קטגוריה: להכניס למצב טיסה

הדפסי משי בתנועה – רחל גוטגרץ

Rachel Gutgers

הדפסי משי בתנועה – רחל גוטגרץ

יש יצירות שהופכות לך את הבטן. כך קרה עם ׳מכתב אהבה לבחור שהמצאתי׳ של רחל גוטגרץ, סרטון אנימציה קלאסית של 6 דקות שאחז בי. אחרי שצפיתי בו ושוב ושוב, הבנתי שאני חייב לבדוק איך הקסם הזה נוצר, ומה קורה שם בתהליך היצירה של רחל גוטגרץ?

jellyfish - Rachel Gutgarts
מדוזה מתוך ׳מכתב אהבה לבחור שהמצאתי׳ - רחל גוטגרץ

הצצתי באתר שלך, היו שם כמה דברים מאד מעניינים. בעיקר הקשר בין העולם היפני לעולם הרוסי. אני חושב ששתי האסתטיקות בסרטון של פרויקט הגמר, יש שם איזה קלאש מעניין בין התרבויות. תסבירי.

״זה ממש מגניב. גדלתי בבית רוסי לחלוטין, מאד כאילו.. שני ההורים שלי, סבתות שלי, סבים שלי, כולם עלו מרוסיה בשנת 89׳. וגדלתי בפסגת זאב, שזו סביבה שהיתה בזמנו מאד מאד רוסית, כאילו מאד בתוך העלייה הזאת מרוסיה. תרבותית, זה היה מאד ניכר מהבית, ולהורים שלי יש גם טעם אסתטי שאני מאד מכבדת ומעריכה. הם היו מראים לי הרבה דברים שהיו קשורים באמת לעולם האסתטיקה הסובייטי הזה שאח”כ כשגדלתי הוא הפך להיות ממש נקודת הבסיס של השראה וחיפוש השראה. זה באמת כל מיני כרזות, איורים, אנימציה. כולם גדלו בכל מיני סדרות של טלוויזיה ישראלית וזה, ואני כאילו עד היום לא מבינה על מה מדברים״.

ואנימציות רוסיות?

״כן, כי כאילו זה מה שראיתי בבית, כל מיני דברים כזה בתרבות הישראלית של אותם השנים. אין לי מושג כאילו. עכשיו בלימודים בבצלאל באמת עבדתי בסושייה, והייתי שלוש שנים סושי־שף בסושייה, שהסושייה זה מין.. זה לא הרשת, זה סניף קטן שממש מנוהל כזה על ידי אנשים ממש אחלה וכל העובדים שם הם אמנים או מתעסקים באומנות. היחס לעבודה ולסושי הוא מאד אומנותי. ההתעסקות בזה היא מאד אומנותית, ואיך לומדים דברים ביפן. מה השיטות״.

היית ביפן?

״הייתי ביפן עכשיו. היעד הראשון שלי אחרי שסיימתי בצלאל היה יפן והייתי שם חודשיים״.

מה גילית שם במסע ליפן?

״גיליתי הרבה דברים. גיליתי פשוט את המקורות האינטלקטואליים, תרבותיים, חברתיים של כל האסתטיקה שאני כל כך אוהבת. כאילו של כל הוואבי סאבי והמינימליזם וההתעסקות החומרית הזאת במרקמים. הבנתי את הבסיס של זה, כאילו מאיפה זה נובע ו.. אני אוהבת להבין פסיכולוגיה של אסתטיקה, זה מאד מעניין אותי״.

את חושבת שהמסע הזה ישפיע על היצירה שלך?

״על העתידית בהחלט״.

מעניין לראות את הפריזמה של עכשיו, אחרי שנסעת ליפן וראית את הדבר האמיתי.

״אני גם נורא סקרנית. האמת היא שגם אחרי יפן הייתי בויטנאם, הייתי בלאוס, הייתי בהודו שזה כאילו,״ 

השפעות אחרות לגמרי.

״כן, וזה גם השפעות אסתטיות מאד מאד אחרות אבל גם מאד מעניינות. בהודו פתאום נדלקתי על הצבעוניות הזאת. הייתי פשוט כזה… וואו, התחרפנתי מזה, שהכל כל־כך צבעוני ומטריף. אז אני לא יודעת, אני גם נורא סקרנית לראות איך זה.. איך אראה את זה עכשיו, לאן זה ילך״.

רחל גוטגרץ (צילום: טל סולומון ורדי)
רחל גוטגרץ (צילום: טל סולומון ורדי)

ראיתי את האבולוציה של הטכניקה שאת משתמשת בה. נראה לי שיהיה מעניין לשמוע על ההשפעות ואיפה נחשפת אליה? טכניקה ואנימציה, ספרי איך זה התחיל.

״יש שיעור אנימציה (ה.ע – בצלאל), עד שנה ג’ כולם לומדים אותו הדבר, ובשנה ג’ מתחלקים לשלושה מסלולים. יש את המסלול האקספרמנטלי, מסלול דו־מימד (מסלול קלאסי) ומסלול תלת־מימד. אז אני הלכתי לאקספרמנטלי, ובאקספרמנטלי יש לנו קורס עם רוני אורן שהוא גם הראש של המסלול הזה. זה בעצם מן שיעור, כולם באים בבוקר, יושבים, וזו מן מעבדה כזאת שכל אחד מביא כל מיני טסטים, דברים הזויים שהוא מצא, דברים הכי כאילו לא קשורים, ומדברים עליהם ככיתה, פותחים אותם, מתעסקים בהם. הוא מאד מאד דחף את כולם ללכת לחקור. לחפש אנימציה, לעוף על עצמנו. זה היה ממש נקודת מפנה מבחינתי בלימודים ואני ממש מודה לו על זה עד היום. כי באמת ברגע שהיה לי קצת ספייס ללכת לחפש, אז ישר הלכתי לדבר שהכי אהבתי עוד לפני, שזה הדפס. והיתה לי חברה שהכניסה אותי לסדנת הדפס בבצלאל, ושם היה אסיסטנט בשם אבי קריצמן, שהוא בן אדם מדהים.

