קטגוריה: להכניס למצב טיסה

אסף ארביב לא מוותר על הפיזיות

אסף ארביב (צילום: נעמי מרוז)

אסף ארביב לא מוותר על הפיזיות

המעצב והצלם אסף ארביב לא אוהב להיצמד למובן מאליו. כבר בלימודים בשנקר, כשכולם רינדרו תלת־מימד כמו משוגעים עד שעה לפני ההגשה, הוא החליט לצלם פיזית, בוידאו, את חומרי הגלם. ההחלטה האסתטית הזו והסזיפיות הגלומה בתוכה, הכתיבה לו קו לא קוהרנטי, מעניין ואחר.

Robert - The Mechanic

איך גילית את התשוקה דווקא לתחום הוידאו, ואיך הגעת ללימודי תקשורת חזותית בשנקר?

״בבה”ד 1 יש אולם קולנוע. עם מושבים רכים בצבע אדום והכל. הוא משמש בעיקר להרצאות גדולות ומנומנמות שמה שקורה בהן בתכלס זה שאתה מנסה לנמנם והמפקדים שלך מנסים לתפוס אותך מנמנם ולתת לך שבתות. חוצמזה, בסוף הקורס מקרינים את הסרטים הפלוגתיים של מול כל הגדוד. הייתי אחראי על הסרט של הפלוגה שלי ועשיתי סרט ברמה לא רעה שהוקרן בקולנוע (!) של בה”ד 1.

ההתרגשות הייתה בשיאה וכמה דקות לפני ההקרנה אמרו לי שאני הולך לתורנות מטבח ולא זכיתי לראות את הסרט בקולנוע. באסה. יומיים אחרי הצלחתי לארגן הקרנה אישית בקולנוע וזה היה מרגש והרגשתי כמו סקורסזה, וזה עשה לי צמרמורת.
באותה נשימה בה״ד 1 הדביק לי עוד 3 שנים של צבא לחיים, וכשהן תמו הבנתי שאני צריך לעזוב את הקריירה הקסומה הזו וללכת להגשים את עצמי בשבילי ולא בשביל המערכת, אז ניסיתי להתקבל לשנקר ובצלאל. העדפתי שנקר כי בבצלאל אין ים. לא התקבלתי לבצלאל. התקבלתי לשנקר״.

מה הדבר הכי משמעותי שלמדת במהלך התואר?

״שסטורי־טלינג זה הכל, וסטורי־טלינג מילולי זו הברירה האחרונה. שאני מעדיף קולנוע מעוצב מעיצוב קולנועי.
אפשר ליצור סצנה עגולה ומרגשת רק באמצעות קומפוזיציה, עריכה, קצב ודמות. אלו כלים מאוד חזקים ולא תמיד צריך לומר מילולית את מה שרוצים לומר. לרוב זה אפילו מחליש״.

רוצה להדגים על שני פרויקטים שעשית במהלך התואר ושם זה בא לידי ביטוי?

״בשמחה! אחד התרגילים היה לעשות וידאו של 20 שניות לאלטר-אגו שלנו. אז מכורח הנסיבות (עבדתי בחנות אופניים) המצאתי לעצמי אלטר־אגו של מכונאי אופניים סוטה שלא ברור מה הוא אוהב יותר, נשים או אופניים. בדיעבד, אני לא בטוח שזה מכורח הנסיבות ואולי זה באמת האלטר־אגו שלי.

וידאו נוסף היה ליצור טריילר לאירוע הפצ’ה קוצ’ה 19 בתל אביב, אירוע שמאגד תחתיו ערב-רב של נושאים ומרצים והמוביל של הפצ’ה קוצ’ה הוא הרצאה עם 20 תמונות, ולכל תמונה 20 שניות בלבד, סה”כ 6:40 דקות. השתמשתי במוטיב ה-20 החוזר ובמגוון המאוד רחב של הנושאים כדי ליצור את הטריילר״.

סטורי־טלינג זה הכל, וסטורי־טלינג מילולי זו הברירה האחרונה.

היה מאוד מרשים לראות את הפרויקט של פצ׳ה קוצ׳ה במסך הגדול בהיכל התרבות. מה מושך אותך בעבודה עם חומרים פיזיים? תוכל להסביר על הגריד שיצרת בסרטון והחוקיות של החומרים? זה יהיה נפלא.

״הגריד הוא הפרשנות שלי להרצאה, כלומר כל גריד כזה הוא שבלונה זהה (מסגרת הזמן של ההרצאה בפצ’ה קוצ’ה) אבל בתוכו קורים דברים אחרים לגמרי – וכששמים את כולם יחד זה יוצר סינרגיה שאי אפשר לשחזר כי כל קצה מתחבר לקצה אחר ונארגים שם סיפורים שהופכים לערב אחד שכולו גוש של רגש, קצב וצחוק. נראה לי שזה מה שאני אוהב, רגש קצב וצחוק יפה.

את החומרים בחרתי מתוך משפך מסקרן… דברים פיזיים שנראים מלמעלה אותו דבר אבל ברי זיהוי (סוכריה על מקל, גולות, סטיקלייט) או לחילופין דברים אמורפיים לחלוטין עם קשר ויזואלי מובהק ל”הרצאה” הקודמת שלהם – לדוגמא 20 קוביות ג’ל של ליסטרין (היה לי ריח של מרפאת שיניים 3 ימים בבית ותודה למיכאל). אני חושב שיצירה מתוך מקום שכבר “קיים” ובר השגה קוסם לי הרבה יותר כי איפשהו אני מתמודד עם מה שיש יותר טוב מאשר לייצר מאפס, אולי בגלל זה אני לא נמשך לפוסטרים ולוגואים״.

אסף ארביב (צילום: נעמי מרוז)
אסף ארביב (צילום: נעמי מרוז)

בוא נדבר רגע על פרויקט הגמר. איך התגבש הרעיון? מה היה לך קשה? ממה נהנית?

״ידעתי שאני רוצה לעשות קליפ. תמיד קוראים בראיונות עם אנשים שהם אומרים “ידעתי שאני רוצה X” אבל באותו רגע אתה אומר לעצמך “מה זה ידעתי? מה זה החארטה הזאת? אבל אם מנטרלים את כל מה שמגיע עם הפרוייקט גמר ועוצמים עיניים רגע ומנסים להיזכר מה מבעבע מתחת לכל השכבות האלה של הביקורת והסביבה והטרנדים – יודעים מה רוצים

אז רציתי לעשות קליפ. ביקשתי מהמנחים שלי בפרוייקט (רוני עזגד וגיא חרלפ כפרה עליהם) שיעזרו לי למצוא שיר והם מצאו לי את “פרפרה” של אריאל ויעל פוליאקוב, קאבר עדכני לגרסא המקורית של צביקה פיק וג’וזי כץ. אחרי 12 שניות בשיר הבנתי שזה השיר ואחרי כל השיר הבנתי שזה מן טיול תודעתי בתוך העולם הרגיל בעיניים של מישהו שכל מה שהוא רואה ב4 שנים האחרונות זה עיצוב. אחרי אינסוף ניסיונות להבין מה יהיה שם (נשללו אופציות הפקתיות מורכבות להחריד – דבר שלרוב הופך פרוייקטים ליותר מהודקים ונכונים) התגלגלתי עם האוטו לשטיפת מכוניות. אתה פשוט יושב שם ומסתכל על זה (וזה מאוד יפה) ונפל לי האסימון שהקליפ צריך להיות עשוי מדברים יומיומיים מאוד – ויפים מאוד. ואם הייתי יכול – מה הייתי עושה איתם. התחלתי להתבונן בדברים שאני רואה כל יום, צילמתי אותם והתחלתי ללוש אותם עד שזה יצא.

זה היה קשוח מכמה סיבות:

  1. זה קליפ שאין בו נרטיב שגרתי (סטוריטלינג, זוכרים?) אלא החלקה בעולם שבו ההתבוננות מייצרת את הנרטיב וההקשרים נוצרים בעיני המתבונן.
  2. לא היו לי הרבה רפרנסים מעולמות עיצוביים.
  3. המשיכה שלי לקולנוע ניגחה אותי כל הזמן עם השאלה המהותית – האם הציר העיקרי הוא היופי או הנרטיב?

בסוף החלטתי שהיופי הוא הקו המנחה והנרטיב הוא שהיופי הוא הקו המנחה. נהניתי מאוד ליצור קומפוזיציות יפות מחומרים קיימים וממש לדמיין ברגע הצילום מה אני עומד לשבש בפוטג’״.

התחלתי להתבונן בדברים שאני רואה כל יום, צילמתי אותם והתחלתי ללוש אותם עד שזה יצא.

MOKO - Real Original Fun
MOKO - Real Original Fun

נהדר. איך בונים מותג עצמאי? במה זה כרוך? ספר איך זה התגלגל ומה קורה עם זה היום.

כשסיימתי ללמוד התלבטתי מאוד אם לנסות למצוא עבודה כאיש מושן גרפיקס בסטודיו ולהתענג על הפריווילגיות שיש לשכיר או ללכת להיות עצמאי ועשיתי, כמו בגן, טבלה של בעד ונגד להיות עצמאי; ויש הרבה בעד והרבה נגד, ובסופו של דבר הם מתקזזים, אבל הדבר היחיד שאי אפשר לקחת לשכיר הוא שאתה לומד *המון* דברים שלא בהכרח פגשת בלימודים. אז החלטתי להיות עצמאי ולהכריח את עצמי ללמוד – והרבה. טוטוריאלים, הרצאות, נסיונות בפרוייקטים שלא עשיתי אף פעם. בודק את הגבולות ומשייף את היכולות שלי כל פעם קצת.

מה שלא מספרים לך זה שהרומנטיקה לא תמיד הולכת יד ביד עם המציאות. צריך להרוויח כסף, רגע, צריך למצוא לקוחות, רגע, צריך להבין מה אני מוכר, רגע, צריך להתחכך עם מיליארד בירוקרטיה. אבל.. כשעוברים את זה, ועוברים את זה, יש לזה סיפוק אדיר כי ככל שעובר הזמן אנשים מוכנים לשלם יותר בשביל מה שאתה אוהב לעשות. אבל אל תטעה, זה לא יומיים. זה לוקח זמן וזה דורש את כל הלב והנשמה שלך. אסור לשכוח שבסוף זה לחבר ביזנס ופלז’ר.

