קטגוריה: untold

מאיירות פמיניסטיות ששוברות את החוקים

Ashley Lukashevsky - REI Co-op’s ‘Force of Nature’

מאיירות פמיניסטיות ששוברות את החוקים

זיו הנאור מגלה לכן על כמה מאיירות פמיניסטיות ששברו את החוקים ואולי, שאתן עדיין לא מכירות.

כשגדלתי והתבגרתי, אף אחד לא סיפר לי איך לאהוב את הגוף שלי. כאמנית, חיפשתי דרך לתעל את התסכול שבי, ועם הזמן גיליתי דרך המדיות החברתיות אמניות פמינסטיות מרחבי העולם שיוצרות איורים מעוררי השראה המשקפים דימויים כנים מאד של נשים אמיתיות, אהבה עצמית וכוח נשי. אותן בחורות לא פוחדות להשתמש בכישרון שלהן ככלי מחאה, ועל הדרך מלמדות אותי כל יום שיעור או שניים על איך להיות אמיצה. אגלה לכן על כמה מאיירות פמיניסטיות ששברו את החוקים ואולי, שאתן עדיין לא מכירות.

אפתח עם הפייבוריטית האישית שלי, פלורנס גיבן. בגיל עשרים בלבד היא הספיקה להיבחר כמשפיענית השנה של מגזין קוסמופוליטן לשנת 2019, לככב בקמפיינים של טינדר בכל לונדון והיא אף עתידה להוציא לאור ביוני 2020 ספר שיעסוק באג’נדות שלה- וכעת מככב בטופ רשימת ה-Best Sellers בקטגוריית היסטוריה של נשים ואמנות באמאזון.

האיורים של פלורנס באים להעצים נשים בכל גיל ומגדר, דרך אמירות נחרצות על סלאט שיימינג, מערכות יחסים תלותיות, אהבה עצמית ועוד. בפונט פסיכדלי, סיקסטיזי, צבעוני ומתקתק, פלורנס מאיירת משפטים כמו “I am the love of my own life”, או “it’s a wonderful day to dump him”. בראיון שנתנה למגזין Independent הסבירה כי “אני רוצה לעודד נשים להטיל ספק בעולם שהן נולדו לתוכו, ושימצאו בתוכן כוחות להבין למה אסור להן להתפשר עבור פחות ממה שמגיע להן”.

התהליך היצירתי שלה החל לפני שנים ספורות כשנרשמה ללימודי אופנה שם נחשפה לאיור לראשונה, ומהם פרשה לאחרונה בכדי שתוכל להפוך את האיור למפעל חייה. ובכן פלורנס, אני ואת באותו הגיל. אפשר שנהיה חברות?

מספיק מבט אחד חטוף באיורים של לורה קלאגן כדי להבין איזה פורטרט עוצמתי של דור היא מציגה באמצעותם. חדרי שינה מבולגנים, נשים שלא מורטות שיער גוף ועוד. מסרבת לתכתיבים בנאליים ומציגה את ה״מכוער״ כיפה. מתי לאחרונה קיבלתם תמונת מראה אותנטית לנערות ונשים בשנת 2019? מבין האיורים שלה – נשים בכל הגדלים שיושבות בחדר השינה שלהן תוך שהן מסתכלות בפלאפון או בוחנות את הגוף שלהן. נשים עם חיג’אב, נשים שמשחקות כדורגל וכאלו שיושבות על האסלה ועוסקות בעניינן. 

היא מאיירת עם צבעי מים ודיו, מה שמסייע לה להדגיש את הגיוון הפיזי של הדמויות שהיא יוצקת לכל חדר דמיוני שלה. כך כל בחורה יכולה להזדהות עם הדימויים של לורה, ואין ספק שגם אני בעצמי הצלחתי לראות את עצמי בכמה מהם.

כוח, כוח, כוח. אני מביטה באיורים של אשלי לוקשבסקי וזה כל מה שאני סופגת. האיורים שלה באים לנטוע כוח, מחאה ואקטיביזם באלו שמתבוננים באמנות שלה, ובחייאת כמה שזה עובד עליי טוב – היא עושה לי חשק לקחת שלט ולצאת לרחוב.

היא משתפת פעולה עם מגוון רחב של ארגונים, מבין החשובים שבהם Planned Parenthood ויצרה עבורם סדרת איורים שמעודדים מיניות בריאה. התרומה האומנותית שלה כל כך חשובה, בייחוד כשבשנה האחרונה ראינו איך לאנשים בעמדות בכירות בעולם היה את האומץ לחתום על חוקים שנוגדים זכויות נשים, בייחוד בנושא הפלות. ואולי מאיירים ישראלים שיפעלו כמו אשלי בשילוב ידיים עם ארגוני נשים – הם מה שצריך כאן בישראל כדי להסיר את השיימינג שמעל הנושא ולשנות את השיח.

למאיירת פולי נורטון יש סגנון שאני לא יכולה להוציא מהראש. האיורים שלה, אותם היא יוצרת בעט ואז סורקת וצובעת במחשב – הם מטלטלים ואפלים. היא לא משאירה את השדים שלה בפנים, אלא מוציאה אותם החוצה – כל איור שלה מזוהה באמצעות השד האדום שמופיע בו. לפעמים הוא מטיל אימה, מקיים יחסי מין, או מהווה חלק בלתי נפרד מדמות האישה שמאוירת לצדו. הם ביטוי לעצב והכעס שיש באותה אישה, דימוי לרגשות העזים שמלווים את פולי בעת הכנת האיור. היא אותנטית באופן שלעתים לא מחליק בגרון, אבל זה מה שעושה אותה מאיירת אדירה בעיני.

רק לאחרונה ציינו שנתיים למהפכת #MeToo שחוללה שינוי עצום בשיח החברתי, כאשר הפלטפורמות שהיוו המקפצה לכך הן הרשתות החברתיות. המאיירות הללו משתמשות בפלטפורמות האלו ומבינות את הכוח שנמצא להן בידיים. בכל יום הן משחררות לעולם מסרים אומנותיים שמתורגמים לשינויים אמיתיים – ועוד היד נטויה מבחינתן כאשר הן אוחזות דף, מברשת ועט ביד השניה.

יש פה ממתקים רציניים

untold

האסון בונציה והביאנלה

אחרי המבול: השיטפון בונציה הוא תמרור אזהרה גדול יותר מהתערוכות בביאנלה. הוא מדגיש את נקודות התורפה של הביאנלה הנוכחית, שעל אף היותה חזקה, רלוונטית מאד ומקורית, נותרת מצבה אילמת לשינוי שהאנושות היתה צריכה, ונראה שלא תשיג בעזרת תערוכות כאלה.

קרא עוד »
untold

מה עושים החודש? דצמבר 2019

לא יאומן, 2019 אוטוטו מסתיימת. זה הזמן להרהר קצת על השנה שחלפה לה ולהבין מה הספקנו, איך גדלנו, מה למדנו ואילו פרוייקטים אנחנו עדיין חולמים לפתח ולעצב בעתיד. אז קדימה, תתחילו את רשימת ה-״ניו יירס רזולושנז״ שלכם, ועל הדרך בקרו בכמה מהאירועים המומלצים אצלנו, שיתנו לכם השראה והכוונה לקראת 2020. ושיהיה חנוכריסמס שמח!

קרא עוד »
Filed under: untold, אספרסו קצרTagged with: ,

האסון בונציה והביאנלה

האסון בונציה והביאנלה

אחרי המבול: השיטפון בונציה הוא תמרור אזהרה גדול יותר מהתערוכות בביאנלה. הוא מדגיש את נקודות התורפה של הביאנלה הנוכחית, שעל אף היותה חזקה, רלוונטית מאד ומקורית, נותרת מצבה אילמת לשינוי שהאנושות היתה צריכה, ונראה שלא תשיג בעזרת תערוכות כאלה.

היום: רביעי ה-13 בנובמבר. על פי הדיווחים, למעלה מ-80 אחוזים מהעיר ונציה נמצאים כעת מתחת למים, באחת ההצפות החמורות שידעה העיר מזה עשורים –  כאשר אלה מתנפלות על העיר בתכיפות ובאכזריות גוברות ומתעצמות. ברחובות העיר נמדד מפלס מים של 187 (!) סנטימטר, גובה של שחקן כדורסל, שני רק לשיא שנמדד בשנת 1966. דוברות הביאנלה מאשרת שתערוכותיה כלולות גם הן ברשימה הענפה של מתחמים ובתי עסק שניזוקו בעקבות השיטפונות, ונסגרו למבקרים. ראש העיר מכריז על “מצב אסון”, ומפנה אצבע מאשימה כלפי משבר האקלים – בשעה שמעצמות כארצות הברית מפנות כלפי אותו משבר אצבע משולשת. ראש ממשלת איטליה, ג’וזפה קונטה, מכנה את ההצפות “מכה בלב של המדינה”. הנבואה על סוף הסיפור המפואר של ונציה מרחפת מעליה כבר שנים – פעם רפובליקה יצרנית וסוחרת רבת עוצמה, בעתיד כנראה אטלנטיס של ימינו. 