הוא ממש ברוב טובו נתן לי כזה את הספייס להיות שם ונורא עזר, לימד, תמך, כל מיני דברים מדהימים. אז שמה באמת התחילו הניסיונות הראשונים. והייתי מביאה אותם לכיתה של רוני, והוא מאד שמח. גם כיוון לשם שלהמשיך, אז לאט לאט זה התפתח כזה, לאט ובזהירות עם תמיכה מכל האנשים הטובים, זה הצליח להתפתח לניסיון הראשון שלי — Walk, שהתקיים בכיתה של רוני, ממש בתוך הטסטים. ואז הניסיון השני כבר היה סרט גם לכיתה של רוני אבל כאילו סרט יותר מתקדם. שזה הרשת. שזה היה מבוסס על מוסיקה״.

לאט ובזהירות עם תמיכה מכל האנשים הטובים, זה הצליח להתפתח לניסיון הראשון שלי — Walk, שהתקיים בכיתה של רוני, ממש בתוך הטסטים.

איך הגעת למוסיקה של שון ב-׳רשת׳?

״שון היה הבוס שלי מהסושיה. מוזיקאי נורא מוכשר, הוא גם אנימטור אז יש לו הבנה מאד טובה גם של סאונד ואנימציה ואיפה זה מתחבר אז הוא גם מאד אהב. הוא הכיר את התהליך, וחבר מאד מאד טוב, עד היום, תמיד היה חבר ממש טוב. ביקשתי ממנו שיעשה לי מוסיקה מקורית, גם בקטע של משחק (משימה), של ׳יש לך יומיים, תעשה משהו ביומיים, מה שיוצא אני מרוצה, לא מתווכחת איתך עכשיו׳. אז זה מה שיצא״.

די הורס מה שיצא. כשמסתכלים על זה זה נראה מסובך בטירוף, ברמת הטרנספורמציה של זה, מהמחשב אני מניח, שם היתה הסקיצה, לבין התוצר הסופי. נראה לי שיהיה מעניין לאנשים שלא מבינים באנימציה להסביר איך זה קורה.

״כן, אני אסביר בכיף, אולי גם בכתב זה קצת יעזור. אז בעצם, מה שאני עושה זה אני מייצרת אנימציה כמו שהיא. בפלש, באדובי, כל תוכנת אנימציה תהיה טובה לזה. אני לא עושה שום דבר מבחינת האיכויות של האנימציה לפני. ממש (צורות) סולידים נקיים, צבע הכי מכוער, כאילו הכי משיכות מכחול מכוערות. והאמת היא שזה גם חשוב שהן יהיו מכוערות קצת כי.. זה חשוב שהן יהיו מאד שטוחות. אם זה אדום אז שיהיה אדום, בלי מרקמים, בלי שקיפויות. 

אז קודם כל אני מייצרת את האנימציה ואחרי שהאנימציה היא מוכנה מבחינת הקומפוזיציה, מבחינת התזמונים, מבחינת הכל, אני בעצם מייצאת אותה כ-image sequence. שאת האימג’ סיקוונס הזה, אני לוקחת אותו ואני מכניסה אותו לתוך גריד שאני ייצרתי בפוטושופ ובאילוסטרייטור של 20 או 30 פריימים לדף A3. עכשיו, אני שמה את הפריימים בתוך הגריד בסדר מסוים שאני קובעת עם עצמי ואז אני מפרידה את הגריד הזה לשני צבעים. את שני הצבעים האלה אני מדפיסה על שני שקפים של A3 נפרדים. 

מפה מתחיל תהליך ההדפסה בעצם. כי פה, אני לוקחת את השקפים האלה, חושפת אותם ומייצרת גלופות ברשתות, ואת הרשתות האלה אני צובעת. מהרגע שיש רשתות מופרדות של שני צבעים, אני מעבירה עליהם צבע ויש לי הדפס מוכן שאותו אני סורקת למחשב וחותכת במחשב דיגיטלית חזרה לפריימים רצים, שאותם אני יכולה אחרי זה להכניס לכל תוכנת עריכה לצורך העניין והם אימג’ סיקוונס לכל דבר שרץ כמו שהוא. אז זה תהליך ארוך אבל האמת שיש בו משהו מאד סטרייט פורווד. אין בו מניפולציה״.

רחל גוטגרץ
רגע לפני החיתוך הדיגיטלי לפריימים. יוצרת: רחל גוטגרץ

״האמת היא שאני חושבת שזה כל היופי של הטכניקה הזה, זה משהו שמחשב או שום דבר לא יכול לייצר מלבד בן אדם שעובד. שזה באמת איזה שהן טעויות קטנות כאלה, ואני אמרתי את זה כמה פעמים בהקשר של הסרט הזה, שבאמת הוא מורכב מהטעויות הקטנות האלה. זה הלב שלו. אני חושבת שגם אצל בני אדם, האהבה שלי לאנשים היא מורכבת מהאהבה שלי לטעויות הקטנות שלהם. לכל הפגמים הקטנים והמיוחדים שהופכים אותם לבדיוק מי שהם. זה מה שאני אוהבת באנשים, זה מה שאני אוהבת בעצמי, זה מה שאני חושבת שצריך לאהוב באופן כללי. כשהכל כזה טייט אז זה קצת… לא יודעת, אני לא מרגישה בנוח עם זה. אז זה באמת משהו שגם פילוסופית אני מאד.. היה חשוב לי, אבל לא ידעתי את זה לפני, אתה צודק. זה כאילו היה.. זאת אומרת הבנתי שזה יכול לקרות, אבל ברגע שראיתי את זה אמרתי, ׳אה, זה זה׳. זה מה שרציתי. ואז באמת גם בתוך התהליך הזה, גם בגלל כמות ההדפסים, גם בגלל שאין לי ניסיון בהדפס, זאת אומרת הלמידה היתה על הפרויקט. הטעויות היו… היו הרבה טעויות. כל פעם הייתי צריכה להבין כמה מידתית אני יכולה לקבל את זה או לא לקבל את זה״.

