קטגוריה: עיצוב

סיפור על תאורה וחושך: היצירה של מאי זרחי לוקחת את העיניים של הקהל למסע

מאי זרחי, צילום: רוי סיגל

סיפור על תאורה וחושך: היצירה של מאי זרחי לוקחת את העיניים של הקהל למסע

היוצרת מאי זרחי תרצה בכנס בפסטיבל “מנורת לילה” התל אביבי על השימוש המיוחד באור במופע החדש שלה. דר מוספיר תפסה אותה לשיחה.

“העבודה נמצאת בצומת דרכים בין אמנות חזותית לכוריאוגרפיה”, פותחת הכוריאוגרפית מאי זרחי את ההסבר על יצירתה החדשה, untitled. זרחי, יוצרת מוערכת שאחראית גם ליוזמות שונות בשדה המחול המקומי (כמו הסדרה Cinemay, שמארחת לשיחת סקייפ יוצרי מחול מרחבי העולם), תרצה בחמישי ה-16 בינואר במסגרת פאנל בכנס הבינתחומי “זרקור – יוצרים באור” בפסטיבל “מנורת לילה”. הכנס ישפוך אור, תרתי משמע, על השימוש בתאורה במגוון יישומים ודיסציפלינות: באמנות, בעיצוב, בבמה ובמרחב הציבורי, והפאנל בהשתתפותה יעסוק בקשר שבין תאורה ועבודות במה והאופנים בהם הם מפרים זה את זה הדדית. 

זרחי תדבר על האור כמוקד ביצירתה האחרונה. המופע החדש untitled מתקיים בחושך כאשר הקהל יושב במרכז החלל, סביבו ממוקמים מקורות סאונד אשר אינם נראים בחשיכה. ביניהם מהלכת זרחי באופן ששובר את המוסכמות הרגילות של קהל ומופע, של תאורה ומואר. “ביצירה הסאונד בנוי כמיצב, יש גוף – הגוף שלי, ויש מקור תאורה אחד ויחיד, שאני שולטת בו”, היא מספרת. 

מקור האור הוא פלורסנט משרדי שזרחי אוחזת בו ופורעת אותו מההקשר המקובל, הופכת אותו לאובייקט שנמצא בעצמו בתנועה, ולא רק כזה המאפשר לחזות בתנועה של אובייקטים אחרים; שתפקידו הנוסף הוא לכוון את חוויית הצפיה של הקהל, לכלוא את המבט בנקודה ממוקדת, ולהציג לו דימויים חסרים, סלקטיביים, של גוף ותנועה.

מאי זרחי, צילום: רוי סיגל
מאי זרחי, צילום: רוי סיגל

הבחירה לעסוק ב”יחס בין אור לעור”, כפי שהיא מגדירה את זה, היתה מתבקשת במהלך הקריירה שלה. “תאורה היא אהבה גדולה עוד מתחילת דרכי כיוצרת בוגרת, מתוך ההבנה הברורה שהאופן שבו מואר גוף או דבר שקורה משנה אותו כליל”. מספרת זרחי. “כאן זה צומצם והכי מינימלי: מקור אור אחד, גוף אחד. שם שוהים, בודקים כל מיני אפשרויות”. האפשרויות שנחקרות עוסקות בשינוי של יחסי הגומלין המוכרים בין התאורה למואר, ובין התאורה לבין הגוף הרוקד. “בדרך כלל יש את האור, ויש את האובייקט המואר”, מתארת זרחי. “כאן, כשאני “האובייקט” ואני מחזיקה את האור, נוצר מין בלבול: אני הופכת להיות גוף התאורה, אני הרפלקטור של האור, האור בעצמו הופך לאובייקט. נפתחת מערכת יחסים של מה זה לראות, מה זה להסתכל, מהי חוויה אסתטית. כשיש מקור אור אחד שרק לי יש שליטה עליו, אני מעצבת ומנחה את המבט ואת מה שרואים. בכלל, מחול ואמנות חזותית למעשה “לא מתקיימים” בלי אור, כשלא רואים אותם. 

מעבר לזה, לעבוד עם תאורה “רגילה” לאורך התהליך היצירתי זה כמעט בלתי אפשרי במציאות הכלכלית. צריך לשכור את החלל התיאטרלי לפני… זה לא אפשרי להרבה אמנים. במובן הזה אני מרגישה ש”עבדתי על המערכת”, והתאפשרה לי רמה גבוהה של פרטים ודיוק בזכות העובדה שעבדתי עם גוף התאורה לכל אורך התהליך”.

פסטיבל ״מנורת לילה״. צילום: עומר ביטס
פסטיבל ״מנורת לילה״. צילום: עומר ביטס

השימוש בתאורה ב-untitled מאפשר לך לייצר נקודות מבט שונות מהאוטומטיות. את בעצם מייצרת לצופה מסלול אחר מהמסלול ה”רגיל” שהעין נוטה לעשות והמוח מפרש. מסע אחר של המבט.

“בתרבות שלנו יש פרה־קונספציות של איך אנחנו מסתכלים על דברים. ברגע שיש עירום, גם אם לא שמים לב, המבט הולך למקומות מסוימים: לאיברי מין ולפנים. הדרמטורגיה של untitled בנויה כך שרק בשלב מאוחר מבינים שרואים גוף עירום. עד אז זה נראה כמעט כמו הקרנה או דימוי דו-ממדי.

כשמתחילים להבין שהצורה היא גוף עירום, התאורה לא מאפשרת להסתכל למקומות שנוטים להסתכל עליהם. הפרצוף, למשל, נגלה רק ב-3 הדקות האחרונות. גם אם רואים אותו לפני כן, קשה לזהות אותי. כשאני יוצאת מהמופע, לאנשים שלא מכירים אותי אין להם מושג שאני זו שהופיעה, שהם צפו בי עכשיו בסולו של 55 דקות. זה קטע! בחשיפה בינלאומית יצאתי ואף אחד מהפרזנטורים לא זיהה אותי עד שאמרתי שזו אני. זה מצחיק, זה מעניין”.

אלונה רודה, In Dreams. פסטיבל ״מנורת לילה״
אלונה רודה, In Dreams. פסטיבל ״מנורת לילה״

לתהיות כמו האם אנחנו רואים אדם אמיתי, מצטרפת היצירה שאלות נוספות שצפות באוויר החשוך. האם אנחנו שומעים אדם אמתי, ומה הוא האדם בכלל. “חלק מהחיפוש היה להביע את זה שהאדם הוא מלאן דברים, אי אפשר לכמת אותו”. זרחי מדגימה: “אנחנו חושבים שאנחנו יודעים על מישהו מה הוא, ואחרי כן הוא יעשה משהו שיפתיע, שלא יסתדר עם זה. יש מורכבות אינסופית והיצירה מתקיימת בתוכה. למשל, באופן בו החלל מאורגן: כשאני מתחילה במקום אחד, את חווה “ככה זה הולך להיות, היא תהיה שם ואני אהיה כאן”, נחה רוחך. זמן לא קצר אחרי, זה נשבר כשאני מופיעה במפתיע במקום אחר”.