Zanele Muholi | photo: Italo Rondinella

הביאנלה בוונציה נחשבת לתערוכה הגדולה, הוותיקה והיוקרתית בעולם. החל משנת 1895, היא מוקמת אחת לשנתיים במתחמים ההיסטוריים הארסנלה והג’יארדיני למשך כחצי שנה. מוצגות בה צמד תערוכות מרכזיות גדולות ממדים, ולצדן – ביתנים שמאכלסים תערוכות של אמנים נציגי מדינות שונות, שלוקטו בקפידה מטעמן. השנה, היא הביאנלה ה-58, צריכה להיחרט בזיכרון של עולם האמנות כביאנלה שטרפה את ונציה כפי שהכרנו אותה עד כה, כאירוע שבו הכיוון אליו שועטת המציאות הגלובלית הפך מנושא טרנדי בעולם האמנות שמעניין להשתעשע בו, לפצע עמוק, אמיתי ושותת דם, אשר לא מן הנמנע שיעצב גם את אופי התערוכות העתידיות בביאנלה, וראוי יהיה אם יעצב את עולם האמנות כולו.

לפני השיטפון הגדול, הצטיירה האוצרות של התערוכות המרכזיות בביאנלה של 2019, עליה אמון ראלף רוגוף מגלריה Hayward הלונדונית, ובצדק רב, כיצירת אמנות חזקה, עכשווית מאד, ועוצמתית בפני עצמה. רוגוף בחר להציג כ-80 אמנים מכל רחבי העולם, בשתי תערוכות משלימות, המהוות עוגן, משען ומראה זו לזו. תחת אוצרות זו, כל אמן ואמנית מציגים למעשה יצירות בשתי התערוכות, כאשר אלה שופכות אור זו על זו באופנים שונים. האמנים הנבחרים חיים כולם – בשונה מהנהוג, ובנוסף, תודה לאל, גם לראשונה ואף פעם לא מאוחר – חציים נשים. היצירות והיוצרים אותן נקראו להביא לידי ביטוי את הנושא הנבחר של שתי התערוכות, הוא כותרתן: May You Live in Interesting Times, ציטוט שגור שמקורו מפוברק ומצלצל את תופעת הפייק ניוז. זמנים מעניינים? אוהו, רוגוף יקירנו, על כך נאמר: המציאות עולה על כל דמיון.



Mari kataya | photo: Italo Rondinella

נראה שהאוצר לא פסח על אף נושא אקטואלי שחלף בפיד של הרשת החברתית המועדפת עליכם בשנתיים האחרונות, וההרגשה היא עכשווית מאד. איכות העבודות המרשימה מאגדת נקודות מבט רבות לנושא, כמעט רבות מנשוא, חלקן עומדות במידה של סתירה זו מול זו.

ישנו סיפורו של האישי מול הקולקטיבי בו היחיד בועט עצמו החוצה מתוך החברה, מכריז על שונותו ומישיר אל המבקרים מבט גאה – למשל ביצירות של מארי קטיאמה (Mari Katayama) היפנית שחוגגת את נכותה בתצלומים ואביזרים תפורים, רקומים ופיוטיים, או אצל זנלה מוהולי (Zanele Muholi) הדרום-אפריקאית, שמתבוננת על המבקר מכל פינה, קווירית ומוחצנת, כהה ונטולת כל אפולוגטיות.

נוכח בתערוכות גם הנראטיב של העולם בו זהויות שונות הותכו זו לתוך זו בחסות הגלובליזציה, שבא לידי ביטוי למשל בעבודת ענק נפלאה של האמנית יין שיוז’ן (Yin Xiuzhen) בארסנלה, שמורכבת מבגדים משומשים שאספה מאנשים שונים, אשר מחוברים יחד לפסל ריק של דמות אנוש רכונה על מושב בתנוחה מקופלת כלפי פנים כפי שמנחים לבצע בהתרסקות מטוס, אליו ניתן להיכנס כעין מסכה גדולת ממדים. המנח של הדמות נועד להגן על האיברים הפנימיים, ואנו יכולים להיכנס פנימה ולהיות “האיברים הפנימיים” שלה, להיות בה מוגנים לכאורה. אלא שלצד הדמות מונחים צמד גלגלים הפוכים ומנותקים של מטוס, אשר מעידים שטיסת הבלהות הזו – לא תנחת אף פעם.



Yin Xiuzhen | photo: Italo Rondinella

היצירות בעלות הזיקה העתידנית הן מנקודות האחיזה החזקות ביותר באוצרות לטעמי.

כך למשל ביצירות המשלימות הגאוניות – לא פחות, של האמן והמלחין האלקטרוני היפני ריוג’י איקדה (Ryoji Ikeda). בסרטון עוצר נשימה הוא עבד עם מאגרי המידע האנושי הגדולים בעולם (כולל נאס”א ופרויקט הגנום האנושי), פרק ופרט את המידע הצבור של האנושות, ויצר ממנו וידאו במסך ענק ורזולוציה מופרעת לחלוטין, מפעים ומאיים, שמכניס לראש אחת ולתמיד שהידע של האנושות הוא מפלצת גדולה מסך פרטיה, ושהיקום גדול, בולעני ואינסופי אף יותר. ביצירה המשלימה בג’יארדיני, מציג איקדה מסדרון כה לבן ומואר, שהמעבר בו מחולל דיסאוריינטציה ומרגיש מקביל לצעידה בחושך מוחלט. 

Sun Yuan and Peng Yu | photo: Francesco Galli

עוד צמד עבודות מטלטל ומשובח שייך לצמד הסיני סון יואון ופנג יו (Sun Yuan and Peng Yu), שלמדו בכלל ציור שמן במקור. בג’יארדיני הם מציגים את אחד משיאי התערוכה ומגנט מבקרים, “Can’t Help Myself״ – מכל זכוכית ענק בתוכו נעה יד רובוטית נוראה בטכנולוגיית אינטליגנציה מלאכותית, שגורפת שלולית בצבע אדום-כהה בהתנהגויות משתנות, לעתים נינוחה ומשימתית באופן מטריד, ולעתים מתפרעת משולחת כל רסן, ולא יכולה שלא להדהד את המדיניות האכזרית של האנושות, ובפרט סין (האמנים הסינים המשתתפים בתערוכה רובם ככולם לא חיים בה בשל חשש מרדיפה), וחרדה מרומזת מהיוצרות שאולי תתהפכנה עם עליית המכונות. בארסנלה הם מציגים יצירה מבעיתה נוספת במיכל זכוכית קטן בהרבה, ובה אחת למספר דקות צינור שחור שנח על כסא (בעל עיצוב רומי זהה לכסא שבאנדרטה של לינקולן בוושינגטון), מועף ומוטח לכל עבר בעוצמה כמו חיה מסוכנת שמאוכסנת בכלוב ומוצגת לשם בידור, שכוחה הפראי לא מצליח למנוע ממנה להיות, לצד היראה שהיא מעוררת, בעיקר חסרת אונים. מעניין לציין שהטחות הצינור הרסו את הקונטיינר, והובילו להחלפתו מספר פעמים לאורך הצגת הביאנלה. 

לצדן מוצגות גם יצירות בטכנולוגיות תלת-ממד עכשוויות מאד שמאתגרות את הצופה ומייצרות מבט משונה אל העתיד (כאן ראוי להמליץ על הסרט הקצר המצוין הזמין לצפיה חופשית אונליין, “Goodbye Uncanny Valley”, שעוסק באמנות ניו-מדיה. גוגל איט מה שנקרא), ביניהן בולטות עבודותיו הרבות והמטרידות, לעתים אף מעוררות חלחלה מסוימת, של אד אטקינס הבריטי (Ed Atkins), מגוונות, חדשניות ונהדרות כולן.

Sun Yuan and Peng Yu | photo: Francesco Galli

עוד בקטגוריית ה”כולנו ביחד בחרא הזה” ראוי להזכיר התייחסויות רבות וחוזרות לנושאי האקלים.

רובן הדהדו פלסטיק ושאר תוצרים של החברה האנושית שחונקים את סביבת המחיה העולמית, כמו בעבודות של צמד האחיות כריסטין ומרגרט ורטהיים (Christine and Margaret Wertheim) של שוניות אלמוגים עשויות קרושה, חרוזים ופלסטיק שקוראים לציבור לקחת חלק ביצירתן.

הנושא של אמת מול בדיה, אמתי מול מלאכותי, חוזר ומהדהד גם בהקשרים פחות אקולוגיים ביצירות נוספות – מופען הפיוטי והעדין ביותר הוא בעבודות השיש של אנדראס לוליס (Andreas Lolis) מאלבניה, אשר הוצגו בכלל בחוץ, בסביבה בה התאפשר להן לשטות במבקרים – האחת גילוף שיש מושלם של שקיות זבל מלאות וקשורות בכניסה לתערוכה בג’יארדיני, והשניה של כרית ושמיכה פשוטות ומכמירות לב העשויות שיש ומונחות על ספסל. זו אולי הנקודה הרחוקה ביותר על ציר התערוכה מה”יצירה” הדוחה למדי של כריסטוף בושל Christoph Büchel השוויצרי, שהביאה, as is, ספינת פליטים אותנטית שטביעתה הובילה למותם של מאות בני אדם. ההשקעה שבהבאת האלמנט הזה והנחתו באזור התצוגה רק כדי שמבקרים מסוימים יבינו שמדובר ביצירה, יצקצקו, יתבוננו בעיניים מזוגגות מרוב אמנות ויעלו תמונה לאינסטוש, היא בעיני ערלות לב והשקעה צדקנית ומזויפת באפיקים שאין להם שום יכולת לייצר השפעה – לא על האנושות, ולא על הפרטים בתוכה, למעט, אולי, מספר עסקנים גדולים, שאולי פקדו את התערוכות ואולי לא, ושלהם אין אינטרס לסור מדרכם ולשנות אותה לטובת הפרטים והקהילות שמובאים בחלק מעבודות התערוכה. וכאן טמון עקב אכילס של התערוכה, שממנו, בצירוף עם העולם החיצון שלא ריחם, קריאתה מתפרקת ונשברת.

