קטגוריה: להכניס למצב טיסה

True Twins מפסלים את השמש של המסך הלבן

True Twins מפסלים את השמש של המסך הלבן

צמד היוצרים True Twins הם אלמוג סלע ואיתמר תורן, מעצבים בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל משנת 2017. השניים יוצרי וידאו עצמאים ועובדים בטכניקות שונות. מסרטי דוקו על משוררים במסגרת פרויקט ׳העברים׳ ועד קליפים מוזיקלים בסצנת האינדי הישראלית. התכנסנו לפטפט על הקליפ החדש ללהקת ׳המסך הלבן׳ – ״שמש״.

צילום: אריאל בנדט

״החיבור בינינו נוצר במהלך הלימודים, עשינו הרבה תרגילים יחד ובזמן הזה התקרבנו בטעם הויזואלי, האסתטי והמוזיקלי. ראינו שהעבודות שיצרנו יחד הוציאו מעצמנו יותר וההמשך הטבעי היה לעשות את אותו הדבר גם אחרי הלימודים.

היום אנחנו שוכרים חלל בשכונת לוינסקי האהובה ועובדים משם. הדרייב תמיד היה יצירת עולמות משלנו, אנחנו מחפשים את הקסם ואת מה שעושה נעים בלב ובעיניים. לאחרונה עבדנו על מספר פרויקטים קראפטים שהוציאו אותנו מהמחשב כמו הסטופ־מושן שיצרנו ליערות מנשה, בו עיצבנו עולם מיניאטורות בסטודיו שלנו, והקליפ החדש למסך הלבן ״שמש״ עליו באנו לדבר״.

״המסך הלבן הם הלהקה הכי וואו שאנחנו מכירים בארץ, עם טקסטים שבועטים בזרם המרכזי ופרפורמנס יוצא דופן. נפגשנו לראשונה מאחורי המצלמה בפסטיבל שתיעדנו ופשוט היתה בינינו כימיה שעבדה. העולם שלהם הוא חומר יצירה פורה לדימויים ויזואלים יחד עם מוזיקה עשויה היטב. הלחנים והשירה קאנונים, נעימים, מרקידים, מחרמנים, בקיצור מה שמוזיקה נועדה לעשות.

הקשר שלנו עם המסך הלבן הוא גם מקצועי וגם חברי. בין בילוי לילה בתל אביב לעבודה משותפת וטוטאלית. אנחנו עובדים איתם על האלבום הקרוב (״סקס סמים ופלסטין״ – ט.ס.ו) באופן רוחבי. הקליפ ״שמש״ הוא החמישי במספר שיצרנו למסך, ושניים נוספים בדרך״.

צילום: אריאל בנדט

איך התחלתם לעבוד על הקליפ?

״הלהקה הגיעה אלינו לסטודיו עם אלבום חדש שנאזין לו. ישבנו והעלנו רעיונות לכל מיני שירים מהאלבום. הרעיון הראשון היה קשור לשיר ״שמש״ שבלט לנו בשמיעה ראשונה. הוא שיר מאוד עדין באופן שלא ייצג אותם עד כה. יש דיסוננס משעשע בין המוזיקה הנעימה־ילדותית לבין השורה ׳הדולפינים בכנרת כל היום רק מזדיינים׳. 

הרעיון שעלה לנו היה לעשות הצגת ילדים, בסגנון ההצגות שמעלים בסיום תיכון. כתוצאה מכך שזה קליפ ללהקת המסך הלבן, שיש להם רפיוטיישן של הילדים הרעים, שעשע אותנו לעשות משהו תמים עם קריצה. הקליפ משאיר רמזים בולטים לאהבה חופשית בין שחקני ההצגה. בעצם כולם עושים אהבה על הבמה בלי הבדלי חיה, גזע ומין. בסוף הקליפ נולד לאחד הדולפינים הזכרים תינוק דולפין שמזכיר מאוד את גבריאל מהלהקה (וכן היה רגע שחשבנו לבקש חסות על הקליפ מחברת קונדומים גדולה).

השראות שליוו אותנו בתהליך היו don’t hug me im scred, הסדרה הנפלאה KIDDING של מישל גונדרי, מישל גונדרי באופן כללי, סצנת ההצגה מתוך סרטו של ווס אנדרסון ממלכת אור הירחבנוסף, היו גם ההתנסויות האישיות שלנו בתור ילדים בהצגות סוף השנה של בית הספר. גבריאל מהלהקה למשל סיפר לנו שהוא שיחק בהצגת בית ספר שלו בתור ילד קופידון וזוכר את ההתנסות כרעה. זה ממש השפיע על התסריט, ישר ידענו שהוא חייב לחזור לשחק קופידון גם בהצגה שלנו.

מי כתב את התסריט? האם הוא אולתר?

״את התסריט אנחנו כתבנו. תהליך התסריט הוא תמיד מורכב ומתחיל בתחושה אינטואיטיבית. הדימוי הראשון שעלה לנו לראש היה של גילברט מהלהקה עם מסגרת מצוירת של שמש סביב ראשו בהבעה חמוצה. ואז התחלנו לחשוב על איזה עוד דמויות אנחנו רוצים בהצגה ומה מניע את העלילה. מקשיבים לשיר עשרות פעמים, מדמיינים מה יראו על המסך בכל רגע. אחרי שיש את העולם, הדמויות ומהלך העלילה מתוסרט יש קצת מקום לאילתורים. במיוחד בעריכה שם תמיד מתרחשים קסמים״.

למה בחרתם את הכיוון הידני ולא אפקטים של מחשב?

״מתוך המחשבה שאנחנו עושים הצגת ילדים שנעשית על ידי ילדים, הלכנו על סגנון גימור קראפטי וידני. אפקטים במחשב זה קול ונראה טוב, אבל ליצור ולצלם דברים אמיתיים מרגש הרבה יותר. אנחנו רואים גם שהתגובות מהקהל לדברים קראפטים נוגעות הרבה יותר במקום האישי. גם מי שלא מבין באפקטים יודע להעריך את העבודה הידנית ומרגיש איך יצרנו את הקסם. את הארט והתלבושות לקליפ ״שמש״ עיצבה והכינה מאי סלע שהיא גם אחותה של אלמוג.