איזה טעויות, למשל?

״כל מיני טעויות. הדפס זה תחום שאתה כל היום עושה בו טעויות״.

הוא מורכב מהטעויות הקטנות האלה. זה הלב שלו. אני חושבת שגם אצל בני אדם, האהבה שלי לאנשים מורכבת מהאהבה שלי לטעויות הקטנות שלהם.

בואי נצלול לתוך סרט הגמר. הטקסטים, נראה לי שהם הליבה של הסרט, הם מה שמחזיק את הבסיס ואחרי זה כל היתר הולך ונבנה עליהם. ראיתי בקרדיטים שיש 3 כותבות. איך הן התגבשו?

״זהו, יש שם סיפור, זה חלק משיטת העבודה על הסרט, מאד מתקשר לזה. באמת הרבה זמן לא ידעתי מה קורה איתם, כבר הייתי בתוך התהליך של הסרט, ידעתי את התמה, ידעתי את במה אני מתעסקת, אבל לא היה לי טקסט. ואז איזה יום אחד, אחרי שהמצאתי את הכותרת של הסרט, כאילו שהיא באה לי גם באמצע התהליך, אז ביקשתי מכמה חברות שאני יודעת שיש להן זיקה לכתיבה, שיכתבו מכתב אהבה לבחור אידיאלי. בחור שהם המציאו. כל אחת במצבה שלה. זה לא שהן כולן באותו המצב אבל הן כאילו לקחו את זה כזה לפן שלה, ועשו את זה בזמנן החופשי ולאט לאט שלחו לי מכתבים כאלה. והמכתבים באמת היו נורא מרגשים. אני לא ידעתי מה אעשה איתם לפני שקראתי אבל באמת שראיתי אותם ידעתי שזה החומר. הן נתנו הרבה מאד כאילו… השתפכות וכזה קיטש טוב, קיטש בריא בהומור ואהבה והכל, אבל כן קצת להשתפך, כן קצת להביע רגש. אז באמת לקחתי את הטקסטים שהן כתבו וערכתי אותם לאיזה שהוא מן משהו כזה שהוא יותר מתאים לפורמט של הסרט. כי כל הטקסטים היו מדהימים, אבל זה היה קצת יותר מדי מלל מבחינתי״.

הפכת אותם לטקסט אחד.

״נכון. כן. לקחתי משפטים שממש הרגשתי שהם, ׳אה, זה המשפט!׳ וחיברתי אותם. גם היה יותר ולאט לאט ירד, זה מאד הצטמצם. זה כל הזמן הצטמצם והצטמצם. ערכתי בעזרת המנחים שלי וחברים. תמיד יש איזה מן שיח כללי כזה עם עוד הרבה אנשים״.

אז יש טקסט אחד, ואחרי זה יש קריינות.
״הקריינות? בהתחלה נראה לי שזה היה הקול שלי, ואז לקחתי את תומר דמסקי שהיתה איתי בסטודיו, כי עשיתי את כל ההדפסים בסטודיו שטראוס שזה סטודיו עצמאי קטן במאה שערים. זה מקום מאד מעניין עם מוסיקה, אנשים. פגשתי שם אומנים מאד מוכשרים שביניהם גם את תומר דמסקי, שהיא מוזיקאית שהקול שלה הוא הקול שבעצם מקריין את הטקסט הזה בסרט״.
מכתב אהבה לבחור שהמצאתי - רחל גוטגרץ
פריים מתוך ׳מכתב אהבה לבחור שהמצאתי׳ - רחל גוטגרץ

בדרך כלל למאיירים יש איזושהי בעיה עם טיפוגרפיה בסרטים, ואצלך הטיפוגרפיה יושבת טייט. גם בטייטל סיקוונס וגם בכתוביות, שכמעצב לא זיהיתי את הפונט.

“אני חושבת שיש פה איזה משהו מעניין כי באמת נראה לי שכשלא לומדים טיפוגרפיה ולא לומדים את זה אז באים נקי. אני באה לזה בראש מאד של כזה ׳אני אשתגע, בכיף׳. אני מאד אוהבת לעשות את זה גם מתוך המקום הזה שאני לא באמת יודעת, לא מתיימרת לדעת אבל מאד נהנית לשחק עם טקסטים. לגבי הכתוביות, באמת היה לי ויז’ן באיזה שהוא שלב לקראת הסוף של הסרט, היה לי ויז’ן מאד ברור שאני רוצה שאנשים שרואים את הסרט הזה הם לא בהכרח יבינו שהם רואים סרט חדש. שזה יהיה להם משהו אנכרוניסטי כזה, שהם קצת יאבדו תפיסת זמן עם הדבר הזה. אז היה לי מאד מאד חשוב כאילו לתת להם סממנים כאלה והכתוביות ממש היה לי ויז’ן ברור בראש שזה מה שהייתי רוצה לעשות. ולגבי הטיפוגרפיה, אז באמת אני נורא אוהבת לעשות את זה, נורא נהנית מזה אבל אני לא.. אני לא מקצועית. אני באמת כזה מוצאת משהו פה, מוצאת משהו שם, הפונט של הכתוביות, אני אפילו לא זוכרת״.