Christoph Büchel | photo: Italo Rondinella

הבעיה עם צדקנות היא שהיא סוחרת את הטרגדיות של העולם; מלכתחילה ולפני השיטפון, דגדגה הביאנלה של 2019 את העצב הזה והקפיצה את התחושה הזו.

Andreas Lolis | photo: Francesco Galli
Andreas Lolis | photo: Italo Rondinella

אמנם במידה מתונה, נוכח טיב האוצרות והאופן בו היצירות הנהדרות ברובן לופתות את הצופה, אבל נראה שבבחירת הנושא, הרחב מאד (שאפשר לכנות אותו באותה מידה “מה שמעסיק את האנושות עכשיו”), אי אפשר להימנע ממנה. זה מחייב אותנו לשאול את עצמנו את השאלה המאוסה שהעלאה שלה גוררת דרך קבע גלגולי עיניים ואנחות, בעולם האמנות ומחוצה לו: האם בכוחה של אמנות לשנות את המציאות, או שהיא רק נלווית לה. עמדת האוצרות המוצהרת בידי צוות ההדרכה של הביאנלה היא שהאמנות לא באה לשנות את המציאות באופן ישיר, וגם העמדה הזאת מעוררת אי נחת. 

עם השיטפון הגדול, נשטפו באופן בלתי נמנע קבין של תום ותקווה מהקונסטרוקציה האוצרותית שהחזיקה את התערוכה הזו עומדת וגאה. במידה רבה, חשף השיטפון את ערוותה של התערוכה ברבים – לעולם שמחוץ לעולם האמנות, התערוכה הזו, מרשימה ככל שתהיה, כנראה לא תרמה דבר. זאת ועוד: האמנות אינה קדושה ואף הילה לא מגנה עליה מהתערבבות עם תחלואי העולם עצמו, יהיו אלה איתני טבע, או התנהלות אנושית ממיטת אסונות. הנושאים המובאים בתערוכה לא יכולים להיחוות כ”טרנדים”, אלה לא רעיונות להשתעשע בהם ולשחק – אלה נושאי ליבה של הישרדות החיים על הכדור שילוו את ההיסטוריה האנושית מעתה ועד עולם.

Christine and Margaret Wertheim | photo: Francesco Galli
Christine and Margaret Wertheim | photo: Francesco Galli

הבעיה עם צדקנות היא שהיא סוחרת את הטרגדיות של העולם; מלכתחילה ולפני השיטפון, דגדגה הביאנלה של 2019 את העצב הזה והקפיצה את התחושה הזו. אמנם במידה מתונה יחסית, נוכח טיב האוצרות והאופן בו היצירות לופתות את הצופה, אבל נראה שבבחירת הנושא, הרחב מאד (שאפשר לכנות אותו באותה מידה “מה שמעסיק את האנושות עכשיו”), אי אפשר להימנע ממנה. זה מחייב אותנו לשאול את עצמנו את השאלה המאוסה שהעלאה שלה גוררת דרך קבע גלגולי עיניים ואנחות, בעולם האמנות ומחוצה לו: האם בכוחה של אמנות לשנות את המציאות, או שהיא רק נלווית לה. עמדת האוצרות המוצהרת בידי צוות ההדרכה של הביאנלה היא שהאמנות לא באה לשנות את המציאות באופן ישיר, וגם העמדה הזאת מעוררת אי נחת על ההצהרה התבוסתנית באוזלת ידה של האמנות. 

בהקשר הכללי בעולם התרבות העכשווי, ניתן לומר שבשנים האחרונות מתקיימות זו לצד זו שתי מגמות בולטות: האחת של הרחבה והתפשטות לתחומי דעת רבים ולמאגרי מידע ורתימה שלהם לצרכים אמנותיים (אמצעים טכנולוגיים משולבים, טכניקות ורדימייד פומפוזיים מאי פעם), ולצדם – מגמה “שבטית”, של הבעת הצורך להתכנס, לייצר קרבה לבבית באמצעים כמו צמצום, מגע, וביטול המרחק בין המציג, המוצג והמתבונן. עם השיטפון החמור שפקד את ונציה, נשטפו באופן בלתי נמנע קבין של תום ותקווה מהקונסטרוקציה האוצרותית שהחזיקה את הביאנלה ה-58 עומדת וגאה. במידה רבה, חשף השיטפון את ערוותה של התערוכה ברבים – לעולם שמחוץ לעולם האמנות, התערוכה הזו, מרשימה ככל שתהיה, כנראה לא תרמה דבר. הנושאים המובאים בתערוכה לא יכולים להיחוות כ”טרנדים”, אלה לא רעיונות להשתעשע בהם ולשחק – אלה נושאי ליבה של הישרדות החיים על הכדור שילוו את ההיסטוריה האנושית מעתה ועד עולם. זאת ועוד: האמנות אינה קדושה ואף הילה לא מגנה עליה מהתערבבות עם תחלואי העולם עצמו – עוד בטרם נבחר נושא התערוכה היא מהווה חלק ממערכת גדולה ממנה, ויהיו אלה איתני טבע, או התנהלות אנושית ממיטת אסונות.

העמדת הפנים של האמנות להשפיע ולא להיות מושפעת היא נקודה משמעותית. אדרבא, במיקום היסטורי כמו איטליה, בו נוצקה התבנית של האמנות שנוצרת מכוח הפטרונים העשירים ונגועה במורשתם שהיתה במקרים רבים אלימה ומדממת, נקודת העיוורון הזו בשדה הראיה של האמנות, שעד כה נניח שהיתה עוד ניתנת לדיון, זוכה להכרעה מוחצת על ידי הים. אם התערוכה הזו, שעיסוקה המרכזי הוא מצב החירום שבו נמצא העולם, זוכה לכזו מכה פואטית, לא יתכן שלא תתעורר בעקבות המקרה מחשבה מחודשת על הנושא שמניע את מצב הביש הזה – הוא ההון שאחראי למידה רבה מהנזק שעולמנו חווה. על הכספים העצומים שעומדים מאחוריה ולא מושקעים בתחלואים עצמם, אלא באנשים שינהלו סביבן שיח פנים-אמנותי מעל הראש של הניזוקים, על הקפיטליזם, על האופן שבו אמנות נסחרת ביחסי פטרונות, על כך שהתכנים הללו חשופים רק בפני מי שיש לו מספיק פרוטות בארנק כדי לאפשר טיסה ולינה בעיר תיירות כמו ונציה. אולי בביאנלה הבאה יעזו לדון על הפער המהותי שבין הרגש והכוונה שנטועים במעשה האמנותי, לבין המנגנונים שמאפשרים את קיומו.

יש פה ממתקים רציניים

untold

מה עושים החודש? דצמבר 2019

לא יאומן, 2019 אוטוטו מסתיימת. זה הזמן להרהר קצת על השנה שחלפה לה ולהבין מה הספקנו, איך גדלנו, מה למדנו ואילו פרוייקטים אנחנו עדיין חולמים לפתח ולעצב בעתיד. אז קדימה, תתחילו את רשימת ה-״ניו יירס רזולושנז״ שלכם, ועל הדרך בקרו בכמה מהאירועים המומלצים אצלנו, שיתנו לכם השראה והכוונה לקראת 2020. ושיהיה חנוכריסמס שמח!

קרא עוד »
מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
untold

פסטיבל ZERO.ONE יכל להתרומם באוויר, אבל זה לא קרה

לפסטיבל ZERO.ONE היו את כל התנאים והצוות שאיפשרו לו לעוף באוויר, לקחת סיכונים, ולהביא לירושלים את הבשורה שמתרחשת בעולם כבר שני עשורים. בהיעדר כמות מספקת של עבודות בחלל העצום של מוזיאון מגדל דוד ויותר מדי קירות עירומים, זה עדיין לא התרומם לגבהים שקיוויתי.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , , , , , ,

מה עושים החודש? דצמבר 2019

מה עושים החודש?
דצמבר 2019

לא יאומן, 2019 אוטוטו מסתיימת. זה הזמן להרהר קצת על השנה שחלפה לה ולהבין מה הספקנו, איך גדלנו, מה למדנו ואילו פרוייקטים אנחנו עדיין חולמים לפתח ולעצב בעתיד. אז קדימה, תתחילו את רשימת ה-״ניו יירס רזולושנז״ שלכם, ועל הדרך בקרו בכמה מהאירועים המומלצים אצלנו, שיתנו לכם השראה והכוונה לקראת 2020. שיהיה חנוכריסמס שמח!

בקאבר: עבודה של דניאל ג׳ונסטון

כנס העיצוב השוויצרי

במסורת שבועות העיצוב הבינלאומיים שמתקיימים מדי שנה, המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל מציגה: שבוע העיצוב השוויצרי.

מעצבים ומרצים מאוניברסיטת ציריך לאמנות בלווית 27 סטודנטים, יגיעו לבקר במחלקה במשך שבוע של סדנאות והרצאות בהם יציגו את העיצוב השוויצרי העכשווי. את שבוע הסדנאות יפתח כנס העיצוב השוויצרי ביום שלישי, שיהיה פתוח לקהל הרחב. את השבוע תסגור תערוכה ברחבי המחלקה שתציג את תוצרי העבודה בסדנאות.