“אותו העיקרון חוזר גם בסאונד”, היא מחווה על מיצב־הסאונד ביצירה, שנבנה עם המוזיקאי אלעד ברדס. “הצלילים שם הם הקלטות שלי באלמנטים הכי ראשוניים ובסיסיים: נשימה, גוף, תנועה. ניסינו יחד לשמור על איכות אמתית ועל צליל שלא עבר מניפולציות. אור, בדומה לריח ולסאונד, פוגש אותנו במקום בלתי-אמצעי של זיכרון, תחושות ואסוציאציות. דרך הסאונד רצינו לגעת במקום שבו את לא יודעת: זה ממקור אמיתי וחי, או שזה לא אמיתי? זה נדבך במציאות העכשווית, שאת לא יודעת מה אמיתי כבר”.

העיסוק בפוסט־אמת נמצא עכשיו ממש בכל מקום, אבל הוא גם באמת נחווה בכל מקום, כך שאי־אפשר להימנע מלהפגין כלפיו עוד ועוד פרשנויות.

“והעניין היה לעסוק בזה אבל low-tech. אין מערכת סאונד שעושה “פיו פיו פיו”; האור פשוט ומוכר לכולם; וכמובן, הגוף העירום. אנשים מניחים שהשאלה של “מה אמת ומה לא” נובעת מהקיום של אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, אבל אני חושבת שלא – אני חושבת שזו שאלה שהיא ממש בבסיס הקיום. נניח, כשאת נוגעת במישהו. יום אחרי, את יכולה למצוא עצמך תוהה: זה קרה, זה לא קרה? השאלות של מה באמת התרחש, של תחושה או רגש שנשארו לך בגוף, מה המקום של זיכרון ביחס לדבר שקרה – הן בעיני הלב של חוויה, ושל המחשבה על מהי חוויה בכלל”.

השאלות של מה באמת התרחש, של תחושה או רגש שנשארו לך בגוף, מה המקום של זיכרון ביחס לדבר שקרה – הן בעיני הלב של חוויה, ושל המחשבה על מהי חוויה בכלל

מהיכרותי עם יצירות קודמות של זרחי, שכללו אותה לצד אחרות או בכלל השאירו אותה מאחורי הקלעים, לא היה מנוס מלשאול אותה איך ומתי החליטה להופיע בעצמה ולבד. “זה נולד מרגע מעט משברי”, היא מודה. “קיבלתי כל מיני סירובים לתקציבים, ומצאתי את עצמי בלי כסף, בלי מקום לעבוד. אז אמרתי: טוב, יש לי את עצמי. ועדיין, היה לי בראש שהביצוע יעבור למישהי אחרת. נשארתי בתוך היצירה הרבה בזכות ניצן כהן (המנהל של תיאטרון תמונע, ד”מ), שהתעקש שזה צריך להישאר “אצלי”. גם העירום הגיע מאוחר: כל הזמן דיברתי על להפשיט דברים, על לקלף אותם – ולקח לי זמן לעשות אחד-ועוד-אחד. אני באמת ביישנית ולא דמיינתי שאצור סולו לעצמי, ועוד בעירום! חששתי, אבל הרגשתי שזה הכי נכון לעבודה. גם סקרן אותי עירום שהוא לא “in your face”, לא וולגרי, שנותן לגוף את הפיוט שלו. במיוחד כאישה, האפשרות להתבונן בגוף כדבר אסתטי בלי העין השיפוטית… בשימוש באור במופע יש רגעים שבעיני הם פשוט יפים, מרהיבים”. 

לעומת ההחלטה על השימוש באור, שהגיעה בקלות ונסכה במאי בטחון, לשימוש בעור – לקח לה זמן להסתגל. “כן תהיתי אם אני מסוגלת כפרפורמרית להחזיק את העירום בלי להיות עסוקה בחוסר-הנוחות. הרגעתי את עצמי שאין לי מה להוכיח. אם לא אהיה מסוגלת – קניתי חזיה ותחתונים בצבע גוף. ואז, בשלב מסוים, המחשבה התהפכה לי: הסתכלתי ברחוב על אנשים וחשבתי לעצמי, איזה אבסורד כל הבגדים האלו! מה כולנו מסתירים? הרי לכולם יש גוף. זה לא הבגדים ואז העירום, העירום הוא הדבר הראשון. עם זאת, איברי המין מגיעים בשלב מאוחר כי חשוב היה לי שהמוקד לא יהיה מגדרי, על אישה, על נשיות – אלא על גוף, והפוטנציאל שלו להיות כל מיני דברים”.

העירום בעיני הופך את המכלול למאד שלם. לכאורה המופע כן היה יכול להתבצע אחרת, למשל עם בגדים תחתונים – רק שאז כל המטען שהוא נושא היה משתנה בהתאם. עדיין היו הרבה משמעויות ליצירה, אבל הן היו שייכות דווקא למקום של החסר, הלא-שלם.

זרחי מסכימה. “ובגדים תחתונים גם מלווים בפרשנויות: היא התפשטה, יש לפני-ואחרי, מחשבות לאן זה הולך. עירום, אם מחזיקים אותו נכון מבחינת נוכחות, לא עושה את זה”.

אז מה יהיה בהרצאה ואיך כל העושר החווייתי והתהליכי יסופר לקהל? “בנוסף לדברים שחלקם עלו כאן, אעשה הדגמות כדי להעביר את התחושה של האופן בו עבדתי, להרגיש את האפקט. יכול להיות שנראה צילומים מתוך המופע – לגבי זה אני לא בטוחה, הילה מאיר האוצרת של הכנס דוחפת לכיוון ואני עוד מתלבטת”.

כי החוויה היא חלק משמעותי מהאסתטיקה של המופע.

“בדיוק. בלעדיה זה מרגיש מוצא מהקשרו”.

אילו תגובות את מקבלת מאנשים? זו עבודה שיש משמעות לאיך הקהל רואה אותה, קונספטואלית היא באמת מבוססת על הראיה שלו ומה קורה איתה, על חוויה אחרת של לראות.

“התגובות למופע חזקות. במערך שבנינו בין החלל, הסאונד והאור, יש השפעה פיזית שקשה להיאבק בה. אני שואלת בעבודות שלי בעיקר בשנים האחרונות איך יוצרים משהו לא מרוחק, חוויה שהיא לא רק ויזואלית – אלא ממש אימרסיבית, שמכניסה אותך כקהל לסוג של פעילות. כן יש את ההדהוד של מחשבות, יש ניתוח, אבל באותו זמן משהו פיזית קורה לך כצופה. אנשים יוצאים מהמופע די מטולטלים. במובן הזה, אני מרגישה שיש הצלחה”.

המופע untitled יערך ב-30 בינואר וב-6 בפברואר ב-CCA, המרכז לאמנות עכשווית ת”א.

מאת: מאי זרחי
מוזיקה ויוצר שותף: אלעד ברדס
חלל ואובייקט תאורה: בעז בז’ה גלעד
הפקה: הזירה הבינתחומית

בתמיכת המרכז לאמנות עכשווית, מועצת הפיס לתרבות ואמנות. היצירה הועלתה בבכורה במסגרת פסטיבל צוללן.