מכתב אהבה לבחור שהמצאתי - רחל גוטגרץ
פריים מתוך ׳מכתב אהבה לבחור שהמצאתי׳ - רחל גוטגרץ

והמוסיקה של הסרט שיצר אביב שטרן, איך הוא הלחין?

״אה, זה היה גם עניין כי אביב הוא חבר מאד מאד קרוב שלי, הוא גם היה שותף שלי לדירה. לא בתקופה שעבדנו ביחד אבל היינו כאילו הרבה שנים שותפים, אנחנו חברים טובים וקרובים. הוא מוזיקאי מדהים, הוא מתעסק בעיקר בנויז אקספרימנטלי, הרבה בהקלטות שטח. בדיוק בתקופה שהתחלתי לעבוד על הסרט הוא חזר מטיול ארוך מאד בחו”ל ובא עם אלבום מדהים שהוא יצר מהקלטות שטח בטיול הזה, משהו באמת, אחד האלבומים היותר יפים. גם הכרתי את העבודות שלו מלפני ומאד אהבתי אבל אחרי האלבום הזה אמרתי ׳די, זה בדיוק מה שאני רוצה, זה הבן אדם׳.

שמעתי אלבום קיים שהוא מוכן, אז אמרתי לו, ׳אביב, אני רוצה לעבוד איתך על זה, אני לא יודעת כמה אני יכולה לשלם לך אבל נה נה נה׳. הוא היה כזה, ׳לא יודע, כן יודע׳, בסוף שיכנעתי אותו שבעיניי זה גם ממש קטע מצוין, כשבן אדם אומר לך כאילו שהוא לא כזה… אתה צריך לעשות איתו איזה משחק״.

הדפסי משי - רחל גוטגרץ (צילום: טל סולומון ורדי)
הדפסי משי - רחל גוטגרץ (צילום: טל סולומון ורדי)

הסרט זוכה להצלחה די גדולה, רשימת פרסים, המון מועמדויות. איך את מתמודדת עם זה אחרי שנה שאת בתוך בונקר של עשיית הסרט?

״מתגעגעת קצת לבונקר, האמת (צוחקת). לא נעים לי להגיד, אני הכי אסירת תודה בעולם, גם עכשיו באמת אני אסירת תודה, יצא לי להיות בפסטיבלים, יצא לי לפגוש המון אמנים, המון יוצרים, המון אנשים מהתחום, חגגתי את התחום שלי. נורא נהניתי מהשנה הזאת ובאמת להיות בתוך העולם הזה באופן פעיל ולא רק צופה מהצד ולא רק לשבת להסתכל. אבל עכשיו הייתי מאד שמחה לחזור ליצור וזה בעיה קצת, כי הליצור באמת דורש קצת להיות בבונקר״.

למה?

״שאלה טובה. הלוואי שהייתי יכולה לענות. כמובן שגם היצירה מאד מאד קשורה ללהיות בחוץ, להיות בעולם, להיות בזה אבל אני מניחה שבאנימציה הצורך הזה בריכוז, אתה חייב פשוט להתרכז. אני מוצאת את עצמי כאילו נכנסת לגל של ממש להיות פרודוקטיבית, רק אחרי כמה ימים שאני עובדת. וזה קשה״.

׳מכתב אהבה לבחור שהמצאתי׳ הביא איתו הזדמנויות, שיתופי פעולה, הצעות?

״יש, יש כמה. גם מבחינת העבודה זה נתן לי קצת בסיס, אנשים מכירים את הסגנון והם באמת פונים אלי לעבודות שהם נותנים לי, משחררים לעשות את מה שאני אוהבת, מה שמעניין אותי, זה כבר… וואו. אני אסירת תודה על זה. גם שיתופי פעולה, ממשיכה לעבוד עם אותם האנשים שעבדתי איתם לפני זה. הסרט נלקח ע”י חברת הפצה גרמנית, אז עכשיו הם ימשיכו להפיץ אותו קצת בעולם, שזה מגניב. אני עובדת על פרויקטים חדשים ומקווה שהסרט יתן להם סיוע במימון שלהם״.

נשמע מדהים.

״כן, ואני מקווה שיהיה לי משהו להראות לך בקרוב״.

תודה ענקית לרות שטרן שתימללה את הראיון.

יש פה ממתקים רציניים

untold

האוצרות הקריסה את התערוכה בבצלאל

בחירות אוצרותיות בתערוכת הבוגרים של בצלאל גרמו לעבודות הסטודנטים להיות חנוקות, בלי לתת להן מקום אמיתי להתבטאות. דחוסות, משולבות לא במדויק וללא סינון קפדני, גרמו לקריסת התערוכה כגוף אחד שלם ומעניין.

קרא עוד »
untold

סחוניה – אמיר ורשף משוטטים

אמיר פרסיה ורשף טסלר רון משוטטים בפריפריה – קריית מלאכי, חדרה, ירוחם. האחד מאייר ומעצב, השני כותב. יחד הם מייצרים את ׳סחוניה׳ – פנזין שוטטות. מה שהתחיל כתרגיל בקורס פנזינים בבצלאל הפך להיות מסע אנתרופולוגי מלא חמלה.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , ,

Studio Knob

אלתור, מחזור, השמשה מחדש של חפצים, מסורת של קראפט מעורבת עם קידמה. אלו הן חלק קטן מהמילים שמתרוצצות בראש של יותם ועדי מסטודיו Knob, כאשר הם מייצרים פריטים מיוחדים לעיצוב. 
הם השתתפו בתערוכות בארץ ובעולם, ואחד מציוני הדרך המרשימים שלהם זה שטרנטינו בכבודו ובעצמו רכש יצירה שלהם.

למה אנחנו מתלהבים מהם? דבר ראשון אם טרנטינו התלהב, אז אין סיבה שאנחנו לא. בנוסף, הדברים שהם עושים מורכבים ופשוטים בעת ובעונה אחת, לכן החלטנו לקחת אותם לשיחה על עיצוב ייחודי בעולם של פסי יצור תעשייתים.

צילום: עדי עזר ויותם שפרוני

ספר לנו קצת על עצמך ועל הסטודיו? 

״Knob, בעברית “ידית”,הוא דלת, פתח הצצה ליצירה שלנו, דרך לחלוק את עבודתנו עם העולם. אנחנו עדי עזר, בוגרת שנקר ויותם שפרוני, בוגר המכון הטכנולוגי חולון (HIT), יוצרים מאז 2015 תחת המותג המשותף זוכה הפרסים StudioKnob פריטי עיצוב, ריהוט ותאורה ייחודיים בקני מידה שונים. כל פריט הנמצא בקטלוג הסטודיו הוא פתח להגשמת רעיונות חדשים. אנחנו אוהבים אתגרים וחלומות פרועים ומגשימים אותם בייצור מקומי וברמת גימור גבוהה, תוך מחשבה עמוקה על כל פרט ופרט״.

צילומים: 4. תמוז רחמן , יותם שפרוני ועדי עזר

מאיפה הגיע החיבור בין עיצוב תעשייתי לבין מלאכות יד מסורתית?

״עדי ואני לא הגענו עם הכשרה של מעצבים תעשייתיים. מתוך זה אנחנו גם לומדים את הדברים על הדרך לפי הצרכים שלנו ומאלתרים לפעמים. האלתור הוא פעולה מושכלת שאנחנו עושים וחוקרים. אחד האספקטים של האלתור שלנו זה להתייחס לדברים כמו מסורות מלאכה, טכנולוגיות וחפצים ישנים אבל לדעת בצורה מכבדת לגשת אליהם לפתוח אותם, לשחק להם בקוד ולראות מה יוצא. שם משתלבות הטכנולוגיות החדישות ולפעמים התעשייתיות״.

האם אין ניגוד בין המילה תעשייתי לבין המילה קראפט? איך זה מתיישב אצלך בויז׳ן של הסטודיו?

״ההבדל בין קראפט לתעשייתי הוא מורכב ונתון למניפולציות. אולי זה עניין של כמות או מינון בין הנוכחות של האדם לעומת המכונה בעבודה או אולי זה עניין של הטעויות הקטנות וההבדלים בין הפריטים שנעשים בעבודת קראפט ידנית, למרות שאפשר לתכנן היום מכונה שתעשה את הטעויות האלה המכוונות. אם מחשב ישב מחובר למכונה במפעל וידאג להכניס טעות אקראית שלא חוזרת על עצמה פעמיים בכל מוצר ומוצר האם זה עדיין קראפט או שזה עדיין עיצוב תעשייתי. אולי נפצח את זה בסוף.
עוד מחשבה לא לגמרי קשורה לשאלה: את חושבת שאובייקטים שאנחנו מייצרים צריכים להצדיק את עצמם או שזה התפקיד שלנו להצדיק את אותם ואת הקיום שלהם?״

עדי: ״אני חושבת ששני הדברים חשובים אנחנו צריכים להצדיק אותם ואנחנו צריכים גם לתת להם הנפשה וסיפור ולתת להם חיים,תוכן ואישיות. אנחנו לוקחים משהו שבעטו אותו כי הוא סיים את חייו כי לא היה לו מקום בבית הזה, בזמן הזה, לא התייחסו אליו כבר ואולי כי מי שהתייחס אליו כבר לא איתנו היום ואנחנו נותנים לו התחלה חדשה עם סיפור חדש וחיים חדשים״.

מאיפה אתם שואבים את ההשראה ואת ההומור בעבודות?

 

״אנחנו מתחברים לגישה של גיל יפמן (גם של אלברטו אקו בשם הורד) – ההומור הוא נשק עם המון המון עוצמה שמאפשר לאנשים להתמודד עם הדברים הכי קשים ומאפשר להשתיל במוח של אנשים את הרעיונות הכי מהפכניים שבאים אליהם בטוב ומצחיקים אותם.

עוד נקודה שחשובה להומור בעבודה שלנו זה מגיע ממשהו בין צניעות וחוסר ביטחון – קשה לנו לעוף על העבודות שלנו להתנפח מחשיבות עצמית ולטעון שיש לעשיה שלנו כזו השפעה על העולם, אז אנחנו מוציאים קצת אוויר מהבלון. מצד אחד אנחנו מאוד מאוד גאים בכל עבודה שאנחנו מראים החוצה. כלפי חוץ זה נראה לנו נורא מוזר להגיד שמשהו שעושה את החיים יותר יפים מציל בני אדם.. אז כדאי להיות קצת הומוריסטיים לגבי זה שאנחנו לא מצילים את העולם, ובכל זאת רק נותנים נקודת מבט רעננה על משהו״.

צילום: תמוז רחמן

האם אתה רואה בעניין החזרה למקורות ושילוב מסורות קראפט כטרנד חולף או משהו שכאן כדי להישאר?