הכניסה חופשית

מתי: יום ג׳ 3.12.19 בין השעות 9:00 ל-13:00

איפה: ימק״א – המלך דוד 26, ירושלים

Dark Night – הצד האפל של העיצוב

כולנו רוצים להשפיע על הקהל שלנו באופן בלתי נשכח, אבל שוכחים בעצמנו שכל השיטות כשרות. לפעמים צריך לגעת בנקודות תורפה ולעורר שדים, לתמרן ולתחמן רגשית, להפעיל את הקהל ממקומות לא רציונליים ולהגיש לו בדיוק את מה שהוא לא אוהב.

וולקאם לצדדים האפלים של עולם העיצוב והשיווק, שאף אחד לא מדבר עליהם – עד עכשיו… אז איך משתמשים בכעס או שנאה כדי ליצור מותג? מה הקשר בין לוחמה פסיכולוגית למיתוג ושיווק? ואילו מניפולציות אפשר ליצור באמצעות UX?

מרצים:
אלוף בן
, עורך ראשי הארץ  |  יהורם דוידי, סמנכ״ל מחלקת מיתוג, פירמה  |  הדס שדה, אסטרטגית בכירה, פירמה  |  נתנאל קוסובסקי, מנהל מחלקת דיגיטל, פירמה

הכניסה חופשית
(אך מותנית בהזמנה מראש כאן)

מתי: יום ד׳ 4.12.19 בשעה 18:30

איפה: משרדי פירמה – תושיה 9, תל אביב

הקרנת לופדהלופ: INSTRUMENT

לופדהלופ חוזרים חזק, והפעם עם נושא מרטיט במיוחד- INSTRUMENT!

לופדהלופ הוא אתגר אנימציה! כל חודשיים, אנימטורים מכל רחבי העולם יוצרים לופ אנימציה על פי נושא ומעלים אותם לאתר האירגון הרשמי LoopdeLoop. 

האירוע חינמי לגמרי, ופתוח לכל מי שאוהב אנימציה וכיף!

מתי: יום ה׳ 5.12.19 בשעה 20:00

איפה: המקרר – החשמונאים 90, תל–אביב

דניאל ג׳ונסטון

היי, מה נשמע?
Daniel Johnston Night​

דניאל ג’ונסטון ניצח את השטן בספטמבר האחרון. ‘היי, מה נשמע?’ הוא לא ערב מחווה. הוא ערב שחוגג ובוכה בו-זמנית את מה שדניאל ג’ונסטון השאיר אחריו; מוזיקה צלולה דרכה יכולים המאזינים לראות לב פועם ומוח רדוף. בכנות יוצאת-דופן, ג’ונסטון הקליט שירים גולמיים שהיו עבורו הדרך היחידה לבטא את האהבה הנכזבת, הבדידות וההתמודדות עם הפרעות הנפש שליוו אותו. עם טייפ, במרתף של ההורים, הוא הגדיר את הלואו-פיי מבלי שבכלל התכוון.

יופיעו:
מיקה שדה, עידן אלתרמן, רותם בר-אור, הילה רוח, עוזי רמירז, נועם ענבר,
קיקי מלינקי ונומקה.

לפני ההופעות ובמהלכן יוקרנו קטעי וידאו ויוצגו יצירות אמנות של דניאל ג’ונסטון בגלריה, יהיה דוכן אומנות של Erezoo & Zivink ותוצג תערוכה באוצרות ועיצוב של טל סולומון ורדי (הוא משלנו!!). בסוף הערב מחלקים את כל העבודות בחינם, שווה!

מתי: יום א׳ 8.12.19 בשעה 20:00
איפה: כולי עלמא מקווה ישראל 10, תל אביב

Extremes: תערוכת העשור של מוזיאון העיצוב חולון

אנו חיים בתקופה של מצבי קיצון. תופעות אקלים קיצוניות, תוצר של ההתחממות הגלובלית, גורמות ברחבי העולם לשיטפונות, לשריפות רחבות היקף, בצורות וסערות תכופות וחמורות יותר מאי פעם. האינטרנט והרשתות החברתיות הפכו למרחב הדהוד תקשורתי, שבו אנשים מתקשרים בעיקר עם מי שדומים להם בהשקפותיהם, הוא מקצין עמדות פוליטיות ומקטב חברות המוכתמות ממילא בחוסר שוויון ותסכול. מצבי קיצון מזינים מצבי קיצון. הם יוצרים לולאות פידבק, של תגובות ותגובות נגד שרק הולכות ומחריפות.

בו בזמן, המדע, הטכנולוגיה והדמיון האנושי, פותחים בפנינו אפשרויות חדשות ומעלים שאלות קיומיות הנוגעות למשמעות היותנו בני אנוש, מה טבעי ומה מלאכותי, וכיצד נסתגל ל”נורמלי החדש” שהשלכותיו טרם מובנות לנו? מצבי קיצון הם יחסיים אחרי הכל: מה שנדמה כקיצוני היום עשוי להפוך לשגרה של מחר.

התערוכה מבקשת להציג את הפוטנציאל של שדה העיצוב לחשוף, לבקר, להתנגד, למתן (ואכן, לפעמים גם להחריף) את מצבי הקיצון ואת המנגנונים המפעילים אותם. בתקופה שבה הטכנולוגיות שאנו מפתחים, מנגנוני הכוח השולטים בחיינו וההשפעה שלנו על כדור הארץ מובילים לתרחישים יותר ויותר קיצוניים, התערוכה הנוכחית מהווה קריאה להתמתנות.

אוצרות: אריק צ׳ן עם מיה דבש

מתי: כנס הפתיחה ביום ה׳ 12.12.19, כרטיסים עבור הכנס כאן
התערוכה מוצגת עד 9.5.20

איפה: מוזאון העיצוב – פנחס אילון 8 חולון

77303019_10157732641846740_8634001334414082048_o

תעמולה וייצוג ויזואלי של המודרניזם: המקרה של תל אביב וגדיניה

הרצאות ודיון בשפה האנגלית

הרעיונות המודרניסטיים שהובאו לכאן מאירופה בשנות השלושים של המאה הקודמת, קיבלו ביטוי באדריכלות ובאומנות, ושולבו בכרזות, בפרסומות ובתעמולה פוליטית. בערב זה נדון בכמה מן הדוגמאות מהערים גדיניה ותל אביב ונשוחח על האופן שבו חדרו הרעיונות הללו לתודעה דרך המרחב הויזואלי.

מנחה:
אדריכלית שרון גולן־ירון, מנהלת התוכן בבית ליבלינג.

משתתפים:
עודד בן יהודה
, מעצב, מרצה ועיתונאי עיצוב  |  ד״ר ארתור טניקובסקי, אוצר התערוכה ״גדיניה – תל אביב״ במוזיאון לתולדות יהודי פולין בוורשה  |  ד״ר אנה ז׳לינסקה, פילוסופית מאוניברסיטת לורן (צרפת) ומנהלת האיגוד האירופי של המוזיאון לתולדות יהודי פולין  |  אדריכל עידו גינת, מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, שעבודת הדוקטורט שלו עוסקת בייצוג המרחב הציוני בתערוכות וירידים בינלאומיים.

הערב יתקיים בתמיכת המכון הפולני בתל אביב ומכון אדם מיצקייביץ’.

מתי: 17.12.19

איפה: בית ליבלינג, מרכז העיר הלבנה – אידלסון 29, תל אביב

בוטשאטש:
בעקבות ״סיפור פשוט״ מאת ש”י עגנון

זו השנה החמישית לתערוכה המאויירת, הפעם עם פרשנות חזותית חדשה שיצר יואב פרי, אמן גרפי ומעצב, לספר ‘סיפור פשוט’ של ש”י עגנון.

מתוך התבוננות פרגמנטרית בשפה, באות ובדימוי, ודרך מדיומים שונים המתמקדים בתפר שבין דו ותלת ממד, מנסה פרי לתת ביטוי גרפי לנרטיבים שעולים מתוך הסיפור, אודות השיבוש, הזמן, השבירות והאהבה בעיירה הגליציאנית בוטשאטש.

בהשתתפות
עדי שורק, סופרת, חוקרת ספרות יהודית ועורכת סדרת הפרוזה “ושתי”
ארז גביש, מעצב גרפי רב תחומי, מאייר ואנימטור

מתי: 21.12.19 – 21.11.19
איפה: ​חנות הספרים ״סיפור פשוט״ – שבזי 36 נוה צדק, תל–אביב

74325543_2736063779772816_4852771586542927872_o

יש פה ממתקים רציניים

untold

שירה ענבר גילתה את התנועה

אחרי שסיימה את בצלאל, המעצבת שירה ענבר חיפשה להמשיך ללמוד בארה״ב. כך מצאה את עצמה בתואר שני באוניברסיטת ייל היוקרתית, ושם גילתה מהי מתודולוגיה ויזואלית, הרבה לפני שמתחילים לעצב. כאן, לראשונה בעברית, היא מספרת על המסע שלה מעולמות הפרינט לעולמות המושן, והעבודה ב-MTV, סקוורספייס ופנטגרם.

קרא עוד »
untold

ארז גביש מעצב שירה בתנועה

יום אחד פנה יאיר קדר, יוצר סדרת הסרטים ׳העברים׳, שסוקרת את המשוררים והמשוררות הגדולים בשפה העברית, אל ארז גביש, מעצב גרפי ואנימטור בכיר, ובין היתר – ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. יחד עם מעצבים ומעצבות נוספים, החל להיווצר לו יקום חדש, מקביל, שלא דומה לכל מה שאי־פעם דמיינתם בנוגע לשירה העברית.

קרא עוד »
untold

מה עושים החודש? ספטמבר 2019

ספטמבר הזה יהיה לא פשוט: לא מספיק שחוזרים לשגרה אחרי סוף חופשת הקיץ (ועדיין חם פה כמו בסהרה), פתאום באמצע החודש יש לנו עוד הפעם בחירות. אנחנו שוב מוצפים בתעמולה, בהתלבטויות, ובהתמודדות עם המציאות המורכבת של המדינה שלנו. אם אתם מחפשים אי של שקט בכל הבלאגן- תגללו מטה ותקראו על התערוכות היפות והאירועים המעניינים שמצאנו לכם. מזל שבקרוב יש לנו שוב פעם חגים!

קרא עוד »
Filed under: untold, אספרסו קצר, עיצובTagged with: , ,

פסטיבל ZERO.ONE יכל להתרומם באוויר, אבל זה לא קרה

מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי

פסטיבל ZERO.ONE יכל להתרומם באוויר, אבל זה לא קרה

לפסטיבל ZERO.ONE היו את כל התנאים והצוות שאיפשרו לו לעוף באוויר, לקחת סיכונים, ולהביא לירושלים את הבשורה שמתרחשת בעולם כבר שני עשורים. בהיעדר כמות מספקת של עבודות בחלל העצום של מוזיאון מגדל דוד ויותר מדי קירות עירומים, זה עדיין לא התרומם לגבהים שקיוויתי.

סמוך לזמן ששחררנו את הכתבה על רפיק אנאדול, אחד מאמני המדיה הדיגיטלית המעניינים ביותר שפועלים היום, התבשרנו לנוכח קיומו של Zero.One, פסטיבל האמנות הדיגיטלית הראשון בארץ, שאנאדול היה כלול בליינאפ שלו. שמחנו להמליץ, כמובן, מבלי באמת לדעת מה יהיה בחלל. על הניהול האמנותי והארגון אחראים שני מוכשרים מאוד — דניאל זיני ויאיר מוס — שאתם כנראה מכירים מההפקה המעולה של ׳מקודשת׳ שרץ בעשור האחרון.

מהצצה לרשימת הליינאפ של שני ימי הפסטיבל שהתקיימו במוזיאון מגדל דוד ברביעי וחמישי (27-28.11.2019), היו שם שמות גדולים כמו Freeka Tet, Ryoichi Kurokawa, Zeitguised ועוד, לצד אמנים ישראלים – Mejadra Eyes, שירה שודרון (שנעשה צדק היסטורי עם פרויקט הגמר שלה, וקיבלה קיר ענק להציג עליו), עופר סמילנסקי ועוד. הבחירה בלוקיישן של מגדל דוד היא מבריקה מהרבה בחינות. אין בארץ עוד לוקיישן כזה מורכב ומפותל עם חומות שמאפשרות להקרין עבודות בגודל עצום, בשילוב של מדרגות עולות ויורדות כמה שנראה כמו שלב פוטנציאלי במשחק האייפון Monument Valley. 

במוזיאון מגדל דוד אין סיבוב הליכה לינארי כפי שיש בתערוכה רגילה במוזיאון או גלריה, שבה האוצר מכתיב את קצב הופעת העבודות על הקיר, אלא זרימה במבוכים השונים ו־״רדיפה״ אחר נקודות אור בחלל החשוך של המקום. ברקע של כל זה היה מקור מוזיקה אחד שהסתתר בתוך קוביה שקופה למחצה שעל קירותיה הוקרנו עבודות מתחלפות של Jengo, שלא היו מאוד מסונכרנות עם הצלילים שבקעו ממנה. הטיונים של Rejoicer מילאו היטב ובטעם את החלל העצום של מגדל דוד בתחילת הערב בחמישי, והותירו את הפרטנרית שנכחה איתי בשאלה – ״למה אין רחבת ריקודים? למה אין רקדנים?״. בהמשך, מקור המוזיקה עבר לבמה המרכזית בסמוך ליציאה להופעה של Ryoichi Kurokawa, וחזר שוב לקוביה כשעלו Water Knives.

פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי

המדקדקים באמנות דיגיטלית יגידו שהיא צריכה לעבוד בפני עצמה, לעטוף את הצופה בהקרנה עצומה עם מוזיקה מדויקת ולתת לו להרגיש, בלי יותר מדי הסברים אוצרותיים מייגעים. בדומה לתחום החוויות האימרסיביות שהתפתח בשנים האחרונות בצורה מטאורית (בעולם, לא בישראל), בו הקיר הרביעי נשבר ואין גבול בין הקהל לעבודה, הקהל הוא חלק בלתי נפרד.

בניגוד להפקות של התדר במוזיאון ת״א, שבהם לצד מיצגים ומיצבים יש גם רחבת ריקודים למרגלות הציור העצום של רוי ליכטנשטיין, פה זה היה נעדר מאוד. הוספת רקדנים ורקדניות למספר מוקדים בחלל היו משחררים את הרצינות התהומית שנכחה במקום, ומזיזים את האווירה המעונבת לטובת חוויה מלאה ומקפיצה יותר, לחגוג את היופי הזה שמסביב.

עבודתה של שירה שודרון. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
עבודתה של שירה שודרון. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי

העבודות מחולקות לשני חלקים – אלו שמומנו על־ידי חברת Niio ואלו שהוקרנו על החומות. חברת Niio היא חברת הפצה לאמנות דיגיטלית על בסיס מנוי. כיום, הקונבנציה הרגילה של משרדים ותאגידים היא לקנות עבודות אמנות פלסטית כדי לתלות על הקיר. לעומת הקונבנציה הרגיל, החברה מציעה להשכיר עבודות אמנות דיגיטלית משתנות, תלוי בכמות המסכים במשרד, ומסדרת פתרון מקיף, מלא וזול באופן מהותי מאשר לקנות עבודת אמנות פלסטית אחת. מדובר בקטעי וידאו מטריפים ומשתנים שאפשר לעמוד מולם כמה דקות ארוכות ולאחר לפגישה בטעות. אם מסקרן אתכם לראות, ממליץ להסתנן לחלל העבודה פיקו ברחוב רוטשילד 63.

חברת Niio השקיעו במסכים. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
חברת Niio השקיעו במסכים. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי

בעוד חברת Niio הקפידה לשים קרדיטים לצד העבודות שהוקרנו על מסכים באיכות מצוינת, בעבודות ה״רגילות״ לא היו קרדיטים, והיה צריך לנחש במפה שחולקה מי יצר מה. לו היו קרדיטים ותיוגים לאינסטגרם או כתובות פורטפוליו, היה ניתן לקשר ולהמשיך לעקוב אחר האמנים, אבל נראה שזה לא היה חשוב מספיק.

הבעיה העיקרית והמהותית הייתה שהיו מעט מדי הקרנות ויותר מדי קירות עירומים. אני מבקש שתסתכלו רגע על שתי התמונות הבאות, ותבינו כמה החורים בין העבודות זועקים שימלאו אותם.

מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי

אולי בחירת הלוקיישן לא הייתה מאוד מבריקה, בדיעבד. היתרון בחלל קטן יותר שאתה ממש נכנס לתוך העבודה (כמו החללים של ARTECHOUSE שהוקמו לאחרונה בארה״ב), והפיצ׳ר המרכזי של אמנות דיגיטלית, בניגוד לאמנות פלסטית כמו ציור, שהגודל שלה לא באמת מוגבל, אלא רק רזולוציית המקרן ועוצמת האור שלו. אתה נשאב פנימה ויחד עם הסאונד נשאב לתוך דקות ארוכות, בפוטנציאל לשכוח מיקום וזמן.

זו הייתה ארוחת טעימות שיצאתי ממנה מורעב, ואני מקווה שבשנה הבאה תהיה גם מנה עיקרית וקינוח. בפסטיבל ZERO.ONE היה צוות מדהים שלא מימש את הפוטנציאל של המקום. זה גרם לי לתחושת פספוס, במיוחד אחרי שהמלצתי לכל־כך הרבה אנשים ללכת.

הכותב היה אורח של פסטיבל ZERO.ONE

פסטיבל ZERO.ONE. צילומים: דור קדמי

פסטיבל ZERO.ONE

27-28.11.2019
מוזיאון מגדל דוד, ירושלים

יש פה ממתקים רציניים

untold

האסון בונציה והביאנלה

אחרי המבול: השיטפון בונציה הוא תמרור אזהרה גדול יותר מהתערוכות בביאנלה. הוא מדגיש את נקודות התורפה של הביאנלה הנוכחית, שעל אף היותה חזקה, רלוונטית מאד ומקורית, נותרת מצבה אילמת לשינוי שהאנושות היתה צריכה, ונראה שלא תשיג בעזרת תערוכות כאלה.

קרא עוד »
untold

מה עושים החודש? דצמבר 2019

לא יאומן, 2019 אוטוטו מסתיימת. זה הזמן להרהר קצת על השנה שחלפה לה ולהבין מה הספקנו, איך גדלנו, מה למדנו ואילו פרוייקטים אנחנו עדיין חולמים לפתח ולעצב בעתיד. אז קדימה, תתחילו את רשימת ה-״ניו יירס רזולושנז״ שלכם, ועל הדרך בקרו בכמה מהאירועים המומלצים אצלנו, שיתנו לכם השראה והכוונה לקראת 2020. ושיהיה חנוכריסמס שמח!

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, עיצובTagged with: , , ,

עודי סנש מתחילה מחדש בניו־יורק

עודי סנש מתחילה מחדש בניו־יורק

הארט־דיירקטורית עודי סנש החליטה לעבור לניו־יורק אחרי שנים של לימודים ופרויקטים מעניינים בארץ. לאחר שצברה כאן מוניטין, החליטה לעשות רילוקיישן לאחת הערים המאתגרות בעולם, ובוחרת לחלום בגדול. לא הכל התחיל כמו שצריך, ולאט לאט היא מגיעה ליוצרים ויוצרות המעניינים ביותר שמתחשק לה לעבוד איתם. ראיון על כישלונות, השראות, תשוקות והעתיד שהיא בונה לעצמה.

את מרגישה שבארץ פחות יודעים להכיל את המולטי דיסציפלינריות?

בדיוק התכוונתי לספר, שכשלמדתי אמנות במסלול המולטי דיסציפלינרי בשנקר תמיד הרגשתי שאני לא מצליחה להביא לידי ביטוי את העבודה שאני עושה ביומיום, שלעתים היא יותר מסחרית, ולעתים פחות. היו מרצים שהבינו את זה, אבל ראש המחלקה בזמנו, לארי אברמסון היה הנמסיס שלי (צוחקת). הוא פשוט לא חיבב אותי.

כשגרתי בפריז קיבלתי הזדמנות להתמחות למשך חודשי הקיץ בסוכנות מובילה. הסוכנות ייצגה אמנים מתחומים שונים, גם צלמים, צלמי אופנה, אבל לא רק.

חשוב לציין, שבשנקר נתפסתי כפאשניסטה, ולכן כשבאתי ללארי ואמרתי לו, ׳אתה צריך רק לחתום על המסמך הזה״ חשתי גאווה ותקווה למשהו גדול ומשמעותי ואפילו פורץ דרך מבחינת המחשבה המולטי דיסציפלינרית גם עבורי וגם עבור שנקר. זו היתה עבורי דלת מבטיחה שנפתחה, והייתי משוכנעת שאני חייבת להשיג את זה. 

צלם: Noam Ekhaus

איך הגעת לזה?

דרך הצלם אלון שסטל. הוא שיתף פעולה בזמנו עם צלמת ידועה, וזו הסוכנות שייצגה אותה.

אחת המפיקות מהסוכנות פגשה אותי, היה קליק, והיא רצתה מאוד שאבוא להתמחות אצלם בקיץ. אבל התנאי הביורוקרטי היה שעלי לקבל אישור משנקר, כי הייתי עדיין סטודנטית.

אז חזרתי לארץ, לשנקר, ולארי אברמסון אמר לי – ׳גם אם היה לי איך לעזור לך, לא הייתי עוזר לך׳.

מטורף.

זה רגע ששינה לי את החיים. הבנתי שאני לא יכולה יותר לחיות בארץ.

זה מרסק.

זה מרסק. אני לרוב בשלום עם אנשים שפגשתי בחיי, מאוד peace and love, מעולם לא איחלתי לאף אדם דבר רע. אבל בסיפור הזה… כעסתי בטירוף, ונפגעתי עד עמקי נשמתי. לא הבנתי מה העניין, האם זו התנכלות או אטימות. יוצרים הנמצאים בין התחומים, כמוני, נתקלים ברגעים הזויים מול הממסד. המסקנה היא שגם במקומות בהם הגיוני לקבל באהדה את המולטי דיסציפלינריות – גם שם אין לי מקום, התמקמה בכל ישותי באותו רגע מכונן.

אז בסוף זה לא קרה?

לא. עד שכבר השגתי את האישור המיוחל, נו, אני בחורה די ממושמעת, לצערי, יש בי משהו מאד קונסרבטיבי, אפילו חנוני. אחרי התחבטויות רבות, בסופו של דבר, כשעולה לי הסעיף אני יכולה לשבור את הכלים. כשהבנתי שאולי אני אוכל לתת לאדם אחר בשנקר לחתום, פניתי לאחראית על חילופי הסטודנטים, והיא ככה, פשוט חתמה לי על זה בשניה, אבל כבר היה מאוחר מדי.

צלם: Alon Shastel
TOMER'S SOUVENIRS. credit: Odie Senesh

באיזה שנים למדת?

2012-16 ארבע שנים. בסוף התואר, כבר הפסקתי לעשות אמנות במובן ה־raw. הפסקתי לפסל, הפסקתי לעשות וידאו, הפסקתי לעשות הרבה דברים שאהבתי. הייתי די כעוסה והחלטתי לכתוב עבודת גמר במקום להשתתף בתערוכת הגמר. אז כתבתי עבודת מחקר במקום. רק אני ועוד בחורה אחת במחזור שלי. לא רציתי להוציא חמישים אלף שקל על עבודת גמר בתערוכה. ובעיקר לא הרגשתי שהמסגרת הזו התאימה לי. 

בזמן שגרת בפריז, איפה למדת?

ב- École nationale supérieure des arts décoratifs בית ספר נפלא, עכשווי, מעודכן ומאפשר.

אוקי. תוך כדי הלימודים את בעצם עושה כל מיני הפקות שלך, שאת חתומה עליהן במאה אחוז. 

כן.

צילום: עודי סנש

אני זוכר את קוק שוק.

נכון. קוק שוק לא היה רק שלי, וגם התרחש הרבה אחרי הלימודים. הפקתי אותו בשיתוף פעולה עם עוד אנשים. זה היה  ליין מסיבות סקסי ומוביל בחיי הלילה התל אביביים. הרעיון של שבוע האופנה האלטרנטיבי היה חדש. ברמת ההפקה, בימי הצילום, הסטיילינג היה לי חשוב והקפדנו שהכל יהיה ממש fine. גם בתצוגת האופנה, עצמה, עבדנו מאוד קשה, והתוצאה היתה בהתאם. 

עם פז בונפיל, אמנית מוכשרת לעילא וחברה ששיתפתי איתה פעולה לא מעט, הרמנו הפקות כמו אדיטוריאלז שאתה יודע, קודם יוצרים ואז חושבים מה לעשות עם זה. שלחנו אותן למגזינים וחלקן אכן התפרסמו. 

צילום: פז בונפיל
מתוך הפיד של Beate

אז איך את תופסת באמת יוצרים אחרים?

אני פשוט פונה, שולחת הודעה או מייל או לא פעם מתחבר ברמה האישית, החברית. זה קטע, עכשיו כשאני חושבת על זה, בארץ הסביבה שלי הייתה ״מרושתת״ כי רוב החברים שלי הם יוצרים, כל אחד בתחומו, כך שהיה קל יותר להפיק כי תמיד התגבש לי צוות בקלות יחסית. ועכשיו במעבר לניו יורק, הכל מתחיל מאפס, אז זה קורה יותר לאט. אבל קורה. לפני חצי שנה הכרתי בחורה כשרונית להפליא שהפכה מאז לחברה קרובה, והיא יוצרת, מעצבת אופנה, ואנחנו משתפות פעולה. 

שמה?

שמה Beateהיא שוודית, וסיימה עכשיו Parsons. העיצובים שלה הם פסלים, והתכשיטים הם פסלים, היצירה שלה מאד לא מבויישת. זה סגנון שעדיין לא קורה בארץ . הוא מסחרי יותר, ולמעצבים מעזים קשה לשרוד. אמנות או אופנה שהיא over the top זה מרגש ומפעיל אותי במיידי. זה לחלוטין כוס התה שלי.

בתחילה פשוט פניתי אליה באינסטגרם, התחלתי איתה בקטע של אנחנו צריכות לשבת לקפה! ומאז הפקתי לה שתי עבודות וידאו ואת הלוק בוק ל-Parsons, בניתי לה גם אסטרטגיית סושיאל מדיה, ותכנים לסושיאל. היא אחד הלקוחות והפרויקטים שאני הכי גאה בהם בארסנל.

אז את כל הזמן רעבה.

כל הזמן רעבה (צוחקת). כל הזמן, זה נורא ואיום. ואוכל לא עוזר.

אוקי, אז מתי את עוברת לניו יורק? 

לפני שנה וחודשיים. היה רגע קט בין מערכות יחסים שונות ועבודות או ווטאבר שהשאירו אותי בארץ.

מה עשית אחרי שנקר בעצם?

אחרי שנקר התחלתי קצת להיכנס לעולם של סטארטאפים, שזה היה מעבר מפתיע ומאתגר. קיבלתי הרבה אחריות בזמן קצר (צוחקת) ואהבתי את זה. אני טובה ואוהבת הפקה וניהול.

לסטארטאפ קוראים Moda Match והוא פיתח אפליקציה עם חדרי הלבשה וירטואליים שם יכולת למדוד ולבדוק איך נראה בגד מסויים על דוגמניות שונות בעלות מבנה גוף שונה. עבדתי שם על הכל ועם הצוות כולו: לראשונה בחיי ראיתי איך סורקים את הגוף ומייצרים את האלגוריתם שקורא את ה-curves ואיך זה מגיב ומשתנה בהתאם לסוגי בד שונים והנפילה שלהם על הגוף. עסקתי בזה שנה ומשהו. עבדתי קצת ב Super Push כאשת קריאייטיב, בעיקר כדי לחסוך כסף למעבר. זו הייתה תקופה שעשיתי הכי הרבה דברים מסחריים.

מה זה Super Push?

חברת בת של Publicis Media Group שעושה קריאייטיב והפקות אירועים של בנק לאומי, סמסונג, תנובה, של תאגידים. זה היה לא רע ברזומה שלי ופחות טוב במציאות, מהסיבות הברורות, אבל עשיתי את זה.

Beate Karlsson

באיזה שלב את מבינה שאת חייבת לעבור? 

בפעם האחרונה הייתי בניו יורק לפני שמונה שנים, ומאז לא ביקרתי שוב. עברתי על עיוור, באתי בלי כלום. הייתי חייבת.

איך מתחילים?

דבר ראשון באתי עם החברה הכי טובה שלי, שגם היא בתחום וגם איתה עבדתי, צלמת, דנה וקסלר. היא נפלאה. אמרתי לה שאני עוברת לניו יורק, והיא ענתה, ׳אני באה איתך׳ (צוחקת). וכך היה. הדבר היחיד שידעתי זה שאין לי ברירה. הייתי מאוד בלחץ לפני המעבר, זה לא היה מעבר של שמחה והתרגשות, הייתה גם  תחושה שאני עדיין מרגישה מאוד שבארץ יש יאוש.

יאוש של יוצרים, או בכללי?

כן, כן. גם בכללי. מבחינה פוליטית כמובן, ומדינית וחברתית וכמובן כלכלית. המון קשיים. אבל בעיקר של אמנים ויוצרים, של הסביבה הקרובה שלי. 

עיבדתי את זה הרבה, ודיברתי על זה לא מעט גם עם ההורים. אמא שלי סופרת, אילנה וייזר-סנש. גם היא יוצרת ולכן מרגישה את זה גם בחיים הפרטיים שלה. לא היה לי נעים להיות נביאת זעם. הרגשתי שזו האופציה האולטימטיבית, גם אזרחות אמריקאית, גם חברים שגרים שם, וזו גם אחרי הכל ניו יורק. 

אז התאבדתי על זה. וזה מפחיד וקשה ועני להיות זרה בעיר כל כך קשה ויקרה. וכל יום לחשב מה אני מרוויחה מההקרבה של להיות רחוקה מהמשפחה והחברים. ולהזכיר לעצמי להתמקד פחות על מה כרגע, לא לבדוק כל פעם כמה הדיל הזה משתלם עכשיו, ולתכנן מה אני יכולה לעשות ולהיות בעתיד. כמה גדול אפשר לחלום. פה זה אינסוף, אין גבולות בשמיים.

 

צילום: דנה וקסלר

 

מה קרה פה? עברת ו-?

עברתי, והיה מזעזע בהתחלה.

למה מזעזע?

כי עברתי פרידה כשעברתי לפה, אבל נשארנו בקשר וזה צבע לי את כל ההתחלה בשחור ואיחר את ההסתגלות. ולחפש פה דירות, שזה דבר כמעט בלתי אפשרי כשאת חסרת פרוטה.   

דרך חתחתים. אז לצד כל העניין של הבירוקרטיה, המעבר, ההסתגלות, להיות זר ורחוק מהמשפחה, ומהשפה-  יש את העבודה. זו בעצם הסיבה העיקרית שלשמה עזבתי. הייתי צריכה ״להוכיח״ לעצמי שזה שווה את זה. ועשיתי את מה שאני תמיד עושה, מתחילה לפנות ליוצרים ולהפיק שיתופי פעולה יש מאין. וזה הדלק שלי, להרגיש שאני מתקדמת, שיש תנועה. אז זה לג׳נגל מפרויקט לפרויקט, כמו שהייתי בארץ, להמשיך בפרילאנס ש”פירנס” אותי במובנים רבים כל כך במשך אחת עשרה שנים.

 

Image & Art by Eli Cohen & Odie Senesh
איור: עודי סנש

בואי נדבר על ההפקות העצמאיות שלך.

אני נפגשת עם הלקוח, לומדת את העסק, מבינה את הצרכים שלו ובונה לו אסטרטגיה עם הצעות וכיוונים מותאמים עבורו. תהליך החשיבה והבריינסטורמינג אצלי מתחיל תמיד מהויזואל. 
אני בונה מוד בורד ומפרידה בין סיפור, לוקים, עימוד וכולי, מקבלת אישור מהלקוח, ואז מפיקה את היום צילום (צוחקת). מוצאת את האנשים שצריך, מאיישת את העמדות שצריך לאייש. לאחר מכן אני גם משתדלת להיות מעורבת בבחירת התמונות ועריכתן. 

מתי יצאת בפעם האחרונה מאזור הנוחות שלך?

כרגע. העובדה שהעסק שלי מתמקד בסושיאל מדיה וכל הכניסה לעולם הטק וסטארטאפים. אני כל הזמן אומרת לבן הזוג שלי שכל מה שאני רוצה זה לקום בבוקר, ללכת לסטודיו, ולהתבונן באבק ואלומות אור. לכתוב, לצייר, לפסל. אמנות בקיצור.
אבל בינתיים זה בלתי אפשרי. צריך לעבוד ולהתקיים איכשהו ועוד בניו יורק, כל כך יקר פה. אז למעשה כל יום אני יוצאת מאזור הנוחות כשאני מייצרת ומעצבת תוכן, משלבת את המסחרי והיצירתי כאחד.

הלכתי לפני כחודש ל- Hackathon, בשם Brandathon. מרתון של מיתוג מחדש לסטארט אפים. וזו הייתה תחרות. הייתי הזרה היחידה מתוך שלושים אמריקאים. מהרגע שהגעתי לשם, החל לו התקף חרדה מתמשך של שלושה ימים, ששילב גם הנאה במקסימום ויצירתיות מתפרצת. עבדתי עם צוות של שני בחורים מוכשרים ומקצועיים והרגשתי כאילו אנחנו חברה קטנה, וזכינו בסוף, הסטרטאפ שעשינו לו ריברנדינג השתמש בכל החומרים שעשינו לו. ובכל אסטרטגיית הסושיאל שבניתי לו.

להעביר פרזנטציה באנגלית מול אולם מלא באמריקאים, זה לא פשוט. האנגלית שלי טובה, אבל אני לא native speaker. זה היה על סטופר, 12 דקות. אני חייבת לומר שחשתי חוסר ביטחון גדול, כי כולם היו מאד מקצועיים, והרמה היתה גבוהה. אבל הצלחתי איכשהו להתגבר על זה, ברמה מסוימת. זכינו, בכל מקרה, אז ככל הנראה כן. רוב האנשים שפגשתי והגיעו לעמדות כח, והתקבלו לעבודות ראויות, או פתחו חברות מצליחות, הם אמריקאים. בניית קשרים אורכת זמן. לא פעם חיים שלמים.
סיבה נוספת שזה לא היה הקומפורט זון שלי היא שאני משתדלת לשמור על איזון בין עבודה ושאר ענייני החיים, וזה היה שבוע ללא איזון. אחרי האירוע  הייתי מותשת לחלוטין, וחליתי. 
האמריקאים עובדים קשה, אבל הכל גם סופר מאורגן ומסודר. תענוג. אז אני משתדלת לא לעבוד בזמן שמוקדש למנוחה כמו בסופשבוע. אין סיבה, זה לא ניתוח לב.

 

בואי נדבר על העבודה עם המוזיקאית רותם אור, זו עבודה ממש מעניינת ואייקונית, מסקרן לשמוע על הארט־דיירקשן וגם על העבודה עם הצלמת סילאן דלאל.

זה היה ממש לפני שעברתי לניו יורק, רגע מכונן עבורי.

רותם מדויקת, יודעת מה היא רוצה ומה היא עושה, מה הגוון שלה ומה היא משדרת. ועם זאת היא העניקה לי חופש. נפגשתי איתה, אמרתי לה, ׳תשמעי, יש לי ויז’ן שמתגבש כבר שנה ואני מחפשת על מי להפיל אותו, ואני ממש אשמח  להפיל אותו עלייך׳. היא אמרה לי, ׳אוקיי, תשלחי לי׳. כל ההשראה גם לקליפ וכל האסתטיקה אחרי זה עם הצילומי יח״צ שהפקתי לה במודע או לא במודע, היה למעשה נאום אריסטופנס. זה היה גם המוטיב בקליפ.

נאום אריסטופנס נותן טוויסט, עיוות כלשהו לסיפור בריאת האדם ול”כל הנברא בצלמו”, ולמעשה מתאר את האדם הראשון כגוף עגול אחד עם ארבע ידיים וארבע רגליים, שני ראשים, שמחובר בגב.

היצור הזה  מאוד חזק, גם פיזית וגם מנטלית. מתוך ההתנהלות שלו חטא האדם הראשון בחטא ההיבריס. על כך העניש אותו זאוס וחצה אותו לשניים. יש לסיפור הסתעפויות נוספות, אבל בבסיסו של דבר מאז מחפשים בני האדם את החצי השני שלהם. כל אדם מחפש את חציו האבוד. אני בת אדם רומנטית. 

יש גם מיניות בסיפור.

כן, כשהם מצאו אחד את השני לבסוף הם שכבו, עוד ועוד עד שנפחו את נשמתם. לכן זאוס יצר את האורגזמה, הפורקן. הויזואל של גוף מחובר, הסינרגיה בין שני אנשים שמתאהבים כל כך חזק עד שהם הופכים לגוף אחד הוא מן הסתם סופר קלישאתי. באיזשהו שלב לקראת גיל שלושים הבנתי שאני בן אדם קלישאתי, ואני לא נלחמת בזה יותר. זה מניע אותי תמיד. וזה הכי חשוב, מבחינתי, להיות קשובה לעצמי. פניתי אז לגל חמו ואמרתי לו, ׳בוא נעשה משהו שלנו, והוא צלם ועורך מקצועי, וסופר מפוקס. תהליך העבודה איתו היה הדבר הכי זורם שהיה לי בחיים, כי באמת עשינו את זה יחד, מהרגע שהוצאתי את הרעיון וקיבלתי אישור מרותם. גל היה לגמרי חמישים אחוז בסיפור הזה. 

זו הייתה וואחד הפקה, בשיתוף פעולה מלא עם גל חמוהכיוון היה וידאו דאנס. בפן העיצובי באמת לא ידענו איך לייצר את הגוף המאוחד, שהופך לשניים. פניתי למעצבת אופנה בשם דניאל תרז שזכרתי לטובה את פרויקט הגמר שלה בשנקר. היא מייד התגייסה למשימה. במהלך שבוע הצילומים היא שברה את שתי הידיים! זה סיפור אמיתי, אז היא הביאה חבר, מעצב אופנה אמיר שביט שיעזור לה. רק עכשיו אני חושבת על הסימבוליות של זה. 

היא עיצבה ויצרה תלבושת עם רצועות שבהתחלה היו קשורות, כלומר, הם היו קשורים אחד לשני. ובמהלך הקליפ הם נפרמו ונפרדו אחד מהשני. בהמשך הם מנסים לחזור ולהתאחד, יש הפרדה של הצבעוניות שמדגישה את זה. את המחול המלווה בתפקיד האישה בנתה וביצעה הרקדנית והכוראוגרפית עדן מרטינובסקי. היא עם תאורה אדומה, והרקדן גל גורפונג עם תאורה כחולה. יש קטעים שהם עושים כל אחד בנפרד, ואז הם שבים ומתחברים.  ניסיון החיבור וכישלונו (חוסר היכולת לקשור בחזרה את הבגד) היה אמור להיות אלים יותר. פינטזתי שהבגד יקרע ודם יפרוץ מתוך הבד. אבל כל ההפקה, התאורה, אתה יודע, צלם, תקציב, איפור, שיער, תלבושות, לוקיישן, ציוד לצילום ועוד ועוד- זה נפל בסופו של דבר (צוחקת). 

צילום: סילאן דלאל. קולאז׳: עודי סנש
העיצוב של דניאל תרז לתלבושות בקליפ

את חושבת שבניו יורק היית יכולה לגייס תקציב רציני יותר לקליפ?

כן, כי קל יותר לגייס ספונסרים וכי מלכתחילה השיח הוא שונה. עכשיו יש לי ניסיון, אני מראש לא אכנס לעבודה כזאת אם אין תשלום ראוי.

איך מביאים ספונסר?

אגיד לך אחרי שאצליח. אני עובדת על זה. פרויקט חדש בקנה, סופר בחיתולים, שקשור לחנה סנש. היא הייתה אחות של סבא שלי. השם השני שלי זה הגר, שהיה שם הקוד שלה כשיצאה למשימה. אני מאוד קשורה לסיפור, אבל באופן לאו דווקא מקובל, או שמהדהד את המיתוס המקובל. להשיג לעבודה כזו ספונסר יהיה מסובך. אני לא אייצר משהו שיהיה לטעמם של יהודי התפוצות.

על מי היא ביקורתית?

אני לא מתכוונת להציג את חנה סנש באור ה״רגיל״. כישראלים למדנו צד אחד של הסיפור ההרואי. המחשבה שלי היא לפרק את המיתוס להציג את החיבור שלי אליה גם כאישה, גם כישראלית, גם כיהודייה, וגם כבתו של אחיינה, כעודי הגר סנש. אני רוצה לפרק את המיתוס. היומן האישי שכתבה מעיד על קשיים שמעולם לא ניתן להם די ביטוי, לבת האדם שהיא הייתה, לאמנית המיוסרת שהיא הייתה, לחשיבה האנרכיסטית אפילו שהיתה לה ושניתן לה ביטוי רק ברמז, לכל אלה אני לא יודעת אם אצליח למצוא מימון שלא לדבר על קהל, אבל אני אנסה, משום שמעבר לאמירה האישית שלי כאן אני מאמינה שבסיפור של חנה, בדיכוטומיה הזאת שבין האישי ללאומי, בין המיתוס לאישי, לסיפורה של נערה מיוחדת ואמיצה אבל בת אדם לכל דבר- יש מסר חשוב וחינוכי, שאני מבקשת להעצים.  ומי שחשיבה לא מיינסטרימית לא מפחידה אותו יבין זאת אם יעניק לי את ההזדמנות לראות את הדברים כפי שאני רואה אותם, וכפי שלמדתי לראות אותם במהלך חיי כבת למשפחת סנש.

יש אנשים שלא צריכים הרבה כדי ליצור. אני יושבת מולך, אומרת לך שעשיתי פרויקט סופר שאפתני לרותם אור, ועדיין מדברת על מה היה חסר. תקציב. הדברים שלי הם חיים בעולם של גדול, של משלב, באמת לשלב בין עולמות, בין טכניקות, ובשביל דברים כאלה צריך תקציב. אי אפשר לעשות את זה בלי.

Gallery photography by The Photograph Studio, The Metropolitan Museum of Art

בגודל ההפקות של אלכסנדר מקווין?

בדיוק. כשהייתי בניו יורק בפעם האחרונה לפני שמונה שנים, התערוכה, הרטרוספקטיבה על עבודותיו שהוצגה אז במטרופוליטן, היוותה  עבורי צומת. עמדתי שם וצפיתי בעבודות שלו, בהפקה כולה, ופרצתי בבכי מטורף. אז עוד לא הבנתי מה קורה לי. זה היה מבלבל, ומאתגר ומרגש. זו אחת הסיבות שחזרתי לפה. 

איזה כיף לך. אז באמת, אפרופו אלכסנדר מקווין וגרנדיוזיות, פשוט התחבר לדברים שאמרת. איזה עוד השראות יש לך בשנה האחרונה?

קוראת שירה, תמיד אני קוראת שירה.

את מי את אוהבת?

בוקובסקי, אמילי דיקנסון, יש לי את כל הכרכים של יהודה עמיחי, בארץ. לא הבאתי איתי ספרים. אבל אני כבר לא קוראת כל כך הרבה, כמו בנעוריי. לצערי. זמן, אתה יודע…

השראות שלי לעבודות ופרוייקטים ושתפ״ים מגיעות דרך הסושיאל מדיה. שני חשבונות בעיקר:

@another___kind החשבון של James Chester, ו-@oneofa___kind של Gregory Chester.

התהליך הוא כזה: בגלילה אתה גולל, גולל, גולל, אופנה, אופנה, דברים יפים, נצנצים, עקבים, יש, איזה כיף. ואז פתאום מגיע רגע של עצירה, נתקעת, שומרת לי בתיקייה, וזה יחזור אלי בסיבוב באיזושהו פרוייקט או עבודה עתידית בשילוב נבירה קדחתנית באתרים שונים כדי לדייק ברפרנסים ובבניית העולם הויזואלי לפי התקופות וההשפעות הרלוונטיות שלהן.

איזה מוזיקה הכי כיף לך לעבוד איתה בחודש האחרון?

פופ מהניינטיז. RNB. אבל מה שהכי גורם לי ליצור ברמת השנייה ולהתחבר למקומות היותר רגשיים זה נניח חוזה גונזלסאינדי עצוב עצוב עצוב. אני אוהבת את מה שגורם לי לבכות, זה טוב. 

מעניין, שלושה מקומות שאת מאוד אוהבת בניו יורק?

חנות יד שניה ווינטג׳ מחוסרת כל מודעות עצמית, אל תתנו לשלט בחוץ להטעות אתכם, מצאתי שם חולצה של Missoni ב$3:
Domsey Express
431 Broadway, Brooklyn, NY 11211
(718) 384-6000

הלונה פארק

הבר/מועדון החביב עליי. המוזיקה חביבה עד מעולה, תלוי ביום, הקהל לבוש מדהים. מבחינתי שם נולדים ומתים טרנדים אופנתיים

בימוי: עודי סנש צילום: Danna Wexler

איפה אפשר למצוא את עודי סנש?
ממש כאן:

עוד כתבות מעניינות

untold

האסון בונציה והביאנלה

אחרי המבול: השיטפון בונציה הוא תמרור אזהרה גדול יותר מהתערוכות בביאנלה. הוא מדגיש את נקודות התורפה של הביאנלה הנוכחית, שעל אף היותה חזקה, רלוונטית מאד ומקורית, נותרת מצבה אילמת לשינוי שהאנושות היתה צריכה, ונראה שלא תשיג בעזרת תערוכות כאלה.

קרא עוד »
untold

מה עושים החודש? דצמבר 2019

לא יאומן, 2019 אוטוטו מסתיימת. זה הזמן להרהר קצת על השנה שחלפה לה ולהבין מה הספקנו, איך גדלנו, מה למדנו ואילו פרוייקטים אנחנו עדיין חולמים לפתח ולעצב בעתיד. אז קדימה, תתחילו את רשימת ה-״ניו יירס רזולושנז״ שלכם, ועל הדרך בקרו בכמה מהאירועים המומלצים אצלנו, שיתנו לכם השראה והכוונה לקראת 2020. ושיהיה חנוכריסמס שמח!

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: ,