פסטיבל ״מנורת לילה״

16-18 בינואר 2020
כנס “זרקור – יוצרים באור” יערך בתאריך 16 בינואר.

איוונט הכנס

איוונט הפסטיבל

יש פה ממתקים רציניים

Filed under: untold, אמנות, עיצובTagged with: , , ,

מדריך הישרדות לתקופה הגשות

Student Survival Kit

מדריך הישרדות לתקופה הגשות

לימודי עיצוב בישראל הם בין הקשים ביותר בעולם עם לחץ משוגע. אף על פי כן, אספתי עשרה טיפים שאוגדו למדריך הישרדות לתקופת הגשות, שיעזרו לך לצלוח את התואר בלי אף לילה לבן אחד. כן, כן.

1. פתחתם שיחה עם סטודנט/ית כדי לבקש משהו? תשאלו מה קורה, מה עניינים. התעניינות תוציא אתכם פחות אינטרסנטים ויותר אנושיים. תזכרו שאף אחד לא חייב לכם כלום. תתעניינו בצד השני, ורק אז תבקשו את מה שאתם צריכים. אל תתפלאו אם במקרה מפסיקים לענות לכם אחרי שאתם מנג׳סים ו/או מבקשים רק טובות.

2. אל תעשו לילות לבנים. בכלל. או לפחות תנסו להימנע על ידי תכנון זמנים הגיוני. תדעו לוותר כשצריך, תזכרו שקלישאת Less is more נכונה ברוב המקרים. אם אתם מתעכבים המון על משהו – תעברו הלאה, כנראה שמשהו לא עובד בתהליך. היעדר שינה מחסלת פרודוקטיביות ביום שאחרי, מעבר לעובדה שזה לא בריא.

3. קחו השראה מתחומים מקבילים – מוזיקה, מחול, אדריכלות, קולינריה, קולנוע. צאו ערב אחד בשבוע לאסקפיזם. הגשות זה סטרס לא נורמלי, אבל פאק איט, צריך חיים בין לבין. כי בדיוק ברגע הקטן הזה שלא תעשו שום דבר שקשור ללימודים – שם תגיע ההשראה.

4. תזכרו שציונים לא משקפים אתכם בחוץ והם לא מעניינים אף אחד.

5. סיימתם כמה הגשות מורכבות? קנו לעצמכם משהו קטן. ספר, תקליט, מצלמת פילם, נבירה באיביי. מגיע לך. השקעתם המון וזה הזמן לתגמול הולם.

6. בעלי מקצוע הם אנשים כמוכם, והם לא נחותים מכם. תתייחסו אליהם בכבוד ותזכרו שיש דברים שאינם תלויים בהם. שווה לבקש זמני ביצוע מראש כדי להיערך בהתאם.

7. עבודות קבוצתיות בלימודים זה קשוח, הרבה חילוקי דעות וענייני לו״ז שונים. נסו להבין מי חזק באיזה תחום כדי להריץ דברים במקביל. חשוב לקחת זמן לעבודה עצמאית ולאחר מכן לקבל אינפוטים של הצוות. זה שתעבדו באותו חלל לאו דווקא יספק תוצאות טובות יותר.

8. אל תתנו ביקורת אם לא מבקשים מכם. יש נטייה ישראלית להתערב ולהיות מומחה לכל דבר, גם אם אתם לא. אל תזרקו הערות בבית דפוס מה הייתם עושים אחרת, זה לא מעניין אף אחד, בטח לא הסטודנט הלחוץ שהדפיס. אם ביקשו חוות דעה – מקובל. אחרת – אל.

9. כשאין רעיון מוצלח במיוחד – שימו חתול בפרויקט. לא סתם זו החיה השולטת במדיום האינטרנט.

10. שתפו מיקסטייפים ופלייליסטים לעבודה עם חברים כאילו הייתם סנטה קלאוס בכריסטמס במרכז מנהטן. מוזיקה מצילה חיים ומרגיעה לחצים, והם יודו לכם מאוד.

יש פה ממתקים רציניים

untold

Holocaust State of Mind

* סְטֵיְיט-אוֹף-מַיְינְד: מצב נפשי, מצב תודעתי, הלך רוח. פרט מתוך הפרויקט. עיצוב: לירן חדשי כשהייתי ילדה קטנה בבית ספר יסודי, לימדו אותי שביום השואה לובשים

קרא עוד »
untold

Press Any Button – מיכל נשרי

Press Any Button של מיכל נשרי הוא קומיקס נוקב ומלא לב על קשרים לא בריאים, ופרויקט הגמר שלה בשנקר. הקומיקס מסופר כמשחק מחשב, שבו אם אתה לא לומד מטעויות ואיך להתגבר על אתגרים, אתה חוזר לנקודת ההתחלה (או הנקודה האחרונה ששמרת). על מקורות השראה מעולמות שונים, ועד המחקר על קומיקס ללא מילים וההתגברות על הדיסלקציה.

קרא עוד »
untold

היום בו קינוחים יוצגו במוזיאון

אלון שבו הוא שף־קונדיטור, אמן ומעצב קינוחים. מי שהתחיל אי־שם לפני שנים ספורות, הגיע למעמד מכובד בקונדיטוריה הישראלית לא מעט בזכות האסתטיקה המובחנת שלו. מהעבודה הקשה במטבח ועד ימי צילום מורכבים, הכל מתועד בחשבון האינסטגרם של שבו. שווה לקרוא את הכתבה עם אוכל בפה, עדיף מתוק, ולהיזהר לא לרייר על המסך.

קרא עוד »
Filed under: untold, אספרסו קצר, עיצובTagged with: ,

האסון בונציה והביאנלה

האסון בונציה והביאנלה

אחרי המבול: השיטפון בונציה הוא תמרור אזהרה גדול יותר מהתערוכות בביאנלה. הוא מדגיש את נקודות התורפה של הביאנלה הנוכחית, שעל אף היותה חזקה, רלוונטית מאד ומקורית, נותרת מצבה אילמת לשינוי שהאנושות היתה צריכה, ונראה שלא תשיג בעזרת תערוכות כאלה.

היום: רביעי ה-13 בנובמבר. על פי הדיווחים, למעלה מ-80 אחוזים מהעיר ונציה נמצאים כעת מתחת למים, באחת ההצפות החמורות שידעה העיר מזה עשורים –  כאשר אלה מתנפלות על העיר בתכיפות ובאכזריות גוברות ומתעצמות. ברחובות העיר נמדד מפלס מים של 187 (!) סנטימטר, גובה של שחקן כדורסל, שני רק לשיא שנמדד בשנת 1966. דוברות הביאנלה מאשרת שתערוכותיה כלולות גם הן ברשימה הענפה של מתחמים ובתי עסק שניזוקו בעקבות השיטפונות, ונסגרו למבקרים. ראש העיר מכריז על “מצב אסון”, ומפנה אצבע מאשימה כלפי משבר האקלים – בשעה שמעצמות כארצות הברית מפנות כלפי אותו משבר אצבע משולשת. ראש ממשלת איטליה, ג’וזפה קונטה, מכנה את ההצפות “מכה בלב של המדינה”. הנבואה על סוף הסיפור המפואר של ונציה מרחפת מעליה כבר שנים – פעם רפובליקה יצרנית וסוחרת רבת עוצמה, בעתיד כנראה אטלנטיס של ימינו. 

Zanele Muholi | photo: Italo Rondinella

הביאנלה בוונציה נחשבת לתערוכה הגדולה, הוותיקה והיוקרתית בעולם. החל משנת 1895, היא מוקמת אחת לשנתיים במתחמים ההיסטוריים הארסנלה והג’יארדיני למשך כחצי שנה. מוצגות בה צמד תערוכות מרכזיות גדולות ממדים, ולצדן – ביתנים שמאכלסים תערוכות של אמנים נציגי מדינות שונות, שלוקטו בקפידה מטעמן. השנה, היא הביאנלה ה-58, צריכה להיחרט בזיכרון של עולם האמנות כביאנלה שטרפה את ונציה כפי שהכרנו אותה עד כה, כאירוע שבו הכיוון אליו שועטת המציאות הגלובלית הפך מנושא טרנדי בעולם האמנות שמעניין להשתעשע בו, לפצע עמוק, אמיתי ושותת דם, אשר לא מן הנמנע שיעצב גם את אופי התערוכות העתידיות בביאנלה, וראוי יהיה אם יעצב את עולם האמנות כולו.

לפני השיטפון הגדול, הצטיירה האוצרות של התערוכות המרכזיות בביאנלה של 2019, עליה אמון ראלף רוגוף מגלריה Hayward הלונדונית, ובצדק רב, כיצירת אמנות חזקה, עכשווית מאד, ועוצמתית בפני עצמה. רוגוף בחר להציג כ-80 אמנים מכל רחבי העולם, בשתי תערוכות משלימות, המהוות עוגן, משען ומראה זו לזו. תחת אוצרות זו, כל אמן ואמנית מציגים למעשה יצירות בשתי התערוכות, כאשר אלה שופכות אור זו על זו באופנים שונים. האמנים הנבחרים חיים כולם – בשונה מהנהוג, ובנוסף, תודה לאל, גם לראשונה ואף פעם לא מאוחר – חציים נשים. היצירות והיוצרים אותן נקראו להביא לידי ביטוי את הנושא הנבחר של שתי התערוכות, הוא כותרתן: May You Live in Interesting Times, ציטוט שגור שמקורו מפוברק ומצלצל את תופעת הפייק ניוז. זמנים מעניינים? אוהו, רוגוף יקירנו, על כך נאמר: המציאות עולה על כל דמיון.



Mari kataya | photo: Italo Rondinella

נראה שהאוצר לא פסח על אף נושא אקטואלי שחלף בפיד של הרשת החברתית המועדפת עליכם בשנתיים האחרונות, וההרגשה היא עכשווית מאד. איכות העבודות המרשימה מאגדת נקודות מבט רבות לנושא, כמעט רבות מנשוא, חלקן עומדות במידה של סתירה זו מול זו.

ישנו סיפורו של האישי מול הקולקטיבי בו היחיד בועט עצמו החוצה מתוך החברה, מכריז על שונותו ומישיר אל המבקרים מבט גאה – למשל ביצירות של מארי קטיאמה (Mari Katayama) היפנית שחוגגת את נכותה בתצלומים ואביזרים תפורים, רקומים ופיוטיים, או אצל זנלה מוהולי (Zanele Muholi) הדרום-אפריקאית, שמתבוננת על המבקר מכל פינה, קווירית ומוחצנת, כהה ונטולת כל אפולוגטיות.

נוכח בתערוכות גם הנראטיב של העולם בו זהויות שונות הותכו זו לתוך זו בחסות הגלובליזציה, שבא לידי ביטוי למשל בעבודת ענק נפלאה של האמנית יין שיוז’ן (Yin Xiuzhen) בארסנלה, שמורכבת מבגדים משומשים שאספה מאנשים שונים, אשר מחוברים יחד לפסל ריק של דמות אנוש רכונה על מושב בתנוחה מקופלת כלפי פנים כפי שמנחים לבצע בהתרסקות מטוס, אליו ניתן להיכנס כעין מסכה גדולת ממדים. המנח של הדמות נועד להגן על האיברים הפנימיים, ואנו יכולים להיכנס פנימה ולהיות “האיברים הפנימיים” שלה, להיות בה מוגנים לכאורה. אלא שלצד הדמות מונחים צמד גלגלים הפוכים ומנותקים של מטוס, אשר מעידים שטיסת הבלהות הזו – לא תנחת אף פעם.



Yin Xiuzhen | photo: Italo Rondinella

היצירות בעלות הזיקה העתידנית הן מנקודות האחיזה החזקות ביותר באוצרות לטעמי.

כך למשל ביצירות המשלימות הגאוניות – לא פחות, של האמן והמלחין האלקטרוני היפני ריוג’י איקדה (Ryoji Ikeda). בסרטון עוצר נשימה הוא עבד עם מאגרי המידע האנושי הגדולים בעולם (כולל נאס”א ופרויקט הגנום האנושי), פרק ופרט את המידע הצבור של האנושות, ויצר ממנו וידאו במסך ענק ורזולוציה מופרעת לחלוטין, מפעים ומאיים, שמכניס לראש אחת ולתמיד שהידע של האנושות הוא מפלצת גדולה מסך פרטיה, ושהיקום גדול, בולעני ואינסופי אף יותר. ביצירה המשלימה בג’יארדיני, מציג איקדה מסדרון כה לבן ומואר, שהמעבר בו מחולל דיסאוריינטציה ומרגיש מקביל לצעידה בחושך מוחלט. 

Sun Yuan and Peng Yu | photo: Francesco Galli

עוד צמד עבודות מטלטל ומשובח שייך לצמד הסיני סון יואון ופנג יו (Sun Yuan and Peng Yu), שלמדו בכלל ציור שמן במקור. בג’יארדיני הם מציגים את אחד משיאי התערוכה ומגנט מבקרים, “Can’t Help Myself״ – מכל זכוכית ענק בתוכו נעה יד רובוטית נוראה בטכנולוגיית אינטליגנציה מלאכותית, שגורפת שלולית בצבע אדום-כהה בהתנהגויות משתנות, לעתים נינוחה ומשימתית באופן מטריד, ולעתים מתפרעת משולחת כל רסן, ולא יכולה שלא להדהד את המדיניות האכזרית של האנושות, ובפרט סין (האמנים הסינים המשתתפים בתערוכה רובם ככולם לא חיים בה בשל חשש מרדיפה), וחרדה מרומזת מהיוצרות שאולי תתהפכנה עם עליית המכונות. בארסנלה הם מציגים יצירה מבעיתה נוספת במיכל זכוכית קטן בהרבה, ובה אחת למספר דקות צינור שחור שנח על כסא (בעל עיצוב רומי זהה לכסא שבאנדרטה של לינקולן בוושינגטון), מועף ומוטח לכל עבר בעוצמה כמו חיה מסוכנת שמאוכסנת בכלוב ומוצגת לשם בידור, שכוחה הפראי לא מצליח למנוע ממנה להיות, לצד היראה שהיא מעוררת, בעיקר חסרת אונים. מעניין לציין שהטחות הצינור הרסו את הקונטיינר, והובילו להחלפתו מספר פעמים לאורך הצגת הביאנלה. 