״כשקראפט נעלם זה בדרך כלל מתוך החלטה להעלים אותו, כיבוש תרבותי וכו’. קח לדוגמה את הכתב של תרבות האינקה שהיה מקודד ע”י קשרים וריקמה, שהספרדים אסרו והכחידו במהלך כיבוש אמריקה.
עדי אמרה משהו מעניין שכשמדברים אל מעצבים על הקראפט ושימור מסורות ידניות ונכחדות זו דווקא דרך לעורר מעצבים לנסות ולשמר את זה. זה תמיד ילך צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה. עבודה ידנית דורשת יותר ויותר משאבים ביחס לתעשייתית ותמיד ייצאו לשוק עוד ועוד מהנדסי מכונות שינסו לפתור את המקומות האלה וזה בסדר. פעולה אנושית שיוצרת אובייקט או חלק מאובייקט היא הרבה יותר מרגשת אותנו ממכונה שעושה את אותה פעולה. בכל מקרה – אולי הקראפט לא נכחד, אבל טוב למתג אותו ככזה״.

ברכות על התערוכה בניו־יורק, ספר לנו קצת על המוצר שנשלח לתערוכה?

״אחד האתגרים האהובים עלינו בעיצוב גופי תאורה הוא לפרש מחדש את המפסק בצורה שתהפוך אותו לחלק מהמופע אשר מציע הגוף. המוצר נקרא Click Light הוא בסיס תאורה אינטראקטיבי הבנוי משני מדפים מתכתיים אשר חשמל במתח נמוך זורם דרכם ואליהם מתחברים חבלים באורכים שונים בשילוב תאורת לד ומגנט אשר סוגר את המעגל החשמלי. החבל נמתח, נשפך, נופל, נקשר ומתפתל בין משטחי הברזל באינספור שילובים ובכל קליק מגלה מופע חדש״.

מילות עידוד ליוצרים המתחילים בעולם:

״כל רעיון שאתה חושב עליו ויש לו פוטנציאל להפוך למוצר עובר המון תהליכים והתפתחויות. זה ארוך ומורכב ולוקח לא מעט זמן וכסף. כיוצר אתה כל כך רוצה שמישהו כבר יראה את המוצר גמור ויגיב על זה ויש איזה מן דחף כזה שהאגו שלך מנסה לקבל פידבק אבל מצד אחד המוח הרציונאלי שלך אומר “רגע!” לא סיימנו את המוצר ואי אפשר לפרסם אותו, להראות, לצלם, להציג שלא לדבר על לשווק ולמכור אותו לכן מילות העידוד שלי הן, שאתה לומד המון רק אם אתה עושה ורק אם אתה עובר את התהליך הארוך הזה, אתה תעשה את המוצרים הבאים יותר בקלות, יותר טובים ויותר בולטים.

אנחנו חושבים שיש המון סימפטיה למישהו שיוצר מוצר למישהו שהוא יזם בנשמה. בדרך מכירים הרבה אנשים שתומכים ועוזרים או אנשי שירות ששכרת את שירותם. יש המון סימפטייה ליוזמה ואנחנו חווינו את זה הרבה. העזרה והרצון ההדדי כן להיות חלק ממה שאתם עושים זה משהו שהוא מבורך ומדהים ואל תהססו להשתמש בעזרה הזאת. אין תחליף לאנשים ובסופו של דבר אנשים הם לא אמצעי, הם המטרה. המוצר והיצירה ואתה עצמך רוצה להגיע לאנשים ואתה מגיע אליהם לא רק עם המוצר, אלא מגיע אליהם גם בדרך אליו״.

צילומים: אורי גרון, תמוז רחמן 

האם הצעד הבא של התעשייה הוא שילוב טכנולוגי-יצירתי של בעלי מלאכה ידניים מבוגרים עם צעירים? אם כן, איך? 

״לא יודעים עדיין, אבל זו נקודה מאוד מעניינת למחשבה״.

ספר על פרויקט אחד שהיה קשה במיוחד

״הקושי הכי גדול שלנו הוא לעבוד בחוסר וודאות. מקרה אחד שאנחנו זוכרים בו היה מעורב מעצב פנים מפורסם (לא נזכיר את שמו) שרצה אחרי פגישה שנעצב לו קולקציה שלמה של מוצרים. מאוד התלהבנו, שלחנו לו סקיצות, הוא כתב לנו “וואו – מדהים”, ואחרי מספר שבועות ללא תגובה נוספת, כששאלנו אותו איך הוא רוצה להתקדם, הוא פתאום התחיל למצוא תירוצים שאינם קשורים לעבודה מדוע לא כדאי להמשיך. לא שזה נורא, אבל זה השאיר אותנו בתחושה לא ברורה. זה אנחנו? זה הסקיצות? זה המצב? כנראה שלא נדע לעולם. למדנו מזה לדרוש מאנשים להיות הרבה יותר ברורים בכוונות שלהם ולא להתחיל עבודה בלי לחתום על חוזה״.

 

צילומים: אורי גרון

 מהו המוזיקה האידיאלית לשמוע בזמן עבודה אינטנסיבית?

״DakhaBrakha עם כל הקישקושים באמצע. הם פשוט הרבה יותר טובים בהופעה מאשר באלבום. אגב, הם הופיעו בבארבי לפני כמה חודשים והיה מדהים – הקהל עף עליהם והם היו בשוק מאיתנו (בקטע טוב), כנראה לא רגילים לחום הזה באוקראינה״.

תמיד אמרו לי לא לערבב משפחה ועסקים, אבל המקרה של יותם ועדי מעיד על זה שיש יוצאי דופן, ואפילו כאלה שמצליחים. לכו עם החלומות שלכם, תפסיקו להגיד לעצמכם את כל הסיבות האפשרות למה לא תוכלו לעשות משהו. מי שלא עושה לא טועה אף פעם. אבל מי שטועה לרוב גם מצליח ובגדול.