איך בונים מותג עצמאי? בתור התחלה צריך להבין מה המוצר שאתה מוכר וחשוב לא פחות – למי אתה מוכר אותו. האם יש משהו שמבדל אותך משאר האנשים שעושים את זה כבר? כן? תראה את זה לעולם. שים את זה באינטרנט. לא את מה שכולם עושים. את מה שאתה עושה. וחשוב לא פחות – תתייחסו לעצמכם כבעלים של חברה ולא כמישהו קטן שעובד בבית. תתלבשו בבוקר לעבודה ותייצגו דמות שהייתם רוצים מאוד לעבוד איתה.

היום אני עוסק בבימוי ועריכה של סרטונים קצרים ובינוניים (קליפים, דוקו, סרטים קצרים, קמפיינים לבחירות ואפילו קצת מוקומנטרי שתכף קורה).

דבר נוסף בנוגע למותג עצמאי: במוסדות החינוך הגבוה לעיצוב מלמדים אותך להיות מעצב פורץ דרך ולבעוט במוסכמות אבל לא נותנים לך כלים פרקטיים להיות כזה – זאת אומרת שמכוונים אותך להיות מעצב טוב ופרוע בתוך הסטודיו של הבוס שלך. לא מלמדים אותך למכור, לא מלמדים אותך לבנות מותג לעצמך, לא מלמדים אותך לתמחר. מאלפים אותך להיות מעולה בלרוץ להביא מקל אבל לא למצוא את המקל בעצמך. 

מה נותן לך השראה?

“מוזיקה ללא ספק. זה משהו שאני לא מצליח להבין, איך לחיצה על מיתרים וקלידים מצליחה לעורר כזה רגש. זה מדהים ואני רוצה ליצור את אותו הדבר – עם הכלים שלי (ועם מוזיקה!)”.

טריילר לסרט "דיינו" של נעמי מרוז שאסף ערך. הוקרן בפסטיבל קאן וזכה בציון לשבח בפסטיבל סרטי הסטודנטים ת"א

יש פה ממתקים רציניים

untold

תחת לחץ

ריחות של דיו טרי, רחשי סכיני החיתוך המפלסות דרכן בעץ, אורות בוהקים הצורבים את התמונה בכימיקלים רגישים לאור וחריקות מכבשי המתכת, הן התוספות הצבעוניות שמוסיפים

קרא עוד »
לירון אשכנזי
untold

לירון אשכנזי מפסלת עולמות

רגע אחרי הצבא, לירון אשכנזי הכינה תיק עבודות מושקע, שלחה ל-School of Visual Art בניו־יורק והתקבלה. כאן במגזין ולראשונה בעברית, המסע המטאורי שלה מהלימודים, התובנות בדרך, העבודה בסטודיו של סגמייסטר & וולש ועד החומרים המרתקים שהיא מפרקת ומרכיבה בהווה.

קרא עוד »
Mixtapes

Mixtape – YONIL

כולם מכירים כבר את הטעם הויזואלי של Yonil ואת המרצ׳נדייז שהוא מוכר, אבל רגע, אתם מכירים את הטעם המוזיקלי שלו? אם עוד לא, היום יש לכם

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: ,

נעמה בן משה עושה קסמים בטקסטיל

נעמה בן משה

נעמה בן משה עושה קסמים בטקסטיל

מעצבת הטקסטיל נעמה בן משה עברה דרך מרתקת מהלימודים בשנקר ועד המותג העצמאי שפתחה – NAMA – שהתחיל בכלל בברלין. היום היא משתפת פעולה עם יוצרים מוכשרים אחרים ולוקחת השראה מעולמות מופלאים, וזה זמן לא פחות ממדהים לעצור ולהתבונן בדרך שעשתה.

נעמה בן משה
נעמה בן משה - צילום : פולי שאול

רוצה להציג את עצמך בכמה מילים, רגע לפני שנצלול פנימה אל הדרך היצירתית שעברת?

״אני נעמה, מעצבת טקסטיל בהכשרתי, בת 30 מתל אביב. סיימתי את לימודי במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר לפני כ־3 שנים. הכי אוהבת חומוס וסושי ויכולה לאכול את שניהם כל יום (פחות ביחד). לא אוהבת צבע חום. השראה – דונה וילסון, כמובן. דונה היא מעצבת טקסטיל עם עסק משגשג כבר 15 שנים, יצרה מותג עם שפה אישית מובהקת וכל הדברים שלה יפים״.

איך הגעת ללימודי טקסטיל בשנקר? מאיפה התשוקה לבדים?

״האמת שהכרתי את התחום ממש מעט לפני תחילת הלימודים (כמעט כמו כולם?) תמיד ידעתי שאני יכולה לעשות דברים עם הידיים וללמוד עיצוב. כשחיפשתי את התחום שמעניין אותי במיוחד, התלבטתי בהתחלה בין עיצוב אופנה לתקשורת חזותית. הרגשתי שאני רוצה ליצור עם הידיים ועם חומרים, ועולם האופנה פחות קרץ לי. ואז שמעתי על טקסטיל והבנתי שזה בדיוק מה שחיפשתי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. יש לי חיבה גדולה לבדים מכיוון שזה חומר רך, גמיש, וצבעוני שמאפשר עולם ומלואו. בעצם אפשר לשלב איתו את כל התחומים״.

מה הדבר הכי חזק שלמדת במהלך התואר?

״הדבר הכי חזק שלמדתי בלימודים הוא להאמין שאפשר לעשות כמעט מה שרוצים. לשבור גבולות ולהגשים חלומות קטנים״.

עיצוב: נעמה בן משה
עיצוב: נעמה בן משה

איזה גבולות היו במהלך התואר ונשברו?

״יותר כמו עיקרון שאין כזה דבר אי אפשר. אני חושבת שזה משהו שטמון גם באופי הישראלי״.

גיליתי באתר שלך פטרנים של באוהאוס ואת Wilderme, יכולה לספר עליהם?

״הפורטפוליו מורכב מעבודות מהלימודים וגם מהפרויקטים שאחרי. בלימודים עולם ההשראות וסוגי הטכניקות שספגנו היו מאוד מגוונות. פרויקט הבאוהאוס היה חלק מקורס בשנה ב’ שעובר כל סטודנט לאריגה (תחום ההתמחות הראשית שלי, דרך אגב) למדנו על התנועה, הלך הרוח של התקופה והאנשים שיצרו בה, ומתוך זה יצאנו לקולקציות אישיות של אריגים. 

Wilderme היה גם בשנה ב’ והיה מתוך קורס של מבוא לעיצוב אופנה. באותו זמן התעניינתי מאוד בתלבושות גוף גרוטסקיות ומבנים טקסטיליים שמתייחסים לגוף ומקצינים אותו. הפרויקט היה בהשראת תופעת ה-wilderman שזה בעצם צורת לבוש של עמים אירופאיים שונים בתקופת החורף (ובפסטיבל החורף). סוג של פולקלור מאוד ייחודי שכולל תחפושות שונות ומשונות. השראה נוספת הייתה בול העץ. אני תמיד נהנית לקחת נושאים שונים ולהתיך אותם לכדי פרויקט אחד״.

מפתיע לגלות שאין קשר בין שני הפרויקטים הללו למותג העצמאי שפתחת, ששם נוכח האיור בצורה משמעותית. יכולה לספר על איך ולמה התחלת?

״ובכן, הדרך לגילוי העצמי היא ארוכה. האיור תמיד נכח בעבודות שלי, גם כשנדמה שלא. תמיד ציירתי, זה למעשה היה בארגז כלים שלי עוד לפני הלימודים. היה בי הרצון ללכת ללמוד איור אבל לא חשבתי שאבלוט שם מספיק. מתוך החסך הזה נראה לי ניסיתי תמיד להכניס את העולם הזה לשפה העיצובית שלי. גם המון מההשראות שלי קשורות באיור.

פתחתי את המותג שלי בתחילת 2017 בברלין (שם גרתי למשך שנתיים). אני חושבת שתמיד רציתי לייצר דברים משלי ושאנשים יוכלו לקחת חלק קטן מזה לבית שלהם. זה היה תהליך מאוד טבעי עבורי אחרי סיום הלימודים”.

Wilderme. עיצוב: נעמה בן משה

״השפה האיורית התגבשה מתוך הסתכלות על עבודות של אנשים וזיהוי של מה אני אוהבת בהם. האיור גם מאפשר לי להכניס המון חדווה ונגיעה אישית במוצרים שלי״.

עיצוב: נעמה בן משה
עיצוב: נעמה בן משה. מתוך שבוע העיצוב בירושלים 2018

איך השפה האיורית התגבשה? היו מאיירים שהשפיעו עלייך במיוחד?

״השפה האיורית התגבשה מתוך הסתכלות על עבודות של אנשים וזיהוי של מה אני אוהבת בהם. האיור גם מאפשר לי להכניס המון חדווה ונגיעה אישית במוצרים שלי. יש המון מאיירים שאני אוהבת, אני יכולה להגיד שסגנונות שמאוד השפיעו עלי הם יפניים וסקנדינביים. מאוד אוהבת את Tonko House סטודיו אנימציה יפני. גם Kim Hyeon Ju‏ ו-Louise Lockhart‏. יש באמת כל כך הרבה מוכשרים״.

ספרי על התקופה בברלין, למה נסעת, למה התחברת ולמה פחות. האם את רואה את עצמך חוזרת לשם בעתיד?

״נסעתי ממש אחרי הלימודים, ידעתי כבר תוך כדי שאני רוצה לגור ולחוות מקום אחר. ברלין נראתה כמו אופציה מתאימה כי המשפחה משם ולכן קל להגר. ברלין לא ידועה כיעד אולטימטיבי לחובבי עיצוב (יותר אמנות ומוזיקה) אבל החלטתי שאנסה את מזלי שם. אהבתי מאוד את החופש, המרחב, הירוק, פתיחות מחשבתית של אנשים וכמובן שהתחבורה נהדרת. על אף היתרונות, הבנתי שהאופי שלי פחות גרמני ממה שחשבתי, והקצב הנמוך בעיר הפריע לי. אולי כרגע זה זמן טוב יותר בשביל להזיע. מבחינתי האופציות תמיד פתוחות והכל אפשרי, אבל סביר להניח שאם אהגר שוב זה יהיה ליעד אחר״.

״למעשה אני עד היום מדפיסה באותו מקום בברלין. יש שם הרבה יותר אופציות של מקומות ייצור, והחיבור לשאר אירופה בכלל עושה את הכל לזמין וקל הרבה יותר״.

NAMA&Slowdown

כמעצבת טקסטיל, היו לך שם אפשרויות ייצור שאין בארץ? יכולה לפרט?