לצדן מוצגות גם יצירות בטכנולוגיות תלת-ממד עכשוויות מאד שמאתגרות את הצופה ומייצרות מבט משונה אל העתיד (כאן ראוי להמליץ על הסרט הקצר המצוין הזמין לצפיה חופשית אונליין, “Goodbye Uncanny Valley”, שעוסק באמנות ניו-מדיה. גוגל איט מה שנקרא), ביניהן בולטות עבודותיו הרבות והמטרידות, לעתים אף מעוררות חלחלה מסוימת, של אד אטקינס הבריטי (Ed Atkins), מגוונות, חדשניות ונהדרות כולן.

Sun Yuan and Peng Yu | photo: Francesco Galli

עוד בקטגוריית ה”כולנו ביחד בחרא הזה” ראוי להזכיר התייחסויות רבות וחוזרות לנושאי האקלים.

רובן הדהדו פלסטיק ושאר תוצרים של החברה האנושית שחונקים את סביבת המחיה העולמית, כמו בעבודות של צמד האחיות כריסטין ומרגרט ורטהיים (Christine and Margaret Wertheim) של שוניות אלמוגים עשויות קרושה, חרוזים ופלסטיק שקוראים לציבור לקחת חלק ביצירתן.

הנושא של אמת מול בדיה, אמתי מול מלאכותי, חוזר ומהדהד גם בהקשרים פחות אקולוגיים ביצירות נוספות – מופען הפיוטי והעדין ביותר הוא בעבודות השיש של אנדראס לוליס (Andreas Lolis) מאלבניה, אשר הוצגו בכלל בחוץ, בסביבה בה התאפשר להן לשטות במבקרים – האחת גילוף שיש מושלם של שקיות זבל מלאות וקשורות בכניסה לתערוכה בג’יארדיני, והשניה של כרית ושמיכה פשוטות ומכמירות לב העשויות שיש ומונחות על ספסל. זו אולי הנקודה הרחוקה ביותר על ציר התערוכה מה”יצירה” הדוחה למדי של כריסטוף בושל Christoph Büchel השוויצרי, שהביאה, as is, ספינת פליטים אותנטית שטביעתה הובילה למותם של מאות בני אדם. ההשקעה שבהבאת האלמנט הזה והנחתו באזור התצוגה רק כדי שמבקרים מסוימים יבינו שמדובר ביצירה, יצקצקו, יתבוננו בעיניים מזוגגות מרוב אמנות ויעלו תמונה לאינסטוש, היא בעיני ערלות לב והשקעה צדקנית ומזויפת באפיקים שאין להם שום יכולת לייצר השפעה – לא על האנושות, ולא על הפרטים בתוכה, למעט, אולי, מספר עסקנים גדולים, שאולי פקדו את התערוכות ואולי לא, ושלהם אין אינטרס לסור מדרכם ולשנות אותה לטובת הפרטים והקהילות שמובאים בחלק מעבודות התערוכה. וכאן טמון עקב אכילס של התערוכה, שממנו, בצירוף עם העולם החיצון שלא ריחם, קריאתה מתפרקת ונשברת.

Christoph Büchel | photo: Italo Rondinella

הבעיה עם צדקנות היא שהיא סוחרת את הטרגדיות של העולם; מלכתחילה ולפני השיטפון, דגדגה הביאנלה של 2019 את העצב הזה והקפיצה את התחושה הזו.

Andreas Lolis | photo: Francesco Galli
Andreas Lolis | photo: Italo Rondinella

אמנם במידה מתונה, נוכח טיב האוצרות והאופן בו היצירות הנהדרות ברובן לופתות את הצופה, אבל נראה שבבחירת הנושא, הרחב מאד (שאפשר לכנות אותו באותה מידה “מה שמעסיק את האנושות עכשיו”), אי אפשר להימנע ממנה. זה מחייב אותנו לשאול את עצמנו את השאלה המאוסה שהעלאה שלה גוררת דרך קבע גלגולי עיניים ואנחות, בעולם האמנות ומחוצה לו: האם בכוחה של אמנות לשנות את המציאות, או שהיא רק נלווית לה. עמדת האוצרות המוצהרת בידי צוות ההדרכה של הביאנלה היא שהאמנות לא באה לשנות את המציאות באופן ישיר, וגם העמדה הזאת מעוררת אי נחת. 

עם השיטפון הגדול, נשטפו באופן בלתי נמנע קבין של תום ותקווה מהקונסטרוקציה האוצרותית שהחזיקה את התערוכה הזו עומדת וגאה. במידה רבה, חשף השיטפון את ערוותה של התערוכה ברבים – לעולם שמחוץ לעולם האמנות, התערוכה הזו, מרשימה ככל שתהיה, כנראה לא תרמה דבר. זאת ועוד: האמנות אינה קדושה ואף הילה לא מגנה עליה מהתערבבות עם תחלואי העולם עצמו, יהיו אלה איתני טבע, או התנהלות אנושית ממיטת אסונות. הנושאים המובאים בתערוכה לא יכולים להיחוות כ”טרנדים”, אלה לא רעיונות להשתעשע בהם ולשחק – אלה נושאי ליבה של הישרדות החיים על הכדור שילוו את ההיסטוריה האנושית מעתה ועד עולם.

Christine and Margaret Wertheim | photo: Francesco Galli
Christine and Margaret Wertheim | photo: Francesco Galli

הבעיה עם צדקנות היא שהיא סוחרת את הטרגדיות של העולם; מלכתחילה ולפני השיטפון, דגדגה הביאנלה של 2019 את העצב הזה והקפיצה את התחושה הזו. אמנם במידה מתונה יחסית, נוכח טיב האוצרות והאופן בו היצירות לופתות את הצופה, אבל נראה שבבחירת הנושא, הרחב מאד (שאפשר לכנות אותו באותה מידה “מה שמעסיק את האנושות עכשיו”), אי אפשר להימנע ממנה. זה מחייב אותנו לשאול את עצמנו את השאלה המאוסה שהעלאה שלה גוררת דרך קבע גלגולי עיניים ואנחות, בעולם האמנות ומחוצה לו: האם בכוחה של אמנות לשנות את המציאות, או שהיא רק נלווית לה. עמדת האוצרות המוצהרת בידי צוות ההדרכה של הביאנלה היא שהאמנות לא באה לשנות את המציאות באופן ישיר, וגם העמדה הזאת מעוררת אי נחת על ההצהרה התבוסתנית באוזלת ידה של האמנות. 

בהקשר הכללי בעולם התרבות העכשווי, ניתן לומר שבשנים האחרונות מתקיימות זו לצד זו שתי מגמות בולטות: האחת של הרחבה והתפשטות לתחומי דעת רבים ולמאגרי מידע ורתימה שלהם לצרכים אמנותיים (אמצעים טכנולוגיים משולבים, טכניקות ורדימייד פומפוזיים מאי פעם), ולצדם – מגמה “שבטית”, של הבעת הצורך להתכנס, לייצר קרבה לבבית באמצעים כמו צמצום, מגע, וביטול המרחק בין המציג, המוצג והמתבונן. עם השיטפון החמור שפקד את ונציה, נשטפו באופן בלתי נמנע קבין של תום ותקווה מהקונסטרוקציה האוצרותית שהחזיקה את הביאנלה ה-58 עומדת וגאה. במידה רבה, חשף השיטפון את ערוותה של התערוכה ברבים – לעולם שמחוץ לעולם האמנות, התערוכה הזו, מרשימה ככל שתהיה, כנראה לא תרמה דבר. הנושאים המובאים בתערוכה לא יכולים להיחוות כ”טרנדים”, אלה לא רעיונות להשתעשע בהם ולשחק – אלה נושאי ליבה של הישרדות החיים על הכדור שילוו את ההיסטוריה האנושית מעתה ועד עולם. זאת ועוד: האמנות אינה קדושה ואף הילה לא מגנה עליה מהתערבבות עם תחלואי העולם עצמו – עוד בטרם נבחר נושא התערוכה היא מהווה חלק ממערכת גדולה ממנה, ויהיו אלה איתני טבע, או התנהלות אנושית ממיטת אסונות.

העמדת הפנים של האמנות להשפיע ולא להיות מושפעת היא נקודה משמעותית. אדרבא, במיקום היסטורי כמו איטליה, בו נוצקה התבנית של האמנות שנוצרת מכוח הפטרונים העשירים ונגועה במורשתם שהיתה במקרים רבים אלימה ומדממת, נקודת העיוורון הזו בשדה הראיה של האמנות, שעד כה נניח שהיתה עוד ניתנת לדיון, זוכה להכרעה מוחצת על ידי הים. אם התערוכה הזו, שעיסוקה המרכזי הוא מצב החירום שבו נמצא העולם, זוכה לכזו מכה פואטית, לא יתכן שלא תתעורר בעקבות המקרה מחשבה מחודשת על הנושא שמניע את מצב הביש הזה – הוא ההון שאחראי למידה רבה מהנזק שעולמנו חווה. על הכספים העצומים שעומדים מאחוריה ולא מושקעים בתחלואים עצמם, אלא באנשים שינהלו סביבן שיח פנים-אמנותי מעל הראש של הניזוקים, על הקפיטליזם, על האופן שבו אמנות נסחרת ביחסי פטרונות, על כך שהתכנים הללו חשופים רק בפני מי שיש לו מספיק פרוטות בארנק כדי לאפשר טיסה ולינה בעיר תיירות כמו ונציה. אולי בביאנלה הבאה יעזו לדון על הפער המהותי שבין הרגש והכוונה שנטועים במעשה האמנותי, לבין המנגנונים שמאפשרים את קיומו.

יש פה ממתקים רציניים

Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , , , , , ,

מה עושים החודש? דצמבר 2019

מה עושים החודש?
דצמבר 2019

לא יאומן, 2019 אוטוטו מסתיימת. זה הזמן להרהר קצת על השנה שחלפה לה ולהבין מה הספקנו, איך גדלנו, מה למדנו ואילו פרוייקטים אנחנו עדיין חולמים לפתח ולעצב בעתיד. אז קדימה, תתחילו את רשימת ה-״ניו יירס רזולושנז״ שלכם, ועל הדרך בקרו בכמה מהאירועים המומלצים אצלנו, שיתנו לכם השראה והכוונה לקראת 2020. שיהיה חנוכריסמס שמח!

בקאבר: עבודה של דניאל ג׳ונסטון

כנס העיצוב השוויצרי

במסורת שבועות העיצוב הבינלאומיים שמתקיימים מדי שנה, המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל מציגה: שבוע העיצוב השוויצרי.

מעצבים ומרצים מאוניברסיטת ציריך לאמנות בלווית 27 סטודנטים, יגיעו לבקר במחלקה במשך שבוע של סדנאות והרצאות בהם יציגו את העיצוב השוויצרי העכשווי. את שבוע הסדנאות יפתח כנס העיצוב השוויצרי ביום שלישי, שיהיה פתוח לקהל הרחב. את השבוע תסגור תערוכה ברחבי המחלקה שתציג את תוצרי העבודה בסדנאות.

הכניסה חופשית

מתי: יום ג׳ 3.12.19 בין השעות 9:00 ל-13:00

איפה: ימק״א – המלך דוד 26, ירושלים

Dark Night – הצד האפל של העיצוב

כולנו רוצים להשפיע על הקהל שלנו באופן בלתי נשכח, אבל שוכחים בעצמנו שכל השיטות כשרות. לפעמים צריך לגעת בנקודות תורפה ולעורר שדים, לתמרן ולתחמן רגשית, להפעיל את הקהל ממקומות לא רציונליים ולהגיש לו בדיוק את מה שהוא לא אוהב.

וולקאם לצדדים האפלים של עולם העיצוב והשיווק, שאף אחד לא מדבר עליהם – עד עכשיו… אז איך משתמשים בכעס או שנאה כדי ליצור מותג? מה הקשר בין לוחמה פסיכולוגית למיתוג ושיווק? ואילו מניפולציות אפשר ליצור באמצעות UX?

מרצים:
אלוף בן
, עורך ראשי הארץ  |  יהורם דוידי, סמנכ״ל מחלקת מיתוג, פירמה  |  הדס שדה, אסטרטגית בכירה, פירמה  |  נתנאל קוסובסקי, מנהל מחלקת דיגיטל, פירמה

הכניסה חופשית
(אך מותנית בהזמנה מראש כאן)

מתי: יום ד׳ 4.12.19 בשעה 18:30

איפה: משרדי פירמה – תושיה 9, תל אביב

הקרנת לופדהלופ: INSTRUMENT

לופדהלופ חוזרים חזק, והפעם עם נושא מרטיט במיוחד- INSTRUMENT!

לופדהלופ הוא אתגר אנימציה! כל חודשיים, אנימטורים מכל רחבי העולם יוצרים לופ אנימציה על פי נושא ומעלים אותם לאתר האירגון הרשמי LoopdeLoop. 

האירוע חינמי לגמרי, ופתוח לכל מי שאוהב אנימציה וכיף!

מתי: יום ה׳ 5.12.19 בשעה 20:00

איפה: המקרר – החשמונאים 90, תל–אביב

דניאל ג׳ונסטון

היי, מה נשמע?
Daniel Johnston Night​

דניאל ג’ונסטון ניצח את השטן בספטמבר האחרון. ‘היי, מה נשמע?’ הוא לא ערב מחווה. הוא ערב שחוגג ובוכה בו-זמנית את מה שדניאל ג’ונסטון השאיר אחריו; מוזיקה צלולה דרכה יכולים המאזינים לראות לב פועם ומוח רדוף. בכנות יוצאת-דופן, ג’ונסטון הקליט שירים גולמיים שהיו עבורו הדרך היחידה לבטא את האהבה הנכזבת, הבדידות וההתמודדות עם הפרעות הנפש שליוו אותו. עם טייפ, במרתף של ההורים, הוא הגדיר את הלואו-פיי מבלי שבכלל התכוון.

יופיעו:
מיקה שדה, עידן אלתרמן, רותם בר-אור, הילה רוח, עוזי רמירז, נועם ענבר,
קיקי מלינקי ונומקה.

לפני ההופעות ובמהלכן יוקרנו קטעי וידאו ויוצגו יצירות אמנות של דניאל ג’ונסטון בגלריה, יהיה דוכן אומנות של Erezoo & Zivink ותוצג תערוכה באוצרות ועיצוב של טל סולומון ורדי (הוא משלנו!!). בסוף הערב מחלקים את כל העבודות בחינם, שווה!

מתי: יום א׳ 8.12.19 בשעה 20:00
איפה: כולי עלמא מקווה ישראל 10, תל אביב

Extremes: תערוכת העשור של מוזיאון העיצוב חולון

אנו חיים בתקופה של מצבי קיצון. תופעות אקלים קיצוניות, תוצר של ההתחממות הגלובלית, גורמות ברחבי העולם לשיטפונות, לשריפות רחבות היקף, בצורות וסערות תכופות וחמורות יותר מאי פעם. האינטרנט והרשתות החברתיות הפכו למרחב הדהוד תקשורתי, שבו אנשים מתקשרים בעיקר עם מי שדומים להם בהשקפותיהם, הוא מקצין עמדות פוליטיות ומקטב חברות המוכתמות ממילא בחוסר שוויון ותסכול. מצבי קיצון מזינים מצבי קיצון. הם יוצרים לולאות פידבק, של תגובות ותגובות נגד שרק הולכות ומחריפות.

בו בזמן, המדע, הטכנולוגיה והדמיון האנושי, פותחים בפנינו אפשרויות חדשות ומעלים שאלות קיומיות הנוגעות למשמעות היותנו בני אנוש, מה טבעי ומה מלאכותי, וכיצד נסתגל ל”נורמלי החדש” שהשלכותיו טרם מובנות לנו? מצבי קיצון הם יחסיים אחרי הכל: מה שנדמה כקיצוני היום עשוי להפוך לשגרה של מחר.

התערוכה מבקשת להציג את הפוטנציאל של שדה העיצוב לחשוף, לבקר, להתנגד, למתן (ואכן, לפעמים גם להחריף) את מצבי הקיצון ואת המנגנונים המפעילים אותם. בתקופה שבה הטכנולוגיות שאנו מפתחים, מנגנוני הכוח השולטים בחיינו וההשפעה שלנו על כדור הארץ מובילים לתרחישים יותר ויותר קיצוניים, התערוכה הנוכחית מהווה קריאה להתמתנות.

אוצרות: אריק צ׳ן עם מיה דבש

מתי: כנס הפתיחה ביום ה׳ 12.12.19, כרטיסים עבור הכנס כאן
התערוכה מוצגת עד 9.5.20

איפה: מוזאון העיצוב – פנחס אילון 8 חולון

77303019_10157732641846740_8634001334414082048_o

תעמולה וייצוג ויזואלי של המודרניזם: המקרה של תל אביב וגדיניה

הרצאות ודיון בשפה האנגלית

הרעיונות המודרניסטיים שהובאו לכאן מאירופה בשנות השלושים של המאה הקודמת, קיבלו ביטוי באדריכלות ובאומנות, ושולבו בכרזות, בפרסומות ובתעמולה פוליטית. בערב זה נדון בכמה מן הדוגמאות מהערים גדיניה ותל אביב ונשוחח על האופן שבו חדרו הרעיונות הללו לתודעה דרך המרחב הויזואלי.

מנחה:
אדריכלית שרון גולן־ירון, מנהלת התוכן בבית ליבלינג.

משתתפים:
עודד בן יהודה
, מעצב, מרצה ועיתונאי עיצוב  |  ד״ר ארתור טניקובסקי, אוצר התערוכה ״גדיניה – תל אביב״ במוזיאון לתולדות יהודי פולין בוורשה  |  ד״ר אנה ז׳לינסקה, פילוסופית מאוניברסיטת לורן (צרפת) ומנהלת האיגוד האירופי של המוזיאון לתולדות יהודי פולין  |  אדריכל עידו גינת, מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, שעבודת הדוקטורט שלו עוסקת בייצוג המרחב הציוני בתערוכות וירידים בינלאומיים.

הערב יתקיים בתמיכת המכון הפולני בתל אביב ומכון אדם מיצקייביץ’.

מתי: 17.12.19

איפה: בית ליבלינג, מרכז העיר הלבנה – אידלסון 29, תל אביב

בוטשאטש:
בעקבות ״סיפור פשוט״ מאת ש”י עגנון

זו השנה החמישית לתערוכה המאויירת, הפעם עם פרשנות חזותית חדשה שיצר יואב פרי, אמן גרפי ומעצב, לספר ‘סיפור פשוט’ של ש”י עגנון.

מתוך התבוננות פרגמנטרית בשפה, באות ובדימוי, ודרך מדיומים שונים המתמקדים בתפר שבין דו ותלת ממד, מנסה פרי לתת ביטוי גרפי לנרטיבים שעולים מתוך הסיפור, אודות השיבוש, הזמן, השבירות והאהבה בעיירה הגליציאנית בוטשאטש.

בהשתתפות
עדי שורק, סופרת, חוקרת ספרות יהודית ועורכת סדרת הפרוזה “ושתי”
ארז גביש, מעצב גרפי רב תחומי, מאייר ואנימטור

מתי: 21.12.19 – 21.11.19
איפה: ​חנות הספרים ״סיפור פשוט״ – שבזי 36 נוה צדק, תל–אביב

74325543_2736063779772816_4852771586542927872_o

יש פה ממתקים רציניים

untold

מזוודה, דרכון וצבעים

היום כמעט כל אמן, יוצר מעצב ומאייר שמכבדים את עצמו, מציעים סדנאות, בהן הם חושפים את סודות המקצוע שלהם.
אז אחת לשנה, כדאי לכם מאוד לארוז את הדברים שלכם
ולצאת ליעד מסוים בעולם בעקבות סדנה שמעניינת אתכם.
זה יתרום לכם הרבה יותר ממה שאתם חושבים.

קרא עוד »
מיכל פוקס
untold

על מה שכרוך בספר

החלל הקטן בגלריה אלפרד, מואר רק באור שמש מהחלונות הנמוכים, מתמלא לאיטו באנשים. הם תופסים מקום ליד השולחנות הארוכים, שולפים מהתיק רשימה ארוכה של ציוד: ניירות, משקולות, סרגלים, נרות… כל אלו התכנסו כאן לשם סדנאת כריכה ללא דבק עם האמנית מיכל פוקס.

קרא עוד »
Filed under: untold, אספרסו קצר, עיצובTagged with: , ,

פסטיבל ZERO.ONE יכל להתרומם באוויר, אבל זה לא קרה

מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי

פסטיבל ZERO.ONE יכל להתרומם באוויר, אבל זה לא קרה

לפסטיבל ZERO.ONE היו את כל התנאים והצוות שאיפשרו לו לעוף באוויר, לקחת סיכונים, ולהביא לירושלים את הבשורה שמתרחשת בעולם כבר שני עשורים. בהיעדר כמות מספקת של עבודות בחלל העצום של מוזיאון מגדל דוד ויותר מדי קירות עירומים, זה עדיין לא התרומם לגבהים שקיוויתי.

סמוך לזמן ששחררנו את הכתבה על רפיק אנאדול, אחד מאמני המדיה הדיגיטלית המעניינים ביותר שפועלים היום, התבשרנו לנוכח קיומו של Zero.One, פסטיבל האמנות הדיגיטלית הראשון בארץ, שאנאדול היה כלול בליינאפ שלו. שמחנו להמליץ, כמובן, מבלי באמת לדעת מה יהיה בחלל. על הניהול האמנותי והארגון אחראים שני מוכשרים מאוד — דניאל זיני ויאיר מוס — שאתם כנראה מכירים מההפקה המעולה של ׳מקודשת׳ שרץ בעשור האחרון.

מהצצה לרשימת הליינאפ של שני ימי הפסטיבל שהתקיימו במוזיאון מגדל דוד ברביעי וחמישי (27-28.11.2019), היו שם שמות גדולים כמו Freeka Tet, Ryoichi Kurokawa, Zeitguised ועוד, לצד אמנים ישראלים – Mejadra Eyes, שירה שודרון (שנעשה צדק היסטורי עם פרויקט הגמר שלה, וקיבלה קיר ענק להציג עליו), עופר סמילנסקי ועוד. הבחירה בלוקיישן של מגדל דוד היא מבריקה מהרבה בחינות. אין בארץ עוד לוקיישן כזה מורכב ומפותל עם חומות שמאפשרות להקרין עבודות בגודל עצום, בשילוב של מדרגות עולות ויורדות כמה שנראה כמו שלב פוטנציאלי במשחק האייפון Monument Valley. 

במוזיאון מגדל דוד אין סיבוב הליכה לינארי כפי שיש בתערוכה רגילה במוזיאון או גלריה, שבה האוצר מכתיב את קצב הופעת העבודות על הקיר, אלא זרימה במבוכים השונים ו־״רדיפה״ אחר נקודות אור בחלל החשוך של המקום. ברקע של כל זה היה מקור מוזיקה אחד שהסתתר בתוך קוביה שקופה למחצה שעל קירותיה הוקרנו עבודות מתחלפות של Jengo, שלא היו מאוד מסונכרנות עם הצלילים שבקעו ממנה. הטיונים של Rejoicer מילאו היטב ובטעם את החלל העצום של מגדל דוד בתחילת הערב בחמישי, והותירו את הפרטנרית שנכחה איתי בשאלה – ״למה אין רחבת ריקודים? למה אין רקדנים?״. בהמשך, מקור המוזיקה עבר לבמה המרכזית בסמוך ליציאה להופעה של Ryoichi Kurokawa, וחזר שוב לקוביה כשעלו Water Knives.

פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי

המדקדקים באמנות דיגיטלית יגידו שהיא צריכה לעבוד בפני עצמה, לעטוף את הצופה בהקרנה עצומה עם מוזיקה מדויקת ולתת לו להרגיש, בלי יותר מדי הסברים אוצרותיים מייגעים. בדומה לתחום החוויות האימרסיביות שהתפתח בשנים האחרונות בצורה מטאורית (בעולם, לא בישראל), בו הקיר הרביעי נשבר ואין גבול בין הקהל לעבודה, הקהל הוא חלק בלתי נפרד.

בניגוד להפקות של התדר במוזיאון ת״א, שבהם לצד מיצגים ומיצבים יש גם רחבת ריקודים למרגלות הציור העצום של רוי ליכטנשטיין, פה זה היה נעדר מאוד. הוספת רקדנים ורקדניות למספר מוקדים בחלל היו משחררים את הרצינות התהומית שנכחה במקום, ומזיזים את האווירה המעונבת לטובת חוויה מלאה ומקפיצה יותר, לחגוג את היופי הזה שמסביב.

עבודתה של שירה שודרון. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
עבודתה של שירה שודרון. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי

העבודות מחולקות לשני חלקים – אלו שמומנו על־ידי חברת Niio ואלו שהוקרנו על החומות. חברת Niio היא חברת הפצה לאמנות דיגיטלית על בסיס מנוי. כיום, הקונבנציה הרגילה של משרדים ותאגידים היא לקנות עבודות אמנות פלסטית כדי לתלות על הקיר. לעומת הקונבנציה הרגיל, החברה מציעה להשכיר עבודות אמנות דיגיטלית משתנות, תלוי בכמות המסכים במשרד, ומסדרת פתרון מקיף, מלא וזול באופן מהותי מאשר לקנות עבודת אמנות פלסטית אחת. מדובר בקטעי וידאו מטריפים ומשתנים שאפשר לעמוד מולם כמה דקות ארוכות ולאחר לפגישה בטעות. אם מסקרן אתכם לראות, ממליץ להסתנן לחלל העבודה פיקו ברחוב רוטשילד 63.

חברת Niio השקיעו במסכים. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
חברת Niio השקיעו במסכים. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי

בעוד חברת Niio הקפידה לשים קרדיטים לצד העבודות שהוקרנו על מסכים באיכות מצוינת, בעבודות ה״רגילות״ לא היו קרדיטים, והיה צריך לנחש במפה שחולקה מי יצר מה. לו היו קרדיטים ותיוגים לאינסטגרם או כתובות פורטפוליו, היה ניתן לקשר ולהמשיך לעקוב אחר האמנים, אבל נראה שזה לא היה חשוב מספיק.

הבעיה העיקרית והמהותית הייתה שהיו מעט מדי הקרנות ויותר מדי קירות עירומים. אני מבקש שתסתכלו רגע על שתי התמונות הבאות, ותבינו כמה החורים בין העבודות זועקים שימלאו אותם.

מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי

אולי בחירת הלוקיישן לא הייתה מאוד מבריקה, בדיעבד. היתרון בחלל קטן יותר שאתה ממש נכנס לתוך העבודה (כמו החללים של ARTECHOUSE שהוקמו לאחרונה בארה״ב), והפיצ׳ר המרכזי של אמנות דיגיטלית, בניגוד לאמנות פלסטית כמו ציור, שהגודל שלה לא באמת מוגבל, אלא רק רזולוציית המקרן ועוצמת האור שלו. אתה נשאב פנימה ויחד עם הסאונד נשאב לתוך דקות ארוכות, בפוטנציאל לשכוח מיקום וזמן.

זו הייתה ארוחת טעימות שיצאתי ממנה מורעב, ואני מקווה שבשנה הבאה תהיה גם מנה עיקרית וקינוח. בפסטיבל ZERO.ONE היה צוות מדהים שלא מימש את הפוטנציאל של המקום. זה גרם לי לתחושת פספוס, במיוחד אחרי שהמלצתי לכל־כך הרבה אנשים ללכת.

הכותב היה אורח של פסטיבל ZERO.ONE

פסטיבל ZERO.ONE. צילומים: דור קדמי

פסטיבל ZERO.ONE

27-28.11.2019
מוזיאון מגדל דוד, ירושלים

יש פה ממתקים רציניים

Filed under: untold, אמנות, עיצובTagged with: , , ,