יש פה ממתקים רציניים

untold

לאונרדו דה וינצ׳י? משחק ילדים!

עריכה
חגיגות 500 שנה למותו של לאונרדו דה-וינצ׳י לא פוסחות גם עלינו.
לאחר ביקורו של אייקה שמידט עם סבב הרצאות על מחקרו המקיף של ליאונרדו דה וינצי. הגיע תורם של הילדים להתפעל ולהסתקרן גם הם מגאונותו של דה-וינצ׳י.

קרא עוד »
Mixtapes

Mixtape – Talie Gleitzer‏

במהלך שבוע האיור-2018, לה-קולטור מציגים את תערוכת האמנות הגדולה ביותר בשבוע האיור, שיתפרש על פני סופ”ש שלם, בו יוצגו וימכרו איורים בנושא: בית. בתערוכה יציגו כ-100 מאיירות

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: ,

תחת לחץ

ריחות של דיו טרי, רחשי סכיני החיתוך המפלסות דרכן בעץ, אורות בוהקים הצורבים את התמונה בכימיקלים רגישים לאור וחריקות מכבשי המתכת, הן התוספות הצבעוניות שמוסיפים לגלידה הטעימה. זו לא סתם גלידה, אלא שבמקרה שלנו הגלידה היא ערימת ניירות מודפסים בטכניקות דפוס ידניות.
הדפס עץ, תחריט ודפוס רשת נכנסו למיינסטרים העיצובי בשנים האחרונות ונהיו לטרנד חם, זמין לכל יוצר או מעצב במחירים סבירים. שוחחנו עם יוצרים שלכלכו את הידיים עוד לפני שהדפסה ידנית נהפכה לטרנד לוהט.

אורית חופשי

הדפס היא שיטת שכפול ושיעתוק של יצירה בצורה מדויקת מספר רב של פעמים, כרגיל הסינים התחילו עם זה ומשם זה התגלגל לכל העולם. בקצרה, ניתן לחלק את את עולם ההדפסה לשלוש טכניקות עיקריות:

דפוס בלט – כאשר מגלפים בעץ או בלינולאום את החללים הלבנים שבציור,  כאשר מורחים דיו על התבנית, רק החלקים המובלטים מקבלים את הדיו ומודפסים בצבע הדיו.

תחריט ותצריב – התבנית נעשית ממתכת לרוב נחושת או אבץ, שכבעזרת עט חרט או חומצה יוצרים שקעים בפלטת המתכת, הלוכדים את הדיו ומשם בעזרת מכבש מועברים לנייר.

דפוס רשת טכניקה שעברה גלגולים שונים במהלך ההיסטוריה אבל הבסיס שלה הוא יצירת רשת משי או ניילון, עם אמולסיה רגישה לאור, כאשר חושפים את הרשת לאור, הדימוי שמוצמד אליה נצרב על האמולסיה. כל מקום שהיה קו או כתם, ייפתח ברשת, ודרך חללים אלו יעבוד הצבע לנייר עם מגב מיוחד. 

סטס קורולוב - עבודות הדפס

בשנים האחרונות יצא לי להכיר אמנים ויוצרים שהפכו לחברים במהלך חיי המקצועיים. ההערכה למלאכת הדפוס הידני רק מתעצמת ככל שאני עוקב אחר ההתפתחות האמנותית והמקצועית שלהם. לכן, היה נראה לי טבעי לאגד את כולם לשיחה על מה משך אותם לעולם ההדפס על הקשיים והסיפוק שמלווים בהוצאת מהדורת הדפסים, תערוכה או קידום זירת ההדפס המקומית. רובם הגדול הגיע לטכניקות הדפוס כדרך אגב, בין אם זה קורס שלקחו או דרך ציוד ישן שהגיע אליהם, ושם נוצר הניצוץ ששאב אותם לעולם הזה. 

אורית חופשי, אמנית ומרצה בכירה בבית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר, מספרת בצורה פיוטית על המפגש האישי שלה:
״שפה לא נהירה, צלילים לא מוכרים והיכל אמנות רב מסורת ומאוד מפואר. סדנת הדפס המשתרעת על מספר חללים, טורי מכבשים, ספריית ענק של מתכות, לוחות עצים , סינרים, כלי עבודה ועשרות ניירות תלויים באמצעות אטבים. ריח עץ האורן מציב אותי כמעט מיידית בתוך יער בגליל המערבי, או בחצר הבית על הכרמל.  ארבע שנים, שלושה – ארבעה ימים בשבוע, מצאתי את עצמי במרחבי הסדנה. מחברת לוחות עציי אורן, רושמת עליהם, מפלסת חללים בעזרת סכיני חיתוך, מעלה צבע עם גלגלת ומדפיסה בעזרת כף עץ על נייר יפני״.

בעלי המלאכה - דפוס בלט

סיפור דומה קרה לסטאס קורולוב, אומן תחריט והדפס עץ שהגיע בכלל מעולם הצילום. מפגש קצר עם סדנת ההדפס בשנקר שאב אותו לעולם ההדפסים המונוכרומטי, משם הדרך לרכישת מכבש עתיק בן מאה שנים ויצירת סדרות למאות הדפסים היתה מאוד קצרה.

עולם העשייה של יוצרים אלו נע בין אמנות לאמנות אבל לא רק. יעקב בן כהן, מעצב גרפי ובעליו הגאים של ״בעלי המלאכה״ – מקום שהוא לא רק הסטודיו שלו לדפוס משי אלא גם עוסק בשימור, טיפוח ופיתוח של טכניקות מסורתיות של דפוס ידני, ושואף לקרב את הקהל הרחב יחד עם האמנים והמעצבים לאמנות ההדפס, על ידי העברת סדנאות על נייר, קרמיקה וטקסטיל. 
מאז הקמתו, משמש הסטודיו מרכז תרבות התורם לפיתוח היצירה בארץ ומהווה חממת אמנים לשמות גדולים בעולם העיצוב הישראלי: המעצב והאמן דוד טרטקובר, ברוקן פינגרז, שגיא אשין ודוד עדיקה הם רק חלק מהשמות. כמו כן המקום משמש בית ספר ללימוד טכניקות שונות של דפוס ידני על מגוון חומרים וכריכת ספרים.

לכל אחד מהאמנים יש שריטה קטנה בנוגע למלאכת ההדפס, משהו שקשה להסביר במילים אבל מילים כמו אהבה, התרגשות, שחרור עפו באוויר.

שלומי נחמני, אמן הדפס ותחריט תל אביבי מספר על התחושות שלו, ״ההדפס הוא עולם מסתורי וקשוח, צריך להשקיע כח וזמן כדי לקבל תוצאה וכל פרמטר בתהליך הוא משמעותי ביותר. יש בו את ההילה של טכניקה עתיקת יומין ולהדפסים עצמם ישנה איכות שלא ניתנת להסבר. אני מאוהב בזה״.

אורית חופשי מספרת, ״בשנים האחרונות מתחדדת בי התחושה ומתבהרת לי ייחודיותה של הגלופה ומצרף אלמנטים ביצירה, אשר אוצרים בחובם חיוניות וכוח מצטברים. לא רק הנייר המודפס המונומנטאלי, או לוחות עץ מגולפים הנהנים מתחושת התלת-ממדיות רבת עצמה אלא גם השילוב של השניים ואף מעבר לכך״.

הנושאים בהם הם מתעסקים נעים בין האישי לבין הציבורי. שלומי יוצר בעיקר סדרות של נופים שיש להם משמעות אישית לתפיסת המרחב שלו. סטס, לעומת זאת, כיאה לטכניקה, מתעסק בדימויים המתכתבים לעולם ההיסטוריה של האמנות. אורית חופשי בוחרת דימויים או אוצר מילים, כמו שהיא מכנה אותם, על-ידי איסוף כתבות ודימויים עיתונאים לתוך קופסה ושימוש חוזר בדימוים אלו בגלופות הנערמות אצלה בסטודיו. לעומת זאת, יעקב, הצלע הצבעונית של החבורה יוצר דימויים צבעוניים הבוחנים מגדר ודמויות נשיות.

שלומי נחמני - תחריט

האמן DIOZ, שלפי הגדרתו יוצר במרחב הציבורי (ולא רק), גילה את אומנות ההדפס לאחר שקיבל מחבר סט ישן של כלי גילוף, התנסה והתאהב בטכניקה. הרי למה לא? היא פשוטה וניתן להדפיס בה באמצעים ביתיים. בעברו, היה אנימטור וטכניקת הדפוס הרגישה לו כמעבר ממשהו לא מוחשי אל המוחשי. כאמן שפועל בכמה וכמה מדיומים, הוא מספר על הבדלים שנוצרים כתוצאה מהטכניקה השונה של חיתוך הלינולאום. ניתן לראות זאת, במיוחד שהדימויים שהוא בוחר לעבוד איתם הם דומים, אנשים ודמויות, אך עדיין התוצאה עדיין מדליקה אותו.
לאחרונה השיק סדרת לינו־פרינטים, בתערוכה, של הקולקטיב שהוא חבר בו – Prettimess Collective – קולקטיב אמנים העובדים במדיומיום הקשורים למרחב הציבורי והאמנות האלטרנטיבית. כולם דוגלים באמירה של ״אין כמו אנלוגי״. 

DIOZ

לאט לאט ובשקט עברה טכניקת הדפוס ממשהו ארכאי, למדיום עכשוי בועט המשמש אמנים, מעצבים ומאיירים ככלי לביטוי אישי בתחומי המוזיקה, איורי ספרים ואפילו סרטי אנימציה.

משהו טוב עובר על עולם העיצוב בארץ, לפחות בחלקו, יש נהירה מהקיבעון האנאלי לשימוש במחשב ודקדוק ברמת מיקרוסקופ על חפיפה בין צבעים וקווי מתאר. יש נזילות שבה מתרחשים הרבה דברים נהדרים ויוצרים משב ויזואלי מרענן. אז תפסו משטח לינוליאום, סכין גילוף, ודיו, ותתחילו להדפיס על כל מה שזז ודומם. 

יש פה ממתקים רציניים

untold

מזוודה, דרכון וצבעים

היום כמעט כל אמן, יוצר מעצב ומאייר שמכבדים את עצמו, מציעים סדנאות, בהן הם חושפים את סודות המקצוע שלהם.
אז אחת לשנה, כדאי לכם מאוד לארוז את הדברים שלכם
ולצאת ליעד מסוים בעולם בעקבות סדנה שמעניינת אתכם.
זה יתרום לכם הרבה יותר ממה שאתם חושבים.

קרא עוד »
untold

האוצרות הקריסה את התערוכה בבצלאל

בחירות אוצרותיות בתערוכת הבוגרים של בצלאל גרמו לעבודות הסטודנטים להיות חנוקות, בלי לתת להן מקום אמיתי להתבטאות. דחוסות, משולבות לא במדויק וללא סינון קפדני, גרמו לקריסת התערוכה כגוף אחד שלם ומעניין.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , ,