קטגוריה: להכניס למצב טיסה

על ריזוגרף ומשי בפולין – Oficyna Peryferie

Michał Chojecki

על ריזוגרף ומשי בפולין – Oficyna Peryferie

לפני מספר חודשים הייתי בביקור קצר בורשה. החלטתי בכל נסיעה לחו״ל לפגוש מעצב מקומי. עקבתי באינסטגרם אחרי הפעילות של מיכאל חויצקי, הבעלים של סטודיו Oficyna Peryferie בורשה, פולין, ואהבתי את הדברים שהם עושים. השיחה הייתה מרתקת, והיו דברים מעניינים מאוד שהוא דיבר עליהם אוף דה רקורד. בסוף החלטנו על ראיון מסודר במייל. דיברנו על הדרך המרתקת של הסטודיו, על התשוקות שלו, על הקשר שלו לישראל, ועל מצב העיצוב בעיר המזרח־אירופאית. והיי! הבאנו לכם ממתקים מהסטודיו.

Oficyna Peryferie - logo
Oficyna Peryferie

מה הניסיון שלך בעולם העיצוב? איפה למדת?

״למדתי במחלקה לאמנויות גרפיות באקדמיה לאמנות בורשה. היום אני עובד שם כעוזר מרצה.

מעולם לא הגדרתי את עצמי כ״מעצב״, למרות שאני משתמש בטכניקות וכלים של מעצבים. אני עובד כאמן שמוקף במעצבים ואני חושב שזה מה שבנה והפך אותי למי שאני היום. אני מנסה להבין את תהליך התקשורת שבין יוצר וקהל בעולם הויזואלי, ואת ההשפעה של תהליך זה על עולם העיצוב. העיסוק העיקרי שלי הוא עיצוב ספרי אמן, פנזינים והדפסים מקוריים״.

ספר לנו על סצנת העיצוב והקראפט של ורשה

״אני אוהב את ורשה! היא מרכזת את כל האנרגיה היצירתית של מרכז ומזרח אירופה, ולא יודעת שובע. יש בה פוטנציאל אדיר ויש המון מקום ליוזמות ורעיונות חדשים. בהשוואה לברלין, שרחוקה מפה רק כמה שעות, אנחנו אולי פחות מפותחים, יש פה פחות גלריות, פחות סטודיואים מפוארים, פחות מעצבים ואמנים, אבל יש לנו רעב לאמנות ועיצוב טובים. בעשור האחרון העיר השתנתה במהירות, סצנת העיצוב והקראפט התפתחה מאוד ואני מזמין את כולכם לביקור״.

Michał Chojecki
Michał Chojecki

 אתה זוכר את הפעם הראשונה שראית מדפסת ריזוגרף? איפה ומתי?

״אני לא זוכר את הפעם הראשונה שראיתי, אבל אני זוכר בבירור את הפעם הראשונה שהיתה לי הזדמנות לעבוד עם אחת כזו. לפני כמה שנים התחלתי להעביר סדנאות הכנת ספרים באקדמיה המלכותית לאמנויות של האג בהולנד. אני די מומחה בהדפס משי ואוהב את הטכניקה הזו, אבל חיפשתי דרך חדשה להדפיס פנזינים וספרים עם סטודנטים. הריזו התאים לי בדיוק מושלם למה שחיפשתי, ולאחר ההתנסות הראשונה עלה בי הרצון לרכוש מדפסת לסטודיו שלי״.

אתה יכול לספר לנו על הסטודיו שלך? מה משמעות השם?

״לסטודיו שלי קוראים “Oficyna Peryferie”, סטודיו להדפסים ובית הוצאה לאור עצמאי. משמעות המילה “Peryferie” היא מחוץ למרכז (פריפריה), וגם מילה שמתארת משהו לא מפותח טכנולוגית. מבחינה פוליטית היא מתקשרת למדינות עולם שלישי. אני מקבל המון השראה מהפריפריה, מטכניקות הדפסה ישנות ולואו-טק, אסתטיקה של עיצוב וינטג׳ ותרבות ה- DIY.

פתחתי את הסטודיו בשנת 2014. בתחילה כדי להוציא את הספרים וההדפסים הפרטיים שלי. מהר מאוד זה התפתח למשהו גדול יותר, והיום אנחנו (הצוות שלי ואני) מתמחים בשני תחומים: הראשון, הפקה והוצאה לאור של ספרי אמן, פנזינים והדפסים מקוריים. השני והחשוב לא פחות – חינוך והעברת סדנאות״.

 

איזה סדנאות יש בסטודיו?

״התחלנו בסדנאות של כריכות ספרים והדפס משי. כיום התפתחנו למגוון סדנאות של עיצוב ספרים, פנזינים והדפסים. יש לנו גם סדנאות קראפט כמו למשל הכנת ניירות מרבל (Marbled Paper).

הסטודיו מאוד קטן אז כשיש סדנאות אנחנו שוכרים חלל מיוחד, כל פעם במקום אחר ומטיילים הרבה ברחבי פולין. עשינו סדנאות כמעט בכל עיר בפולין, היו בערך 200 סדנאות בארבע שנים האחרונות״.

 
Oficyna Peryferie - Jak Zrobić Książkę - Michał Chojecki
סדנת מרבלינג
Oficyna Peryferie - Space Odyssey - Marta Tomiak - zapałki kolekcjonerskie
Oficyna Peryferie - Space Odyssey - Marta Tomiak - zapałki kolekcjonerskie
Oficyna Peryferie — Posteriso4
Oficyna Peryferie — Posteriso4

ראיתי (וקניתי!) כמה מהמוצרים שלך. אתה יכול לספר על קופסאות הגפרורים?

״איסוף קופסאות גפרורים זאת האהבה שלי. התאהבתי בזה כשהייתי בהודו וראיתי לראשונה קופסאות גפרורים זולות ופשוטות, עם תוויות באיכות נמוכה. מיד חשבתי שהחפץ הקטנטן הזה הוא הצורה המושלמת בשבילי לחקירה של עיצוב וינטג׳, ושילוב שלו עם טכניקת ההדפסה שאני מתעסק איתה. מצאתי מפעל בהודו, ממנו קניתי כמה אלפי קופסאות חלקות, ללא תווית, עליהם עשיתי הדפסים קטנים במהדורה מוגבלת״.

איפה אתה מקבל השראה כשאתה עובד על פרויקטים אישיים? מה ההעדפות שלך והאם אתה משתף פעולה עם עוד יוצרים/אמנים?

״פרויקטי האמנות שלי קשורים קשר הדוק עם חיי האישיים והחוויות שעברתי. ההשראה הכי טובה שלי היא הדפסים באיכות נמוכה ופרטים מתוך הדפסים. בנוסף, עיצוב וינטג׳ ואמנות לא מקצועית. בפרויקטים אישיים אני תמיד מנסה ליצור ולהפיק לבדי, אבל משתף פעולה עם אחרים בתור מוציא לאור וכותב. הוצאתי מדריך הכנה וכריכת ספרים, ואני עובד כרגע על ספר נוסף בנושא הכנת פנזינים״.

יש לך המלצה על חנויות ספרים מיוחדות באירופה?

״אני תמיד ממליץ על ביקור בירידי ספרים. ברוב הערים האירופאיות הגדולות יש אירועים כאלה. בירידים יש ריכוז גבוה של מוציאים לאור שמסתובבים בכל אירופה ומוכרים עבודות שלהם. אני אוהב את שיטת ההפצה הישירה הזו. ספרי אמן יוצאים לרוב במהדורות קטנות ולא מגיעים לתפוצה רחבה, לכן זוהי הדרך הכי טובה למצוא אוצרות. לגבי חנויות ספרים, המקום המדהים ביותר שביקרתי בו הוא Boekie Woekie באמסטרדם. נדהמתי מההיצע, המגוון והאיכות של הפנזינים, האמנות וספרי האמן״.

Oficyna Peryferie - zine No Negotiations - Michał Chojecki

אתה יכול לספר לנו על הסדנה שהעברת בבצלאל? מתי אתה מתכנן לחזור לישראל?

״ביקרתי בבצלאל עם הסטודנטים שלי ב-2017 כחלק מפרויקט בינלאומי גדול, אהבתי מאוד את המקום. בהחלט יש תכניות להמשך שיתוף פעולה דרך האקדמיה בה אני מלמד בורשה, אבל השנה לקחתי שנת שבתון אז מקווה לחזור בשנה הבאה!״

Oficyna Peryferie - inside

יש פה ממתקים רציניים

גל צרפתי
Mixtapes

Mixtape – Gal Tsarfati

הישר מחופה הדרומי של אנגליה, אנחנו מביאים לכם פלייליסט מלא בג׳אז, סול והפתעות בסוף. גל צרפתי על עמדת התקליטים – מאייר ואבא לחתול בשם דזמונד.

קרא עוד »
איור: שרון שפיץ
אספרסו קצר

שרון שפיץ נמצאת בפרטים הקטנים

במהלך שבוע האיור-2018, לה-קולטור מציגים את תערוכת האמנות הגדולה ביותר בשבוע האיור, שיתפרש על פני סופ”ש שלם, בו יוצגו וימכרו איורים בנושא: בית. בתערוכה יציגו כ-100 מאיירות ומאיירים. הפעם, שרון שפיץ, מדברת על איור, רישום והחיים.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: , , ,

ארז גביש מעצב שירה בתנועה

ארז גביש מעצב שירה בתנועה

יום אחד פנה יאיר קדר, יוצר סדרת הסרטים ׳העברים׳, שסוקרת את המשוררים והמשוררות הגדולים בשפה העברית, אל ארז גביש, מעצב גרפי ואנימטור בכיר, ובין היתר – ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. יחד עם מעצבים ומעצבות נוספים, החל להיווצר לו יקום חדש, מקביל, שלא דומה לכל מה שאי־פעם דמיינתם בנוגע לשירה העברית.

עיצוב: ארז גביש

איך התחיל החיבור הראשוני עם יאיר קדר, יוצר סדרת הסרטים?

״יאיר פנה אלי. לא הכרנו קודם. מצאתי איש מחויב לתרבות עברית ולפרויקט הנפלא הזה, שאי אפשר להצדיק אותו בשום דרך חוץ מאשר תשוקה לתרבות, ולאפשרות להכיר לקהל הרחב את סיפורם ויצירתם של כותבים עבריים. אהבתי את הבחירות שהוא עשה, ונלחם למימושן, כמו ההחלטה לספר את סיפורה של ז׳קלין כהנוב, שכתבה בעיקר מסות, כמבשרת הלבנטיניות הישראלית, ומעט מאוד ספרות. זו דמות יוצאת דופן בסדרה שרוב גיבוריה משוררים ומשוררות. ר׳ שלם שבזי ששירתו נתפסת בציבור כפולקלור, שירה דתית, כמעט לא יוצאת מחוץ לגבולות העדה התימנית, והנה סיפורו וכתיבתו חושפים עומקים מטלטלים. אברהם סוצקבר, שכתב ביידיש. דוד פוגל, על כתיבתו הטעונה והעברית שלו שכאילו התפתחה על אי בודד, משום שהוא כתב עברית מודרנית בסביבה שלא דיברה את השפה. הסרטים האלו מפנים זרקור אל ענקי רוח רדומים, ומעירה אותם, דרך יצירתם, לתקופה חדשה של נוכחות והשפעה. אני התרגשתי מיד מהפרויקט. הצוות גם הוא יוצא דופן – בכל מפגש עם הבמאים ועם כל איש ואישה בצוותי ההפקה למדתי משהו״.

איך שמרת על קשר ויזואלי בין כל הסרטים, אף על פי שעל כל אחד מהם עבד מעצב אחר? מה היו הקווים המנחים מבחינה עיצובית?

״גם בעונה הראשונה שניהל אמנותית ירון שין (Jewboy) הסרטים בסדרה שונים זה מזה ומופקים כסרטים עצמאיים. בעונה הזו היה זה מורגש במיוחד, משום שיאיר הפקיד את כל הסרטים בידי במאים שונים. ניסיתי לשרת כל סרט בפני עצמו – התוכן הוא שהוביל אותי במלאכת העיצוב. המכנה המשותף נוצר מעצם האתגר של כתיבת טקסט על מסך, שמתחייב מהנושא, ומתוך כך שבכל סרט התמודדנו אחרת עם האתגר הזה. מבחינתי זו היתה מעבדה, מרחב פתוח לניסיונות בקריאת טקסט בקולנוע.

את הסרטים ״דבש שחור, שירת חייו של אברהם סוצקבר״ ו״מורי, חידת שבזי״ עיצבתי והנפשתי בעצמי, מתוך גישות מנוגדות. ב״דבש שחור״ העיצוב מינימליסטי, בפרנק־ריהל. הטקסטים משתהים על המסך. רציתי לעטר את השירה כמה שפחות, ולכן הטיפוגרפיה סטאטית מלבד שלושה קטעים אוטוביוגרפיים, מתוך יומנו של סוצקבר, שבהם יצרתי אנימציה טיפוגרפית על רקע וידאו. הכל בשחור או לבן. הכי מעט שאפשר. אורי ברבש, שקשה לבקש במאי חכם יותר לעבוד איתו, הקניט אותי לא פעם על המאבק שלי לשמור על מינימליזם, אך לשמחתי אימץ את הגישה. הסרט לא זכה לתמיכת גורם משדר ולכן מוקרן רק בקולנוע ולא זמין לצפייה ביוטיוב. הוא כבר זכה בפרסים רבים והוא סרט חובה בעיני. הסרט הזה, שמומן בחלקו בקמפיין מימון המונים שיזמו היוצרים, לימד אותי המון על מאבק ועל אמת אמנותית״.

עיצוב: ארז גביש

״מנגד, ב״מורי, חידת שבזי״ שביימה באומץ ישראלה שאער מעודד, הסיפור הוביל אותי ליישם מתודות של פאנק, שיכפולי זירוקס ופנזינים באנימציה טיפוגרפית, ולפתח כתב ידני, ׳לטרינג׳, בהשראת כתיבה תימנית עברית מהמאה ה-17, גם של שבזי עצמו. הדפוס לא הגיע לתימן עד לאותו הזמן, ולכן כתביו הופצו על ידי מעתיקים שהעתיקו את שיריו בכתיבה ידנית. הספרים המקוריים, ה״דיוואנים״, יפהפיים; עברית תימנית מנוקדת בניקוד בבלי, מעל האותיות. ערבית בכתב עברי. צורת האותיות מעט שונה – שבזי כותב אלף בצורת x, ״ישרxל״. ה׳דגל׳ של האות ל׳ נוטה קדימה. האות ז׳ נכתבת בקו אחד… זה מרתק. ראיתי את עצמי כמעט כמעתיק מודרני והעתקתי את כל הטקסטים שמופיעים בסרט בכתב דיגיטלי, בקו בעובי אחיד (בניגוד לקו הקולמוס המקורי) בתוכנה גרפית, תוך התחקות אחרי תנועת הכתיבה התימנית. הקו הדיגיטלי איפשר לי לצייר, להרטיט, לפרק ולעוות את האותיות באנימציה, לעמת כל הזמן מסורות כתיבה קדומות עם עיצוב עכשווי בתנועה, ולשלב הכל יחד בשכבות של וידאו מעובד כזירוקס.

בסרטים האחרים הנחתי את העקרונות הצורניים והמטפוריים ואחר כך העברתי את השרביט למעצבים אחרים. ב״שישה פרקי אבות״ שביים עמיחי חסון, ה״שבירות״ בחייו של המשורר אבות ישורון יוצגו על ידי קטעי וידאו פואטיים של בניינים מתפרקים בתל אביב. את הטקסטים כתבנו, יחד עם המעצבים איתמר תורן ואלמוג סלע מסטודיו ׳התאומים׳, ב׳הדסה קו׳ של מיכל סהר – גופן שמקורותיו ב׳הדסה׳ המהפכני של פרידלנדר, והוא כולו ישראליות חדשה, ממש כמו ישורון עצמו.

ב״איבד פוגל את פוגל״ שביימה איילת עופרים, המעצבת נועה הבר השתמשה בגופן ״טינוס״ שעיצב סטיב מתיסון לגוגל. זה פונט עקום, זר ומוזר – הוא עברית נכרית, כמו העברית המודרנית המוקדמת ועם זאת העכשווית כל־כך של דוד פוגל, שלא זכה לראות איך נשמעת העברית שלו לצד העברית של המאה העשרים ואחת. את העיצוב הובילו שרטוטי חדרים, תכניות בניין, קו הדיו של ציפורן הכתיבה וכתב היד הצפוף, האובססיבי, של פוגל – הטקסטורה של העולם הפנימי האפל של יצירתו.

יוצא דופן הסרט ״לבדיתי, האגדה על מרים ילן שטקליס״ שבו אמנם ליוויתי את תהליך העיצוב של הטקסט השירי שמופיע על עטיפות של סוכריות (שעיצב בכישרון רב אלי מגזינר) אבל הסרט זר לסדרה – הנראות שלו מובלת על ידי עולם המיניאטורות המשונה שיצר הבמאי ראובן ברודצקי, ולכן הוא הרבה יותר אילוסטרטיבי מהסרטים האחרים. לטקסט של שטקליס יש מעט מאוד נוכחות ויזואלית בסרט״.

״מורי, חידת שבזי״. עיצוב: ארז גביש
״מורי, חידת שבזי״. עיצוב: ארז גביש
״איבד פוגל את פוגל״. עיצוב: נועה הבר

זו פעם ראשונה שמתייחסים מבחינה טיפוגרפית לשירה העברית לא בקלישאות של פרנק ריהל, תוכל לפרט על ההתאמה של כל אחד מהפונטים למשוררים?

״אני לא רואה את השימוש בפרנק־ריהל כקלישאה. זה אולי הגופן ה״שקוף״ היחיד בעברית ולכן מעמדו הקאנוני. המעמד הזה, והשימוש הרחב שנגזר ממנו, הוביל לכך שפרנק־ריהל מנוקד הוא המראה האיקוני של ׳שירה׳. אם הייתי מעצב ספר שירים הייתי כנראה עדיין משתמש בפרנק־ריהל – הרי המשימה של המעצב בספר שירה הוא לאפשר קריאה נטולת פאראטקסט ככל האפשר. התוכן ואין בלתו. בקולנוע הקריאה שונה; לרוב, השיר מקוריין, והקריינות קוצבת את זמן הקריאה. הצופה בסרט מודע בעל כורחו לזמן שעובר, לתקתוק השעון. שלא כמו בספר, מאחורי כל קורא בקולנוע עומד עורך עם מספריים ביד ומאיים לחתוך את השוט ולעבור לשוט הבא. אנחנו מחויבים לסמן לקוראים כמה זמן נותר להם לקרוא, לרוב על ידי הנחייה בקריינות או בכתיבה הדרגתית של הטקסט. זו קריאה הרבה פחות אינטימית, שלא מאפשרת התעמקות, חזרה, מקצב פרטי, ולכן היא מבקשת סיוע פואטי מהעיצוב הגרפי – בטיפוגרפיה, בקומפוזיציה ובאנימציה, ומתוך כך נדרשת גם קריאה של צורת הטקסט – וכאן באים לידי ביטוי הגופנים השונים בהם השתמשנו״.

ישורון, 6 פרקי אבות. עיצוב: ארז גביש

מה היו ההשראות העיקריות של הסדרה? היו רפרנסים מחו״ל?

״חס וחלילה. אני לא מכיר במונח ״רפרנס״ במשמעותו המקובלת בארץ, שהיא ״הנה עבודת עיצוב שנראית כמו מה שהייתי רוצה לעשות״. רפרנס לא יכול להיות תוצר של מעצבים אחרים, משום שכל עבודת עיצוב היא חד פעמית ועצמאית מתוקף התוכן שהוביל אותה. אני לא מתייחס לרפרנס אלא למחקר צורני – אילו מקורות, אילו תחומי ידע, מה מתוך התוכן יכול לספק לי מצע שאני יכול להצמיח ממנו צורות מקוריות. אני ממעט לצפות בעיצוב ומנסה להעשיר את ׳בנק הדימויים׳ שלי מתחומים רחבים של מדע, תרבות ואמנות, ולעיתים אני מנכס מנגנון אמנותי, מתודולוגיה, שפה צורנית או מטאפורה מתחומי הידע האלו לטובת פיתוח שפה צורנית. במקרה שלפנינו, ההשראה העיקרית לעיצוב הסדרה היא השירים, היצירות וסיפור חייהם של גיבורי הסרטים עצמם״.

ספר על מקרה אחד דרמטי באחד התהליכים, ועל תובנה אחת גדולה שהבנת בדרך?

״אני לא יכול לציין אירוע אחד דרמטי, אלא את תהליך ההתגבשות של פרויקט מורכב כמו עיצוב ׳העברים׳. היו מעצבים שהתחילו בסרט אחד ועברו לאחר, היו סקיצות ונסיונות שנפלו בדרך, הסרטים עצמם השתנו לאורך הזמן. התובנה ׳הגדולה׳, אם אפשר לקרוא לה כך, היא שהמעצב צריך להגיב לניואנסים הסיפוריים שמתגבשים בשלב מאוחר יחסית בעריכה. הניסיונות המוקדמים לא הבשילו משום שאי אפשר לדבר על עיצוב. מילים לא יכולות לתווך את הרושם שנוצר מצפייה בתקשורת חזותית או קולנוע. לפחות לא מספיק כדי לפתח שפה עיצובית. רק אחרי שהיצירה הקולנועית מגובשת דיה, אפשר לקרוא אותה נכון ולעצב בהתאם. ועוד תובנה שהבנתי – גם אחרי שנים של עיצוב בתנועה, עדיין הכי כיף לעצב פוסטר״.

לאיזה משורר/ת התחברת במיוחד?

אני מאוד אוהב שירה, וקשה לי למצוא שירים שאני אוהב. הסדרה הכירה לי לעומק כמה משוררים אדירים. למדתי להעריך את הכתיבה של ר׳ שלם שבזי. גיליתי את סוצקבר כמשורר ענק, מרגש. חבל לי שאיני יכול לקרוא אותו בשפת המקור, ביידיש, ואני לרוב נמנע משירה מתורגמת, אבל הרעיונות הפואטיים שלו מצליחים לחצות את גבולות השפה. יותר מכולם שמחתי לגלות את אבות ישורון. הוא מטלטל, השירים שלו נקראים כמו תפילה, כמו לחש. הוא ממציא מילים, משקלים, תחביר. הוא לש את השפה כמו בצק ומגיש אותה אפויה למחצה. זה בלתי נתפס מה שהוא עושה לעברית.

״דבש שחור, שירת חייו של אברהם סוצקבר״. עיצוב: ארז גביש
״דבש שחור, שירת חייו של אברהם סוצקבר״. עיצוב: ארז גביש

איזה סרטים מתוכננים הלאה?

״ממש בימים אלו יוצא להקרנות הסרט ״לבנטינית״ על ז׳קלין כהנוב, שמוכרת בחוגי האקדמיה יותר מאשר בציבור הרחב. רפי בלולו ביים ונועה הבר עיצבה. גם הסרט הזה לא זכה בתמיכת גורמי שידור ולכן לא יוקרן בטלוויזיה אלא רק בהקרנות בבתי קולנוע ופסטיבלים.

כרגע מתוכננים כמה מפגשים מעניינים כדי לפתוח לשיח רחב מי יהיו גיבורי הסרטים הבאים בסדרה. אני מאמין שגם בהמשך יהיה יצוג לזרם המרכזי ולשוליים, למקובלים ולמודרים, למוכרים ולמי שלא זכו להכרה. אני סומך על יאיר קדר בעניין הזה, ושמח שהיה לי חלק קטן במיזם החשוב הזה״.

שאלה לסיום – איך היה לעבוד עם סטודנטים לשעבר מהמחלקה לתקש״ח בבצלאל? תוכל לתאר איך נראה הדיאלוג והתהליך?

״יש לי הזדמנות יוצאת דופן לעבוד עם כשרונות טריים מהמחלקה – בעיקר, אבל לא רק, סטודנטים שלמדו בקורסים שלי ואני מכיר היטב את העשייה הסטודנטיאלית שלהם. לאורך כל הקריירה המקצועית שלי, עד לראשות המחלקה בבצלאל, העסקתי צוותי עיצוב גדולים, ובעיקר בוגרים שלנו. היום אין לי סטודיו, אני עובד בפורמט של ׳המשרד החדש׳ – על מחשב נייד, לבד, בחופש מוחלט ובסיפוק יצירתי עצום. היום כשאני מתגעגע לעבודה בצוות, אני פונה לבוגרים, ואני יכול להניע, לתרום מהנסיון, להדריך, ללוות את הקריירה שלהם בתחילתה. סדרת סרטי ׳העברים׳ דורשת פיתוח חזותי מקורי ומעמיק, והיו גם סרטים שבהם הבנו שצריך לשבור כיוון עיצובי לאחר שלב הפיתוח הראשוני, וקרה שמעצבים עברו לעבוד על סרט אחר בסדרה או פרשו לפרויקטים עצמאיים, אבל גם התהליכים העיצוביים שלא התממשו בסדרה היו מרתקים״.

לבנטינית - ז׳קלין כהנוב. עיצוב: נועה הבר

אלי מגזינר, מעצב בסרט על מרים ילן שטקליס, מספר מנקודת מבטו:

״כשניסינו לנסח את השפה הגרפית לסרט רצינו לשמור על התחושה הנוסטלגית ועל החומריות והמיניאטוריות שיצר ראובן. הגענו די מהר למסקנה שגרפיקה שמנותקת מחומר לא תתאים כאן, וצריך להכניס את העולם הגרפי אל העולם החומרי הקיים כבר של הסרט.

בעקבות המגבלות שהצבנו (התמקדנו בייצוג נוסטלגי, ילדותי, מיניאטורי וחומרי) ראובן נזכר בעטיפות ממתקים ישנות ובכמה הן אייקוניות בתרבות הרוסית. פעם ילדים היו ״מגהצים״ ואוספים את העטיפות (fantik) במגירה, כמו קלפים או בולים. העיצוב הסופי של הסוכריות הוא בעצם שילוב של שתי שפות מאוד נאיביות – מצד אחד שפה גרפית סובייטית של עטיפות ממתקים מברית המועצות, ומצד שני איור ישראלי וגרפיקה ישראלית של שנות ה־50 וה־60, שמסמלים את העולם הויזואלי של אלו שגדלו עם השירים של מרים ילן שטקליס״.

חלק מהרפרנסים שנאספו לקראת עיצוב הסרט.

איתמר תורן ואלמוג סלע שותפים לסטודיו של וידאו ומושן בשם True Twins. בוגרי בצלאל במחלקה לתקשורת חזותית, עיצבו את הסרט ׳ישורון, 6 פרקי אבות׳, בבימויו של עמיחי חסון בסדרת העברים של יאיר קידר:

השפה הויזואלית של הפתיח שיצרנו נולדה מתוך שיחות משותפות עם יוצרי הסרט על יצירותיו של אבות ישורון. ניסינו לאפיין את קווי דמותו ואת השירה שלו. הוא לקח את העברית פירק אותה ועשה לה החייאה, יצר והלחים מושגים חדשים ודיבר על הקרע בחברה הישראלית.

ישורון התגורר בתל אביב, היה לו מסלול הליכה קבוע בין ביתו לקפה כסית שם היה יושב. ניסינו להביא את מסלול הליכתו ואת נקודת מבטו על העיר- צילמנו בניינים תל אביבים באיזורים בהם היה מסתובב והתחלנו לנסות ולפרק אותם בעריכה – כמו שעשה בשירתו.

העבודה על הפתיח היתה כמעט מחקרית באופיה, שוב ושוב צילמנו מבנים שבמסלול ישורון, חזרנו לחדר העריכה הבנו מתי הקסם עובד ומתי פחות, וחזרנו ללוקיישן בחיפוש אחר זוויות מוצלחות יותר תנועות חלקות ואת השוטים המנצחים. התהליך כולו התנהל בניהולו האומנותי של ארז גביש. שנינו למדנו אצל ארז בבצלאל במספר קורסים והמעבר בין ללמוד אצלו ללעבוד יחד היה טבעי, מפרה וגם יצר עבורנו נחיתה רכה לעולם המקצועי. מקורס טייטל סיקוונס – לאשכרה לעשות פתיח לסרט.

את השפה שיצרנו בפתיח הרחבנו למספר דימויים נוספים במהלך הסרט – למשל שיטוט בארכיון גנזים, ראשי הפרקים וגם עבדנו על אנימציות הטקסט לכל השירים בסרט.

יש פה ממתקים רציניים

דקל חברוני
Mixtapes

Mixtape – Dekel Hevroni

השבוע אנחנו חוגגים פלייליסט מגוון מאוד, עם יוצר שכל מהות היצירה שלו היא מוזיקה, מוזיקה ועוד קצת מוזיקה. מי שעדיין לא מכיר את דקל חברוני,

קרא עוד »
Spokenotes - Tal Solomon Vardy
untold

איך לא להיכשל בפרויקט הגמר

עשיתי פעמיים את פרויקט הגמר בשנקר. בראשון נכשלתי, בשני הצטיינתי. כמה טיפים חשובים שיאפשרו לך לעבור את פרויקט הגמר בלי להיכנס להתקף חרדה, ואפילו להנות מהדרך. בסופו של דבר, זה כולה עוד פרויקט, ואפשר לקחת ממנו הרבה דברים טובים.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: , , ,

מזוודה, דרכון וצבעים

מזוודה, דרכון וצבעים

היום בעולם – אמן, יוצר, מעצב ומאייר נחשבים, מציעים סדנאות, בהן הם חושפים את סודות המקצוע שלהם. אז אחת לשנה, כדאי לכם לארוז כמה בגדים במזוודה ולצאת ליעד מסוים בעולם בעקבות סדנה שמעניינת אתכם. זה תהליך מעניין שיכול לתרום לכם מאוד.

לפני כחמש שנים, לאחר שסיימתי את לימודי העיצוב שלי, הרגשתי צורך לנקות את הראש וגם לעשות משהו עם הידיים. ארזתי מזוודה וטסתי לשבועיים לפירנצה לסדנת כריכת ספרים בשיטה עתיקה, בה השתמשו במאות ה־13 וה־14 כדי להכין ספרים. מאז, אני ממליץ לכל מי שמתעניין, לצאת לכמה ימים לסדנה בחו״ל. זה פותח עולמות.

לאחרונה, בשיחה עם המאיירת שרון שפיץ, שכבר התארחה אצלנו במגזין, סיפרה לי שהיא חזרה בדיוק מסדנה בת כמה ימים עם המאיירת Rebecca Dautremer, שאותה הכירה באחד מקורסי האיור שלקחה בלימודים, בה המרצה, גיל־לי אלון קוריאל, הביאה ספר שאויר על־ידה. הטכניקה תפסה אותה ונוצר שם סיפור אהבה שאחרי כמה שנים הוביל למפגש, בעקבות פרסום בפייסבוק על פתיחת סדנא.

״רבקה מאיירת בעיקר בצבעי גואש, ומאוד בולטת בהתייחסות לא שיגרתית לטקסט, לקומפוזיציות ופרספקטיבות חזקות ולצבעוניות מדהימה. עד כה היא הספיקה לאייר מעל ל־30 ספרים, לילדים ולמבוגרים, ביניהם Alice in wonderland, Une Bible ,Yeti, Cyrano״, שרון מתארת את עבודתה של רבקה.

״פרסום הסדנא הופיע בפייסבוק שלה לפני כמה חודשים ובלי לחשוב יותר מדי פשוט נרשמתי. אחר כך הגיעה פאניקה מהולה בהתרגשות, או להיפך, תלוי בשעה ביום״.

תוצר הסדנה של שרון
עבודות של רבקה

נכון, יש משהו מאוד מלחיץ ללכת למקום חדש ולהיפתח בפני מאיירים מכל העולם ברמות שונות ממכם, עם מטען שונה משלכם, ולהיות תלמידים שוב. אבל ברגע שמפנימים שכולם מגיעים ללמוד, ובסוף התהליך יהיו לכם קצת יותר כלים מאלה שהגעתם איתם, ואולי אפילו תכירו חברים חדשים או קולגות, אתם תפסיקו להתעסק עם ההשוואות והפחדים, ותתמסרו להנאה של הסדנה.

שרון מספרת, ״הגענו 20 אנשים מכל העולם (צ׳ילה, סין, מצריים, דנמרק, שוויץ, יוון, רומניה, ספרד, איטליה, ארה״ב וצרפת) לגלריית ״רובילר״ שמארחת תערוכות וסדנאות איור. המקום עצמו היה מקסים והזכיר קצת חממה, סופר קונטרסטי לבאלגן שהתרחש במקביל בחוץ עם מחאת הוסטים הצהובים הצרפתית. על הקירות היו תלויים האיורים מהספר האחרון שהוציאה רבקה: Les Riches Heures de Jacominus Gainsborough״

Les Riches Heures de Jacominus Gainsborough
Les Riches Heures de Jacominus Gainsborough
Gaëlle Vejlupek - משתתפת נוספת בסדנא

״במהלך שלושת ימי הסדנא למדנו על דרכים שונות של התייחסויות לטקסט, פיתוח קונספט, קומפוזיציה וטכניקה. רבקה סיפרה על תהליך העבודה שלה, הדגימה את הטכניקה בה היא עובדת, וישבה עם כל אחד ואחת מאיתנו על הפורטפוליו שלה בצניעות יתרה יש לציין, כך שזו הייתה חוויה חיובית ועד כמה שזה קלישאתי, אני מודה, זו חוויה מרחיבת אופקים״.

מניסיון אישי, למרות כל הלחץ והפחדים יש משהו מאוד משחרר בלהיות במקום זר, עם אנשים חדשים. ניתן להמציא את עצמך מחדש, לייצר אינטרקציות חברתיות חדשות ולהתנסות בסגנונות חדשים, שאולי כאן לא הייתם מעיזים לעשות, כי לכם את המוניטין והסגנון הקבוע. 

 

MAD COSMIC - משתתף בסדנא

למי שלא מוכן לחכות לחוויה החד פעמית הזאת ורוצה לצרוך סדנאות בתדירות גבוהה יותר, פועלות ברחבי הארץ סדנאות נהדרות בתחומים שונים, מקליגרפיה והדפס ועד נגרות וגילוף כפיות מעץ. הבעיה העיקרית בתחום הזה, זו במי לבחור. קיימים המון אומנים המציעים אפשרות ללימוד בסדנאות, ברמות ובאיכות שונה, חשוב לפני שהולכים להבין מה התוצר הסופי ואילו כלים הסדנא תלמד אותך. לפעמים מגיעים עם ציפיות גבוהות מדי ורף האכזבה בהתאם.

 

בכל מקרה מה שלא תבחרו, תדעו שלהוציא את הראש מהשגרה היומיומית של העבודה השוחקת יכולה להיות מקור השראה נהדר. אז תכינו את הדרכון הישראלי או התל אביבי שלכם, ותרשו לעצמכם לצאת וללמוד משהו מעניין. 

רוצים לספר לנו על סדנא שעברתם? כתבו לנו.

יש פה ממתקים רציניים

Detail, The Widow’s Son (1923). מקור: The Public Domain Review
untold

איך לא שמעת על הארי קלארק?

פינה חדשה במגזין של המעצבת יובל אלבג – ׳איך לא שמעת על׳ – בו תספר על יוצרים שמשום מה לא שמעת עליהם. מתחילים עם המאייר והאמן הארי קלארק האפלולי והמרתק.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: ,

שירה ענבר גילתה את התנועה

שירה ענבר גילתה את התנועה

אחרי שסיימה את בצלאל, המעצבת שירה ענבר חיפשה להמשיך ללמוד בארה״ב. כך מצאה את עצמה בתואר שני באוניברסיטת ייל היוקרתית, ושם גילתה מהי מתודולוגיה ויזואלית, הרבה לפני שמתחילים לעצב. כאן, לראשונה בעברית, היא מספרת על המסע שלה מעולמות הפרינט לעולמות המושן, והעבודה ב-MTV, סקוורספייס ופנטגרם.

עיצוב: שירה ענבר

אז איך התחלת, בעצם?

״עשיתי שירות לאומי, עבדתי במוקד סיוע לעובדים זרים. זו היתה חוויה די גדולה בשבילי ובעצם השנה היחידה בחיי שגרתי ועבדתי בתל אביב. ישר אחרי זה בעצם הלכתי ללמוד בבצלאל במחלקה לתקשורת חזותית. התחלתי בגיל נורא נורא צעיר, הייתי בת 19. אני חושבת שהייתי הכי צעירה בשכבה שלי וזה לא היה כל כך קל. כי אתה יודע, אנשים בארץ… פה בארה”ב אנשים מתחילים ללמוד בגיל 18, אבל בארץ אנשים מתחילים את המסע הזה כשהם כבר אחרי שלוש שנים בצבא, טיול בהודו, עבודה וכבר מינימום בני 25, מקום אחר לגמרי. ובבצלאל לקח לי חמש שנים לסיים, לא ארבע.

כל השלוש שנים הראשונות הייתי סטודנטית פרפקט כזאת. נורא נורא לחוצה שהכל יהיה מושלם, כל הפושפינים במקום. דבק ספריי. הייתי כזה מין טיפוס פרפקציוניסט מעצבן כזה, ואז בשנה ד’ זה פשוט התפרץ החוצה ואיכשהו.. משהו השתחרר אבל גם הסתבך, כלומר לא יודעת אם זה הגיוני בכלל, אבל פשוט לא הצלחתי להיסגר על עצמי בפרויקט הגמר. לא הצלחתי לדעת מה אני רוצה לעשות. באותו הזמן גם התחלתי לעבוד עם ׳סולידריות שיח ג’ראח׳״.

ספרי עליהם קצת.

״תנועת אקטיביסטים שמאלנים די קיצוניים בירושלים. הם מארגנים הפגנות של יום שישי בשכונה שהיא שכונה ערבית פלסטינית ויש שם מתנחלים, אז הם פשוט עושים הפגנות כל יום שישי וגם בסיולוואן. הם קבוצה מאד מאד פעילה ויש להם תאים בכל האוניברסיטאות בארץ. לא יודעת אם הם עכשיו בכלל קיימים אבל, הם מין חבורת אנרכיסטים נגד הגדר וכל זה. נהייתי מעורבת איתם והתחלתי פשוט לעשות עבודת עיצוב בשבילם. אז הראש שלי ממש היה שם, והיה לי מאד מוזר לחזור לבצלאל ופתאום, אתה יודע, לחשוב על פרויקט גמר שהוא מיתוג לחברה לא קיימת, או ספר שאני רוצה להמציא. היום אני חושבת שהייתי מתמודדת עם המצב אחרת, אבל אז הייתי כל כך צעירה, ופשוט הייתי צריכה לקחת הפסקה.

ואז בשנה הפסקה הזאת שלקחתי, חשבתי שאני אהיה בחופש ואנוח, אבל במקום פשוט המשכתי לבוא לבצלאל ולעשות את הקורסים שרציתי, למרות שלא הייתי חייבת, וגיליתי את הכיף של לעבוד מתוך רצון עצמי ולא במסגרת מלחיצה. בשלב הזה הבנתי שאני לא מוכנה עדיין להפסיק. וההבנה הזאת גרמה לי לחפש איפה עוד אני יכולה ללמוד. בארץ אז עוד לא היו תכניות לתואר שני, וככה הגעתי חזרה לפה, התחלתי ללמוד בייל בעצם ממש אחרי שסיימתי ללמוד בבצלאל. וכתוצאה מכך אף פעם לא ממש עבדתי בארץ, חוץ מאשר עם האקטיביסטים, ואני לא כל כך חלק מכל הפוליטיקה של הסטודיואים והלקוחות. עדיין יש לי חברים בארץ, אבל לא הייתי אומרת שאני חלק מהחבורה״.

עיצוב: שירה ענבר. צילום: Mel Bergman
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Mel Bergman
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Mel Bergman

מה לומדים בתואר שני בייל? אני חושב שזה משהו שישראלים לא מכירים בכלל.

״זו שאלה מעניינת. אני לא כל כך ידעתי מה אני אלמד כשהגעתי לשם, שזה נשמע קצת מוזר. באיזה שהוא מקום חשבתי שזה יהיה קצת יותר כמו בצלאל. אבל הגעתי לשם ומצאתי תוכנית שהיא יחסית מאד מאד פתוחה. תוכנית לא גדולה בכלל, יש בה 18 אנשים בשנה, והיא נמשכת שנתיים. בקיצור הגעתי לשם, לכל סטודנט יש שולחן עבודה. זה נגיד הבדל ממש מהותי. בבצלאל אתה רק בא ללמוד ולהגיש, אבל את העבודה עצמה אתה עושה בבית שלך. וב-ייל אתה מקבל שולחן עבודה, ומצופה ממך לשבת שם ולעבוד. המחשבה שאתה גם סופג חומרים ולומד דברים וגם יושב ועושה עבודה במקום המיוחד הזה, מאד שונה. זה מעודד תהליכי עבודה יותר בריאים, אני חושבת. 

הקורס המרכזי הוא קורס שנקרא Core שזה ליבה, עם ראש התוכנית. מדובר בקורס חשוב והמשימות מאוד פתוחות. נגיד יש שתיים בשנה, אתה עובד על משימה אחת פר סמסטר, משימה ראשונה תבחר אזור בעיר ופשוט תעבוד סביבו. כלומר תבחר איזשהו מקום ותגיב אליו איכשהו. אף אחד לא אומר לך תעשה אתר, תעשה אפליקציה, תעשה ספר או מגזין. אתה פשוט צריך ללכת לשם, לחשוב איפה אתה עומד, מה אתה מרגיש ומה אתה חושב שאתה רוצה לעשות. לאט לאט כל אחד מצא מקום אחר והתלבש עליו בצורה שונה. כשסטודנטים מפרשים את המקום הזה שהם בחרו, אז הם אוספים תמונות או טקסטים או כותבים טקסטים, מתהווה לכדי מין גוף עבודה שיכול לכלול מגזין או תערוכה קטנה או אתר אינטרנט, והרבה פעמים זה כולל הכל. כי אתה עובד על זה חצי שנה. אז אתה עושה משהו אחד והמשהו הזה מתפתח לדבר אחר ומתפתח לעוד דבר.

התוצאה היא שעושים תהליכים יותר אורגניים, של עבודות שמתפתחות אחת מהשניה לאורך זמן. אתה לא יכול לחשוב חודשיים ואז להרביץ פרויקט בשבוע בסוף. פשוט לא, לא יעבוד. כי אתה נפגש כל שבוע, אתה מראה התקדמות כל שבוע ומחשבה כל שבוע וכל הזמן יש מרצים אורחים שאתה יכול להראות להם מה אתה עושה והם ידברו איתך. אז זה באמת שינה המון אצלי במחשבה וזאת אחת הצורות שבאמת התחלתי לעבוד יותר בוידאו. בהתחלה הייתי נורא נעולה על פרינט, ואז ראש התוכנית פשוט דחפה אותי ואמרה, ׳חכי שניה, לפני שאת קופצת לדבר כזה, תראי מה קורה אם נגיד תקחי סיקוונס של תמונות, תראי מה קורה אם את בוחנת משהו על ציר זמן׳.

אני חושבת שהעידוד הזה לחקור דברים במדיומים שונים ולא להיות לחוצים מדי על תוצאה סופית, פתחה אצלי המון דברים. בקיצור, שנתיים (מחייכת)״.

בהתחלה הייתי נורא נעולה על פרינט. ואז ראש התוכנית פשוט דחפה אותי ואמרה, ׳חכי שניה, לפני שאת קופצת לדבר כזה, תראי מה קורה אם נגיד תקחי סיקוונס של תמונות, תראי מה קורה אם את בוחנת משהו על ציר זמן׳.

Yale MFA Thesis Show
Yale MFA Thesis Show
אז בעצם זה אומר שלא עובדים לפי גחמות בנוגע לתוצר הסופי, אלא ממש לפי מתודולוגיה שבה את חוקרת?

״לגמרי. והמילה שאמרת, מתודולוגיה, זה בדיוק מה שהם אומרים. הם קוראים לזה Visual Methodology. זה ממש להסתכל פנימה ולראות מה המתודולוגיית עבודה שלך, לשים את תשומת הלב שם. באמת כל סטודנט פותח את עצמו ואח”כ סוגר את זה לידי ספר וכמובן תערוכה, שאנחנו מעצבים ביחד. לכל תערוכה צריך איזה שהוא קונספט״.

נשמע כמו שיעור באגו.

״זה שיעור באגו, כן. תאמין לי, זה ממש לא קל. המחזור של השנה שלי, עשינו גם כן מין רעיון קיצוני כזה. כל העבודות מוצגות רק באמצעות הדבקת ויניל על קירות או רצפה. לא היו אובייקטים או וידאוים או כלום בתערוכה, הכל ויניל. קירות עם 16 שכבות של ויניל. כל סטודנט עבר מין תהליך של לתרגם את התזה שלו למדבקות. השתלטנו על החלל של הגלריה, זה היה מדהים״.

יש ויכוחים בתהליך כזה?

״ויכוחים? המון. כלומר, היו אנשים שפשוט לא חשבו שזה עושה כבוד לעבודה שלהם. היו כמה אנשים שבאמת היה להם קשה לשחרר. בסופו של דבר ראית שלמרות שזה היה קורס כיתתי של עיצוב תערוכה וכל ה־18 סטודנטים כמעט היו בו, בערך 6-8 סטודנטים ממש לקחו את זה על עצמם וסחבו את זה עד הסוף. בסופו של דבר כל אחד מצא את המקום שלו אבל זה בכלל לא היה תהליך קל. פשוט צריך לקחת את זה בפרופורציה ולנסות למצוא דרך ליהנות מזה״.

Yale MFA Thesis Book
Yale MFA Thesis Book
Yale MFA Thesis Book
Yale MFA Thesis Book

עכשיו את מלמדת ב-Parsons בניו־יורק וזה אחד מבתי הספר הכי טובים לעיצוב בעולם. איך האווירה שם ברמת הלחץ, איך זה להיות מרצה אחרי שנים שהיית באקדמיה כסטודנטית?

״אני מלמדת שם קורסי Motion. יש קורס לשנה ג’ שקוראים לו Topics Motion. זה קורס לסטודנטים שהם כבר במצב קצת יותר מתקדם, והם מתחילים לעצב עבודות שהן קצת יותר ארוכות טווח ולוקחות קצת יותר זמן מחקר ומחשבה. זה לא קורס אפטר, זה קורס של בואו נלמד לחשוב כמעצבים כדי לבטא את עצמנו על טיים־ליין״.

מעניין. זה ברמה של גיפים? או שזה סרטונים של..

״זה הכל. אני בעצם מעצבת שעובדת ב motion, אני לא אנימטורית, אז אני הרבה יותר נותנת מחשבה על UX ו-UI. למשל משימה של – תמציאו איזושהי מכונה ותכינו אנימציה על איך המכונה הזאת עובדת מבחינת הממשק שלה. איך מדליקים אותה, איך היא נשמעת, או איך הכפתורים נראים כשהם נלחצים. איך המכונה נראית כשהיא מקולקלת. ממש לתת תשומת לב לצורה שבה אנימציה מתקיימת ב-UX ו-UI. או נגיד, תרגיל אחר של תעשו סדרה של אנימציות לאינסטגרם. זה מין סדרה של פוסטרים בתנועה, נגיד סביב המילה תשוקה. זה יכול להיות מוצר, זה יכול להיות אירוע, זה יכול להיות בן אדם. קצת להתאים את החומר הנלמד לימינו״.

נשמע שיש פה דגש מאד מאד רציני על בעצם כלים פרקטיים לחיים האמיתיים. בעוד בד”כ באקדמיה מדברים על מה שנקרא עיצוב למעצבים, פה את אומרת אוקי, ניקח את כלי ה-motion, ונהפוך אותו בעצם ליכולת לספר סיפור בכל מיני מדיומים.

״אני חושבת שהשילוב הזה בין כלים פרקטיים ופלטפורמות עכשוויות וחשיבה יותר אקספרימנטלית, זה מאד מאד מעניין. זה באמת פותח אפשרויות בשביל הסטודנטים בצורה שהם חושבים.. זה מאד שונה ללמד בפרסונס מאשר כל בית ספר אחר שהייתי בו, כי נגיד, אתה יודע, בצלאל זה בירושלים, זה כזה.. די מבודד (מחייכת). ייל זה בניו־הייבן שזו גם כן עיירה די מבודדת. מרחק בערך שעה וחצי נסיעה מניו יורק. אז אתה כאילו עובד ואתה לומד בואקום. אבל בפרסונס הסטודנטים לומדים באמצע ניו יורק, מסתכלים החוצה מהחלון וכאילו רואים את המקום שהם יעבדו בו. כלומר, הם נורא נורא נורא מודעים לשוק שהם הולכים להיכנס אליו, בצורה שהיא קצת לא טובה בעיני, או קצת מכבידה, קצת מלחיצה. אני מאד מאד אוהבת ללמד ואני כן חושבת שאם הייתי, אם היה לי איזה שהוא ניסיון בללמד לפני שהייתי סטודנטית בעצמי, בטח הייתי סטודנטית יותר טובה״.

עיצוב: שירה ענבר
עיצוב: שירה ענבר

הצורה שבה התחלתי ללמוד דברים אחרי שסיימתי את הלימודים היא פשוט פסיכית״.

באיזה מובן?

״אחרי שסיימתי את הלימודים התחלתי לעבוד ב-MTV, היה לי די מזל אני חושבת. אני הייתי די עמוק בתזה ולא חשבתי בכלל על לחפש עבודה. יום אחד קיבלתי מייל ממישהו שקוראים לו ריצ’רד טרלי, שהוא מעצב די ידוע, הוא היה המעצב של הגרדיאן, ועשה את כל השערים הפסיכיים שלהם. ההתמחות שלו היא לקחת אקטואליה ולתת לה טוויסט מצחיק, חצוף, עכשווי, צעיר. הביאו אותו ל MTV כדי להפוך את כל מחלקת החדשות של MTV על הראש. וכדי לעשות את זה הוא היה צריך קבוצה קטנה של מעצבים שיעזרו לו אז הוא קרא לכמה אנשים ואני הייתי ביניהם. מה שעשינו היה להגיע לשם כל יום בתשע בבוקר לפגישה עם העיתונאים של MTV, יש דבר כזה. היינו בערך חמישה מעצבים, כל מעצב היה מקבל מהעיתונאים שלושה סיפורים. עכשיו סיפור זה יכול להיות תספורת חדשה לג’סטין ביבר, וסיפור יכול להיות היום נהרגו בעזה שלושים אנשים. כי זה היה ב 2014 בתקופת המלחמה. היינו צריכים לשחרר קאט של הסיפור הזה ב-motion באורך של עשר עד חמש עשרה שניות, למצוא איזה שהיא דרך לבטא את הסיפור גרפית על טיים ליין״. 

מטורף. כמה זמן עשית את זה?

״קצת יותר מחצי שנה אני חושבת, שמונה חודשים אולי. זה היה במתכונת כזה פרילנס.. פה הם קוראים לזה משהו שקוראים לו פרמלנס, שזה כאילו פרמננט ופרילנס. זה בעצם הצורה של חברות פה קצת לדפוק את המעצב הקטן. אתה לא מקבל לא ביטוח רפואי, לא פנסיה, לא זכויות. אתה פשוט מקבל עבודה כל יום. משלמים לך יחסית טוב, אבל למחרת יכול להיות שלא תהיה שם. אבל האמת שהרבה מעצבים פה אוהבים את הפרמלנס הזה ואני עשיתי את זה בעוד הרבה מקומות אח”כ. אתה לומד איכשהו לנצל את המצב גם לטובתך״.

״אז בעצם כרונולוגית, אחרי MTV עבדתי שנה באגודה למלחמה באיידס, ואז אמרתי לעצמי אוקיי, אני מוכנה קצת להתפתח יותר והתחלתי לעבוד בסטודיו שקוראים לו  Eight and a Half, עבדתי בו יומיים בשבוע או שלושה ימים בשבוע, ואז גם התחלתי ללמד, כך שכבר אז היתה לי כזה הכנסה קצת יותר מעורבת ומלא זמן לעשות עוד דברים. ואז התחברתי לבחור ישראלי אוסטרלי שגדל פה, שקוראים לו Jay. הוא התחיל מין דבר כזה שקוראים לו Little Cinema, שזה פשוט הקרנות של סרטים במועדון לילה. הסרט בעצם קטוע וערוך מחדש עם התערבות חיצונית. ההתערבות החיצונית הזאת זה משהו שאני התחלתי לעבוד איתו עליו. נגיד החלטנו שבקטע מסוים בסרט אנחנו רוצים לעשות מין וידג’יי ולהביא להקה ולהביא רקדנים ואז אחרי ההופעה הקטנה הזאת הסרט ממשיך. התחלנו פשוט להרים את המופעים האלה. דרך ליטל סינמה התחלתי להכיר עוד מלא אנשים מעניינים, רקדנים, מוזיקאים. ולאט לאט הזמינו אותי או רצו לעבוד איתי בכל מיני קונטקסטים אחרים״.

את בעצם מדברת על חשיבות של פרויקטי צד, ואני מניח ש-Little Cinema לא התחיל מאיזה מטרה קפיטליסטית של תאגיד, לעומת דברים אחרים שאולי עבדת עליהם שהם כן שימשו למרקטינג בתפוצה רחבה. פה זה נשמע שפרויקט ״איזוטרי״, פתאום חיבר מלא דיסציפלינות שלא בטוח שדמיינת שתגיעי אליהם בכלל.

״לגמרי. לגמרי, לגמרי. וזה היה הדבר הכי כיף, בגלל שבעצם ב-Little Cinema אני הייתי זאתי שקובעת את הכללים בשביל עצמי, כלומר יחד עם Jay, וזה היה ממש אני. ואז העבודות שקיבלתי היו עבודות שרצו אותי, לא את היכולת שלי בפוטושופ. ברור שבליטל סינמה יש צרכי שיווק ויש דברים משעממים כמו, אתה יודע, לעשות את הקאבר לפייסבוק וכל מיני כאלה, אבל מצד שני יש תמיד את ההופעה, ואז בהופעה יכול להיות הכל. יכול להיות וידאו או איזה שהוא פלייר מעניין שאנחנו נותנים לאנשים. יכול להיות פוסטר, יכולה להיות תפאורה משוגעת. Little Cinema גדל מאז, כבר פעמיים עשינו סדרה במוזיאון ברוקלין.

Little Cinema
Little Cinema
Little Cinema

בעקבות התרחבות ליותר עבודה על בסיס פרילנס, ככה גם Eye of design הגיעו אלי״.

הופה

״כן. אז Eye On Design הם בעצם מין שלוחה די חדשה של AIGA״.

זה איגוד המעצבים האמריקאי?

״כן. זה איגוד שהוא בן מעל מאה שנה. ממש ארגון מכובד. אני לא יודעת אם אתה מכיר קצת את הצורה שבה הוא פועל, אבל נגיד יצא לי להיות פעם בכנס שלהם״.

תספרי לי מה קורה שם

״אז אתה בא לכנס שהוא בעצם סוג של כנס העיצוב המרכזי בעולם, ויש שם מלא אנשים מכל העולם. מי שמדבר על הבמה זה למשל המעצבת הראשית של צ’יפוטלה, שזו רשת ענקית של אוכל מקסיקני פה, או זוג מעצבים מנאסא, או אנשים מפנטגרם, אנשים שהם פשוט ג’יינטס כאילו.. בין אם זה מותגי על כמו קוקה קולה או אנשים שהם סופר מפורסמים כמו מייקל ביירות. בעצם אין ממש במה לקול היותר צעיר ויותר עכשווי ותכלס כוח הקניה היותר גדול, שהוא על social media, שהוא כל היום באינסטגרם (מחייכת). ממש יש הרגשה שקהל היעד הוא הרבה יותר.. לא רוצה להגיד מעונב, אבל הרבה יותר מסורתי ולא לגמרי עכשווי. ואז הם הקימו ב 2014 את eye on design שזה הבלוג היותר צעיר של AIGA. העורכת הראשית היא פארין דראם, יש לה חוש ממש טוב לכתיבה על עיצוב, למעצבים שעובדים בצורה אינדיבידואלית, או עם חברות אבל מצליחים איכשהו לשמר אישיות או לפתח אישיות. ואני חושבת ש-Eye on Design מצליח בצורה מאוד אלגנטית ומאוד מוצלחת לדבר על עיצוב בצורה עמוקה, ועדיין לא לפגוע באף אחד. כי נגיד אחת הבעיות של כתיבה על עיצוב זה שיש מין הרגשה שאי אפשר להיות ממש ביקורתיים, יש תמיד פחד לדרוך על אצבעות של אנשים. והם הצליחו.

הקשר שלי איתם נוצר כשהכתבת שלהם, מדלין, פשוט פנתה אלי לפני שנה וביקשה לעשות ראיון איתי. בראיון הצליחה לחבר ממש טוב את מי שאני לעבודה שלי, למאיפה באתי ומה שאני חושבת. ואז אחרי כמה חודשים הם התחילו להוציא את המגזין המודפס שלהם. את הגיליון הראשון עיצב מעצב ממש מוכשר אירני, שקוראים לו מזיאר. הגיליון השני היה בנושא psyche – פסיכדליה. הם פנו אלי ואמרו שהעבודה שלי נורא התאימה להם לנושא, ושהם היו ממש שמחים לעבוד איתי על זה. ואז זהו, זה התחיל וזה היה ממש כיף. ואני לא יכולה, אין לי אפילו מילים לתאר כמה הצוות שעובד שם הוא מעולה״.

איפה הוא יושב?

״בבניין היסטורי ממש מהמם בדאון טאון של מנהטן וזה בעצם ה headquarters של AIGA בניו יורק. ומצחיק, כי כל המערכת שם זה הכל נשים. אין שם אפילו כתב או עיתונאי גבר אחד. העורכת הראשית והמקימה היא אישה, יש לה עוד ארבע עיתונאיות, ויש להן גם מעצבת בית מדהימה שקוראים לה טלה, היא בחורה לבנונית שבדיוק סיימה את התואר השני שלה ב SVA , נהיינו חברות נורא טובות בתהליך של העבודה. המערכת שלהן עובדת בצורה מדהימה, כלומר אין שום מתיחויות, כל דיון שיש שם הוא ממש דיון בונה ומעניין. וזה היה פעם ראשונה שעבדתי על פרויקט שכולן היו בו נשים וזה לדעתי היתה חוויה הכי כיפית שהיתה לי בחיים״.

במה זה שונה מחוויות אחרות?

אני הרגשתי, ואולי זאת בעיה שלי, שבמקרים שהיה לי בוס גבר היה לי קצת יותר מסובך לקבל את המרות שלו באיזה שהוא מקום. הרי כשאתה מעצב אתה גם עובד עם ארט דירקטור או קרייאטיב דירקטור ולפעמים אתה נתון למרותם ואיכשהו זה התערבב לי קצת עם יחסי כוחות מגדריים. ב eye on design פשוט לא היה מין שלב נוסף כזה, זה הרגיש יותר שאנחנו פשוט חבורה של פרטנריות והכל היה מאוד מאוד ענייני ומאוד מקצועי ולא מוזר או כוחני בכלל.

עיצוב: שירה ענבר. צילום: Tala Safie
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Tala Safie
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Tala Safie

אז איך זה בעצם, איך עובדים על מגזין כזה? כמה זמן עובדים, קראת את הכתבות, לא קראת?

״כן קראתי הכל (מחייכת). אני יודעת שיש מין דיון כזה.. אז רגע, מעצב שעובד בעיתון צריך לקרוא את כל העיתון? אבל כשאתה בא להיות מעצב אורח על גיליון אז תקרא אותו, זה לא כזה נורא. התחלנו לעבוד ביחד אני חושבת במרץ או אפריל, הן הסבירו לי מה נושא העל, הן כבר מראש הזמינו אותי גם כן לכתוב כתבה ולהשתתף בתוכן. לא הבנתי כמה שזה היה חשוב לי עד שהן לא הציעו את זה. ראיינתי מעצבת שקוראים לה Homa Delvaray היא מעצבת אירנית, מעצבת פוסטרים שפשוט יעיפו לך את המוח, אתה לא ראית דבר כזה. היא כבר עובדת מלא זמן, אני זוכרת שנחשפתי אליה עוד בבצלאל, ופשוט העיף לי את המוח. זה מין תלת מימד, ממש ממש משוגע. אז זה היה חלום שלי לדבר איתה, וחשבתי שזה יהיה מושלם לנושא של פסיכדליה עכשווית והם אמרו לי יאללה, תראייני אותה. הם נתנו לי תקציב וממש התייחסו אלי בתור עיתונאית, לא בתור מעצבת כזאת שרק מסדרת דברים על הדף.

אז ישבנו, הן הסבירו לי על הנושא ונתנו לי את כל הכתבות שיהיו ופתחו פשוט מין פולדר בגוגל דרייב עם כל ה in progress articles והייתי חשופה לתוכן מההתחלה, תוך כדי ההתהוות שלו. אז גם היה לי עם מה לעבוד, וגם היה לי ממה ללמוד בעצם. בסופו של דבר במשך כמה חודשים כשעוד ועוד תוכן התווסף, אני מצידי בחנתי מה הקונספט של הספר, זה קצת אולי כמו איזה שהוא פרויקט מיתוג (מחייכת), איך הקונספט מתחבר לדברים כמו ה title pages או איך קונספט מתחבר לצבעוניות למשל. ונגיד הסיבה שבחרתי להשתמש בכתום הזוהר הזה, זה כי באמת הרבה פוסטרים פסיכדלים מהסיקסטיז השתמשו בצבעים זוהרים. הפעם הראשונה שהם עשו את זה בכלל באה מהעולם של שילוט דרכים. זה מאוד מאוד עניין אותי, כי חשבתי ש.. אתה יודע, מסע פסיכדלי או טריפ זה בעצם מין מסע ומה יותר נכון מאשר להשתמש בצבע שהשתמשו בו באופן מקורי בשביל שילוט והתמצאות בדרכים בשביל קטלוג שהוא על מסע באיזה שהוא מקום״.

ומבחינת תקציב של חומרים, בהתייחס לצבעוניות, הדפסה, ועד פונטים, כמה יש מגבלות בעצם בתוך דבר כזה?

״לדעתי קצת פינקו אותי בפרויקט הזה. הן היו מאד מאד פתוחות לגבי הכסף והיתה לי גישה למסמך של כמה כל דבר עולה, מההדפסה ועד כמה משלמים לכל בן אדם שכתב משהו, אז זה היה נחמד ודי חוויה מעניינת בשבילי לדעת מה התמונה הכלכלית. בית הדפוס כן שילם על חלק מההדפסה וכל הנייר היה בעצם תרומה״.

״אולי זה אופטימי אבל פשוט תעשה את העבודה הכי טובה שלך, תהיה הכי טוב, תהיה נחמד לאנשים ופשוט היקום יעשה את העבודה שלו״.

כמה פונטים יש שם סך הכל?

״אז יש די הרבה. אני.. כמו שאולי שמת לב, טיפוס די מקסימליסט. יש פה ארבעה פונטים, עם מדי פעם יציאות של נגיד אות ראשונה גדולה בפונט פסיכי. הטקסט הרץ הוא סטמפל שניידלר, שזה מין פונט קצת יותר קלאסי, קצת בהשפעת ארט נובו. הוא עוצב בגרמניה ב 36. ואז אני משתמשת גם בקופר לייט שזה פונט אמריקאי משנות העשרים ואז בשני פונטים יותר חדישים – דרוק של commercial type שהוא מין פונט נורא קונדנסט וכוחני קצת, ואז פייבוריט שזה פונט של דינמו שהוא קצת יותר פשוט וסטנדרטי ומגניב. יש חלק שאני כותבת על כל הפונטים במגזין. בכל גיליון הם נותנים ספרד לדיזיינר״.

שיפרט על התהליך העיצובי?

״כן. כלומר יש לך בתור מעצב ספרד שלם שאתה כותב על התהליך שלך, על ההחלטות שלך, זה גם כן מין פינוק מאד גדול. לא תמיד יש במה, יש ממש סקרנות אמיתית ובמה מאוד מאוד גדולה למעצב. או מעצבת.

הקטע המצחיק הוא שנגיד עכשיו, למרות שיש לי סטודיו משלי ואני כל הזמן עובדת על פרויקטי פרילנס, אני גם עובדת פול-טיים. אתה מכיר חברה בשם square space?״

כן, פלטפורמה לבניית אתרים.

״בדיוק. אז אני הוזמנתי להגיע לשם בדצמבר ולעבוד על המותג שלהם. לא לעצב אתרים, אלא לעבוד על חווית המותג וכל התוכן שהמותג מייצר. כי הרי מותג היום הוא לא רק style guide, הוא פיד שלם של תוכן שהם מייצרים, בין אם זה ל social media או מגזין או אירוע פופ אפ. אז התחלתי לעשות את זה ומה שנחמד זה שהם מאוד תומכים גם בעבודה העצמאית שלי ומאד מאפשרים. הם מבינים שהרבה מעצבים נהיים דווקא מעצבים יותר טובים כשהם עושים עוד דברים חוץ מהעבודה שמוטלת עליהם. אני מקווה שיהיו עוד מקומות כאלה״.

מטריף. אז סקוורספייס מתכננת להיות בלעדית איתך או שתמשיכי לעשות תמהיל כזה של פרויקטים?

״תמיד תמהילים״.

זה שומר אותך רעבה?

״זה שומר אותי ערה, מעוניינת ומעורבת. בהתחלה כשסיימתי ללמוד חשבתי שאני אמצא עבודת חלומות באיזה סטודיו או משהו כזה, אבל עם הזמן פשוט למדתי שאני הכי שמחה כשיש מגוון ושדברים קורים כל הזמן. יכול להיות שבשלב כלשהו אני אמשיך הלאה מסקוור ספייס או שאני אפתח משהו שהוא לגמרי משלי, אבל בסופו של דבר אני תמיד אמצא איזה שהיא קונסטרוקציה שמאפשרת לי לעשות הרבה דברים ביחד.

אני חושבת שאם יש לך הכנסה מעורבת אז יש לך קצת יותר חופש בלא לקחת רק עבודות שמשלמות מלא כסף. הרבה מעצבים פה גם יש להם סטודיו משלהם והם גם מלמדים למשל. אז יש כמה מקורות הכנסה, ויש כאילו אפשרות לקחת פרויקטים שלא מכניסים הרבה כסף, ומצד שני לעשות פעם ב- פרויקט גדול יותר שיתן יותר כסף. וכן, אני בת שלושים עכשיו ואני מרגישה שכל העבודה שעשיתי בשנות העשרים בעצם גרמו לי להרבה תובנות טובות שפשוט עוזרות לי להמשיך הלאה. אולי זה אופטימי אבל פשוט תעשה את העבודה הכי טובה שלך, תהיה הכי טוב, תהיה נחמד לאנשים ופשוט היקום יעשה את העבודה שלו״.

עיצוב: שירה ענבר, MTV
עיצוב: שירה ענבר
עיצוב: שירה ענבר, TASTE TALKS AWARDS
עיצוב: שירה ענבר, MAC

תמלול הכתבה: רות שטרן

יש פה ממתקים רציניים

להכניס למצב טיסה

HAIFA – WALLS FESTIVAL

קירות צבעוניים זה לא דבר נפוץ בחיפה, במיוחד לאחר הקמת קומנדו הגרפיטי של העירייה, אז כשפסטיבל הקירות מגיע לעיר, יש הרגשה של בריזה צבעונית שנושבת

קרא עוד »
Mixtapes

Mixtape – YONIL

כולם מכירים כבר את הטעם הויזואלי של Yonil ואת המרצ׳נדייז שהוא מוכר, אבל רגע, אתם מכירים את הטעם המוזיקלי שלו? אם עוד לא, היום יש לכם

קרא עוד »
untold

אל תדליקו לו נר – להב הלוי

תאמינו ללהב הלוי כשהוא אומר לכם שהוא מצליח להישאר אופטימי. אחד המעצבים הבודדים שעוסקים במחאה, חוזה ונלחם בתופעות מדאיגות בחברה הישראלית, והוא כאן כדי להישאר ולהבעיר את השדה. לכתבה הבאה כדאי להכין ספל תה מהביל ומוזיקה מרגיעה, כי אין לדעת איך תצאו ממנה.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: , , ,

מדריך מתנות למעצבים ומעצבות

ottoGraphic

מדריך מתנות למעצבים ומעצבות

יואו, איזה סיוט זה לקנות מתנה למעצבים ומעצבות. לא נורא, רגע לפני הכריסמס וימי ההולדת שלנו, הגיע הזמן למדריך שמסדר לך את החנויות הכי שוות. לא רק למעצבים/ות, אלא גם לאנשים סקרנים במיוחד. מומלץ לגזור את האשראי לפני קריאת הכתבה.

Department Store

אנא מכם ומכן, אל תכנסו לחנות הבאה. מדובר באוסף מדהים וחסר אחריות משלל יוצרים ויוצרות בעולם. מה תמצאו שם?
פרינטים מהממים, Posterine, פוסטרים, גלויות, Stationery (אין לזה מילה בעברית), ספרים, סיכות, לוחות שנה בריזוגרף ועוד ועוד. שפע מטורף.

Yonil

כבר כמה שנים שהמעצב והמאייר יונתן לקס, AKA – יוניל, מייצר חולצות, פרינטים ופוסטרים בסטנדרטים של חו״ל. הדבר הזה לא מובן מאליו בכלל. מאיכות המוצרים עצמם ועד האריזה המהממת עם החותמות והנייר הירוק־זרחני. שווה מאוד והמחירים סבירים לאללה.

Counter Print

חנות ספרים מטריפה שהוקמה אי־שם ב-2008 על-ידי זוג מהמם (שמם טרם אותר), שהגו את הקונספט שלה בפאב. בגדול, המוטיב החוזר פה הוא אוצרות. ספרי עיצוב ואמנות מיוחדים, מרתקים, שונים. מוכרים יותר ומוכרים פחות. החנות משמשת גם כהוצאת ספרים שמוצעים למכירה באתר. תוכלו למצוא גם מגזינים, דברי פרינט יפים לשולחן העבודה, פריטים לילדים ועוד.

הכי שווה? ספרי העיצוב בקטגוריית הוינטג׳. מדובר באסופה נדירה במיוחד וחד־פעמית. שווה לשים ליד המחשב ערימת ניירות טואלט כדי לנגב את הריר שינזל על המקלדת.

Stack

חנות המגזינים הכי טובה באינטרנט, עם עלויות משלוח שפויות לגמרי. הבעלים הוא Steven Watson המתוק, והם נפתחו אי־שם ב-2008. מתרכזים בעיקר במגזינים עצמאיים. יושבים בלונדון ושולחים לכל העולם. מעבר למנוי החודשי שבו מקבלים בכל חודש מגזין אחר, חדש ומפתיע (באמת, מגזינים שבחיים לא שמעתי עליהם), ישנה חנות ׳רגילה׳ שבה ניתן להזמין מגזינים יפיופים במיוחד. תאמינו לי, זה לא חוקי הדבר הזה.
בכל שנה ישנה תחרות מגזינים מטעם Stack, כך שלגמרי שווה להציץ על הרשימות שלהם ולעלעל בערוץ הדפדופים שלהם ב-Vimeo.

גילוי נאות: הכותב מנוי לשירות החודשי שלהם, במסגרתו נשלח בכל חודש מגזין אחר בהפתעה ובעלות סבבה (אזור ה-10 ליש״ט).

Dekel Hevroni

דקל חברוני הוא ממעצבי המוזיקה הכי מוכשרים בארצנו הקטנה. בעידן שבו מסתפקים בפוסטרים שחור־לבן על נייר זרחני, חברוני מדפיס את כל הפוסטרים שהוא מעצב בדפוס משי במספר שכבות. התוצאה? ממתקים ויזואלים שכיף לתלות על הקיר!
אף על פי שהאתר שלו נטול חנות אינטרנטית, מומלץ לשלוח לו מייל לגבי פוסטר ספציפי שהדליק אותך באתר או באינסטגרם שלו ולרכוש. הם באיכות גבוהה מאוד על ניירות משובחים.

NAMA

נעמה בן משה התחילה דרכה כמעצבת טקסטיל, ולאט לאט האיורים שלה קיבלו נפח תלת־מימדי ועברו לעולמות הבד והטקסטיל. המוצרים הנפלאים שלה גורמים לחיוך מפגר על הפנים והקו האיורי הספציפי שלה קם לתחייה בחנות האונליין שלה. תמצאו שם בובות, כריות, שמיכות לתלייה, תיקים ועוד. וזה עוד לפני שדיברנו על איך היא אורזת יפה את המוצרים.

The Silent Giants

אם בעיצוב פוסטרים עסקינן, מאחורי המותג הנ״ל עומד המעצב הגרפי Christopher Everhart, שביומיום שלו הוא בכלל ארט־דיירקטור בחברת מקאן העולמית (והסחית). אבל, את התשוקה של כריסטופר אי־אפשר לעצור, ולכן הקים את The Silent Giants ב-2006 בדטרויט, ארה״ב. תמצאו בפנים פוסטרים רשמיים שעוצבו והודפסו בדפוס משי מהמם להופעות של:
Jack White, Leon Bridges, The National, The Dead Weather, The Flaming Lips ועוד ועוד.

ottoGraphic

טוב, זה מדהים ממש. המאייר והמעצב Otto Dettmer הוא צבא של איש אחד – הקים באופן עצמאי הוצאה לאור של פנזינים, חוברות הוראות לדפוס משי וספרי אמן – שכולה נעשית באופן ידני למהדרין. הוא יושב במערב אנגליה (ליד Bath), מדפיס בסדנה שלו, ואף כורך בעצמו.
יצא לי לפגוש אותו ביריד פנזינים בלונדון, ואיכות ההדפסה והעיצוב של ההוצאה לאור מעוררים השראה. אין שם פריטים סתמיים, והמחירים הגבוהים (יחסית לז׳אנר) מוצדקים לאור העבודה האינטנסיבית על כל אחד מהם.

All-You-Can-Eat Press

אם הגעתם עד לכאן, כנראה שאתם רעבים וסקרנים במיוחד. קהילת העיצוב והאמנות ידועה בגרגרנותה, ולכן קמה ההוצאה הנ״ל, לספק לפודיז ברחבי העולם מדריכי אוכל לפי נושאים ומיקומים. פיצה, ראמן, המבורגר ואוכל סיני בניו־יורק, קרואסונים ושוקו חם בפריז ועוד. מדובר במדריכים המודפסים באופן דו־צדדי שמתקפלים קטן־קטן וכיף לנווט איתם ברחובות, או סתם לתלות כפוסטר במשרד. שווה לקרוא את הטקסטים, יש שם מחקר מקיף ומעניין. איכס! תנגבו את הריר.

יש פה ממתקים רציניים

Mixtapes

Mixtape – Talie Gleitzer‏

במהלך שבוע האיור-2018, לה-קולטור מציגים את תערוכת האמנות הגדולה ביותר בשבוע האיור, שיתפרש על פני סופ”ש שלם, בו יוצגו וימכרו איורים בנושא: בית. בתערוכה יציגו כ-100 מאיירות

קרא עוד »
untold

איתמר חפץ מצייר אותיות

איתמר חפץ נחשף במקרה לתחום הטיפוגרפיה הידנית. הוא למד קולנוע בארצות הברית ונרשם לסדנת הדפס ששינתה את חייו, מאז הוא לא מפסיק לצייר אותיות בכל מדיום אפשרי.

קרא עוד »
untold

מזוודה, דרכון וצבעים

היום כמעט כל אמן, יוצר מעצב ומאייר שמכבדים את עצמו, מציעים סדנאות, בהן הם חושפים את סודות המקצוע שלהם.
אז אחת לשנה, כדאי לכם מאוד לארוז את הדברים שלכם
ולצאת ליעד מסוים בעולם בעקבות סדנה שמעניינת אתכם.
זה יתרום לכם הרבה יותר ממה שאתם חושבים.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: , ,