״בהחלט. למעשה אני עד היום מדפיסה באותו מקום בברלין. בארץ אמנם כבר יש מקומות שמדפיסים דיגיטלית אבל האיכות עוד לא השביעה את רצוני. כמובן שיש שם הרבה יותר אופציות של מקומות ייצור, והחיבור לשאר אירופה בכלל עושה את הכל לזמין וקל הרבה יותר (קשר לספקים שונים מכל היבשת ואפשרות ייבוא זולה).

אני באופן אישי מדפיסה כיום ב-spoonflower והדפסתי בעבר בבית דפוס גרמני לבדים בשם textilfab‏.

כיום אני בעיקר מדפיסה מחוץ לסטודיו (בין אם זה הדפס רשת או דיגיטלי) והשאיפה הגדולה היא לחזור לטכניקה של אריגה ולייצר מוצרים מג’קארד (זה סוג אריגה שמאפשר לצייר באופן חופשי על הבד ונותן מראה מורכב יותר מאשר הדפסה). כרגע אני בודקת אופציות בארה”ב. לצערי אחד המפעלים המקומיים סגר את המפעל בארץ והעביר אותו לטורקיה״.

מבחינת קהל היעד של NAMA, מי הוא היה בתחילת הדרך ומי הוא בהווה?

״אני מנסה כל הזמן להבין מי הקהל הכי מדויק 🙂 אני חושבת שהמותג מתאים גם לילדים וגם למבוגרים, הקהל העיקרי שלי הוא מעצבים, צעירים שאוהבים עיצוב מיוחד לבית, ואמהות כמובן!״

NAMA & Juan Molinet
NAMA & Miki Mottes

מהמם. איך למדת לפתוח עסק עצמאי? לתמחר? עם מי מתייעצים בתחום הטקסטיל?

״אני מה שנקרא לומדת תוך כדי תנועה. זה לא עסק שהתחיל עם תוכנית עסקית מדוקדקת. הכל מתחיל מאהבה ליצור ולעצב, ואח”כ נכנסים כל שאר המשתנים לתמונה. אני כל הזמן בתהליכים של למידה, ומתייעצת עם קולגות מתחום העיצוב (לאו דווקא טקסטיל, מעצבים עצמאיים שונים) עבדתי לאורך הדרך אצל מעצבות ‘יזמיות’ כמוני, וזה עזר לי להבין מאוד איך מתנהל עסק״.

אצל מי עבדת?

״Talia Sari ו-Mikabarr‏, וגם עשיתי התמחות בסטודיו לטקסטיל בשם aufschnitt בברלין״.

מעניין. איפה NAMA תהיה בעוד חמש שנים מהיום?

״בשאיפה לגדול לכדי סטודיו שמייצר בסקיילים גדולים יותר, ומשווק בהרבה חנויות בעולם, ותמיד להמשיך לחדש וליצור דברים משמחים וכיפיים״.

שיתופי פעולה עם מעצבים מתחומים אחרים – היו כאלה? איך זה היה? והאם בא לך עוד?

“היו לי הרבה שיתופי פעולה, בעיקר עם מאיירים ועם סטודיואים חיצוניים. אני מאוד אוהבת דו־שיח יצירתי והפריה הדדית ולדעתי נוצרים דברים חדשים מעולמות שונים שמתחברים. זה בגדר תועלת הדדית לשני הצדדים אם זה שיתוף פעולה מוצלח. בטח שבא לי עוד וכבר יש דברים על הפרק. אבל זה עדיין סוד.

שיתפתי פעולה עם:

Juan Molinet ,Felizia Brechtold יהלי זיו, YONIL, SLOWDOWN studio, מיקי מוטס‏״.

שאלה לסיום, מה החלום הכי גדול שלך בהווה?

״שואפת שיהיה לי סטודיו מהמם בקרוב שכולכם תוכלו לבוא לבקר בו ❤״

NAMA & YONIL
NAMA & Yali Ziv
עיצוב: נעמה בן משה

יש פה ממתקים רציניים

קופסא - עתליה אופק (צילום: טל סולומון ורדי)
untold

קופסא – עתליה אופק

׳הקופסא׳ הוא פרויקט הגמר של המעצבת והמאיירת עתליה אופק, סדרת ערכות יצירה לילדים שמטרתן היא פיתוח יצירתיות אצל ילדים בגילאי 7-10. כל חודש הילד או הילדה המנויים מקבלים הביתה ערכה בנושא שונה – חלל, סיפור, זמן, צבע ועולם. כאשר המטרה המרכזית היא לאפשר לילד ולילדה מרחב יצירתי ללא שיפוט ועם כמה שיותר מקום לפרשנות וביטוי אישי.

קרא עוד »
Julia Barashkova‏ (Photography: Aya Wind)
untold

יוליה ברשקובה לא נחה

יוליה ברשקובה היא אדריכלית ביום ומולטיטסקרית של פרוייקטים אישיים בלילה. לצד עבודה במשרד לאדריכלות נוף ועיצוב עירוני, היא גם עוזרת מחקר במכון לחקר הטקסטיל בשנקר. בין לבין, היא משתתפת בשבוע האיור 2018.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , ,

HAIFA – WALLS FESTIVAL

HAIFA – WALLS FESTIVAL

קירות צבעוניים זה לא דבר נפוץ בחיפה, במיוחד לאחר הקמת קומנדו הגרפיטי של העירייה, אז כשפסטיבל הקירות מגיע לעיר,
יש הרגשה של בריזה צבעונית שנושבת בעיר המנומנת. שחר טל הייתה שם ושרדה כדי לספר.

בתור חובבת רצינית של אמנות רחוב אני מאושרת בכל פעם שקופץ איוונט שעוסק בתחום. למי שלא מכיר, פסטיבל הקירות הוא פסטיבל בהפקת Ghostown Crew, מבית היוצר של אמני הרחוב Broken Fingaz, קבוצת אמני רחוב מחיפה שכיום כבר יוצרים בכל העולם.
אחד הפרויקטים האחרונים שלהם היה קליפ ל-U2.

זו הפעם השלישית שהפסטיבל מתרחש, והפעם השלישית שאני ועוד חברים נוסעים ברחבי הארץ בעקבות הפסטיבל. הפעם הראשונה הייתה בחיפה וכללה אמנים מהארץ ומהעולם, הפעם השנייה הייתה בירושלים ועכשיו, שוב חזרה לחיפה, בסיס האם.

כל אירוע קצת שונה מקודמו, וזה מה שעושה אותו כל פעם מיוחד וקיצוני. האמנים משתנים, נוספים פריטים לחנות שמלווה את הפסטיבל, מיקומי הפסטיבל משתנים ונוספים לחלל הרחוב ציורים גדולים ומרהיבים שלא היו קיימים אם הפסטיבל לא היה מתרחש

חזרה לאירוע האחרון. הקירות היו שונים, מגוונים וצבעוניים, מעבר לאמני רחוב מוכרים היה ניתן לראות גם אמנים שעדיין לא ראיתי את היצירות שלהם על קירות. מסביב לקירות הפסטיבל ראינו עוד מספר קירות ויצירות ברחוב שלא היו קשורים ישירות לפסטיבל, אלא גם יצירות משנים קודמות וכאלו שלאו דווקא לקחו חלק. זה אחד היתרונות באירועים מסוג זה, שאינם מגודרים בארבע קירות כמו בגלריה, אלא ניתן לראות יצירות נוספות.

האמנים שהציגו הפעם הם:

Damsky מספרד, Leolyxxx משוודיה, Tant מחיפה, Missing מתל אביב, Manyearsago מתל אביב, Korma Dima מתל אביב, Keos מחיפה ו-Alin Mor מחיפה.

את חלקם הכרתי מקירות קודמים או מהאינסטגרם, ואת חלקם הכרתי בזכות הפסטיבל, כפי שחוויתי גם בפסטיבלים הקודמים. יש תמהיל מעניין בפסטיבל הזה ובאירועים דומים, שיש בהם שמות גדולים של אמנים מוכרים, ואמנים חדשים שמרתק להיחשף אליהם.

בנוסף לקירות בפסטיבל היה גם סיור, חנות (הו, החנות. תכף אגיע אליה) ועוד פעילויות. הספקנו להיות רק בחלק מן הסיור ובחנות לכן אפרט רק עליהם.

הגענו לסיור של יום שישי ב־13:00 בצהריים. דייקנו כמו שביקשו, הופתענו לראות את כמות האנשים שמחכים לסיור, הכמות שילשה את עצמה מהפעמים הקודמות. התרגשתי.

שמחנו להתחיל את הסיור, אך מפאת כמות האנשים ומערכת ההגברה הפשוטה שהייתה למדריך לא הצלחנו לשמוע אותו כלל. רצינו לנסות להיצמד אליו אך כמות האנשים לא איפשרה זאת. החלטנו ללכת לסיור עצמאי בין הקירות. שכחתי לציין כי בנקודת ההתחלה של הסיור הייתה חנות קטנה ובה פרינטים, חולצות, קטלוגים מהאירועים הקודמים ומארז גלויות מהאירוע האחרון. חנות עניינית, מרווחת ומאורגנת בטוב טעם. מחוץ לחנות היה שלט גדול של מפת היצירות, כתובתם ושם האמן. בעזרת המפה מצאנו לבד ובקלות את כל היצירות החדשות והיצירות מהפסטיבל הקודם (אבל, למה לא העלו אותה לפייסבוק? רחמנא לצלן).

בזכות הבחירה להבריז מן הסיור גילינו עוד מספר יצירות שלא קשורות לפסטיבל, כך שדווקא יצא לנו טוב. שתי יצירות היו ממוקמות מעט רחוק ואחת מהן גם במיקום לא כל כך אטרקטיבי.

העבודות על הקירות היו מגוונות ומרשימות. הייתה תחושה שכל אחד יכול להתחבר לפחות לקיר אחד, אם לא לרובם. חלק מהאמנים הכרתי לפני הפסטיבל וחלק בזכותו. סה״כ נהנו מאוד מהפסטיבל.

הייתה הצלחה גדולה בעיקר בזכות איכות העבודות וכמות האנשים שבאו לראות את היצירות שגדלה כל כך. סחטיין על העיריות שממשיכות לחלק אישורים וקירות לאמנים וסצנת אמנות הרחוב בארץ פורחת.


הקיר האהוב עלי: אזכולם היו בני“, אבל אם אתם מצמידים לי אקדח לראש אז אבחר בקיר של Alin Mor, הוא לא היה הקיר הכי גדול הוא היה מאוד צבעוני אבל לא הכי, אני חושבת שהוא מועדף עלי כי לרגע הרגשתי במקום אחר, הרגשתי בתוך העולם הקסום שהיא יוצרת.