מאי מגיעה מעולם התיאטרון, היא עושה תפאורות ותלבושות להצגות ככה שהחיבור לקליפ הזה היה הכי מתבקש. היא השתלבה בתהליך פרום סקרץ׳, יצרנו סקיצות ידניות ודמיינו יחד את העולם של ״שמש״. אחר כך במחשב עשינו נסיונות גרפים של צורות עם צבעים שונים. היא חתכה, שייפה וצבעה במקביל לפיסול תלבושות מספוג, כל התהליך הידני הזה קרה בערך בשבוע עבודה אינטנסיבי. יום הצילום היה מאוד מספק, לראות את התפאורה, השחקנים והתלבושות קמים לתחיה בדיוק איך שדמיינו אותם״.

״רצינו לייצר כותרת לקליפ שתדבר בשפה של ההצגה. התכנון המקורי היה שבצילומים נצלם את הכותרת עם חוטים שיורידו ויעלו אותה לפני המסך הכחול בתחילת הקליפ. זה אחד הדברים היחידים שויתרנו עליהם לקראת יום הצילום כי הבנו שלא נספיק לייצר אותה.

לאחר שהקליפ היה מוכן התפנינו לתהליך האריזה הגרפית, אנחנו מאוד מאמינים באריזה נכונה בשביל להקפיץ כל תוכן וידאו. את הכותרת יצרנו במחשב, בהשראת גזרי נייר בלטרינג ידני. 

שאר הטקסט שמופיע הוא בפונט ״פעמון״ של אאא. שמרנו על העקמומיות של הרעיון הראשוני ושיחקנו עם המילים הבודדות בגבהים וזויות. וכמובן הצהוב – שמש״.

 

יש פה ממתקים רציניים

Detail, The Widow’s Son (1923). מקור: The Public Domain Review
untold

איך לא שמעת על הארי קלארק?

פינה חדשה במגזין של המעצבת יובל אלבג – ׳איך לא שמעת על׳ – בו תספר על יוצרים שמשום מה לא שמעת עליהם. מתחילים עם המאייר והאמן הארי קלארק האפלולי והמרתק.

קרא עוד »
Mixtapes

Mixtape – Barr Zutra

לכבוד מדור המיקסטייפ הראשון שלנו, בחרנו בבר זוטרא – מאיירת ויוצרת תל אביבית, להרכיב לנו פלייליסט שיתן לכם מוטיבציה מטורפת במקרה ואתם מתעצלים ליצור. ממש

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: , ,

ויצו מחביאים את העבודות המעניינות

ויצו מחביאים את העבודות המעניינות

תערוכת הבוגרים עברה השנה מהחלל של ויצו אל גלרית ׳פירמידה׳, וגרמה לדחיסת מרבית מהעבודות במסדרונות חנוקים. הפרויקטים הלא מעניינים במיוחד הוצגו בחלל המרכזי. חלק מהם הוצגו בחדר מדרגות של הגלריה, והמעניינים שבהם הוסתרו בקומה נידחת של המבנה. מה קרה לויצו?

הביקור במרכז האקדמי ויצו מתחיל ברגל שמאל, כשמתברר בשיחה עם השומר בכניסה למקום השומם שהתערוכה בכלל ב-׳פירמידה׳, גלריה לאמנות עכשווית במרחק 2 קילומטר צפונית למקום. הגלריה נפתחה מחדש ב־2018 בניצוחו של המנהל שמעון אלון. יאללה, נוסעים.

בכניסה לתערוכת הבוגרים ב-׳פירמידה׳, שמציפה את החלל כולו, נמצאת עמדת הדפסת תלת־מימד נטולת קונטקסט (כיתוב קטן שיסביר סביב מה התכנסנו?), מדפיסה בקדחתנות אובייקטים אקראיים, מה שמתברר במחקר אינטרנטי בדיעבד שמדובר בפרויקט של רן ראובן בן נשר, בוגר המחלקה לצילום. כלומר, זה פרויקט בצילום, ובלי קריאה מוקדמת על הפרויקט (דרך חומרים של היח״צ) – לא באמת ניתן להבין עליו דבר.

מצד שמאל מסתתר לו פרויקט הגמר המבריק ׳סינרגיה׳ של הבוגר הטרי בר גליק, ובחלל המרכזי – אסופת פרויקטים בינוניים למדי, יחד עם הבלחות של מחלקות אחרות מויצו – צילום, ארכיטקטורה ועיצוב אופנה (וידאו במסך קטן של תצוגת האופנה בחדר מדרגות, לא יותר מזה). את הקומה הראשונה תופסת המחלקה לארכיטקטורה, ויתר הקומות (עד קומה רביעית) תופסת לרוב המחלקה לתקשורת חזותית. בגלל שהגלריה קטנה מלהכיל את כמות העבודות שהאוצרים בחרו להכניס, נוצר בלאגן של ממש, ומביקור בעבודות של המחלקה לתקש״ח, תגלו את עצמכם פתאום במחלקה לצילום. לא כי רציתם, אלא כי עשו לכם בחירות לא מדויקות.

לא צריך להיות מנוסה בתחום העיצוב הגרפי כדי להבין שיש בעיות בפרויקטים בחלל המרכזי, והן גדולות מאוד. אותו חלל גדול ב-׳פירמידה׳ הוא המקום היחיד שבו יש לפרויקטי הגמר יכולת להתפרס על קיר של 4-5 מטר רוחב. יתר הפרויקטים נדחסים להם ביתר החללים ומתחננים לאוויר, ברמה שהחליטו לשים חלק מהפרויקטים בחדר מדרגות. אני לא יודע איפה הסטודנטים היו בזמן ההקמות, אבל הייתי נעלב מאוד אם היו שמים פרויקט שהזעתי עליו במיקום שכזה. אמנם מדובר בפרויקטים שעוסקים בקורס ׳טיפוגרפיה ניסיונית׳, אבל עדיין – המקום שלהם יכל היה להיות מכובד יותר עבור הסטודנטים שהשקיעו, או לבחור שלא להכניס אותם כדי לשחרר את העומס שנוצר.

החלל המרכזי בתערוכת הבוגרים בויצו. צילום: טל סולומון ורדי

בחלל המרכזי תמצאו את הפונט היחיד במחלקה – ׳החיאת הכתב העברי׳ של נטע סינר – תשעה גופנים בביצוע מרושל שהודפסו על פוסטרים ענקיים, ואף מרצה במחלקה לא הטיל בהם ספק, כנראה. הפרויקט עוסק ב-״החיאת העברית הויזואלית במקביל לדיאלוג שנוצר עם העורך הראשי של ׳דאר היום׳, איתמר בן־אב״י […]. בפרויקט תשעה גופנים שעיצבתי לפי אותיות בודדות מהעיתון״. אתחיל מהסוף – לעצב פונט ברמת גימור טובה לוקח בין שנה לשנתיים, במקרה הטוב. פרויקטי הגמר שכן לוקחים את הסיכון בעיצוב פונט, מעצבים פונט במשקל אחד עד שלושה. פה מדובר בתשעה (!) משקלים שונים בארבעה חודשים. חוסר אחידות סגנונית בין מבני האותיות, בעיות קריאות בטקסטים רצים, היעדר קשר בין המשקלים ועוד – מעלים את השאלה מדוע האוצרים, פרופ׳ טרי שרויאר וירון שין, החליטו לבחור דווקא בפרויקט הזה בחלל המרכזי?

פרויקט נוסף שמעלה תהיות על מיקומו המרכזי בתערוכה הוא ׳פצע שחור׳ של שחף אושרי, שעוסק ב-״פרשנות ויזואלית חדשה לשירה המחאתית של המשוררת עדי קיסר״. תוך שימוש בשלל הקלישאות כשניגשים לעיצוב ׳מזרחי׳. לא ברור מהעבודה המוצבת מה הטייק הנוסף שלה על השירה המופלאה של עדי קיסר? להעניק רובד אחר, להטיל ספק, לזעזע, להזדהות עם המאבק המזרחי? בעוד במילים של קיסר יש כוח, בעבודה עצמה הקהל נשאר אדיש יחסית.

יתר עבודות הפרינט גם מעלות תהיות על מיקומן – ׳הדגל׳ של אדווה צלאח, The House של יובל שרף ועבודת האיור ׳זמן מרחב׳ של עדי בן־יוסף לא ברמות גימור מספקות לפרויקט גמר. אז למה דווקא הפרויקטים הללו בחלל המרכזי? לפי הקרדיטים שכתובים ליד כל פרויקט, מסתמן שיש קשר לאוצרת התערוכה, פרופ׳ טרי שרויאר, שחתומה על ההנחייה של מרבית מהם.

היחידה שמצליחה להגיע ללב בחלל העצום והמבוזבז הזה היא איימי קליק עם עבודת האיור שלה – ׳לאצ׳ה׳. לפני כ-30 שנה סבתה כתבה ספר המתעד את קורות חייה. מהילדות בפולין, חוויותיה בשואה ועד העליה לארץ. באוקטובר 2018 נפטרה. קליק מצאה את בארון אוסף גדול של ממחטות בד עליהם איירה ורקמה קטעים נבחרים מתוך ספרה של סבתה. פרויקט מצוין ומרגש, תראו בעצמכם.

לאצ׳ה - איימי קליק. צילום: טל סולומון ורדי

 

הביקור ממשיך ליתר המבוך שמציע המבנה של ׳פירמידה׳ – פרויקטי האינטראקטיב דחוסים בחלל חשוך ומעיק במסדרון שלא היה מבייש סצנה מ-Stranger Things. אי אפשר באמת להתרשם מהם. חלק מהפרויקטים סובלים מתסמונת הסרטון – כלומר, שהם נשארים רק בגדר סרטון ואין בהם שום אלמנט שאפשר לחוש אותם בצורה אינטראקטיבית. אלו שכן עובדים סובלים מבעיות טכניות רבות, ובהיעדר נציג מטעם המחלקה שיפטרל ויסדר אותם אחת לשעה, בנס היה אפשר להרגיש ולהתרשם מחלק מהם.

 

בגזרת הפרינט אין בשורות גדולות השנה. ערימה של ספרים נדחסה על שולחן אחד לא גדול מספיק, בלי לתת קרדיטים ראויים לסטודנטים שעמלו עליהם. אלו פרויקטי גמר? פרויקטים שנעשו בקורס? כל מה שביקשתי (בלב) הוא פתק קטן שמסביר את הקונטקסט, לא יותר. מהלך אוצרותי שכזה הוא זלזול בסטודנטים, לא פחות מזה.

אז איפה הפרויקטים הטובים? מסתתרים להם. בקומה הרביעית קיים חדר קטן ומסתורי עם פרויקטי איור מעניינים במיוחד. בנס הגעתי אליו, ואני מפציר בכם למצוא אותו, למרות שההסתברות שתצליחו היא קטנה מאוד. הפרויקט המעניין והמרגש ביותר באותו חלל הוא Deadline של אריאל עיני. זו הפעם הראשונה שדמעתי מול פרויקט גמר.
הפרויקט עוסק בבחירה של סבתה לעשות המתת חסד לעצמה בקנדה עקב מחלת הסרטן. אריאל השתמשה ברפרנס של הסרט האחרון שסבתה השאירה למשפחה, ויצרה סרט אנימציה חזק במיוחד. האיורים מופיעים על הקיר בצבעי כחול. מדובר בפרויקט מוצלח שלא רק מתרפק על נוסטלגיה, אלא שואל שאלות קשות על מוות והתמודדות.

תחום ה-AR הולך וגדל בתערוכות הבוגרים השנה, וגם במרכז האקדמי ויצו ישנם מספר פרויקטים שהיה ניתן להרגיש אותם עובדים. מי שמובילה בצניעות את מהלך האינטראקטיב המשוכלל והפורה היא בת דזבלי (batt-girl), מרצה במחלקה ואמנית מרתקת.

ישנם שני פרויקטים מוצלחים שנוגעים ספציפית בתחום המציאות הרבודה. הראשון הוא ׳סינרגיה׳ של בר גליק, שלקח את השיר Sounds of Silence של סיימון וגרפונקל ופירק אותו לסצנות. בר הדפיס בתלת־מימד אובייקטיבים מתוך הסצנות שעיצב, ובעזרת תוכנה ואייפדים מפוזרים, ניתן לאחוז בהם ולראות את הסצנה השלמה קמה לחיים. אל תשכחו לשים אוזניות.
הפרויקט השני הוא של אופל קודוביצקי – ׳שגרת חירום׳, שדורש להוריד אפליקציה (Artivive) כדי לצפות בו. המהלך הזה קצת מעיק והיה ניתן להציג שם מכשיר אנדרואיד פשוט כדי להרגיש את החוויה, אחרת אפשר לטעות ולחשוב שמדובר רק בקיר מאויר. הפרויקט עוסק בילדות שלה בעוטף עזה, ומעביר את השגרה תחת האיום המתמיד, החיים בין סבב לסבב והשמירה על השפיות. האיורים קמים לחיים כשמכוונים עליהם את המצלמה והם מוצלחים למדי.

האם שווה לנסוע עד חיפה? אם זה בדרך – שווה לקפוץ. אם לא – לא נורא.

המרכז האקדמי ויצו – המחלקה לתקשורת חזותית

המרכז לאמנות עכשווית – פירמידה
רח’ ואדי סאליב 30, חיפה
23.07.2019-3.8.2019

יש פה ממתקים רציניים

untold

לה-קולטור עמודים בערפל

השנה, אירוע לה קולטור שיתרחש בשבוע הקרוב גדוש בשיתופי פעולה מעניינים.
אחד מהם הוא של רותם פייפר ויהונתן מילוא לויטס, בו, יצרו גופים מקרמיקה ועליהם רשומים אקספרסיביים.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , ,

מעצבת הבמה של Björk על Cornucopia

Björk’s Cornucopia. Santiago Felipe, 2019. Courtesy One Little Indian/The Shed

מעצבת הבמה של Björk על Cornucopia

מעצבת הבמה קיירה סטפנסון יצרה עולם שלם, מורכב ומרתק שכולו השראה מטבע וטכנולוגיה, וההרמוניה בין השניים. קיירה לקחה חלק מצוות שלם שעיצב והרכיב את Cornucopia, המופע האחרון של Björk, בעקבות אלבומה החדש שיצא בשנה שעברה. היא סיפרה לנו על תהליך העבודה והדיאלוג עם המוזיקאית המוערכת.

הייתי שם, קרוב מאוד, אבל לא מספיק קרוב. סדרת ההופעות של ביורק הפכה לסולד־אאוט חודשים מראש, והגעתי למנהטן ימים ספורים לפני המופע האחרון בסיבוב ב-1 ביוני 2019. אחרי תור של יום שלם ליד הקופות של The Shed, חלל חדש בניו־יורק שנפתח באפריל האחרון ומטרתו היא לטשטש את הגבולות בין אמנות פלסטית לבין פרפורמנס, לא הצלחתי להשיג כרטיס, וגם לא להיכנס לצלם. כבר מהטיזרים היה אפשר להבין שמדובר במופע עצום ומהמם, וכך הגעתי למעצבת הבמה קיירה סטפנסון שהופיעה בקרדיטים.

קיירה התחילה לעבוד בתחום ב־2008, תחת המאסטרים Christopher Oram ו-Michael Grandage, וב־2010 עברה לעבוד אצל Es Devlin, אחת ממעצבות הבמה הנחשבות ביותר היום, שקטפה כל פרס אפשרי בתחום. אם טרם ראיתם עליה את הפרק בנטפליקס – כדאי מאוד. 

ב-2017 סטפנסון יצאה לדרך עצמאית והתחילה לעבוד עם מוזיקאים מוכרים מאוד – XX, Sampha, Lorde, The 1975 ועוד. ב-2018 נפגשה עם ביורק והשתיים התחילו לעבוד יחד על עיצוב הבמה. בין טקסטורות עצומות של פטריות לבין מיצבים שלוקחים השראה מהטבע, סטפנסון יצרה עולם מרתק, מסתורי ופועם על הבמה.

Björk’s Cornucopia. Santiago Felipe, 2019. Courtesy One Little Indian/The Shed
Björk’s Cornucopia. Santiago Felipe, 2019. Courtesy One Little Indian/The Shed
Chiara Stephenson
Chiara Stephenson
Chiara Stephenson

איך הגעת לעבוד בתחום עיצוב הבמה?

״עשיתי קורס שנתי ביסודות האמנות באוניברסיטת קינגסטון בלונדון והתמחיתי בתלת־מימד. לאחר מכן, חבר הציע שנבדוק קורס בעיצוב תיאטרון בליברפול ושנינו התאהבנו בעיר ובקורס. למדנו שם שלוש שנים ואחריהם באו עשר שנים של עבודה עבור מגוון מעצבים כדי ללמוד מהטובים ביותר״.

מהו החלק המורכב ביותר בעיצוב במה שהקהל אינו מודע אליו?

״אני מניחה שזו המהירות שבה עליך לעבוד כדי להקים מופע בתיאטרון. אתה צריך לבנות את הסט וליצור את התלבושות, ולאחר מכן לדאוג שאמני הבמה והאלמנטים ברקע יעבדו בשלמות יחדיו. זהו תהליך מדוקדק. כל מופע, בין אם תיאטרלי או מוזיקלי, זקוק לחזרות ולניהול בתשומת לב מרבית. נתעכב על כל פזמון או שינוי סצנה כדי לוודא שהמתח התיאטרלי נשמר באופן מושלם והמופע זורם כאילו באופן ספונטני״.

Chiara Stephenson
Chiara Stephenson

״העבודה נוצרה מתוך אהבתה של ביורק לטבע וטכנולוגיה והרצון לחיבור הרמוני בין השניים״

ספרי לי העבודה עם ביורק, מה היו מקורות ההשראה לסבב ההופעות המדובר שלה?

״העבודה שעשיתי עם ביורק ומנהלת הקריאייטיב Lucrecia Martel נוצרה מתוך אהבתה של ביורק לטבע וטכנולוגיה והרצון לחיבור הרמוני בין השניים. המופע היה חגיגה של הרעיון הזה, של עתיד בו אנחנו יכולים להתקיים בדרך הרמונית. מקורות ההשראה למופע הזה היו רבים אך טבע היה הדבר הראשון שהוביל אותנו… הנוף האפי העצום של הטבע אך גם הטבע במבט מקרוב. בהתמקדות במאקרו אתה נכנס למסע דרכו ניתן לנדוד. חוסר השלמות האורגני והקימורים שכה רחוקים מתחושה תעשייתית, רצינו ליצור את זה בקנה מידה גדול״.

יצרת הדמיה פיזית של העיצוב, או שהיא נעשתה במחשב?

״בהתחלה נוצר מודל מוחשי מנייר ודבק. המודל הזה שורטט ולאחר מכן בוצעו תיקונים ושיפורים באופן ממוחשב לבמות הצפות״.

Björk - Chiara Stephenson
Chiara Stephenson
Björk - Chiara Stephenson
Chiara Stephenson
Björk - Chiara Stephenson
Chiara Stephenson
Björk’s Cornucopia. Santiago Felipe, 2019. Courtesy One Little Indian/The Shed
Björk’s Cornucopia. Santiago Felipe, 2019. Courtesy One Little Indian/The Shed
Björk’s Cornucopia. Santiago Felipe, 2019. Courtesy One Little Indian/The Shed
Björk’s Cornucopia. Santiago Felipe, 2019. Courtesy One Little Indian/The Shed

התפקיד הזה דורש הרבה עבודה עם אנשי מקצוע שונים: מעצב תאורה, מפיק, מהנדסים ועוד. איך נראה הדיאלוג ושיתוף הפעולה איתם?

״המפתח הוא שיתוף פעולה ופתיחות היות ויש הרבה אנשים יצירתיים ומצויינים מדיסציפלינות שונות בצוות, יש חשיבות גדולה לתת לכולם “לנשום” (במובן היצירתי), ולנשום יחד. Tobias Gremmler יצר עבודת וידאו ארט דיגיטלית מדהימה אז חלק ניכר מתפקידי היה יצירת קנבס להצגת היצירות שלו ושל ביורק בדרך הטובה ביותר״.

מה למדת מהפרויקט ואילו מסקנות תקחי איתך לפרויקטים הבאים?

“למדתי איזו אמנית נדיבה ומשתפת היא ביורק. היא עושה מופעים מוזיקליים שעוסקים בסאונד ומוטיבים קוליים, אז האסתטיקה של המופע תמיד תהיה קשורה בשימוש ובפונקציה של המוזיקה, מה שיוצר מופע אותנטי מאוד. אני אקח איתי כל כך הרבה מהחוויה הזו. הכרת תודה על ההזדמנות לעבוד עם כמה מהאנשים היצירתיים הטובים של זמננו ותחושה של צמיחה יצירתית שאוכל בתקווה לתעל להרפתקה הבאה!”

תוכלי לספר על איזה פרויקט את עובדת כרגע?

“הפרויקט הבא שלי הוא מופע בלט בלייפציג, גרמניה, בבית האופרה, היפהפיה הנרדמת. הכוריאוגרף הוא Jeroen Verbruggen והתלבושות יעוצבו על ידי Charli le Mindu. זו הולכת להיות תאווה לעיניים. אני לא יכולה לחכות”.

Björk’s Cornucopia. Santiago Felipe, 2019. Courtesy One Little Indian/The Shed
Björk’s Cornucopia. Santiago Felipe, 2019. Courtesy One Little Indian/The Shed

יש פה ממתקים רציניים

untold

מה עושים החודש? אוקטובר 2019

איזה אוקטובר כייפי! המון חגים והרבה זמן פנוי! אם לא טסתם לחו״ל, יש הרבה אירועים מקומיים ותערוכות כייפיות ללכת אליהן במהלך החופש- הנה מה שהכי הלהיב אותנו…

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , ,

האוצרות הקריסה את התערוכה בבצלאל

האוצרות הקריסה את התערוכה בבצלאל

בחירות אוצרותיות בתערוכת הבוגרים של בצלאל גרמו לעבודות הסטודנטים להיות חנוקות, בלי לתת להן מקום אמיתי להתבטאות. דחוסות, משולבות לא במדויק וללא סינון קפדני, גרמו לקריסת התערוכה כגוף אחד שלם ומעניין.

השני לפתוח את שעריו לקהל הרחב כדי להציג את תוצרי בוגריו הוא בצלאל, המוסד הותיק בישראל ללימודי עיצוב ואמנות. כמדי שנה, התערוכה מתפרסת על קומה שלמה, כשהכניסה מתבצעת באמצע. אפשר לבחור אם להתחיל מימין או משמאל. בשנה שעברה, האוצרות המופלאה של איל זקין עזרה בהולכה של הקהל. במרכז – שולחן עגול גדול מלא בפרינטים איכותיים, חלקם פרויקטי גמר וחלקם לא, ובהמשך פרויקטי מיתוג, אינטראקטיב, מושן, וידאו ועוד. הבעיה החוזרת היא הבחירה של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל להציג פרויקטים שאינם פרויקטי גמר, אלא מהשנתיים האחרונות לתואר. הבחירה הקטנה הזו יוצרת עומס ויזואלי מעיק שלא מאפשר להתרשם באמת מתהליכי העיצוב. תפסת מרובה לא תפסת.

מבחינת המחלקה, סביר שיגידו שפרויקט הגמר איננו הדבר היחיד שהסטודנטים והסטודנטיות יוצרים במהלך התואר, ומן הראוי להציג עוד פרויקט או שניים פר סטודנט/ית. אבל, פרויקט הגמר אמור להיות השיא של היכולות והטכניקות שצברו הסטודנטים במהלך התואר, אז למה לא לחגוג אותה?

השנה אצרו את התערוכה הדר פורת, בוגרת המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל משנת 2016, ותמר אלון, בוגרת המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל משנת 2014, שהחליטו לשים את כל הקלפים על עבודות אינטראקטיב. החלל מחולק באופן גס לארבעה חללים שמתפרסים בתוך מסדרון ארוך. שני החללים המרכזיים מוקדשים למשחקים שיצרו הסטודנטים במהלך התואר, בין אם כקורס או התמחות בהובלתו של המעצב והמרצה דני ביקון. במידה ותבואו עם ילדים לתערוכת הבוגרים – הם יהנו מאוד, ואכן הקהל הצעיר נדבק למשחקים השונים שמפוזרים בחלל. היו פרויקטים שהתפרסו על מסכים ענקיים, והיו פרויקטים שהסתפקו במחשבים ואייפדים. 

בגזרת הפרינט היה בלאגן. בין אם הפרויקטים עצמם – שלא היו אחידים ברמתם, ובין אם בדחיסות שלהם בחלל. אחת המעלות של אוצרות טובה היא יכולת לתת מקום לעבודות להיות זכירות. לא משנה אם התחברתי או לא לעבודה מסוימת, אני יכול לעצום עיניים ולזכור אותה בחלל. פה לצערי זה לא המקרה, ומסקרן לדעת מה היו השיקולים מאחורי הקלעים.

עבודות הפרינט (ספרים ופוסטרים) שמוקמו בסוף המסדרון הימני היו טובות מאוד, ואם תגללו עוד קצת למטה תקבלו פירוט שלהן. לעומת זאת, עבודות הפרינט שמוקמו בין שני חללי האינטארקטיב־מושן סבלו משולחנות קטנים מדי ופיזור לא נכון בחלל. מרבית הפרויקטים זלגו זה אל זה, ובהיעדר הבדלים מהותיים בסגנונות האיוריים והעיצוביים, נוצר כאוס. לא כאוס חיובי, אלא עומס ויזואלי מעיק, כזה שלא מאפשר לתת כבוד לעבודות המוצגות. נראה שלא הייתה ממש התערבות של סטודנטים בדבר. בפן הטיפוגרפי, שווה לגוון מלבד פונטים של הגילדה (שהם מצוינים), מה שיצר חוסר גיוון מעניין מספיק בין הספרים.

בשנקר ראינו את המאיירים יוצאים מהדו אל התלת־מימד, ובבצלאל מרבית המאיירים והמאיירות העדיפו להישאר בתחומי הדו־מימד – לרוב במדיום הספר. האמיצים יותר הלכו על משחקים של ממש, ומקווה שהם יראו אור בתעשיית האינדי הבינלאומית. יהיה מעניין לראות את המחזור בשנה הבאה בעקבות שתי התערוכות הללו והדיאלוג הלא כתוב ביניהן.

בחלל האינטראקטיב־מושן בצד השמאלי של המסדרון התחולל הכאוס הגדול ביותר. סרטונים שהוקרנו בזה אחר זה עם רמקולים עובדים בעוצמה, יחד עם סרטים נוספים בחלל שהסאונד שלהם זלג והדהד. לו רק היו זוג אוזניות לכל סרט וכפתור איפוס פשוט לתחילת הסרט – היה ניתן להתייחס לעבודות המושקעות הללו בסבלנות המגיעה להן. אבל, זה לא היה המצב ונאלצתי לדלג. זו הגדולה של אוצרות טובה, לאפשר להתרשם באופן מאוזן מכל החלל ולהתמקד ספציפית בכל עבודה, בין אם אתם מתחברים או לא.

אם יש דבר שהצטיינו בו מאוד במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל זו החנות. יש הרבה פרויקטים יפים ומוצלחים שבא לך חתיכה מהם הביתה, לתלות על הקיר או לצרף לספריה, ולצערי בעיית האוצרות חלה גם עליה. בכל שנה חזרתי עם שלל, והשנה לא היו אובייקטים שדיגדגו את בלוטות הטעם. לחיי שנה הבאה עם אוצרות טובה ותערוכה מדויקת יותר, אמן.

אנומה אליש – נדב הלוי

מדובר באחת מהפקות הדפוס המאוירות היפות והמעניינות של השנים האחרונות. שווה לנסוע לתערוכה רק בשביל לחזות בפלא הזה במציאות. קונסרטינה בדפוס משי של המאייר נדב הלוי, העוסקת בסיפור הבריאה מהמיתולוגיה המסופוטמית בנוגע לעימותים בין דורות, שמרנות מול קידמה וכאוס מול סדר. 

עיר־בר – שקד גינות

עיר־בר של שקד גינות הוא ספר מאויר למבוגרים, שעוסק בנקודות המפגש בין עירוניות ארצישראלית ובין טבע מקומי, דרך ארבעה סיפורים. כל אחד מהסיפורים מתמקד בעיר אחרת ובמין אחר של בעל חיים מקומי: שפני סלע בערד, תנים בתל אביב, צבאים בירושלים, וצבועה מפוספסת אחת ממודיעין. כל סיפור מבטא פן אחר של עירוניות, של טבע ושל השטח החופף בין השניים – שמכורח התגברות תהליכי העיור וצמצום המרחבים הפתוחים רק ילך ויגדל. ספר שונה ובולט בנוף של בצלאל, ועם אמירה חזקה.

אני רוצה את זה רומנטי – שקד בשן

׳אני רוצה את זה רומנטי׳ של שקד בשן עוסק במיניות נשית, בגוף ובושה. במהלך העבודה על הפרויקט, ראיינה שקד 20 נשים בנושאים אלו, וערכה את הממצאים לכדי ספר, מאויר היטב יש לציין, החושף את הדבר שכולם מתביישים לדבר עליו. יאללה להדסטארט!

Movement In Capture – שירה שודרון

3 וידאוים המדמיינים וממחישים עם אמירה אישית את החיים של יצורים ימיים, הסובלים מזיהום האוקיינוסים אשר גורם להגבלת תנועתם. הוידאוים בטכניקה תלת־מימדית ונוצרו באמצעות הקלטת התנועה של גופם של רקדנים בחליפת Motion Capture. הפרויקט מבוסס על שתי עבודות סמינר ששירה כתבה ומחקר נוסף בתחום התנועה. קצת חבל שבתערוכה נתנו לה מקרן גרוע להציג את היופי הזה.

אישה בונה ארץ – תמר קנובל

סרט וידאו בעקבות התוודעות לדמותה של עדה פישמן מימון – קרובת משפחה של תמר שלא הכירה. לוחמת למען זכויות נשים בתקופת קום המדינה, דתייה וחברת הכנסהת הראשונה מטעם מפא״י.
בצוואתה ביקשה שלא ינציחו את שמה במפעלים ציבוריים וכך נותרה נשכחת. אוסף התמונות הפרטי שלה נמצא עם עזבונה והיווה בסיס לשיחזורים של תמר, יחד עם הפרשנות הויזואלית שלה. בסרטון משולבים בגדים של אתא שתמר איירה עליהם (תרמו לה באדיבות תלבושות לפרויקט), לצד פריימים מהממים שביימה.

המחלקה לתקשורת חזותית – תערוכת הבוגרים של בצלאל

קמפוס הר הצופים, ירושלים
18.07.2019-2.8.2019

יש פה ממתקים רציניים

untold

לה-קולטור עמודים בערפל

השנה, אירוע לה קולטור שיתרחש בשבוע הקרוב גדוש בשיתופי פעולה מעניינים.
אחד מהם הוא של רותם פייפר ויהונתן מילוא לויטס, בו, יצרו גופים מקרמיקה ועליהם רשומים אקספרסיביים.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , ,

רוצו לתערוכת הבוגרים בשנקר

רוצו לתערוכת הבוגרים בשנקר

חוויות אימרסיביות, איורים שיוצאים מדו־מימד לתלת־מימד, דיסוטופיה עתידנית, פרויקטים מלאי חמלה וביקורת, טשטוש בין עיצוב גרפי לתעשייתי וטקסטיל, ומיצבי ענק מהממים. התערוכה השנה של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר היא בין המרשימות שנראו פה בשנים האחרונות. סיקור מזורז, המלצותינו והרבה תמונות.

הגענו לחודש יולי, החודש הכי עמוס ויזואלית בשנה. 4 תערוכות בוגרים מרכזיות ובתי ספר נוספים שהולכים ומצטרפים אל השפע הגדול. מאות בוגרים ובוגרות סך הכל. בקו הפתיחה נמצאת מכללת שנקר, שפותחת שעריה ראשונה. ההגשות, באופן מוזר להפליא, נמשכות גם אחרי סיום הצגת התערוכה (ישנן הגשות שמתקיימות ב-27.7), כך שאל תאמינו לפרסומים בתקשורת. יש זמן נוסף לראות את העבודות בתקשורת חזותית גם אחרי שהקרנבל הרשמי נגמר (שישי הקרוב).

פעם בכמה שנים קמה תערוכה בלתי נשכחת עם מחזור חזק. זה קרה בשנקר שנה אחרי שנה ב-2012 וב-2013, שהנפיקה סוללת בוגרים ובוגרות מוצלחת במיוחד, והנה – עכשיו שוב.

נראה שהבוגרים של השנה מאסו בפורמטים הקיימים מתערוכות קודמות, והחליטו לשבור כמה קונבנציות. כמעט 60% מהעבודות הן אינטראקטיב, ככל הנראה כחלק מהתוכנית החדשה של המחלקה לתואר שלם שעוסק בתחום בראשות המעצב והמרצה בן בנחורין. למי מכם שאוהבים ספרים מאוירים ופרינט, הנוכחות השנה דלה יחסית, ומרבית המאיירים יצאו מהדו־מימד אל התלת. זה משמח במיוחד.

גם בגזרת האינטראקטיב חל שינוי, ובמקום לייצר שוב פעם אתרים ואפליקציות, החליטו מרבית הבוגרים ללכת לגוון האישי יותר, ולנוע מחוויות אימרסיביות שכוללות מיצבי וידאו מרשימים המביאים לידי ביטוי רגשות ותחושות, ועד ממשקים אישיים שעוסקים בחוויות פרטיות ומשפחתיות.

בניגוד לרצון הטבעי של המחלקה שלא יהיו פרויקטים עם פוטנציאל מסחרי, לעומת המחלקה בבצלאל, ששם נוצרה מסורת של פרויקטי גמר שהופכים לקמפיין הדסטארט תוך חודשים ספורים, יש השנה מספר פרויקטים שמוכנים ובשלים לצאת לשוק, אם רק ירצו בכך.

יש הרבה עיסוק באני ובחוויה הפרטית, אך כזו המאפשרת להזדהות איתה. לפעמים, כחייזרים מבחוץ שבאים לצפות כמה דקות בכל פרויקט, קשה להזדהות איתה, והבוגרים הטריים השכילו לייצר חוויות מיידיות עם הרבה חמלה. השחרור הזה מהציניות המאפיינת מעצבים מאפשרת לתערוכה להיות זכירה, מרתקת ומלאה בחוויות שונות בנפחים שונים.

ראיונות עם רוב הסטודנטיות והסטודנטים שאנחנו ממליצים עליהם פה מתחת יתפרסמו בזמן הקרוב, ואנחנו מפצירים בכם לקרוא את ההתעמקות בהם. פרויקט גמר הוא תהליך ארוך עם הרבה כאב, פריצות דרך וסקרנות, וקשה להבין כמה ההשקעה ניכרת בו, אלא אם קוראים את מאחורי הקלעים (קריצה קריצה).

קופסא – עתליה אופק

׳קופסא׳ הוא פרויקט הגמר של המעצבת והמאיירת עתליה אופק, סדרת ערכות יצירה לילדים שמטרתן היא פיתוח יצירתיות אצל ילדים בגילאי 7-10. כל חודש הילד או הילדה המנויים מקבלים הביתה ערכה בנושא שונה – חלל, סיפור, זמן, צבע וחלל. כאשר המטרה המרכזית היא לאפשר לילד ולילדה מרחב יצירתי ללא שיפוט ועם כמה שיותר מקום לפרשנות וביטוי אישי.

Press Any Button – מיכל נשרי

קומיקס קסום ומדמם של המאיירת מיכל נשרי, המתאר קשרים לא בריאים במערוכת יחסים של הדמות הראשית. הדמות אינה מושלמת, ועוברת חוויות לא קלות ובאותה מידה עושה החלטות לא נכונות. היא חוזרת על טעויותיה עד שלבסוף היא לומדת מהן. ההשראה לפרויקט הייתה ממשחקי מחשב בהם על הגיבור ללמוד מטעויותיו כדי להתקדם במשחק, וממחקר מעמיק על קומיקס בלי מילים. ראוי לציין שהקומיקס מתאר בצורה גרפית סצנות מיניות, ולכן לא מומלץ לעלעל בו עם ילדים.

״מי את?״ – שרון דוידסון

מרחוק תגידו לעצמכם כשתראו את העבודה של שרון דוידסון – ״אה, נחמד! צעצועי ילדים״ – ואז תתקרבו. קרוב יותר. עוד קצת. מצוין.

שרון היא אמא במקביל להיותה סטודנטית בשנקר, והג׳נג׳לינג הבלתי־האפשרי בין הלימודים האינטנסיביים במחלקה לבין ההורות וזוגיות, גרם לה להיעלם קלות לארבע שנים, מה שהוביל לפרויקט הגמר שכולל את רגשות האשם ההוריים. שרון לקחה צעצועי ילדים קיימים ושיבשבה את הפונקציונאליות שלהם – נחום תקום שנופל, מגנט שלא מרים את הדג, כלי אוכל ריקים כי בקושי אוכלים בבית, ועוד ועוד. מצחיק, שובה לב ומהמם!

Pentimento – לי אלון

פנטימנטו הוא כלי יצירה אנלוגי בעזרתו יכול המשתמש להתחקות אחר תהליך היצירה מתחילתו ועד סופו. העבודה בעזרת הכלים המשגעים ש־לי אלון יצרה מראה תהליך על־ידי חשיפת השכבות, שלכאורה נתפסות כטעויות, ובעצם הן חלק משמעותי ובלתי נפרד מתהליך היצירה. מגוון הכלים שיצר משולבים עם מנועים, רדי מייד של כלים אחרים שעברו הסבה ועוד הכלאות מטורללות ומהפנטות. מטריף, ובא לנו כבר להשתמש בזה.

The Witch & The Wolf – הגר ברקת

מיצב איורי תלת־מימדי מהמם לילדים, החושף ומנגיש את הפחדים הגלומים בעולם אגדות הילדים. שווה להסתכל מקרוב. לנו זה הזכיר חלונות ראווה מושקעים בחנויות ספרים בעולם, ומקווים שהגר תגיע לשם.

נפלאתה – עומר מזרחי

המאייר עומר מזרחי החליט לייצר חוויה של ממש מסיפור דוד ויהונתן משתי נקודות מבט – הפרשנות המסורתית המוכרת, המתרחשת על הדגם המאויר ומפרשת את הסיפור כחברות אמיצה בלבד. רואים את הטאבלטים בתמונה? ברגע שתסרקו את המודל תגלו רובד נוסף, בו נחשפת פרשנות חתרנית שמציגה את סיפור האהבה ההומוסקסואלי היחיד בתנ״ך. פרויקט מיוחד, שגם מטיל ספק וביקורת, וגם משתמש בכמה חושים במקביל באופן אורגני. שאפו.

פיבונאצ׳י – שיר נידם

מדובר באחד מפרויקטי הטיפוגרפיה היחידים בתערוכה, ולמעשה – הפונט היחיד שנוצר במסגרת פרויקט גמר השנה. מדובר בגופן פרמטרי עברי בעל צורניות המבוססת על ההיגיון המתמטי של סידרת פיבונאצ׳י ויחס הזהב. האותיות מהן מורכב הפונט בעלות אסתטיקה מודולרית ופרופורציות הרמוניות המאפשרות לייצר יחידות שונות ומשונות.

פונט פרמטרי הוא העתיד של עולם הטיפוגרפיה, ועבודת התחקיר, העומק והסקרנות הטבועה בו של שיר – מרתקת.

המחלקה לתקשורת חזותית – תערוכת הבוגרים של שנקר

ידע עם 8, רמת גן
11-18.07.2019

יש פה ממתקים רציניים

untold

לה-קולטור עמודים בערפל

השנה, אירוע לה קולטור שיתרחש בשבוע הקרוב גדוש בשיתופי פעולה מעניינים.
אחד מהם הוא של רותם פייפר ויהונתן מילוא לויטס, בו, יצרו גופים מקרמיקה ועליהם רשומים אקספרסיביים.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , ,