיה כסטודנטית?

״אני מלמדת שם קורסי Motion. יש קורס לשנה ג’ שקוראים לו Topics Motion. זה קורס לסטודנטים שהם כבר במצב קצת יותר מתקדם, והם מתחילים לעצב עבודות שהן קצת יותר ארוכות טווח ולוקחות קצת יותר זמן מחקר ומחשבה. זה לא קורס אפטר, זה קורס של בואו נלמד לחשוב כמעצבים כדי לבטא את עצמנו על טיים־ליין״.

מעניין. זה ברמה של גיפים? או שזה סרטונים של..

״זה הכל. אני בעצם מעצבת שעובדת ב motion, אני לא אנימטורית, אז אני הרבה יותר נותנת מחשבה על UX ו-UI. למשל משימה של – תמציאו איזושהי מכונה ותכינו אנימציה על איך המכונה הזאת עובדת מבחינת הממשק שלה. איך מדליקים אותה, איך היא נשמעת, או איך הכפתורים נראים כשהם נלחצים. איך המכונה נראית כשהיא מקולקלת. ממש לתת תשומת לב לצורה שבה אנימציה מתקיימת ב-UX ו-UI. או נגיד, תרגיל אחר של תעשו סדרה של אנימציות לאינסטגרם. זה מין סדרה של פוסטרים בתנועה, נגיד סביב המילה תשוקה. זה יכול להיות מוצר, זה יכול להיות אירוע, זה יכול להיות בן אדם. קצת להתאים את החומר הנלמד לימינו״.

נשמע שיש פה דגש מאד מאד רציני על בעצם כלים פרקטיים לחיים האמיתיים. בעוד בד”כ באקדמיה מדברים על מה שנקרא עיצוב למעצבים, פה את אומרת אוקי, ניקח את כלי ה-motion, ונהפוך אותו בעצם ליכולת לספר סיפור בכל מיני מדיומים.

״אני חושבת שהשילוב הזה בין כלים פרקטיים ופלטפורמות עכשוויות וחשיבה יותר אקספרימנטלית, זה מאד מאד מעניין. זה באמת פותח אפשרויות בשביל הסטודנטים בצורה שהם חושבים.. זה מאד שונה ללמד בפרסונס מאשר כל בית ספר אחר שהייתי בו, כי נגיד, אתה יודע, בצלאל זה בירושלים, זה כזה.. די מבודד (מחייכת). ייל זה בניו־הייבן שזו גם כן עיירה די מבודדת. מרחק בערך שעה וחצי נסיעה מניו יורק. אז אתה כאילו עובד ואתה לומד בואקום. אבל בפרסונס הסטודנטים לומדים באמצע ניו יורק, מסתכלים החוצה מהחלון וכאילו רואים את המקום שהם יעבדו בו. כלומר, הם נורא נורא נורא מודעים לשוק שהם הולכים להיכנס אליו, בצורה שהיא קצת לא טובה בעיני, או קצת מכבידה, קצת מלחיצה. אני מאד מאד אוהבת ללמד ואני כן חושבת שאם הייתי, אם היה לי איזה שהוא ניסיון בללמד לפני שהייתי סטודנטית בעצמי, בטח הייתי סטודנטית יותר טובה״.

עיצוב: שירה ענבר
עיצוב: שירה ענבר

הצורה שבה התחלתי ללמוד דברים אחרי שסיימתי את הלימודים היא פשוט פסיכית״.

באיזה מובן?

״אחרי שסיימתי את הלימודים התחלתי לעבוד ב-MTV, היה לי די מזל אני חושבת. אני הייתי די עמוק בתזה ולא חשבתי בכלל על לחפש עבודה. יום אחד קיבלתי מייל ממישהו שקוראים לו ריצ’רד טרלי, שהוא מעצב די ידוע, הוא היה המעצב של הגרדיאן, ועשה את כל השערים הפסיכיים שלהם. ההתמחות שלו היא לקחת אקטואליה ולתת לה טוויסט מצחיק, חצוף, עכשווי, צעיר. הביאו אותו ל MTV כדי להפוך את כל מחלקת החדשות של MTV על הראש. וכדי לעשות את זה הוא היה צריך קבוצה קטנה של מעצבים שיעזרו לו אז הוא קרא לכמה אנשים ואני הייתי ביניהם. מה שעשינו היה להגיע לשם כל יום בתשע בבוקר לפגישה עם העיתונאים של MTV, יש דבר כזה. היינו בערך חמישה מעצבים, כל מעצב היה מקבל מהעיתונאים שלושה סיפורים. עכשיו סיפור זה יכול להיות תספורת חדשה לג’סטין ביבר, וסיפור יכול להיות היום נהרגו בעזה שלושים אנשים. כי זה היה ב 2014 בתקופת המלחמה. היינו צריכים לשחרר קאט של הסיפור הזה ב-motion באורך של עשר עד חמש עשרה שניות, למצוא איזה שהיא דרך לבטא את הסיפור גרפית על טיים ליין״. 

מטורף. כמה זמן עשית את זה?

״קצת יותר מחצי שנה אני חושבת, שמונה חודשים אולי. זה היה במתכונת כזה פרילנס.. פה הם קוראים לזה משהו שקוראים לו פרמלנס, שזה כאילו פרמננט ופרילנס. זה בעצם הצורה של חברות פה קצת לדפוק את המעצב הקטן. אתה לא מקבל לא ביטוח רפואי, לא פנסיה, לא זכויות. אתה פשוט מקבל עבודה כל יום. משלמים לך יחסית טוב, אבל למחרת יכול להיות שלא תהיה שם. אבל האמת שהרבה מעצבים פה אוהבים את הפרמלנס הזה ואני עשיתי את זה בעוד הרבה מקומות אח”כ. אתה לומד איכשהו לנצל את המצב גם לטובתך״.

״אז בעצם כרונולוגית, אחרי MTV עבדתי שנה באגודה למלחמה באיידס, ואז אמרתי לעצמי אוקיי, אני מוכנה קצת להתפתח יותר והתחלתי לעבוד בסטודיו שקוראים לו  Eight and a Half, עבדתי בו יומיים בשבוע או שלושה ימים בשבוע, ואז גם התחלתי ללמד, כך שכבר אז היתה לי כזה הכנסה קצת יותר מעורבת ומלא זמן לעשות עוד דברים. ואז התחברתי לבחור ישראלי אוסטרלי שגדל פה, שקוראים לו Jay. הוא התחיל מין דבר כזה שקוראים לו Little Cinema, שזה פשוט הקרנות של סרטים במועדון לילה. הסרט בעצם קטוע וערוך מחדש עם התערבות חיצונית. ההתערבות החיצונית הזאת זה משהו שאני התחלתי לעבוד איתו עליו. נגיד החלטנו שבקטע מסוים בסרט אנחנו רוצים לעשות מין וידג’יי ולהביא להקה ולהביא רקדנים ואז אחרי ההופעה הקטנה הזאת הסרט ממשיך. התחלנו פשוט להרים את המופעים האלה. דרך ליטל סינמה התחלתי להכיר עוד מלא אנשים מעניינים, רקדנים, מוזיקאים. ולאט לאט הזמינו אותי או רצו לעבוד איתי בכל מיני קונטקסטים אחרים״.

את בעצם מדברת על חשיבות של פרויקטי צד, ואני מניח ש-Little Cinema לא התחיל מאיזה מטרה קפיטליסטית של תאגיד, לעומת דברים אחרים שאולי עבדת עליהם שהם כן שימשו למרקטינג בתפוצה רחבה. פה זה נשמע שפרויקט ״איזוטרי״, פתאום חיבר מלא דיסציפלינות שלא בטוח שדמיינת שתגיעי אליהם בכלל.

״לגמרי. לגמרי, לגמרי. וזה היה הדבר הכי כיף, בגלל שבעצם ב-Little Cinema אני הייתי זאתי שקובעת את הכללים בשביל עצמי, כלומר יחד עם Jay, וזה היה ממש אני. ואז העבודות שקיבלתי היו עבודות שרצו אותי, לא את היכולת שלי בפוטושופ. ברור שבליטל סינמה יש צרכי שיווק ויש דברים משעממים כמו, אתה יודע, לעשות את הקאבר לפייסבוק וכל מיני כאלה, אבל מצד שני יש תמיד את ההופעה, ואז בהופעה יכול להיות הכל. יכול להיות וידאו או איזה שהוא פלייר מעניין שאנחנו נותנים לאנשים. יכול להיות פוסטר, יכולה להיות תפאורה משוגעת. Little Cinema גדל מאז, כבר פעמיים עשינו סדרה במוזיאון ברוקלין.

Little Cinema
Little Cinema
Little Cinema

בעקבות התרחבות ליותר עבודה על בסיס פרילנס, ככה גם Eye of design הגיעו אלי״.

הופה

״כן. אז Eye On Design הם בעצם מין שלוחה די חדשה של AIGA״.

זה איגוד המעצבים האמריקאי?

״כן. זה איגוד שהוא בן מעל מאה שנה. ממש ארגון מכובד. אני לא יודעת אם אתה מכיר קצת את הצורה שבה הוא פועל, אבל נגיד יצא לי להיות פעם בכנס שלהם״.

תספרי לי מה קורה שם

״אז אתה בא לכנס שהוא בעצם סוג של כנס העיצוב המרכזי בעולם, ויש שם מלא אנשים מכל העולם. מי שמדבר על הבמה זה למשל המעצבת הראשית של צ’יפוטלה, שזו רשת ענקית של אוכל מקסיקני פה, או זוג מעצבים מנאסא, או אנשים מפנטגרם, אנשים שהם פשוט ג’יינטס כאילו.. בין אם זה מותגי על כמו קוקה קולה או אנשים שהם סופר מפורסמים כמו מייקל ביירות. בעצם אין ממש במה לקול היותר צעיר ויותר עכשווי ותכלס כוח הקניה היותר גדול, שהוא על social media, שהוא כל היום באינסטגרם (מחייכת). ממש יש הרגשה שקהל היעד הוא הרבה יותר.. לא רוצה להגיד מעונב, אבל הרבה יותר מסורתי ולא לגמרי עכשווי. ואז הם הקימו ב 2014 את eye on design שזה הבלוג היותר צעיר של AIGA. העורכת הראשית היא פארין דראם, יש לה חוש ממש טוב לכתיבה על עיצוב, למעצבים שעובדים בצורה אינדיבידואלית, או עם חברות אבל מצליחים איכשהו לשמר אישיות או לפתח אישיות. ואני חושבת ש-Eye on Design מצליח בצורה מאוד אלגנטית ומאוד מוצלחת לדבר על עיצוב בצורה עמוקה, ועדיין לא לפגוע באף אחד. כי נגיד אחת הבעיות של כתיבה על עיצוב זה שיש מין הרגשה שאי אפשר להיות ממש ביקורתיים, יש תמיד פחד לדרוך על אצבעות של אנשים. והם הצליחו.

הקשר שלי איתם נוצר כשהכתבת שלהם, מדלין, פשוט פנתה אלי לפני שנה וביקשה לעשות ראיון איתי. בראיון הצליחה לחבר ממש טוב את מי שאני לעבודה שלי, למאיפה באתי ומה שאני חושבת. ואז אחרי כמה חודשים הם התחילו להוציא את המגזין המודפס שלהם. את הגיליון הראשון עיצב מעצב ממש מוכשר אירני, שקוראים לו מזיאר. הגיליון השני היה בנושא psyche – פסיכדליה. הם פנו אלי ואמרו שהעבודה שלי נורא התאימה להם לנושא, ושהם היו ממש שמחים לעבוד איתי על זה. ואז זהו, זה התחיל וזה היה ממש כיף. ואני לא יכולה, אין לי אפילו מילים לתאר כמה הצוות שעובד שם הוא מעולה״.

איפה הוא יושב?

״בבניין היסטורי ממש מהמם בדאון טאון של מנהטן וזה בעצם ה headquarters של AIGA בניו יורק. ומצחיק, כי כל המערכת שם זה הכל נשים. אין שם אפילו כתב או עיתונאי גבר אחד. העורכת הראשית והמקימה היא אישה, יש לה עוד ארבע עיתונאיות, ויש להן גם מעצבת בית מדהימה שקוראים לה טלה, היא בחורה לבנונית שבדיוק סיימה את התואר השני שלה ב SVA , נהיינו חברות נורא טובות בתהליך של העבודה. המערכת שלהן עובדת בצורה מדהימה, כלומר אין שום מתיחויות, כל דיון שיש שם הוא ממש דיון בונה ומעניין. וזה היה פעם ראשונה שעבדתי על פרויקט שכולן היו בו נשים וזה לדעתי היתה חוויה הכי כיפית שהיתה לי בחיים״.

במה זה שונה מחוויות אחרות?

אני הרגשתי, ואולי זאת בעיה שלי, שבמקרים שהיה לי בוס גבר היה לי קצת יותר מסובך לקבל את המרות שלו באיזה שהוא מקום. הרי כשאתה מעצב אתה גם עובד עם ארט דירקטור או קרייאטיב דירקטור ולפעמים אתה נתון למרותם ואיכשהו זה התערבב לי קצת עם יחסי כוחות מגדריים. ב eye on design פשוט לא היה מין שלב נוסף כזה, זה הרגיש יותר שאנחנו פשוט חבורה של פרטנריות והכל היה מאוד מאוד ענייני ומאוד מקצועי ולא מוזר או כוחני בכלל.

עיצוב: שירה ענבר. צילום: Tala Safie
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Tala Safie
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Tala Safie

אז איך זה בעצם, איך עובדים על מגזין כזה? כמה זמן עובדים, קראת את הכתבות, לא קראת?

״כן קראתי הכל (מחייכת). אני יודעת שיש מין דיון כזה.. אז רגע, מעצב שעובד בעיתון צריך לקרוא את כל העיתון? אבל כשאתה בא להיות מעצב אורח על גיליון אז תקרא אותו, זה לא כזה נורא. התחלנו לעבוד ביחד אני חושבת במרץ או אפריל, הן הסבירו לי מה נושא העל, הן כבר מראש הזמינו אותי גם כן לכתוב כתבה ולהשתתף בתוכן. לא הבנתי כמה שזה היה חשוב לי עד שהן לא הציעו את זה. ראיינתי מעצבת שקוראים לה Homa Delvaray היא מעצבת אירנית, מעצבת פוסטרים שפשוט יעיפו לך את המוח, אתה לא ראית דבר כזה. היא כבר עובדת מלא זמן, אני זוכרת שנחשפתי אליה עוד בבצלאל, ופשוט העיף לי את המוח. זה מין תלת מימד, ממש ממש משוגע. אז זה היה חלום שלי לדבר איתה, וחשבתי שזה יהיה מושלם לנושא של פסיכדליה עכשווית והם אמרו לי יאללה, תראייני אותה. הם נתנו לי תקציב וממש התייחסו אלי בתור עיתונאית, לא בתור מעצבת כזאת שרק מסדרת דברים על הדף.

אז ישבנו, הן הסבירו לי על הנושא ונתנו לי את כל הכתבות שיהיו ופתחו פשוט מין פולדר בגוגל דרייב עם כל ה in progress articles והייתי חשופה לתוכן מההתחלה, תוך כדי ההתהוות שלו. אז גם היה לי עם מה לעבוד, וגם היה לי ממה ללמוד בעצם. בסופו של דבר במשך כמה חודשים כשעוד ועוד תוכן התווסף, אני מצידי בחנתי מה הקונספט של הספר, זה קצת אולי כמו איזה שהוא פרויקט מיתוג (מחייכת), איך הקונספט מתחבר לדברים כמו ה title pages או איך קונספט מתחבר לצבעוניות למשל. ונגיד הסיבה שבחרתי להשתמש בכתום הזוהר הזה, זה כי באמת הרבה פוסטרים פסיכדלים מהסיקסטיז השתמשו בצבעים זוהרים. הפעם הראשונה שהם עשו את זה בכלל באה מהעולם של שילוט דרכים. זה מאוד מאוד עניין אותי, כי חשבתי ש.. אתה יודע, מסע פסיכדלי או טריפ זה בעצם מין מסע ומה יותר נכון מאשר להשתמש בצבע שהשתמשו בו באופן מקורי בשביל שילוט והתמצאות בדרכים בשביל קטלוג שהוא על מסע באיזה שהוא מקום״.

ומבחינת תקציב של חומרים, בהתייחס לצבעוניות, הדפסה, ועד פונטים, כמה יש מגבלות בעצם בתוך דבר כזה?

״לדעתי קצת פינקו אותי בפרויקט הזה. הן היו מאד מאד פתוחות לגבי הכסף והיתה לי גישה למסמך של כמה כל דבר עולה, מההדפסה ועד כמה משלמים לכל בן אדם שכתב משהו, אז זה היה נחמד ודי חוויה מעניינת בשבילי לדעת מה התמונה הכלכלית. בית הדפוס כן שילם על חלק מההדפסה וכל הנייר היה בעצם תרומה״.

״אולי זה אופטימי אבל פשוט תעשה את העבודה הכי טובה שלך, תהיה הכי טוב, תהיה נחמד לאנשים ופשוט היקום יעשה את העבודה שלו״.

כמה פונטים יש שם סך הכל?

״אז יש די הרבה. אני.. כמו שאולי שמת לב, טיפוס די מקסימליסט. יש פה ארבעה פונטים, עם מדי פעם יציאות של נגיד אות ראשונה גדולה בפונט פסיכי. הטקסט הרץ הוא סטמפל שניידלר, שזה מין פונט קצת יותר קלאסי, קצת בהשפעת ארט נובו. הוא עוצב בגרמניה ב 36. ואז אני משתמשת גם בקופר לייט שזה פונט אמריקאי משנות העשרים ואז בשני פונטים יותר חדישים – דרוק של commercial type שהוא מין פונט נורא קונדנסט וכוחני קצת, ואז פייבוריט שזה פונט של דינמו שהוא קצת יותר פשוט וסטנדרטי ומגניב. יש חלק שאני כותבת על כל הפונטים במגזין. בכל גיליון הם נותנים ספרד לדיזיינר״.

שיפרט על התהליך העיצובי?

״כן. כלומר יש לך בתור מעצב ספרד שלם שאתה כותב על התהליך שלך, על ההחלטות שלך, זה גם כן מין פינוק מאד גדול. לא תמיד יש במה, יש ממש סקרנות אמיתית ובמה מאוד מאוד גדולה למעצב. או מעצבת.

הקטע המצחיק הוא שנגיד עכשיו, למרות שיש לי סטודיו משלי ואני כל הזמן עובדת על פרויקטי פרילנס, אני גם עובדת פול-טיים. אתה מכיר חברה בשם square space?״

כן, פלטפורמה לבניית אתרים.

״בדיוק. אז אני הוזמנתי להגיע לשם בדצמבר ולעבוד על המותג שלהם. לא לעצב אתרים, אלא לעבוד על חווית המותג וכל התוכן שהמותג מייצר. כי הרי מותג היום הוא לא רק style guide, הוא פיד שלם של תוכן שהם מייצרים, בין אם זה ל social media או מגזין או אירוע פופ אפ. אז התחלתי לעשות את זה ומה שנחמד זה שהם מאוד תומכים גם בעבודה העצמאית שלי ומאד מאפשרים. הם מבינים שהרבה מעצבים נהיים דווקא מעצבים יותר טובים כשהם עושים עוד דברים חוץ מהעבודה שמוטלת עליהם. אני מקווה שיהיו עוד מקומות כאלה״.

מטריף. אז סקוורספייס מתכננת להיות בלעדית איתך או שתמשיכי לעשות תמהיל כזה של פרויקטים?

״תמיד תמהילים״.

זה שומר אותך רעבה?

״זה שומר אותי ערה, מעוניינת ומעורבת. בהתחלה כשסיימתי ללמוד חשבתי שאני אמצא עבודת חלומות באיזה סטודיו או משהו כזה, אבל עם הזמן פשוט למדתי שאני הכי שמחה כשיש מגוון ושדברים קורים כל הזמן. יכול להיות שבשלב כלשהו אני אמשיך הלאה מסקוור ספייס או שאני אפתח משהו שהוא לגמרי משלי, אבל בסופו של דבר אני תמיד אמצא איזה שהיא קונסטרוקציה שמאפשרת לי לעשות הרבה דברים ביחד.

אני חושבת שאם יש לך הכנסה מעורבת אז יש לך קצת יותר חופש בלא לקחת רק עבודות שמשלמות מלא כסף. הרבה מעצבים פה גם יש להם סטודיו משלהם והם גם מלמדים למשל. אז יש כמה מקורות הכנסה, ויש כאילו אפשרות לקחת פרויקטים שלא מכניסים הרבה כסף, ומצד שני לעשות פעם ב- פרויקט גדול יותר שיתן יותר כסף. וכן, אני בת שלושים עכשיו ואני מרגישה שכל העבודה שעשיתי בשנות העשרים בעצם גרמו לי להרבה תובנות טובות שפשוט עוזרות לי להמשיך הלאה. אולי זה אופטימי אבל פשוט תעשה את העבודה הכי טובה שלך, תהיה הכי טוב, תהיה נחמד לאנשים ופשוט היקום יעשה את העבודה שלו״.

עיצוב: שירה ענבר, MTV
עיצוב: שירה ענבר
עיצוב: שירה ענבר, TASTE TALKS AWARDS
עיצוב: שירה ענבר, MAC

תמלול הכתבה: רות שטרן

יש פה ממתקים רציניים

untold

Torino Graphic Days VOL3

מתחם תעשייה ישן התחפש לאחד ממתחמי העיצוב הגרפי והאיור הגדולים של איטליה. שלושה ימים של הוללות ויזואלית, הרצאות וסדנאות ממיטב היוצרים בעולם. היינו שם לסקר את האירוע.

קרא עוד »
ידיים שמאליות, יערה קאס. גיליון 1
untold

׳ציפור הרפש׳ שוברות את הקיר הרביעי

מאי 2017, שלוש מאיירות משחררות לאוויר הסייברספייס את ׳ציפור הרפש׳, וובקומיקס חינמי, עצמאי וחתרני. אסופה של מאיירות ומאיירים תחת נושא אחד – ׳העתיד׳. לרגל יציאתו של הגיליון החדש – ׳קלישאות׳, שוחחנו איתן בצ׳אט על האתר ועתיד הקומיקס.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: , , ,

מדריך מתנות למעצבים ומעצבות

ottoGraphic

מדריך מתנות למעצבים ומעצבות

יואו, איזה סיוט זה לקנות מתנה למעצבים ומעצבות. לא נורא, רגע לפני הכריסמס וימי ההולדת שלנו, הגיע הזמן למדריך שמסדר לך את החנויות הכי שוות. לא רק למעצבים/ות, אלא גם לאנשים סקרנים במיוחד. מומלץ לגזור את האשראי לפני קריאת הכתבה.

Department Store

אנא מכם ומכן, אל תכנסו לחנות הבאה. מדובר באוסף מדהים וחסר אחריות משלל יוצרים ויוצרות בעולם. מה תמצאו שם?
פרינטים מהממים, Posterine, פוסטרים, גלויות, Stationery (אין לזה מילה בעברית), ספרים, סיכות, לוחות שנה בריזוגרף ועוד ועוד. שפע מטורף.

Yonil

כבר כמה שנים שהמעצב והמאייר יונתן לקס, AKA – יוניל, מייצר חולצות, פרינטים ופוסטרים בסטנדרטים של חו״ל. הדבר הזה לא מובן מאליו בכלל. מאיכות המוצרים עצמם ועד האריזה המהממת עם החותמות והנייר הירוק־זרחני. שווה מאוד והמחירים סבירים לאללה.

Counter Print

חנות ספרים מטריפה שהוקמה אי־שם ב-2008 על-ידי זוג מהמם (שמם טרם אותר), שהגו את הקונספט שלה בפאב. בגדול, המוטיב החוזר פה הוא אוצרות. ספרי עיצוב ואמנות מיוחדים, מרתקים, שונים. מוכרים יותר ומוכרים פחות. החנות משמשת גם כהוצאת ספרים שמוצעים למכירה באתר. תוכלו למצוא גם מגזינים, דברי פרינט יפים לשולחן העבודה, פריטים לילדים ועוד.

הכי שווה? ספרי העיצוב בקטגוריית הוינטג׳. מדובר באסופה נדירה במיוחד וחד־פעמית. שווה לשים ליד המחשב ערימת ניירות טואלט כדי לנגב את הריר שינזל על המקלדת.

Stack

חנות המגזינים הכי טובה באינטרנט, עם עלויות משלוח שפויות לגמרי. הבעלים הוא Steven Watson המתוק, והם נפתחו אי־שם ב-2008. מתרכזים בעיקר במגזינים עצמאיים. יושבים בלונדון ושולחים לכל העולם. מעבר למנוי החודשי שבו מקבלים בכל חודש מגזין אחר, חדש ומפתיע (באמת, מגזינים שבחיים לא שמעתי עליהם), ישנה חנות ׳רגילה׳ שבה ניתן להזמין מגזינים יפיופים במיוחד. תאמינו לי, זה לא חוקי הדבר הזה.
בכל שנה ישנה תחרות מגזינים מטעם Stack, כך שלגמרי שווה להציץ על הרשימות שלהם ולעלעל בערוץ הדפדופים שלהם ב-Vimeo.

גילוי נאות: הכותב מנוי לשירות החודשי שלהם, במסגרתו נשלח בכל חודש מגזין אחר בהפתעה ובעלות סבבה (אזור ה-10 ליש״ט).

Dekel Hevroni

דקל חברוני הוא ממעצבי המוזיקה הכי מוכשרים בארצנו הקטנה. בעידן שבו מסתפקים בפוסטרים שחור־לבן על נייר זרחני, חברוני מדפיס את כל הפוסטרים שהוא מעצב בדפוס משי במספר שכבות. התוצאה? ממתקים ויזואלים שכיף לתלות על הקיר!
אף על פי שהאתר שלו נטול חנות אינטרנטית, מומלץ לשלוח לו מייל לגבי פוסטר ספציפי שהדליק אותך באתר או באינסטגרם שלו ולרכוש. הם באיכות גבוהה מאוד על ניירות משובחים.

NAMA

נעמה בן משה התחילה דרכה כמעצבת טקסטיל, ולאט לאט האיורים שלה קיבלו נפח תלת־מימדי ועברו לעולמות הבד והטקסטיל. המוצרים הנפלאים שלה גורמים לחיוך מפגר על הפנים והקו האיורי הספציפי שלה קם לתחייה בחנות האונליין שלה. תמצאו שם בובות, כריות, שמיכות לתלייה, תיקים ועוד. וזה עוד לפני שדיברנו על איך היא אורזת יפה את המוצרים.

The Silent Giants

אם בעיצוב פוסטרים עסקינן, מאחורי המותג הנ״ל עומד המעצב הגרפי Christopher Everhart, שביומיום שלו הוא בכלל ארט־דיירקטור בחברת מקאן העולמית (והסחית). אבל, את התשוקה של כריסטופר אי־אפשר לעצור, ולכן הקים את The Silent Giants ב-2006 בדטרויט, ארה״ב. תמצאו בפנים פוסטרים רשמיים שעוצבו והודפסו בדפוס משי מהמם להופעות של:
Jack White, Leon Bridges, The National, The Dead Weather, The Flaming Lips ועוד ועוד.

ottoGraphic

טוב, זה מדהים ממש. המאייר והמעצב Otto Dettmer הוא צבא של איש אחד – הקים באופן עצמאי הוצאה לאור של פנזינים, חוברות הוראות לדפוס משי וספרי אמן – שכולה נעשית באופן ידני למהדרין. הוא יושב במערב אנגליה (ליד Bath), מדפיס בסדנה שלו, ואף כורך בעצמו.
יצא לי לפגוש אותו ביריד פנזינים בלונדון, ואיכות ההדפסה והעיצוב של ההוצאה לאור מעוררים השראה. אין שם פריטים סתמיים, והמחירים הגבוהים (יחסית לז׳אנר) מוצדקים לאור העבודה האינטנסיבית על כל אחד מהם.

All-You-Can-Eat Press

אם הגעתם עד לכאן, כנראה שאתם רעבים וסקרנים במיוחד. קהילת העיצוב והאמנות ידועה בגרגרנותה, ולכן קמה ההוצאה הנ״ל, לספק לפודיז ברחבי העולם מדריכי אוכל לפי נושאים ומיקומים. פיצה, ראמן, המבורגר ואוכל סיני בניו־יורק, קרואסונים ושוקו חם בפריז ועוד. מדובר במדריכים המודפסים באופן דו־צדדי שמתקפלים קטן־קטן וכיף לנווט איתם ברחובות, או סתם לתלות כפוסטר במשרד. שווה לקרוא את הטקסטים, יש שם מחקר מקיף ומעניין. איכס! תנגבו את הריר.

יש פה ממתקים רציניים

ivan-kovac-562539-unsplash
אספרסו קצר

פקק תנועה

גלית גאון מדברת על סצנת העיצוב המקומי בכתבה למדור עיצוב, ואנחנו מרגישים בפקק מחשבתי אחד גדול. בואו נחשב מסלול מחדש.

קרא עוד »
Mixtapes

Mixtape – YONIL

כולם מכירים כבר את הטעם הויזואלי של Yonil ואת המרצ׳נדייז שהוא מוכר, אבל רגע, אתם מכירים את הטעם המוזיקלי שלו? אם עוד לא, היום יש לכם

קרא עוד »
Julia Barashkova‏ (Photography: Aya Wind)
untold

יוליה ברשקובה לא נחה

יוליה ברשקובה היא אדריכלית ביום ומולטיטסקרית של פרוייקטים אישיים בלילה. לצד עבודה במשרד לאדריכלות נוף ועיצוב עירוני, היא גם עוזרת מחקר במכון לחקר הטקסטיל בשנקר. בין לבין, היא משתתפת בשבוע האיור 2018.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: , ,

אסף ארביב לא מוותר על הפיזיות

אסף ארביב (צילום: נעמי מרוז)

אסף ארביב לא מוותר על הפיזיות

המעצב והצלם אסף ארביב לא אוהב להיצמד למובן מאליו. כבר בלימודים בשנקר, כשכולם רינדרו תלת־מימד כמו משוגעים עד שעה לפני ההגשה, הוא החליט לצלם פיזית, בוידאו, את חומרי הגלם. ההחלטה האסתטית הזו והסזיפיות הגלומה בתוכה, הכתיבה לו קו לא קוהרנטי, מעניין ואחר.

Robert - The Mechanic

איך גילית את התשוקה דווקא לתחום הוידאו, ואיך הגעת ללימודי תקשורת חזותית בשנקר?

״בבה”ד 1 יש אולם קולנוע. עם מושבים רכים בצבע אדום והכל. הוא משמש בעיקר להרצאות גדולות ומנומנמות שמה שקורה בהן בתכלס זה שאתה מנסה לנמנם והמפקדים שלך מנסים לתפוס אותך מנמנם ולתת לך שבתות. חוצמזה, בסוף הקורס מקרינים את הסרטים הפלוגתיים של מול כל הגדוד. הייתי אחראי על הסרט של הפלוגה שלי ועשיתי סרט ברמה לא רעה שהוקרן בקולנוע (!) של בה”ד 1.

ההתרגשות הייתה בשיאה וכמה דקות לפני ההקרנה אמרו לי שאני הולך לתורנות מטבח ולא זכיתי לראות את הסרט בקולנוע. באסה. יומיים אחרי הצלחתי לארגן הקרנה אישית בקולנוע וזה היה מרגש והרגשתי כמו סקורסזה, וזה עשה לי צמרמורת.
באותה נשימה בה״ד 1 הדביק לי עוד 3 שנים של צבא לחיים, וכשהן תמו הבנתי שאני צריך לעזוב את הקריירה הקסומה הזו וללכת להגשים את עצמי בשבילי ולא בשביל המערכת, אז ניסיתי להתקבל לשנקר ובצלאל. העדפתי שנקר כי בבצלאל אין ים. לא התקבלתי לבצלאל. התקבלתי לשנקר״.

מה הדבר הכי משמעותי שלמדת במהלך התואר?

״שסטורי־טלינג זה הכל, וסטורי־טלינג מילולי זו הברירה האחרונה. שאני מעדיף קולנוע מעוצב מעיצוב קולנועי.
אפשר ליצור סצנה עגולה ומרגשת רק באמצעות קומפוזיציה, עריכה, קצב ודמות. אלו כלים מאוד חזקים ולא תמיד צריך לומר מילולית את מה שרוצים לומר. לרוב זה אפילו מחליש״.

רוצה להדגים על שני פרויקטים שעשית במהלך התואר ושם זה בא לידי ביטוי?

״בשמחה! אחד התרגילים היה לעשות וידאו של 20 שניות לאלטר-אגו שלנו. אז מכורח הנסיבות (עבדתי בחנות אופניים) המצאתי לעצמי אלטר־אגו של מכונאי אופניים סוטה שלא ברור מה הוא אוהב יותר, נשים או אופניים. בדיעבד, אני לא בטוח שזה מכורח הנסיבות ואולי זה באמת האלטר־אגו שלי.

וידאו נוסף היה ליצור טריילר לאירוע הפצ’ה קוצ’ה 19 בתל אביב, אירוע שמאגד תחתיו ערב-רב של נושאים ומרצים והמוביל של הפצ’ה קוצ’ה הוא הרצאה עם 20 תמונות, ולכל תמונה 20 שניות בלבד, סה”כ 6:40 דקות. השתמשתי במוטיב ה-20 החוזר ובמגוון המאוד רחב של הנושאים כדי ליצור את הטריילר״.

סטורי־טלינג זה הכל, וסטורי־טלינג מילולי זו הברירה האחרונה.

היה מאוד מרשים לראות את הפרויקט של פצ׳ה קוצ׳ה במסך הגדול בהיכל התרבות. מה מושך אותך בעבודה עם חומרים פיזיים? תוכל להסביר על הגריד שיצרת בסרטון והחוקיות של החומרים? זה יהיה נפלא.

״הגריד הוא הפרשנות שלי להרצאה, כלומר כל גריד כזה הוא שבלונה זהה (מסגרת הזמן של ההרצאה בפצ’ה קוצ’ה) אבל בתוכו קורים דברים אחרים לגמרי – וכששמים את כולם יחד זה יוצר סינרגיה שאי אפשר לשחזר כי כל קצה מתחבר לקצה אחר ונארגים שם סיפורים שהופכים לערב אחד שכולו גוש של רגש, קצב וצחוק. נראה לי שזה מה שאני אוהב, רגש קצב וצחוק יפה.

את החומרים בחרתי מתוך משפך מסקרן… דברים פיזיים שנראים מלמעלה אותו דבר אבל ברי זיהוי (סוכריה על מקל, גולות, סטיקלייט) או לחילופין דברים אמורפיים לחלוטין עם קשר ויזואלי מובהק ל”הרצאה” הקודמת שלהם – לדוגמא 20 קוביות ג’ל של ליסטרין (היה לי ריח של מרפאת שיניים 3 ימים בבית ותודה למיכאל). אני חושב שיצירה מתוך מקום שכבר “קיים” ובר השגה קוסם לי הרבה יותר כי איפשהו אני מתמודד עם מה שיש יותר טוב מאשר לייצר מאפס, אולי בגלל זה אני לא נמשך לפוסטרים ולוגואים״.

אסף ארביב (צילום: נעמי מרוז)
אסף ארביב (צילום: נעמי מרוז)

בוא נדבר רגע על פרויקט הגמר. איך התגבש הרעיון? מה היה לך קשה? ממה נהנית?

״ידעתי שאני רוצה לעשות קליפ. תמיד קוראים בראיונות עם אנשים שהם אומרים “ידעתי שאני רוצה X” אבל באותו רגע אתה אומר לעצמך “מה זה ידעתי? מה זה החארטה הזאת? אבל אם מנטרלים את כל מה שמגיע עם הפרוייקט גמר ועוצמים עיניים רגע ומנסים להיזכר מה מבעבע מתחת לכל השכבות האלה של הביקורת והסביבה והטרנדים – יודעים מה רוצים

אז רציתי לעשות קליפ. ביקשתי מהמנחים שלי בפרוייקט (רוני עזגד וגיא חרלפ כפרה עליהם) שיעזרו לי למצוא שיר והם מצאו לי את “פרפרה” של אריאל ויעל פוליאקוב, קאבר עדכני לגרסא המקורית של צביקה פיק וג’וזי כץ. אחרי 12 שניות בשיר הבנתי שזה השיר ואחרי כל השיר הבנתי שזה מן טיול תודעתי בתוך העולם הרגיל בעיניים של מישהו שכל מה שהוא רואה ב4 שנים האחרונות זה עיצוב. אחרי אינסוף ניסיונות להבין מה יהיה שם (נשללו אופציות הפקתיות מורכבות להחריד – דבר שלרוב הופך פרוייקטים ליותר מהודקים ונכונים) התגלגלתי עם האוטו לשטיפת מכוניות. אתה פשוט יושב שם ומסתכל על זה (וזה מאוד יפה) ונפל לי האסימון שהקליפ צריך להיות עשוי מדברים יומיומיים מאוד – ויפים מאוד. ואם הייתי יכול – מה הייתי עושה איתם. התחלתי להתבונן בדברים שאני רואה כל יום, צילמתי אותם והתחלתי ללוש אותם עד שזה יצא.

זה היה קשוח מכמה סיבות:

  1. זה קליפ שאין בו נרטיב שגרתי (סטוריטלינג, זוכרים?) אלא החלקה בעולם שבו ההתבוננות מייצרת את הנרטיב וההקשרים נוצרים בעיני המתבונן.
  2. לא היו לי הרבה רפרנסים מעולמות עיצוביים.
  3. המשיכה שלי לקולנוע ניגחה אותי כל הזמן עם השאלה המהותית – האם הציר העיקרי הוא היופי או הנרטיב?

בסוף החלטתי שהיופי הוא הקו המנחה והנרטיב הוא שהיופי הוא הקו המנחה. נהניתי מאוד ליצור קומפוזיציות יפות מחומרים קיימים וממש לדמיין ברגע הצילום מה אני עומד לשבש בפוטג’״.

התחלתי להתבונן בדברים שאני רואה כל יום, צילמתי אותם והתחלתי ללוש אותם עד שזה יצא.

MOKO - Real Original Fun
MOKO - Real Original Fun

נהדר. איך בונים מותג עצמאי? במה זה כרוך? ספר איך זה התגלגל ומה קורה עם זה היום.

כשסיימתי ללמוד התלבטתי מאוד אם לנסות למצוא עבודה כאיש מושן גרפיקס בסטודיו ולהתענג על הפריווילגיות שיש לשכיר או ללכת להיות עצמאי ועשיתי, כמו בגן, טבלה של בעד ונגד להיות עצמאי; ויש הרבה בעד והרבה נגד, ובסופו של דבר הם מתקזזים, אבל הדבר היחיד שאי אפשר לקחת לשכיר הוא שאתה לומד *המון* דברים שלא בהכרח פגשת בלימודים. אז החלטתי להיות עצמאי ולהכריח את עצמי ללמוד – והרבה. טוטוריאלים, הרצאות, נסיונות בפרוייקטים שלא עשיתי אף פעם. בודק את הגבולות ומשייף את היכולות שלי כל פעם קצת.

מה שלא מספרים לך זה שהרומנטיקה לא תמיד הולכת יד ביד עם המציאות. צריך להרוויח כסף, רגע, צריך למצוא לקוחות, רגע, צריך להבין מה אני מוכר, רגע, צריך להתחכך עם מיליארד בירוקרטיה. אבל.. כשעוברים את זה, ועוברים את זה, יש לזה סיפוק אדיר כי ככל שעובר הזמן אנשים מוכנים לשלם יותר בשביל מה שאתה אוהב לעשות. אבל אל תטעה, זה לא יומיים. זה לוקח זמן וזה דורש את כל הלב והנשמה שלך. אסור לשכוח שבסוף זה לחבר ביזנס ופלז’ר.

איך בונים מותג עצמאי? בתור התחלה צריך להבין מה המוצר שאתה מוכר וחשוב לא פחות – למי אתה מוכר אותו. האם יש משהו שמבדל אותך משאר האנשים שעושים את זה כבר? כן? תראה את זה לעולם. שים את זה באינטרנט. לא את מה שכולם עושים. את מה שאתה עושה. וחשוב לא פחות – תתייחסו לעצמכם כבעלים של חברה ולא כמישהו קטן שעובד בבית. תתלבשו בבוקר לעבודה ותייצגו דמות שהייתם רוצים מאוד לעבוד איתה.

היום אני עוסק בבימוי ועריכה של סרטונים קצרים ובינוניים (קליפים, דוקו, סרטים קצרים, קמפיינים לבחירות ואפילו קצת מוקומנטרי שתכף קורה).

דבר נוסף בנוגע למותג עצמאי: במוסדות החינוך הגבוה לעיצוב מלמדים אותך להיות מעצב פורץ דרך ולבעוט במוסכמות אבל לא נותנים לך כלים פרקטיים להיות כזה – זאת אומרת שמכוונים אותך להיות מעצב טוב ופרוע בתוך הסטודיו של הבוס שלך. לא מלמדים אותך למכור, לא מלמדים אותך לבנות מותג לעצמך, לא מלמדים אותך לתמחר. מאלפים אותך להיות מעולה בלרוץ להביא מקל אבל לא למצוא את המקל בעצמך. 

מה נותן לך השראה?

“מוזיקה ללא ספק. זה משהו שאני לא מצליח להבין, איך לחיצה על מיתרים וקלידים מצליחה לעורר כזה רגש. זה מדהים ואני רוצה ליצור את אותו הדבר – עם הכלים שלי (ועם מוזיקה!)”.

טריילר לסרט "דיינו" של נעמי מרוז שאסף ערך. הוקרן בפסטיבל קאן וזכה בציון לשבח בפסטיבל סרטי הסטודנטים ת"א

יש פה ממתקים רציניים

אסף ארביב (צילום: נעמי מרוז)
untold

אסף ארביב לא מוותר על הפיזיות

המעצב והצלם אסף ארביב לא אוהב להיצמד למובן מאליו. כבר בלימודים בשנקר, כשכולם רינדרו תלת־מימד כמו משוגעים עד שעה לפני ההגשה, הוא החליט לצלם פיזית, בוידאו, את חומרי הגלם. ההחלטה האסתטית הזו והסזיפיות הגלומה בתוכה, הכתיבה לו קו לא קוהרנטי, מעניין ואחר.

קרא עוד »
untold

תחת לחץ

ריחות של דיו טרי, רחשי סכיני החיתוך המפלסות דרכן בעץ, אורות בוהקים הצורבים את התמונה בכימיקלים רגישים לאור וחריקות מכבשי המתכת, הן התוספות הצבעוניות שמוסיפים

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: ,

נעמה בן משה עושה קסמים בטקסטיל

נעמה בן משה

נעמה בן משה עושה קסמים בטקסטיל

מעצבת הטקסטיל נעמה בן משה עברה דרך מרתקת מהלימודים בשנקר ועד המותג העצמאי שפתחה – NAMA – שהתחיל בכלל בברלין. היום היא משתפת פעולה עם יוצרים מוכשרים אחרים ולוקחת השראה מעולמות מופלאים, וזה זמן לא פחות ממדהים לעצור ולהתבונן בדרך שעשתה.

נעמה בן משה
נעמה בן משה - צילום : פולי שאול

רוצה להציג את עצמך בכמה מילים, רגע לפני שנצלול פנימה אל הדרך היצירתית שעברת?

״אני נעמה, מעצבת טקסטיל בהכשרתי, בת 30 מתל אביב. סיימתי את לימודי במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר לפני כ־3 שנים. הכי אוהבת חומוס וסושי ויכולה לאכול את שניהם כל יום (פחות ביחד). לא אוהבת צבע חום. השראה – דונה וילסון, כמובן. דונה היא מעצבת טקסטיל עם עסק משגשג כבר 15 שנים, יצרה מותג עם שפה אישית מובהקת וכל הדברים שלה יפים״.

איך הגעת ללימודי טקסטיל בשנקר? מאיפה התשוקה לבדים?

״האמת שהכרתי את התחום ממש מעט לפני תחילת הלימודים (כמעט כמו כולם?) תמיד ידעתי שאני יכולה לעשות דברים עם הידיים וללמוד עיצוב. כשחיפשתי את התחום שמעניין אותי במיוחד, התלבטתי בהתחלה בין עיצוב אופנה לתקשורת חזותית. הרגשתי שאני רוצה ליצור עם הידיים ועם חומרים, ועולם האופנה פחות קרץ לי. ואז שמעתי על טקסטיל והבנתי שזה בדיוק מה שחיפשתי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. יש לי חיבה גדולה לבדים מכיוון שזה חומר רך, גמיש, וצבעוני שמאפשר עולם ומלואו. בעצם אפשר לשלב איתו את כל התחומים״.

מה הדבר הכי חזק שלמדת במהלך התואר?

״הדבר הכי חזק שלמדתי בלימודים הוא להאמין שאפשר לעשות כמעט מה שרוצים. לשבור גבולות ולהגשים חלומות קטנים״.

עיצוב: נעמה בן משה
עיצוב: נעמה בן משה

איזה גבולות היו במהלך התואר ונשברו?

״יותר כמו עיקרון שאין כזה דבר אי אפשר. אני חושבת שזה משהו שטמון גם באופי הישראלי״.

גיליתי באתר שלך פטרנים של באוהאוס ואת Wilderme, יכולה לספר עליהם?

״הפורטפוליו מורכב מעבודות מהלימודים וגם מהפרויקטים שאחרי. בלימודים עולם ההשראות וסוגי הטכניקות שספגנו היו מאוד מגוונות. פרויקט הבאוהאוס היה חלק מקורס בשנה ב’ שעובר כל סטודנט לאריגה (תחום ההתמחות הראשית שלי, דרך אגב) למדנו על התנועה, הלך הרוח של התקופה והאנשים שיצרו בה, ומתוך זה יצאנו לקולקציות אישיות של אריגים. 

Wilderme היה גם בשנה ב’ והיה מתוך קורס של מבוא לעיצוב אופנה. באותו זמן התעניינתי מאוד בתלבושות גוף גרוטסקיות ומבנים טקסטיליים שמתייחסים לגוף ומקצינים אותו. הפרויקט היה בהשראת תופעת ה-wilderman שזה בעצם צורת לבוש של עמים אירופאיים שונים בתקופת החורף (ובפסטיבל החורף). סוג של פולקלור מאוד ייחודי שכולל תחפושות שונות ומשונות. השראה נוספת הייתה בול העץ. אני תמיד נהנית לקחת נושאים שונים ולהתיך אותם לכדי פרויקט אחד״.

מפתיע לגלות שאין קשר בין שני הפרויקטים הללו למותג העצמאי שפתחת, ששם נוכח האיור בצורה משמעותית. יכולה לספר על איך ולמה התחלת?

״ובכן, הדרך לגילוי העצמי היא ארוכה. האיור תמיד נכח בעבודות שלי, גם כשנדמה שלא. תמיד ציירתי, זה למעשה היה בארגז כלים שלי עוד לפני הלימודים. היה בי הרצון ללכת ללמוד איור אבל לא חשבתי שאבלוט שם מספיק. מתוך החסך הזה נראה לי ניסיתי תמיד להכניס את העולם הזה לשפה העיצובית שלי. גם המון מההשראות שלי קשורות באיור.

פתחתי את המותג שלי בתחילת 2017 בברלין (שם גרתי למשך שנתיים). אני חושבת שתמיד רציתי לייצר דברים משלי ושאנשים יוכלו לקחת חלק קטן מזה לבית שלהם. זה היה תהליך מאוד טבעי עבורי אחרי סיום הלימודים”.

Wilderme. עיצוב: נעמה בן משה

״השפה האיורית התגבשה מתוך הסתכלות על עבודות של אנשים וזיהוי של מה אני אוהבת בהם. האיור גם מאפשר לי להכניס המון חדווה ונגיעה אישית במוצרים שלי״.

עיצוב: נעמה בן משה
עיצוב: נעמה בן משה. מתוך שבוע העיצוב בירושלים 2018

איך השפה האיורית התגבשה? היו מאיירים שהשפיעו עלייך במיוחד?

״השפה האיורית התגבשה מתוך הסתכלות על עבודות של אנשים וזיהוי של מה אני אוהבת בהם. האיור גם מאפשר לי להכניס המון חדווה ונגיעה אישית במוצרים שלי. יש המון מאיירים שאני אוהבת, אני יכולה להגיד שסגנונות שמאוד השפיעו עלי הם יפניים וסקנדינביים. מאוד אוהבת את Tonko House סטודיו אנימציה יפני. גם Kim Hyeon Ju‏ ו-Louise Lockhart‏. יש באמת כל כך הרבה מוכשרים״.

ספרי על התקופה בברלין, למה נסעת, למה התחברת ולמה פחות. האם את רואה את עצמך חוזרת לשם בעתיד?

״נסעתי ממש אחרי הלימודים, ידעתי כבר תוך כדי שאני רוצה לגור ולחוות מקום אחר. ברלין נראתה כמו אופציה מתאימה כי המשפחה משם ולכן קל להגר. ברלין לא ידועה כיעד אולטימטיבי לחובבי עיצוב (יותר אמנות ומוזיקה) אבל החלטתי שאנסה את מזלי שם. אהבתי מאוד את החופש, המרחב, הירוק, פתיחות מחשבתית של אנשים וכמובן שהתחבורה נהדרת. על אף היתרונות, הבנתי שהאופי שלי פחות גרמני ממה שחשבתי, והקצב הנמוך בעיר הפריע לי. אולי כרגע זה זמן טוב יותר בשביל להזיע. מבחינתי האופציות תמיד פתוחות והכל אפשרי, אבל סביר להניח שאם אהגר שוב זה יהיה ליעד אחר״.

״למעשה אני עד היום מדפיסה באותו מקום בברלין. יש שם הרבה יותר אופציות של מקומות ייצור, והחיבור לשאר אירופה בכלל עושה את הכל לזמין וקל הרבה יותר״.

NAMA&Slowdown

כמעצבת טקסטיל, היו לך שם אפשרויות ייצור שאין בארץ? יכולה לפרט?

״בהחלט. למעשה אני עד היום מדפיסה באותו מקום בברלין. בארץ אמנם כבר יש מקומות שמדפיסים דיגיטלית אבל האיכות עוד לא השביעה את רצוני. כמובן שיש שם הרבה יותר אופציות של מקומות ייצור, והחיבור לשאר אירופה בכלל עושה את הכל לזמין וקל הרבה יותר (קשר לספקים שונים מכל היבשת ואפשרות ייבוא זולה).

אני באופן אישי מדפיסה כיום ב-spoonflower והדפסתי בעבר בבית דפוס גרמני לבדים בשם textilfab‏.

כיום אני בעיקר מדפיסה מחוץ לסטודיו (בין אם זה הדפס רשת או דיגיטלי) והשאיפה הגדולה היא לחזור לטכניקה של אריגה ולייצר מוצרים מג’קארד (זה סוג אריגה שמאפשר לצייר באופן חופשי על הבד ונותן מראה מורכב יותר מאשר הדפסה). כרגע אני בודקת אופציות בארה”ב. לצערי אחד המפעלים המקומיים סגר את המפעל בארץ והעביר אותו לטורקיה״.

מבחינת קהל היעד של NAMA, מי הוא היה בתחילת הדרך ומי הוא בהווה?

״אני מנסה כל הזמן להבין מי הקהל הכי מדויק 🙂 אני חושבת שהמותג מתאים גם לילדים וגם למבוגרים, הקהל העיקרי שלי הוא מעצבים, צעירים שאוהבים עיצוב מיוחד לבית, ואמהות כמובן!״

NAMA & Juan Molinet
NAMA & Miki Mottes

מהמם. איך למדת לפתוח עסק עצמאי? לתמחר? עם מי מתייעצים בתחום הטקסטיל?

״אני מה שנקרא לומדת תוך כדי תנועה. זה לא עסק שהתחיל עם תוכנית עסקית מדוקדקת. הכל מתחיל מאהבה ליצור ולעצב, ואח”כ נכנסים כל שאר המשתנים לתמונה. אני כל הזמן בתהליכים של למידה, ומתייעצת עם קולגות מתחום העיצוב (לאו דווקא טקסטיל, מעצבים עצמאיים שונים) עבדתי לאורך הדרך אצל מעצבות ‘יזמיות’ כמוני, וזה עזר לי להבין מאוד איך מתנהל עסק״.

אצל מי עבדת?

״Talia Sari ו-Mikabarr‏, וגם עשיתי התמחות בסטודיו לטקסטיל בשם aufschnitt בברלין״.

מעניין. איפה NAMA תהיה בעוד חמש שנים מהיום?

״בשאיפה לגדול לכדי סטודיו שמייצר בסקיילים גדולים יותר, ומשווק בהרבה חנויות בעולם, ותמיד להמשיך לחדש וליצור דברים משמחים וכיפיים״.

שיתופי פעולה עם מעצבים מתחומים אחרים – היו כאלה? איך זה היה? והאם בא לך עוד?

“היו לי הרבה שיתופי פעולה, בעיקר עם מאיירים ועם סטודיואים חיצוניים. אני מאוד אוהבת דו־שיח יצירתי והפריה הדדית ולדעתי נוצרים דברים חדשים מעולמות שונים שמתחברים. זה בגדר תועלת הדדית לשני הצדדים אם זה שיתוף פעולה מוצלח. בטח שבא לי עוד וכבר יש דברים על הפרק. אבל זה עדיין סוד.

שיתפתי פעולה עם:

Juan Molinet ,Felizia Brechtold יהלי זיו, YONIL, SLOWDOWN studio, מיקי מוטס‏״.

שאלה לסיום, מה החלום הכי גדול שלך בהווה?

״שואפת שיהיה לי סטודיו מהמם בקרוב שכולכם תוכלו לבוא לבקר בו ❤״

NAMA & YONIL
NAMA & Yali Ziv
עיצוב: נעמה בן משה

יש פה ממתקים רציניים

דקל חברוני
Mixtapes

Mixtape – Dekel Hevroni

השבוע אנחנו חוגגים פלייליסט מגוון מאוד, עם יוצר שכל מהות היצירה שלו היא מוזיקה, מוזיקה ועוד קצת מוזיקה. מי שעדיין לא מכיר את דקל חברוני,

קרא עוד »
להכניס למצב טיסה

HAIFA – WALLS FESTIVAL

קירות צבעוניים זה לא דבר נפוץ בחיפה, במיוחד לאחר הקמת קומנדו הגרפיטי של העירייה, אז כשפסטיבל הקירות מגיע לעיר, יש הרגשה של בריזה צבעונית שנושבת

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: , ,