יש פה ממתקים רציניים

untold

מה עושים החודש? ספטמבר 2019

ספטמבר הזה יהיה לא פשוט: לא מספיק שחוזרים לשגרה אחרי סוף חופשת הקיץ (ועדיין חם פה כמו בסהרה), פתאום באמצע החודש יש לנו עוד הפעם בחירות. אנחנו שוב מוצפים בתעמולה, בהתלבטויות, ובהתמודדות עם המציאות המורכבת של המדינה שלנו. אם אתם מחפשים אי של שקט בכל הבלאגן- תגללו מטה ותקראו על התערוכות היפות והאירועים המעניינים שמצאנו לכם. מזל שבקרוב יש לנו שוב פעם חגים!

קרא עוד »
Mixtapes

Mixtape – Talie Gleitzer‏

במהלך שבוע האיור-2018, לה-קולטור מציגים את תערוכת האמנות הגדולה ביותר בשבוע האיור, שיתפרש על פני סופ”ש שלם, בו יוצגו וימכרו איורים בנושא: בית. בתערוכה יציגו כ-100 מאיירות

קרא עוד »
untold

סחוניה – אמיר ורשף משוטטים

אמיר פרסיה ורשף טסלר רון משוטטים בפריפריה – קריית מלאכי, חדרה, ירוחם. האחד מאייר ומעצב, השני כותב. יחד הם מייצרים את ׳סחוניה׳ – פנזין שוטטות. מה שהתחיל כתרגיל בקורס פנזינים בבצלאל הפך להיות מסע אנתרופולוגי מלא חמלה.

קרא עוד »
Filed under: להכניס למצב טיסהTagged with: , , ,

לירון אשכנזי מפסלת עולמות

לירון אשכנזי

לירון אשכנזי מפסלת עולמות

רגע אחרי הצבא, לירון אשכנזי הכינה תיק עבודות מושקע, שלחה ל-School of Visual Art בניו־יורק והתקבלה. כאן במגזין ולראשונה בעברית, המסע המטאורי שלה מהלימודים, התובנות בדרך, העבודה בסטודיו של סגמייסטר & וולש ועד החומרים המרתקים שהיא מפרקת ומרכיבה בהווה.

לירון אשכנזי - Liron Ashkenazi
לירון אשכנזי
לירון אשכנזי
לירון אשכנזי

נצא מנקודת הנחה שהקוראים של המגזין לא מכירים אותך כלל (כי אין אף מידע עלייך בעברית). ספרי על עצמך בכמה מילים.

״אז שמי לירון, נולדתי בארץ באזור המרכז וגדלתי בשרון בישוב נעים ופסטורלי. הילדות שלי הייתה סופר רגילה ונעימה בשנות ה־90 וה־2000. התחלתי להתעסק בעולם הויזואלי בגיל 14 מסיבה לא ברורה. פשוט גיליתי שאפשר לערוך תמונות ולייצר גרפיקה בכל מיני תוכנות (כגון, Paint Shop Pro דאז, פוטושופ, ואילוסטרייטור). היה לי בלוג די מגוון בישראבלוג שבו הייתי מפרסמת שירים, כתבים ויצירות. לעולם העיצוב התגלגלתי דרך שירותי בצבא ביחידת ההסרטה בתור מעצבת גרפית ואחרי זה עסקתי בעיצוב למסך (Motion Graphics בלעז – ט.ס.ו). מיד אחרי זה החלטתי שאני נוסעת ללמוד בניו־יורק עיצוב ב-School of Visual Arts״.

עוד!

״בלימודים שמתי לעצמי מטרה די ברורה, להיות הכי טובה. זה בעצם הפעם הראשונה שהחלטתי כזה דבר בחיי. בכל תקופת בית הספר בארץ הייתה לי הפרעת קשב וריכוז לא מאובחנת, ורוב הזמן ממש התקשתי. מצאתי את עצמי בעיקר מציירת וכותבת שטויות לעצמי ופחות מקשיבה בכיתה. איכשהו את רוב התיכון נדמה לי שביליתי על הדשא, תפסתי את עצמי בידיים בכיתה י״ב והשלמתי את הבגרות. ההורים ממש ממש עזרו לי בזה, תמכו ודחפו, ולא נתנו לי לוותר. (זה כל כך חשוב שהמשפחה תומכת בך להמשיך במקצוע הזה, לא לקחתי את זה כמובן מאליו, אני אכיר להם תודה על זה כל חיי.

בכל אופן, לנסוע לניו־יורק ולשלם סכום כסף לא מבוטל על לימודי עיצוב דחפו אותי לעשות החלטה ולעמוד בה. כמובן שההורים עזרו, גם נפשית וגם כלכלית, אז גם היה בזה משהו של לא לאכזב אותם. וכך היה, קרעתי את התחת והצלחתי מאוד, גם בציונים (שזה הרבה פחות חשוב) אבל גם בלהרשים את המורים, שזו בעצם הייתה המטרה. הם האנשים הכי מוצלחים פה בתעשייה בניו־יורק.

את הקשר הכי חשוב שלי מבית הספר יצרתי עם ג׳סיקה וולש, שהייתה לא רק דמות להערצה מבחינה מקצועית, אלא גם בתור מנטורית שלי מבחינה אישית, משם נדמה לי שהסיפור לקח תפנית מעניינת כשהיא הציעה לי להתמחות אצלה תוך כדי הלימודים בשנה הרביעית, ואני בתמורה אמרתי לה שאעשה זאת אם היא היה המנחה שלי לתזה (פרויקט גמר – ט.ס.ו) שיכללו פגישות שבועיות ופרויקט אישי. הפרויקט הזה, לצערי מעולם לא יצא לפועל כפי שתיכננתי, ועסק כולו ב Creative Block״.

למה הוא לא יצא לפועל?

“נוצרה בעיה, ברגע שהתחלתי לעבוד במשרה כמעט מלאה אצל ג׳סיקה וולש תוך כדי הלימודים ולנסות למצוא זמן לעשייה קריאייטיבית מהצד זה פשוט לא עבד. המחסום נשאר ולא עבר, לא משנה מה עשיתי. היא הבינה ותמכה בי והמשכנו בעצם את הדיונים לשיחות שבועיות ויצירה, אבל בסוף לא הרגשתי שהפרוייקט היה עגול וחזק מספיק. הודעתי לה שאני מפסיקה.

באיזשהו מקום אני מרגישה שפרוייקט הגמר שלי היה לעבוד בסטודיו שנה שלמה, למדתי כל כך הרבה, ועבדתי איתה כל כך מקרוב שלמתי להכיר אותה כל כך מקרוב שזה היה מספיק, וזה שחרר את המחסום הקריאייטיבי. ברגע שעזבתי את הסטודיו,  אני ובעלי החלטנו לפתוח משהו קטן משלנו, ואז הרגשתי הכי קריאייטיבית שהייתי בחיי״.

צריך הרבה אומץ כדי לגשת למבחנים ל-SVA, יכולה לספר על תהליך הקבלה, מהרגע שהחלטת ללמוד שם?
“התהליך היה פשוט יותר ממה שחושבים למען האמת. הכל אונליין, הכל דיי ברור, ולא היו ממש מבחנים, פשוט הייתי צריכה להגיש פורטפוליו (אונליין) של 5 או 6 פרוייקטים נבחרים. מבחן ה-TOFEL היה מאוד קל, משום שכתבתי המון שנים לא הייתה לי בעיה לכתוב את החיבור ולספר על עצמי. את התהליך עשיתי לפני יותר מ־6 שנים ולכן יכול להיות שמשהו השתנה מאז. אני חושבת שיש בזה משהו שצריך אומץ, אבל זה לא בגלל שזה קשה, אלא בגלל שזה לא מוכר וזה דורש לקחת החלטה גורלית, אבל האמת היא שזו ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיי (אולי בעצם אחרי להתחיל עם בעלי כיום ב-myspace בגיל 16)”.
מה למדת במהלך התואר שנשאר איתך עד היום? מה היה לך פחות מעניין?
״באופן מוזר אחד הקורסים שנשארו איתי היה מבוא למדעים, מתמטיקה ואסטרונומיה, משהו שלא היה לי שום ידע מיוחד עליו לפני ואיכשהו המורה ב-12 שיעורים הצליחה לרתק את כולנו וללמד אותנו על העולם דברים שאף פעם לא התחברו אצלי לפני וממש לא עניינו אותי. אני חושבת שבעבודה שלי היום, חקר של חומרים וטקסטורות טבעיות וגולמיות, משחקים של אור וטקטיליות, יש המון משם, וזה משהו שמעסיק אותי רבות עד היום. נהייתי עסוקה מאוד בהיסטוריה שלנו כיצורים. ובהיסטוריה של העולם כחומר. האמת שהיה איזה שיעור של ההיסטוריה של אנימציה שמאוד התרגשתי לגביו והמורה היה נורא משעמם. הוא העביר אותו בצורה נוראית. אני מעריצה שרופה של סרטי דיסני לדורותיהם ומייאזאקי, ואיכשהו חשבתי שהכל יתחבר לי ואלמד המון על התהליך שהסרטים האלה עברו משנות ה-20 אבל זה לא קרה. באסה״.

תכף נחזור לעניין החומרים. מה השיעור הכי חשוב שלמדת מג׳סיקה וולש ומהעבודה בסטודיו שלהם?

״למדתי שאין גבול לקריאייטיביות כשאתה נמצא ליד אנשים כאלה, שהם כל פעם מפתיעים אותך מחדש בדרך המחשבה שלהם. עוד למדתי שאף אחד לא מקבל שום דבר בחינם, ועם כמה שהם מפורסמים, הם קורעים את התחת כל יום בעבודה, Jessica is the harderst working person I’ve ever met!
הם הגיעו לאן שהם הגיעו בעבודה קשה וזה מדהים לראות אותם קוצרים את הפירות״.

מה הבנת שם על התנהלות מול לקוח ועל תהליך עבודה בעיצוב?
״אני חושבת שכל מקום הוא ממש שונה. משמע, שמה שלמדתי שם, לאו דווקא הדרך הכי נכונה להתנהל מול לקוח, זו הדרך הנכונה בשבילם, אבל היום כשאני מתנהלת מול הלקוחות שלי אני עושה את זה אחרת, אני פשוט לא חושבת שיש דרך אחת להתנהל מול לקוח, הם גם מגיעים ממקום שיש להם המון ״סיי״, כי מגיעים אליהם בגלל שהם כל כך ידועים בתחומם, לכן לכל מעצב אחר לאו דווקא יש יכול להתנהל מול לקוחות כפי שהם מתהלים, מגבוה מאוד. אף אחד לא יכול להיות בדיוק הם, זה למה הם כל כך מרתקים. ולגבי תהליך העבודה, גם למדתי שלכל לקוח יהיה תהליך עבודה מעט שונה – אין ממש אפעם דרך אחת. הם מאוד מאוד ממוקדים בקונספטים, ותמיד מתחילים את העבודה משם, ולא מהויז׳ואל, אני חושבת שזה מדהים ולקחתי המון מזה לתהליך שלי״.
Ladies, Wine & Design; Design Director: Liron Ashkenazi, at Sagmeister & Walsh
The Artery (design: Liron Ashkenazi)
The Artery (עיצוב: לירון אשכנזי)

ספרי קצת על The Artery שאת עובדת בו בימים אלו. מה גרם לך לצאת לעצמאות אחרי שנים כשכירה? איך מגייסים צוות טוב, ומה הכי מפחיד בדבר הזה?

״אז זהו, שלא הייתי ממש שכירה שנים. הייתי שכירה פחות משנה אחרי הצבא לפני הלימודים ומהר מאוד עברתי לפרילאנס (מושן גרפיקס) זה איפשר לי לחסוך הרבה כסף למימון הלימודים. ובעצם אחרי זה תוך כדי הלימודים הייתי מגיעה לארץ ועובדת כפרילאנסרית כל חופש כדי לממן את השנה הבאה, הקצב היה מטורף וזה לא היה קל. הסטודיו הקטן שאני ובעלי החלטנו לפתוח אחרי הלימודים הוא לא The Artery אלא Times Two Studio שזה היה בעצם מיני־סטודיו לווב (אתרים אקספרמנטלים ושונים) והוא בעצם ״נסגר״ ברגע שהארטרי שכרו אותנו לפתוח סטודיו לעיצוב בתוכם. אז כיום אנחנו מנהלים את הסטודיו אבל הוא תחת חברה קריאייטיבית גדולה יותר שעוסקת לא רק בעיצוב אלא גם ב-VFX ו-Production ו-Experiental Work – אנחנו בעצם עובדים ביחד כל המחלקות על המון סוגים של פרויקטים – והסטודיו אחראי על כל העיצוב בכל התחומים וגם לוקח פרויקטים משלו בתחום המושן גרפיקס והמיתוג. הרבה אנשים מתבלבלים וחושבים שהארטרי זה הסטודיו שאז אני וגל פתחנו, אבל החברה והרעיון לשלב אותנו לתוך הארטרי היא בעצם פרי יצירתו של ויקו שהרבני.

גיוס הצוות זו עבודה שאתה באמת לומד על הדרך, וזה תהליך מדהים! לאט לאט אנחנו אוספים לנו את הטאלנטים שאנחנו מרגישים שהופכים אותנו לשלמים יותר. אנחנו אף פעם לא באמת מחפשים אנשים שהם בדיוק כמונו, שחושבים כמונו או שיוצרים כמונו. הרעיון הוא להביא מגוון ולראות מה קורה, מה יקרה. בינתיים זה עובד מדהים. אני אוהבת ללמוד מהאנשים שלי ואני אוהבת לראות שהם לומדים ממני, יש המון פירגון וחברות ואני נהנית לבלות איתם גם זמן מחוץ לסטודיו, שזה תמיד כיף.

בגלל שהסטודיו גדל תחת המטריה של The Artery הצעד הזה לא היה כל כך מפחיד. כשאני וגל רק התחלנו לקחת פרויקטים של ווב ל-Times Two (הסטודיו העצמאי – ט.ס.ו) היינו ממש ממש בחיתולים. אני השניה סיימתי את התואר בעיצוב והוא השניה סיים את התואר בפילוסופיה ומדעי המחשב. את הפורטפוליו שלנו היינו צריכים לבנות מחדש ביחד ולאורך כמה שבועות ממש לא ידענו איך בכלל נקבל את הפרויקט הראשון, וזה בהחלט היה מפחיד!

ואז, החלטנו לעשות פרויקטים שבא לנו ולראות לאן זה יתגלגל – הצענו לחברה טובה לבנות לה אתר ומשם זה היה היסטוריה, שני אתרים בחוץ וכבר הגענו לארטרי כדי לדבר על אתר חדש בשבילם ונשארנו. בנינו להם את האתר מתוך החברה במקום מבחוץ, ויצאנו למסע של להרים סטודיו לעיצוב מחברה שהייתה כבר ידועה בתחומה בתור בית פוסט פרודקשן. היה חשש שהעיצוב יהיה משני לטכניקה ולקראפט של ה-VFX – אבל התמיכה בנו מהמקום ומ-ויקו הייתה באמת שאין כמותה”.

The Artery (design: Liron Ashkenazi)
The Artery (עיצוב: לירון אשכנזי)

אני רוצה שנחזור רגע לעניין החומרים. ראיתי הרבה רינדורים מרתקים באינסטגרם ובאתר, ותהיתי אם יוצא לך להתנסות בחומרים פיזיים לפני שאת מתחילה למדל בתלת־מימד? או שאת ישר ניגשת למחשב?

“אני בטוחה שאם היה לי יותר חלל להתעסק בו עם חומרים זה היה קורה! אבל לצערי דירות בניו־יורק זה מקום בלי הרבה חלל ולכן את רוב המחשב אני עושה בהתבוננות בספרים ורפרנסים אונליין ואת העבודה הפיזית על המחשב. זה תמיד מתחיל מאיזה רעיון או קונספט מאוד רחב. לדוגמא, ״מגע״ או ״שחור״ ואז אני מפרקת את זה בראש לגורמים ומרכיבה מחדש בקומפוזיציה שהיא לא רק מנסה (!) להראות טוב ויזואלית, אלא שיש בה גם איזה uncanniness.
אני זוכרת שגל, בעלי, סיפר לי על המילה הזאת במהלך הלימודים והיא עדיין מרתקת אותי – מזה באמת uncanny. שזה בעצם יותר הרגשה ממשהו פיזי אמיתי, אבל המטרה שלי בעבודה שלי זה לגעת בזה איכשהו, שיהיה שם איזה רגש.כשיוצא לי סתם לרנדר משהו שנראה נחמד בזמן שאני עושה איזה סטאדי על חומרים אני מתבאסת אם אין בזה איזה עומק (והרבה פעמים יוצא שאין, אם אני ממהרת, או באמת רק צריכה לייצר איזה חומר ספציפי) אז זה לא אותו דבר בשבילי. אני חושבת שלייצר יופי זה לא קשה אבל לייצר קונטנט יפה זה כן, ואני שואפת לשם. מקווה שאתקדם עם זה יותר מהר ממה שאני מרגישה שאני מתקדמת עכשיו”.

איזה חומר גילית לאחרונה ונהנית ליצור איתו?

״זה פחות חומר אחד ויותר הרעיון של שילוב חומרים בצורה מוזרה. זכוכית עם אבן לדוגמא. יש שם איזה ניגוד מעניין. גם חומר שהוא אטום מאוד עם חומר שהוא שקוף (חלקית או במלואו), וגם חומר עדין עם חומר גס כמו אבן (שחורה במקרה הזה)״.

יש לך זמן לפרויקטי צד שלא תלויים בלקוח?

״אין לי באמת זמן לפרוייקטים צדדים כרגע. הסטודיו באמת לוקח את כל הזמן שלי ואיכשהו בזמני הפנוי אני מעדיפה לקרוא ולהיות בבית ובטבע כמה שיותר, לנוח ולתת לראש לנוח, זה סופר חשוב לאיך שאני חושבת, כשאני מרגישה ״שרופה״ אני לא טובה כמו שאני יכולה להיות, אז למדתי לשמור על עצמי ולתת לעצמי ולראש שלי לנוח בלי להעמיס לחץ מיותר.
כשצריך לעשות איזה משהו חשוב מהצד, כמו האנימציית רזומה הקטנה שעשיתי שנה שעברה לכנס של  SVA אז הייתי צריכה למצוא זמן בסופ״ש כדי לכתוב את זה לעצב ואז לאנמץ. זה היה כמה סופ״שים ברצף ואחרי זה הרגשתי עייפה, אבל זה היה שווה את זה, אז אני מקווה שאוכל ליצור יותר מהצד בעתיד״.

לירון אשכנזי - Liron Ashkenazi
לירון אשכנזי

מה נותן לך השראה? מוזיקה, תרבות, מקומות.

״אני מאוד מאוד אוהבת מוזיקה ומאוד אוהבת סרטים ואומנות, אבל בפועל מה שהכי נותן לי השראה זה העולם הפיזי, אנשים, רעיונות, לדבר, להסתכל ממש ממש מקרוב על משהו, להסתכל ממש ממש מרחוק, לשנות פרספקטיבה, להפוך, להתבונן ארוכות והכי חשוב להקשיב.

כפי שאמרתי Hayao Miyazaki הוא דמות סופר חשובה בחיי, מוזיקה קלאסית ומוזיקה אלקטרונית מלווה אותי כל יום, ופודקאסטים של היסטוריה ועסקים זה ה-דבר:
History on fire, Business wars, The Podcast history of our world, Work life

מבחינת אומנות, האומנים הסוריאליסטים הם אלו שאני מסתכלת עליהם לרוב, ולא רק כקונספטים. הטכניקה של מגריט ודאלי מאוד מעניינת בעיני. מבחינת הצבעים, המינימליסטיות והחוסר במינימליסטיות עושה לי נעים. אחד הדברים שהכי התבוננתי בהם כשרק התחלתי עם התלת־מימד זה James Turrell, ואני חושבת שלמדתי הכי הרבה ממנו על אור ותאורה, אז אני חבה לו הרבה״.

מבחינת פרויקטים, מה החלום?

״החלום הוא להמשיך לעשות עבודה מגוונת, שלעולם לא אצטרך לעשות את אותו דבר שוב ושוב ושוב, שלא אפול לאיזה נישה והסטודיו ייפול איתי ונעשה רק עבודה בסגנון אחד. החלום הוא לעשות הכל מהכל כל הזמן, זה מה שעושה אותי מאושרת.

בפועל הייתי רוצה לעשות יותר פרינט, אני באמת לא חושבת שהפרינט מת או ימות או צריך למות, אני חושבת שיש לו קהל ואני מאוד מאוד אוהבת לראות את העבודות שלי ושלנו מודפסות, אין יותר כיף מדף חם ונטול עץ (uncoated) שיוצא ממדפסת״.

נשמע מעולה. טיפ לסיום?
“תטרפו את העולם ואל תפחדו לבקש בדיוק מה שאתם רוצים. מי שלא מבקש – בדרך כלל לא מקבל”.
לירון אשכנזי
עיצוב: לירון אשכנזי

יש פה ממתקים רציניים

איור: שרון שפיץ
אספרסו קצר

שרון שפיץ נמצאת בפרטים הקטנים

במהלך שבוע האיור-2018, לה-קולטור מציגים את תערוכת האמנות הגדולה ביותר בשבוע האיור, שיתפרש על פני סופ”ש שלם, בו יוצגו וימכרו איורים בנושא: בית. בתערוכה יציגו כ-100 מאיירות ומאיירים. הפעם, שרון שפיץ, מדברת על איור, רישום והחיים.

קרא עוד »
untold

מזוודה, דרכון וצבעים

היום כמעט כל אמן, יוצר מעצב ומאייר שמכבדים את עצמו, מציעים סדנאות, בהן הם חושפים את סודות המקצוע שלהם.
אז אחת לשנה, כדאי לכם מאוד לארוז את הדברים שלכם
ולצאת ליעד מסוים בעולם בעקבות סדנה שמעניינת אתכם.
זה יתרום לכם הרבה יותר ממה שאתם חושבים.

קרא עוד »
untold

איתמר חפץ מצייר אותיות

איתמר חפץ נחשף במקרה לתחום הטיפוגרפיה הידנית. הוא למד קולנוע בארצות הברית ונרשם לסדנת הדפס ששינתה את חייו, מאז הוא לא מפסיק לצייר אותיות בכל מדיום אפשרי.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , , , ,

אל תדליקו לו נר – להב הלוי

אל תדליקו לו נר – להב הלוי

תאמינו ללהב הלוי כשהוא אומר לכם שהוא מצליח להישאר אופטימי. אחד המעצבים הבודדים שעוסקים במחאה, חוזה ונלחם בתופעות מדאיגות בחברה הישראלית, והוא כאן כדי להישאר ולהבעיר את השדה. לכתבה הבאה כדאי להכין ספל תה מהביל ומוזיקה מרגיעה, כי אין לדעת איך תצאו ממנה.

השם שלך ריחף במסדרונות ויצו כשם נרדף למחאה ישראלית לא מתחנפת. נחת חייזר עכשיו ממאדים, מה היו מספרים לו על להב הלוי?

זה הכל ידוע – אני מעצב גרפי. בתוך ההגדרה הזו אני עושה כל מה שאני יכול כדי להפוך את הסביבה שאנחנו חיים בה לטובה יותר, לפי תפיסתי. בספר למבוגרים של אריך קסטנר, שנקרא ״פביאן״ שתורגם לעברית לראשונה ב-1930, המקצוע של האדם ש״צייר״ את העטיפות של קופסאות במפעל סיגריות,  הוא ״גרפיקן״, המילה מעצב עוד לא היתה בעברית כנראה. ממש כמו שהסטודיו שלי ברחוב הרצל נקרא בית המעליה, כי היתה בו מעלית כבר מ-1925, אבל לא עדיין היתה המילה מעלית. אני אוהב את המילה הזו ״גרפיקן״. זה מה שאני.

קראתי באחד הראיונות שקיימו איתך בתחילת האינתיפאדה הראשונה (87) שהתחלת את הלימודים בבצלאל ופיספסת חודש שיעורים עם טרטקובר בגלל מילואים. ספר לנו קצת על המקרה, ועל התובנות שרכשת מאז. אלו הם היו הצעדים הראשונים שלך במחאה ועיצוב למחאה נכון?

האמת שבבית חינכו אותי לראות את הדברים בחיים כמו שהם צריכים להיות, את העוולות. אז אפשר להגיד שהייתי בענייני מחאה כבר לפני, אבל לבצלאל הגעתי באוקטובר 87, וחודשיים אחר כך התחילה האינתיפאדה הראשונה, ושם התחיל הבלאגן, למרות שבראייה לאחור האינתיפאדה ההיא היתה די צמחונית ביחס למה שקורה היום.

אז אירגנו הפגנה ברחבת המשביר בירושלים, כ-200 סטודנטים מבצלאל, חבושים במסכות שקופות כאלה עם פנים של נערה צעירה, תחת הסיסמא ״לא לאבד צלם אנוש״, אבל אז פעילי כהנא התחילו לזרוק עלינו סיגריות בוערות וכמה שוטרים איבדו צלם אנוש, ומפה לשם אנחנו, כחמישה עשר סטודנטים שקטים ונחמדים מבצלאל ואולי מורה אחד, העברנו לילה בתא המעצר במגרש הרוסים.

אחר כך היה טרטה, שבאמת למדתי ממנו את כל מה שאני יודע בערך. גם במובן של אסתטיקה, לא רק במובן הישיר של מחאה שכולם חושבים מניחים לגביו. וחוץ ממנו גם דב בלר, שנפטר לפני חודשים אחדים ושהיה המורה שלי להדפס. הוא לימד אותי לא לעשות מחאה בשביל שהחברים והמשפחה יגידו לך כל הכבוד וכמה אתה מבריק, אלא לוודא שהיא תפעל בעולם, במקום שהיא נוצרה בשבילו. סטיקרים, כרזות, לא חשוב מה – העיקר שזה יהיה ברחוב.

איך מערכת היחסים שלך היום עם טרטקובר כמעט 30 שנה אחרי? שברתם דיסטנס ונהייתם קולגות?

טרטה נשאר המאסטר שלי ונהיינו גם חברים לאורך השנים. אני יכול לומר שזה הוא שדחף אותי למה שאני עכשיו. בזכותו שלחתי עבודות ופוסטרים לתערוכות ותחרויות. פה ושם הוא ממש כעס על העצלנות שלי. ״למה אתה לא שולח לביאנלה בוורשה את העבודות שלך?״.

פעם אחת עניתי לו, בלאו הכי אני לא אהיה אתה אף פעם״, אז הוא ענה לי: ״כמה שנים יש בינינו?״

״עשרים״ עניתי, ״כמה פוסטרים אתה עושה בשנה?״ הוא המשיך, ״בערך עשרה״ עניתי לו. ״אז עוד 20 שנה יהיו לך עוד 200 פוסטרים? הנה נהיית אני.״ מאז אני שולח ומוזמן ומציג.

מעבר לזה לאחרונה הצגנו שנינו באותה תערוכה, ולא התאפשר לו להגיע אז כמובן ששלחתי לו תמונות של מה הדברים שהוא הציג. לא מזמן אפילו שמתי לו על הוול בפייסבוק את העטיפה לתקליט של חווה אלברשטיין שצייר (אני אוהב את המילה הזאת).

בדור הצעיר של המעצבים (בני ה-20 וה-30), האם יש מעצבים מחאתיים ישראלים שתפסו לך את העין?

האם קופץ לי שם של מישהו שעשה משהו גרפי בולט נגד (או בעד) משהו בזמן האחרון? אני צריך לחשוב על שמות, כרגע לא עולה לי דבר. אבל העניין הוא לא להיות מעצב שעושה מחאה, אלא שהדברים יהיו חלק ממך והעיצוב רק ישמש ככלי לביטוי במסגרת מה שאתה בלאו הכי. כל אחד אמור מה שביכולתו – לעצב פוסטר אם הוא מעצב, לממן הדפסה או הפצה שלו אם הוא בעל אמצעים, או להושיט עזרה רפואית אם הוא רופא. יש לי חבר שהוא טוב בכסף (בניגוד אלי למשל) ובזכות זה שהוא טוב בכסף, הדפסנו ופרסמנו והפצנו כרזות שלי יותר מפעם אחת, כשאמרתי לו תודה בפעם העשירית – כי הרי אנחנו אסירי תודה לכל מי שנותן לנו כסף – הוא סוג של כעס ואמר לי שאין צורך להודות לו, כי שנינו נלחמים באותה מטרה, כל אחד עושה את זה בדרך שהוא טוב בה. זה לא מעניין אם עיצבת פוסטר כזה אחר, מעניין אם אתה הולך ועושה איתו משהו – עומד בהפגנות, מפזר, מביע מחאה באופן אקטיבי.  הרי לייצר פוסטר זה עניין של כלום, כדאי מאוד שזה יבער לך וייצא ממך החוצה, אל המרחב.

אנחנו רואים פחות ופחות פרויקטי גמר בשנים האחרונות העוסקים במחאה. דווקא במקום האחרון שבו מעצב יכול לעשות כרצונו בלי לקוח, יש פחד מסוים לגעת בנושא. מהניסיון שלך באקדמיות, למה זה קורה?

נכון, אני מסכים איתך לגמרי. מוסדות אקדמאים נותנים פחות ופחות מקום, או דגש, ללוקאלי, מסמנים לסטודנטים שזה פחות חשוב, וזה מוזר בעיני ביחס לזה שעיצוב גרפי זה התחום היחיד שאי אפשר לייבא מאיטליה או מדנמרק או מעלי אקספרס, בגלל השפה העברית. הרי כל דבר, החל בהזמנה לבר מצווה של אחיין ועד לקטלוג במוזיאון ישראל, דורש מישהו שיודע לעצב בעברית, ואילו בשביל כסא ברצלונה של לה קורבוזייה או איזה פלסטיק של פיליפ סטארק צריך בסך הכל רישיון יבוא והרבה כסף. ויצו חיפה, למשל, מה שאני אוהב זה שנותנים מקום ללוקאלי, המוניציפאלי, העירוני, ורואים את זה בפרויקטים. אבל לדעתי, וכבר אמרתי את זה, אני חושב שיש איזה פחד מעיסוק בנושאים שמושכים אש, והכל הרי נהיה אש בארץ הזאת עוד לפני העפיפונים מרצועת עזה.

לבצלאל, למשל,  הגיעה המשטרה פעמיים או שלושה בשנים האחרונות, חלק מהן בגלל קורס שאני מעביר. היה המקרה הזה – לא אצלי –  של הסטודנטית שעשתה הכרזה עם רבין, חבל תליה, ביבי, אוסף של דברים, שעשו סערה וקראו לחקור את ההסתה וכמובן ההתלהמות של שרת התרבות, מירי רגב. מישהו מהאקדמיה היה צריך לעמוד מיד כשכל הרעש הזה התחיל ולומר – כבוד שרת התרבות אל תבלבלי לנו בשכל ואל תעשי סתם רעש. מספיק ודי! זה בגבולות האקדמיה ואין לנו צורך בהתערבות שלך. לגבי עניין ההסתה, זה פשוט עיוות לא נכון של המשמעות של ביקורת והסתה. אנחנו מוחים על מה שקורה פה, אנחנו מביעים דעה על הכיבוש, על הרג פלסטינים על הגדר, על הרעב והמצוקה, על הגזענות כלפי אתיופים, על גירוש הפליטים על מכירת אוצרות הטבע של כולנו לאיזה אוליגרך, על השחיתות והסיאוב, לא חסר על מה. אם יש לי ביקורת על ראש הממשלה זו ביקורת ולא הסתה, גם אם היא ביקורת מאוד מושחזת וחדה (ואני ממש מקווה שהיא כזו). יותר סביר שאם ראש הממשלה יתפנה להגיד שלהב הלוי בעייתי, זה כבר יהיה יותר בגדר הסתה, בהינתן בקהל ההולכים אחריו.

להיות הסטודנט או הסטודנטים הפלסטיניים שכותבים את שמות ההרוגים הפלסטיניים כאקט מחאה, אני לא מקנא בהם. שימשתי ״קבוצת תמיכה״ לכמה סטודנטיות וסטודנטים ערבים בבצלאל במהלך השנה החולפת, מישהו שהם יכלו להיכנס ולדבר איתו. אמרתי להם שזו פעם ראשונה שאני מרגיש שזה הרבה נוח, או קל, להיות יהודי. לא מקנא בהם, בסך הכל היו רוצים ללכת לזארה לדפוק קניות כמו כל החברים היהודים שלהם, לקפוץ לברצלונה או למילאנו, ויש להם את כל המציאות הזו על הראש, שנדמה לכולנו שאם את מבית לחם את כנראה לוחמת חופשת שמאלנית רדיקלית, ולא נערה בת עשרים או עשרים וחמש כמו כל החברים והחברות שלך לכיתה.

– אתה פעיל זכויות אדם, פעיל פוליטי ועושה המון פרו בונו עבור עמותות וארגונים, איך אתה מצליח לאזן את זה עם הסטודיו שלך blue collar שמאופיין בעבודה עם מסעדות וגופי תרבות?

תראה, אנחנו בסופו של דבר סטודיו מסחרי, שמתמחה בברנדינג ואסטרטגיות שיווק וכמובן קופירייטינג, אנחנו משתדלים לעזור במה שאפשר לגופים פוליטיים או חברתיים, אבל עד גבול מסוים, יש גופים שחושבים שהם צריכים פוסטר, שזה בסדר אבל בפועל הם צריכים אסטרטגיה, למשל – אחרי הרצאה באיזה כנס בתואר השני בשנקר בשנה שעברה, ניגשה אליי מישהי וביקשה ממני לעשות פוסטר עבור הועד להצלת ליפתא (הכפר הציורי ההוא בכניסה לירושלים) למען המאבק נגד בניית שכונת יוקרה ליהודים עשירים (מאוד, מאוד) במקום. אמרתי לה שאין בעיה שאעשה לה פוסטר ברבע שעה, אבל ששום פוסטר לא יציל לה את ליפתא, שמקסימום היא יכולה להדפיס אותו בעותק אחד ולשים במשרד ולהיות שמחה שלהב עשה לה פוסטר. מה כן יעזור? לפי התרבות השלטונית בישראל של העשורים האחרונים, זה ברור שמישהו משלשל לכיס כמה מיליונים בעיסקה כזו – שוחד, גניבות. כלומר צריך לצאת בתפיסה של ״היום קוראים לזה ליפתא, עוד עשר שנים יקראו לזה הולילנד 2״ ולהתחיל ללחפש את המעורבים, אלה שמצביעים בעיריה על הפרויקט, ולרדת לחייהם. אולי, אבל ממש רק אולי, מישהו מהם יתעורר ויחזור להיות בנאדם לרגע וימנע את הפרוייקט.

לבצלאל, למשל,  הגיעה המשטרה פעמיים או שלושה בשנים האחרונות, חלק מהן בגלל קורס שאני מעביר. היה המקרה הזה – לא אצלי –  של הסטודנטית שעשתה הכרזה עם רבין, חבל תליה, ביבי, אוסף של דברים, שעשו סערה.

מי בעיקר קהל הלקוחות שלך, והאם לפעמים העיצוב המחאתי מחלחל לעבודה ׳רגילה׳?

כולם הם לקוחות. ירקן מאילת, זוג חקלאים מגן שורק, הבראסרי, האחים הימן, מוזיאון הטבע, הוצאות ספרים, מסעדות ובתי קפה, אקדמיות. אסטתית, אני לא יודע ולא רוצה להבדיל או לעשות הפרדה בין עיצוב ״מחאתי״ למסחרי. בשני המקרים אני צריך ״למכור״ מותר. לעיתים זו תפיסה רעיונית שלא יפה להרוג ילדים, לעיתים זה לעודד קנייה של במיה הודית (״טעימה מאוד״ זה הסלוגן שלה), לכל אחד ממושאי העיצוב יש את האותנטיות של האסתטיקה שמשרתת את התוצאה הסופית. במשך שנים אני עיצבתי כמעט את כל העבודות שלי בפונט מנדטורי של ינק יונטף, שאליו אני קשור אישית ורגשית וחברית (לינק, לא לפונט), בין לעבודות מסחריות ובין לעבודות מחאה, וזה נראה אחרת בכל קונטקסט, היום קצת הנחתי לו כי כולם כבר עשו איתו כל כך הרבה שאני לא יכול להמשיך גם. מזל שינק עובד בקצב..

בזמנו עברת לניו־יורק. למה? ומה השיעור הכי חשוב שלמדת שם על עיצוב והחיים עצמם?

מסיבה מאוד מאוד פשוטה – ישבתי בתל אביב ורק רציתי לשמוע ג׳אז ולראות אמנות, ויום אחד הבנתי שזה לא סביר להמשיך לשבת פה אם זה מה שאתה רוצה. אז עברתי.בניו יורק נהיה שהייתה לי תעודה של תא העיתונאים הזרים של משטרת ניו יורק, תעודת עיתונאי, בניו יורק זה מאוד חשוב, אתה מאוד מאוד רוצה אחת כזאת, תאמין לי.
מה נשאר לי מזה? איזה עידון ביחס לעיצוב וביחס לסביבה. איזו תובנה על המקום של היחיד בחברה, שקצת חסרה כאן. אני אומר לסטודנטים שלי שהבעייה הישראלית מתחילה עם השכן שמוציא את שקית הזבל שלו לחדר המדרגות ללילה, כדי לזרוק אותה בבוקר שלמחרת, והם מסתכלים עלי כאילו אני זקן נרגן, אבל שם, בדיוק ברמה האישית הזו, מתחילה הפרימה של הסדר החברתי שלנו, של ״כל מה שמחוץ למרחב הפרטי שלי, פרוץ לגמרי ומותר לכל אדם״, שב חצי שעה במגרש החניה של איקאה, תראה לפחות חמש מכוניות, שהחלון נפתח ומתרוקנת לה המאפרה על הרצפה והרכב נוסע. אחר כך זה ליד הכספומט, ובכביש, ובנופש בכנרת ובמועדוני הלילה – ובכיבוש.

לאנשים יש עניין עם קווים אדומים, קודם מציבים אותם, ואז, כשמגיעים לקו אדום שכזה, פשוט מזיזים אותו רחוק יותר.

לאחרונה, השרה מירי רגב לא הכירה בקיומה של הגברת קרן כצנלסון, תוכל להרחיב קצת מה קרה שם? יכול להיות שטעית במיתוג שיצרת להם?

חח. קשה לי להגיד ביחס למירי רגב שאני טעיתי במשהו. יש בעייה עם המיתוג שלה, או יותר נכון, עם המוצר עצמו. זו תופעה אצלה שהיא פותחת את הפה עוד לפני שהיא חושבת, כמו שהיא התהדרה בסרטי טרנטינו ולאחר כמה שאלות נתפסה בקלקלתה, לצאת באמירות שהיא לא שמעה על גברת כצנלסון, הדברים האלה מעידים על הטפשות והיהירות שלה הרבה יותר מאשר על יכולות המיתוג שלי ושל האנשים שעובדים איתי

אתה 30 שנה בתחום העיצוב בארץ, וראית תהפוכות בחברה הישראלית – חוק לאום, חמישים או שבעים שנות כיבוש, שנאת זרים והומופוביה. ברטרוספקטיבה לאחור, איך ניתן להגדיר את המושג ״ישראלי״ בימים אלו? איך היה צריך להיות מוגדר על פי תפיסתך? ואיך ניתן לחנך או לשים מראה בעזרת המחאה?

 

אתקן אותך לגבי המילה תהפוכות, אין פה ולא היו פה תהפוכות, אלא הידרדרות, מה שאנשים אוהבים לכנות – מדרון חלקלק, שלתפיסתי החלה במלחמת לבנון הראשונה ב-82, והתגלגלה כמו כדור שלג, רק שהיא בעצם כדור בוץ, שלא לומר מפולת של ממש.
כבר אז התחילו להישבר קונצנזוסים בחברה, של להקריב את עצמך למען אידיאל גדול יותר (כל ה״טוב למות בעד ארצנו״, הטיפשי הזה) העדפת הפרט את עצמו על פני הקולקטיב, ובצדק.
אתה מתיישב בבית קפה בשדרות רוטשילד, 2-3 קילומטרים ממך יש את עשרות אלפי פליטים שחיים במצוקה. 20-30 קילומטר הלאה מזרחה, יש את הכיבוש ו-200 קילומטרים יש המצוקה הנוראית בסוריה. זה חלק מהמציאות שלנו, לא רק לבחור בין סושי לחומוס.

הזמינו אותי להרצות ביוון באיזה כנס מעצבים לפני כמה שנים, שברתי את הראש על מה להרצות. כל כמה שטוב פה לדעת ביבי – אני לא מעוניין להיות שופר של המדינה. כל כמה שרע פה – אני מתמודד מנסה עם העניינים האלה כאן. חשבתי מה אני יכול להציע למאזין מבחוץ, ואז זה נחת עלי, קראתי לזה one espresso one occupation, בעצם זו הגדרת שגרת היום יום שלי כמעצב שחי בתל אביב – דקה מעצב מלון בוטיק ואז פתאום מקבל טלפון מאיזה ארגון כמו ״הוועד הציבורי נגד עינויים״ שצריך משהו דחוף, אז שם את הבוטיק בצד, מענה איזה מישהו וחוזר לדקדנס…

הפחד שלי תמיד היה שרק לא אגיע לאיזה מנוחה ונחלה ואהיה מדושן מעונג ואפסיק לעשות, שלא ״אשמין״. שלא אאבד רגישות, שאדע מתי להגיד שהאספרסו כבר לא טעים, שאי אפשר להמשיך לעשות לוגו למסעדה כי הכל נורא מדי מסביב. וזה לא קל. א. כי אנשים חושבים שפשיזם זה שהם יקומו יום אחד והשמיים יהיו אפור כהה ואנשים במדים שחורים ואלות יסתובבו ברחובות ויאספו אנשים אחרים אל מכוניות שחורות גדולות.וזה לא בדיוק ככה. ב.לאנשים יש עניין עם קווים אדומים, קודם מציבים אותם, ואז, כשמגיעים לקו אדום שכזה, פשוט מזיזים אותו רחוק יותר.

איפה היית כשרבין נרצח? ספר לנו קצת על המסורת של חלוקת פוסטרים ביום השנה לרצח רבין.

האמת שהייתי בניו-יורק. חזרתי לארץ רק כמה שנים לאחר מכן. כשחזרתי החלטתי לעשות את זה בתור אקט חינוכי, לילדים הפרטיים שלי, שילמדו דרך פעולה חוזרת, שלא הורגים בנאדם בגלל שאתה לא אוהב את הדעות שלו. לאט לאט זו נהייתה מסורת, עיצוב והדפסת פוסטרים וחלוקתם ביום השנה לרצח בכיכר. זה הפוסטר ה-18 השנה. יש בזה משהו בראייה לאחור, שלא יכולתי לחשוב עליו, וגם לא הייתי אמור, התפקיד שלנו זה לעשות, לא לחוות דעה על העשייה.
יש משהו במסורת הזאת, שאני גורר אליה גם את הילדים שלי, עד היום שיגידו לפסיכולוג שלהם שזה דפק אותם. אותי חינכו על חינוך במעשים, אתה רוצה לשנות משהו? תעשה את הדבר הנכון וככה תלמד אחרים.
הכי קל להפסיק עם זה, אבל חייבים להמשיך, למרות חסרים 1000 ש״ח להדפסה, לפעמים יש דד-ליינים להגשות, לפעמים נזכרים יומיים לפני התאריך שצריך להדפיס ואתה נמצא בניו-יורק ולשכנע את בית הדפוס להדפיס בחמישי ולהשאיר את זה בשישי מחוץ לדפוס שאוכל לאסוף את זה כדי לחלק במוצ״שׁ, ולפעמים זה סתם פוסטר לא טוב. אבל עדיף פוסטר בינוני על אין פוסטר.

איך אתה מתחיל לייצר פוסטר או דימוי מחאתי? איך אתה משיג את חומרי הגלם, באיזה פונטים אתה אוהב להשתמש?

כמו שאני רואה את זה אין לי באמת סיסטמה, אני בוחר את הנושא (או הנושא אותי), יושב כותב עשר דקות מילים ואסוציאציות, ניבים וביטויים, ובטווח הזה בדרך כלל מתגבש משהו. משם הדימוי ובחירת הפונט רץ מהר מאוד ולפעמים זה נע בן רבע לשעה לשעה עד התוצאה הסופית שעולה לפייסבוק או יורדת לדפוס.

הפוסטר שיצרת ל-MeToo קיבל חשיפה גדולה ונתלה בלא מעט בתי עסק בתל־אביב. האם זה לא דבר בעייתי שגבר מייצר דימוי למחאה פמיניסטית? או שמא MeToo עוסק בבעיה מורכבת יותר מגברים שמטרידים נשים?

אני לא רואה את את הסתירה, זה התחיל מדיון בסטודיו לעיצוב פוליטי שלי בבצלאל, בשבוע שכל הקמפיין הזה עלה בעולם. הם היו צריכים לעשות עבודה בנושא, והתפתח שם דיון על מקומו של מעצב גבר בקמפיין שכזה. אחד הסטודנטים אמר שלא הצליח להתחבר לנושא כי הוא לא מרגיש שייך. זה מצחיק. זה כמו שישראלי יגיד לך שהוא לא יכול לעשות פוסטר נגד הכיבוש כי הוא לא בצד הנכבש. תאר לך שהייתי מחכה שמעצבים פלסטינים יעשו כרזות נגד הכיבוש. חשבתי על זה בנסיעה בדרך הביתה. למחרת, קמתי בחמש בבוקר ותוך פחות משעה עשיתי אותו והעליתי לפייסבוק. למען האמת עשיתי אותו כל כך מהר, שהשתמשתי בפונט אקצידנז, רק בגלל שהוא הראשון ברשימה של הפונטים. עד כדי כך לא ביזבזתי זמן לרדת עד שאגיע להלווטיקה.

האמת שהופתעתי מכמות ומהירות השיתופים והתגובות, ותוך כמה שעות הורדתי אותו לדפוס. זה חולק בכמה בוטיקים ובתי קפה וכל העותקים נעלמו כלא היו, וגם הודפס על ידי ארגונים פמיניסטיים בלונדון ובניו יורק. בתור גבר, כל מה שיכולתי לעשות זה להביע הזדהות, סולידריות, וזה מה שעשיתי כמיטב יכולתי. אני מקווה שבהצלחה.

איך מצליחים להישאר רלוונטיים, בעולם דיגיטלי המתבסס על תרבות אינסטנט ומיצוי מהיר, האם יש סיכוי שנראה פוסטרים בצורת גיפים או לפחות אינטראקטיביים?

האמת שאני מסתכל על עניין הגיפים ככלי עבודה, זה מאוד חזק. אבל אין סיכוי שאני אעשה את זה יותר טוב ממעצב צעיר שנולד לטכנולוגיה הזאת. ניסיתי פעם לעשות גיף – ועשיתי אותו בדרך היחידה שאני יודע – באינדיזיין, כל פריים של שתי שניות היה דף וכדי ליצור רצף של 10 שניות הכפלתי את הדף פי 5. פרימיטיבי, אני יודע. תאמין או לא, עכשיו אני מתחיל ללמוד לעשות גובלנים, התמונות האלה של הסבתות עם חתיכות צמר הרקומות שמראות כל מיני גנים אירופאים מעוררי קנאה, אני חושב שיש בזה כח נהדר לרקום דימוי כזה, לצלם אותו ולהשתמש בו בפוסטר. גיף זה בסך הכל עוד פורמט עם איכויות ואפשרויות משלו, כמו דפוס רשת, כמו תחריט, כמו מדפסת דיגיטלית.
אנחנו רק חושבים שאנחנו דור של אינסטנט וממצים מהר, כל פעם שאני חוזר ממקום מסוים אני כותב בפייסבוק מכתב (מכתב מניקוסיה, שנחאי וכו׳) בום 1200-1500 מילה. עוצרים אותי חברים מהפייסבוק ואומרים לי ״שמע, בדרך כלל אני לא קורא יותר משתי שורות אבל את שלך קראתי הכל״ .זה אומר הרבה. הלוואי והיה לי תקציב להדפיס הכל, כי אני אוהב דברים מודפסים. אבל גם הפייסבוק הפך למרחב ציבורי שאפשר לעבוד איתו.

איך אתה מצליח להישאר אופטימי?

מה רע לנו? אנחנו יושבים פה ומנתחים את עצמנו. יכולים לעשות קפה או לרדת לבירה. מאיפה הגיעה כל ההתעסקות הזו באופטימי/פסימי, טוב לי/רע לי, אני מרגישה שזה לא זה וכו׳, יותר מדי טוב לנו, איך לא אהיה אופטימי.


אני רוצה לחזור שניה לעניין האינסטגרם – הבנתי שהאינסטגרם זו יותר פלטפורמה לעבודה והפייסבוק לבלבולי מוח. למשל, העמוד העסקי של ״הצווארון הכחול,״ הסטודיו שלי, המון זמן לקח לי עד שהבנתי מה אפשר לעשות שם, שהרי אין טעם סתם להעלות עבודות או לשים תמונה של הצוות אוכל צהריים. בסוף קראנו לזה Garbage Time, ואנחנו מעלים לשם דווקא את העבודות שנפלו בעריכה, סלוגנים ולוגואים שהלקוחות לא בחרו מכל מיני סיבות, אמרתי בסטודיו – נראה לי שפיצחנו את זה.

איך מוזיקאים נותנים לך השראה?

אני עשרות שנים שומע ג׳אז, יש לי ספריית דיסקים ותקליטים עצומה, אלפים. עכשיו אני ברגרסיה, עד כדי כך שאני רוכב ברחבי העיר על אופניים עם אוזניות ושומע מוזיקה. הכל – ראפרים ופופ ואת הרקוויאם הגרמני של ברהמס ואת הפסקול של שעת הצוענים. נהייתי ממש פח זבל של מוזיקה.

עכשיו אם תעצור אותי ברחוב ותיקח לי את האוזניות, רוב הסיכויים שתשמע את לילי אלן (Lily Allen) או את הראפר Lupe Fiasco. אם אתה ממש רוצה להרגיש אני לרגע, שים את Him של לילי אלן. מי ששרה ששואלת אם אתה חושב שאלוהים נוהג ברכב בלי ביטוח, איך אפשר להתנגד לה. רק מאיך שהיא מבטאת את – Creedence Clearwater revival אני מוכן לחיות איתה עד יומי האחרון. אבל אתה חייב להתנגד למשהו כדי להנות מזה ממש

קישורים:

BLUE COLLAR

 

יש פה ממתקים רציניים

untold

רוצו לתערוכת הבוגרים בשנקר

חוויות אימרסיביות, איורים שיוצאים מדו־מימד לתלת־מימד, דיסוטופיה עתידנית, פרויקטים מלאי חמלה וביקורת, טשטוש בין עיצוב גרפי לתעשייתי וטקסטיל, ומיצבי ענק מהממים. התערוכה השנה של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר היא בין המרשימות שנראו פה בשנים האחרונות. סיקור מזורז, המלצותינו והרבה תמונות.

קרא עוד »
untold

Torino Graphic Days VOL3

מתחם תעשייה ישן התחפש לאחד ממתחמי העיצוב הגרפי והאיור הגדולים של איטליה. שלושה ימים של הוללות ויזואלית, הרצאות וסדנאות ממיטב היוצרים בעולם. היינו שם לסקר את האירוע.

קרא עוד »
Mixtapes

Mixtape – YONIL

כולם מכירים כבר את הטעם הויזואלי של Yonil ואת המרצ׳נדייז שהוא מוכר, אבל רגע, אתם מכירים את הטעם המוזיקלי שלו? אם עוד לא, היום יש לכם

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , ,