קטגוריה: untold

לירון אשכנזי מפסלת עולמות

לירון אשכנזי

לירון אשכנזי מפסלת עולמות

רגע אחרי הצבא, לירון אשכנזי הכינה תיק עבודות מושקע, שלחה ל-School of Visual Art בניו־יורק והתקבלה. כאן במגזין ולראשונה בעברית, המסע המטאורי שלה מהלימודים, התובנות בדרך, העבודה בסטודיו של סגמייסטר & וולש ועד החומרים המרתקים שהיא מפרקת ומרכיבה בהווה.

לירון אשכנזי - Liron Ashkenazi
לירון אשכנזי
לירון אשכנזי
לירון אשכנזי

נצא מנקודת הנחה שהקוראים של המגזין לא מכירים אותך כלל (כי אין אף מידע עלייך בעברית). ספרי על עצמך בכמה מילים.

״אז שמי לירון, נולדתי בארץ באזור המרכז וגדלתי בשרון בישוב נעים ופסטורלי. הילדות שלי הייתה סופר רגילה ונעימה בשנות ה־90 וה־2000. התחלתי להתעסק בעולם הויזואלי בגיל 14 מסיבה לא ברורה. פשוט גיליתי שאפשר לערוך תמונות ולייצר גרפיקה בכל מיני תוכנות (כגון, Paint Shop Pro דאז, פוטושופ, ואילוסטרייטור). היה לי בלוג די מגוון בישראבלוג שבו הייתי מפרסמת שירים, כתבים ויצירות. לעולם העיצוב התגלגלתי דרך שירותי בצבא ביחידת ההסרטה בתור מעצבת גרפית ואחרי זה עסקתי בעיצוב למסך (Motion Graphics בלעז – ט.ס.ו). מיד אחרי זה החלטתי שאני נוסעת ללמוד בניו־יורק עיצוב ב-School of Visual Arts״.

עוד!

״בלימודים שמתי לעצמי מטרה די ברורה, להיות הכי טובה. זה בעצם הפעם הראשונה שהחלטתי כזה דבר בחיי. בכל תקופת בית הספר בארץ הייתה לי הפרעת קשב וריכוז לא מאובחנת, ורוב הזמן ממש התקשתי. מצאתי את עצמי בעיקר מציירת וכותבת שטויות לעצמי ופחות מקשיבה בכיתה. איכשהו את רוב התיכון נדמה לי שביליתי על הדשא, תפסתי את עצמי בידיים בכיתה י״ב והשלמתי את הבגרות. ההורים ממש ממש עזרו לי בזה, תמכו ודחפו, ולא נתנו לי לוותר. (זה כל כך חשוב שהמשפחה תומכת בך להמשיך במקצוע הזה, לא לקחתי את זה כמובן מאליו, אני אכיר להם תודה על זה כל חיי.

בכל אופן, לנסוע לניו־יורק ולשלם סכום כסף לא מבוטל על לימודי עיצוב דחפו אותי לעשות החלטה ולעמוד בה. כמובן שההורים עזרו, גם נפשית וגם כלכלית, אז גם היה בזה משהו של לא לאכזב אותם. וכך היה, קרעתי את התחת והצלחתי מאוד, גם בציונים (שזה הרבה פחות חשוב) אבל גם בלהרשים את המורים, שזו בעצם הייתה המטרה. הם האנשים הכי מוצלחים פה בתעשייה בניו־יורק.

את הקשר הכי חשוב שלי מבית הספר יצרתי עם ג׳סיקה וולש, שהייתה לא רק דמות להערצה מבחינה מקצועית, אלא גם בתור מנטורית שלי מבחינה אישית, משם נדמה לי שהסיפור לקח תפנית מעניינת כשהיא הציעה לי להתמחות אצלה תוך כדי הלימודים בשנה הרביעית, ואני בתמורה אמרתי לה שאעשה זאת אם היא היה המנחה שלי לתזה (פרויקט גמר – ט.ס.ו) שיכללו פגישות שבועיות ופרויקט אישי. הפרויקט הזה, לצערי מעולם לא יצא לפועל כפי שתיכננתי, ועסק כולו ב Creative Block״.

למה הוא לא יצא לפועל?

“נוצרה בעיה, ברגע שהתחלתי לעבוד במשרה כמעט מלאה אצל ג׳סיקה וולש תוך כדי הלימודים ולנסות למצוא זמן לעשייה קריאייטיבית מהצד זה פשוט לא עבד. המחסום נשאר ולא עבר, לא משנה מה עשיתי. היא הבינה ותמכה בי והמשכנו בעצם את הדיונים לשיחות שבועיות ויצירה, אבל בסוף לא הרגשתי שהפרוייקט היה עגול וחזק מספיק. הודעתי לה שאני מפסיקה.

באיזשהו מקום אני מרגישה שפרוייקט הגמר שלי היה לעבוד בסטודיו שנה שלמה, למדתי כל כך הרבה, ועבדתי איתה כל כך מקרוב שלמתי להכיר אותה כל כך מקרוב שזה היה מספיק, וזה שחרר את המחסום הקריאייטיבי. ברגע שעזבתי את הסטודיו,  אני ובעלי החלטנו לפתוח משהו קטן משלנו, ואז הרגשתי הכי קריאייטיבית שהייתי בחיי״.

צריך הרבה אומץ כדי לגשת למבחנים ל-SVA, יכולה לספר על תהליך הקבלה, מהרגע שהחלטת ללמוד שם?
“התהליך היה פשוט יותר ממה שחושבים למען האמת. הכל אונליין, הכל דיי ברור, ולא היו ממש מבחנים, פשוט הייתי צריכה להגיש פורטפוליו (אונליין) של 5 או 6 פרוייקטים נבחרים. מבחן ה-TOFEL היה מאוד קל, משום שכתבתי המון שנים לא הייתה לי בעיה לכתוב את החיבור ולספר על עצמי. את התהליך עשיתי לפני יותר מ־6 שנים ולכן יכול להיות שמשהו השתנה מאז. אני חושבת שיש בזה משהו שצריך אומץ, אבל זה לא בגלל שזה קשה, אלא בגלל שזה לא מוכר וזה דורש לקחת החלטה גורלית, אבל האמת היא שזו ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיי (אולי בעצם אחרי להתחיל עם בעלי כיום ב-myspace בגיל 16)”.
מה למדת במהלך התואר שנשאר איתך עד היום? מה היה לך פחות מעניין?
״באופן מוזר אחד הקורסים שנשארו איתי היה מבוא למדעים, מתמטיקה ואסטרונומיה, משהו שלא היה לי שום ידע מיוחד עליו לפני ואיכשהו המורה ב-12 שיעורים הצליחה לרתק את כולנו וללמד אותנו על העולם דברים שאף פעם לא התחברו אצלי לפני וממש לא עניינו אותי. אני חושבת שבעבודה שלי היום, חקר של חומרים וטקסטורות טבעיות וגולמיות, משחקים של אור וטקטיליות, יש המון משם, וזה משהו שמעסיק אותי רבות עד היום. נהייתי עסוקה מאוד בהיסטוריה שלנו כיצורים. ובהיסטוריה של העולם כחומר. האמת שהיה איזה שיעור של ההיסטוריה של אנימציה שמאוד התרגשתי לגביו והמורה היה נורא משעמם. הוא העביר אותו בצורה נוראית. אני מעריצה שרופה של סרטי דיסני לדורותיהם ומייאזאקי, ואיכשהו חשבתי שהכל יתחבר לי ואלמד המון על התהליך שהסרטים האלה עברו משנות ה-20 אבל זה לא קרה. באסה״.

תכף נחזור לעניין החומרים. מה השיעור הכי חשוב שלמדת מג׳סיקה וולש ומהעבודה בסטודיו שלהם?

״למדתי שאין גבול לקריאייטיביות כשאתה נמצא ליד אנשים כאלה, שהם כל פעם מפתיעים אותך מחדש בדרך המחשבה שלהם. עוד למדתי שאף אחד לא מקבל שום דבר בחינם, ועם כמה שהם מפורסמים, הם קורעים את התחת כל יום בעבודה, Jessica is the harderst working person I’ve ever met!
הם הגיעו לאן שהם הגיעו בעבודה קשה וזה מדהים לראות אותם קוצרים את הפירות״.

מה הבנת שם על התנהלות מול לקוח ועל תהליך עבודה בעיצוב?
״אני חושבת שכל מקום הוא ממש שונה. משמע, שמה שלמדתי שם, לאו דווקא הדרך הכי נכונה להתנהל מול לקוח, זו הדרך הנכונה בשבילם, אבל היום כשאני מתנהלת מול הלקוחות שלי אני עושה את זה אחרת, אני פשוט לא חושבת שיש דרך אחת להתנהל מול לקוח, הם גם מגיעים ממקום שיש להם המון ״סיי״, כי מגיעים אליהם בגלל שהם כל כך ידועים בתחומם, לכן לכל מעצב אחר לאו דווקא יש יכול להתנהל מול לקוחות כפי שהם מתהלים, מגבוה מאוד. אף אחד לא יכול להיות בדיוק הם, זה למה הם כל כך מרתקים. ולגבי תהליך העבודה, גם למדתי שלכל לקוח יהיה תהליך עבודה מעט שונה – אין ממש אפעם דרך אחת. הם מאוד מאוד ממוקדים בקונספטים, ותמיד מתחילים את העבודה משם, ולא מהויז׳ואל, אני חושבת שזה מדהים ולקחתי המון מזה לתהליך שלי״.
Ladies, Wine & Design; Design Director: Liron Ashkenazi, at Sagmeister & Walsh
The Artery (design: Liron Ashkenazi)
The Artery (עיצוב: לירון אשכנזי)

ספרי קצת על The Artery שאת עובדת בו בימים אלו. מה גרם לך לצאת לעצמאות אחרי שנים כשכירה? איך מגייסים צוות טוב, ומה הכי מפחיד בדבר הזה?

״אז זהו, שלא הייתי ממש שכירה שנים. הייתי שכירה פחות משנה אחרי הצבא לפני הלימודים ומהר מאוד עברתי לפרילאנס (מושן גרפיקס) זה איפשר לי לחסוך הרבה כסף למימון הלימודים. ובעצם אחרי זה תוך כדי הלימודים הייתי מגיעה לארץ ועובדת כפרילאנסרית כל חופש כדי לממן את השנה הבאה, הקצב היה מטורף וזה לא היה קל. הסטודיו הקטן שאני ובעלי החלטנו לפתוח אחרי הלימודים הוא לא The Artery אלא Times Two Studio שזה היה בעצם מיני־סטודיו לווב (אתרים אקספרמנטלים ושונים) והוא בעצם ״נסגר״ ברגע שהארטרי שכרו אותנו לפתוח סטודיו לעיצוב בתוכם. אז כיום אנחנו מנהלים את הסטודיו אבל הוא תחת חברה קריאייטיבית גדולה יותר שעוסקת לא רק בעיצוב אלא גם ב-VFX ו-Production ו-Experiental Work – אנחנו בעצם עובדים ביחד כל המחלקות על המון סוגים של פרויקטים – והסטודיו אחראי על כל העיצוב בכל התחומים וגם לוקח פרויקטים משלו בתחום המושן גרפיקס והמיתוג. הרבה אנשים מתבלבלים וחושבים שהארטרי זה הסטודיו שאז אני וגל פתחנו, אבל החברה והרעיון לשלב אותנו לתוך הארטרי היא בעצם פרי יצירתו של ויקו שהרבני.

גיוס הצוות זו עבודה שאתה באמת לומד על הדרך, וזה תהליך מדהים! לאט לאט אנחנו אוספים לנו את הטאלנטים שאנחנו מרגישים שהופכים אותנו לשלמים יותר. אנחנו אף פעם לא באמת מחפשים אנשים שהם בדיוק כמונו, שחושבים כמונו או שיוצרים כמונו. הרעיון הוא להביא מגוון ולראות מה קורה, מה יקרה. בינתיים זה עובד מדהים. אני אוהבת ללמוד מהאנשים שלי ואני אוהבת לראות שהם לומדים ממני, יש המון פירגון וחברות ואני נהנית לבלות איתם גם זמן מחוץ לסטודיו, שזה תמיד כיף.

בגלל שהסטודיו גדל תחת המטריה של The Artery הצעד הזה לא היה כל כך מפחיד. כשאני וגל רק התחלנו לקחת פרויקטים של ווב ל-Times Two (הסטודיו העצמאי – ט.ס.ו) היינו ממש ממש בחיתולים. אני השניה סיימתי את התואר בעיצוב והוא השניה סיים את התואר בפילוסופיה ומדעי המחשב. את הפורטפוליו שלנו היינו צריכים לבנות מחדש ביחד ולאורך כמה שבועות ממש לא ידענו איך בכלל נקבל את הפרויקט הראשון, וזה בהחלט היה מפחיד!

ואז, החלטנו לעשות פרויקטים שבא לנו ולראות לאן זה יתגלגל – הצענו לחברה טובה לבנות לה אתר ומשם זה היה היסטוריה, שני אתרים בחוץ וכבר הגענו לארטרי כדי לדבר על אתר חדש בשבילם ונשארנו. בנינו להם את האתר מתוך החברה במקום מבחוץ, ויצאנו למסע של להרים סטודיו לעיצוב מחברה שהייתה כבר ידועה בתחומה בתור בית פוסט פרודקשן. היה חשש שהעיצוב יהיה משני לטכניקה ולקראפט של ה-VFX – אבל התמיכה בנו מהמקום ומ-ויקו הייתה באמת שאין כמותה”.

The Artery (design: Liron Ashkenazi)
The Artery (עיצוב: לירון אשכנזי)

אני רוצה שנחזור רגע לעניין החומרים. ראיתי הרבה רינדורים מרתקים באינסטגרם ובאתר, ותהיתי אם יוצא לך להתנסות בחומרים פיזיים לפני שאת מתחילה למדל בתלת־מימד? או שאת ישר ניגשת למחשב?

“אני בטוחה שאם היה לי יותר חלל להתעסק בו עם חומרים זה היה קורה! אבל לצערי דירות בניו־יורק זה מקום בלי הרבה חלל ולכן את רוב המחשב אני עושה בהתבוננות בספרים ורפרנסים אונליין ואת העבודה הפיזית על המחשב. זה תמיד מתחיל מאיזה רעיון או קונספט מאוד רחב. לדוגמא, ״מגע״ או ״שחור״ ואז אני מפרקת את זה בראש לגורמים ומרכיבה מחדש בקומפוזיציה שהיא לא רק מנסה (!) להראות טוב ויזואלית, אלא שיש בה גם איזה uncanniness.
אני זוכרת שגל, בעלי, סיפר לי על המילה הזאת במהלך הלימודים והיא עדיין מרתקת אותי – מזה באמת uncanny. שזה בעצם יותר הרגשה ממשהו פיזי אמיתי, אבל המטרה שלי בעבודה שלי זה לגעת בזה איכשהו, שיהיה שם איזה רגש.כשיוצא לי סתם לרנדר משהו שנראה נחמד בזמן שאני עושה איזה סטאדי על חומרים אני מתבאסת אם אין בזה איזה עומק (והרבה פעמים יוצא שאין, אם אני ממהרת, או באמת רק צריכה לייצר איזה חומר ספציפי) אז זה לא אותו דבר בשבילי. אני חושבת שלייצר יופי זה לא קשה אבל לייצר קונטנט יפה זה כן, ואני שואפת לשם. מקווה שאתקדם עם זה יותר מהר ממה שאני מרגישה שאני מתקדמת עכשיו”.

איזה חומר גילית לאחרונה ונהנית ליצור איתו?

״זה פחות חומר אחד ויותר הרעיון של שילוב חומרים בצורה מוזרה. זכוכית עם אבן לדוגמא. יש שם איזה ניגוד מעניין. גם חומר שהוא אטום מאוד עם חומר שהוא שקוף (חלקית או במלואו), וגם חומר עדין עם חומר גס כמו אבן (שחורה במקרה הזה)״.

יש לך זמן לפרויקטי צד שלא תלויים בלקוח?

״אין לי באמת זמן לפרוייקטים צדדים כרגע. הסטודיו באמת לוקח את כל הזמן שלי ואיכשהו בזמני הפנוי אני מעדיפה לקרוא ולהיות בבית ובטבע כמה שיותר, לנוח ולתת לראש לנוח, זה סופר חשוב לאיך שאני חושבת, כשאני מרגישה ״שרופה״ אני לא טובה כמו שאני יכולה להיות, אז למדתי לשמור על עצמי ולתת לעצמי ולראש שלי לנוח בלי להעמיס לחץ מיותר.
כשצריך לעשות איזה משהו חשוב מהצד, כמו האנימציית רזומה הקטנה שעשיתי שנה שעברה לכנס של  SVA אז הייתי צריכה למצוא זמן בסופ״ש כדי לכתוב את זה לעצב ואז לאנמץ. זה היה כמה סופ״שים ברצף ואחרי זה הרגשתי עייפה, אבל זה היה שווה את זה, אז אני מקווה שאוכל ליצור יותר מהצד בעתיד״.

לירון אשכנזי - Liron Ashkenazi
לירון אשכנזי

מה נותן לך השראה? מוזיקה, תרבות, מקומות.

״אני מאוד מאוד אוהבת מוזיקה ומאוד אוהבת סרטים ואומנות, אבל בפועל מה שהכי נותן לי השראה זה העולם הפיזי, אנשים, רעיונות, לדבר, להסתכל ממש ממש מקרוב על משהו, להסתכל ממש ממש מרחוק, לשנות פרספקטיבה, להפוך, להתבונן ארוכות והכי חשוב להקשיב.

כפי שאמרתי Hayao Miyazaki הוא דמות סופר חשובה בחיי, מוזיקה קלאסית ומוזיקה אלקטרונית מלווה אותי כל יום, ופודקאסטים של היסטוריה ועסקים זה ה-דבר:
History on fire, Business wars, The Podcast history of our world, Work life

מבחינת אומנות, האומנים הסוריאליסטים הם אלו שאני מסתכלת עליהם לרוב, ולא רק כקונספטים. הטכניקה של מגריט ודאלי מאוד מעניינת בעיני. מבחינת הצבעים, המינימליסטיות והחוסר במינימליסטיות עושה לי נעים. אחד הדברים שהכי התבוננתי בהם כשרק התחלתי עם התלת־מימד זה James Turrell, ואני חושבת שלמדתי הכי הרבה ממנו על אור ותאורה, אז אני חבה לו הרבה״.

מבחינת פרויקטים, מה החלום?

״החלום הוא להמשיך לעשות עבודה מגוונת, שלעולם לא אצטרך לעשות את אותו דבר שוב ושוב ושוב, שלא אפול לאיזה נישה והסטודיו ייפול איתי ונעשה רק עבודה בסגנון אחד. החלום הוא לעשות הכל מהכל כל הזמן, זה מה שעושה אותי מאושרת.

בפועל הייתי רוצה לעשות יותר פרינט, אני באמת לא חושבת שהפרינט מת או ימות או צריך למות, אני חושבת שיש לו קהל ואני מאוד מאוד אוהבת לראות את העבודות שלי ושלנו מודפסות, אין יותר כיף מדף חם ונטול עץ (uncoated) שיוצא ממדפסת״.

נשמע מעולה. טיפ לסיום?
“תטרפו את העולם ואל תפחדו לבקש בדיוק מה שאתם רוצים. מי שלא מבקש – בדרך כלל לא מקבל”.
לירון אשכנזי
עיצוב: לירון אשכנזי

יש פה ממתקים רציניים

Mixtapes

Mixtape – ANAT GUTBERG

חדשה דנדשה, יצאה מדלתות בצלאל, ענת גוטברג מעצבת מוכשרת עם משיכה חזקה לדימויים שזזים ומוזיקה. ענת, בחרה לנו מוזיקה רגועה ללילות ארוכים ומהנים ולרכיבות אופניים

קרא עוד »
Mixtapes

Mixtape – YONIL

כולם מכירים כבר את הטעם הויזואלי של Yonil ואת המרצ׳נדייז שהוא מוכר, אבל רגע, אתם מכירים את הטעם המוזיקלי שלו? אם עוד לא, היום יש לכם

קרא עוד »
untold

אל תדליקו לו נר – להב הלוי

תאמינו ללהב הלוי כשהוא אומר לכם שהוא מצליח להישאר אופטימי. אחד המעצבים הבודדים שעוסקים במחאה, חוזה ונלחם בתופעות מדאיגות בחברה הישראלית, והוא כאן כדי להישאר ולהבעיר את השדה. לכתבה הבאה כדאי להכין ספל תה מהביל ומוזיקה מרגיעה, כי אין לדעת איך תצאו ממנה.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: , , , , ,

אל תדליקו לו נר – להב הלוי

אל תדליקו לו נר – להב הלוי

תאמינו ללהב הלוי כשהוא אומר לכם שהוא מצליח להישאר אופטימי. אחד המעצבים הבודדים שעוסקים במחאה, חוזה ונלחם בתופעות מדאיגות בחברה הישראלית, והוא כאן כדי להישאר ולהבעיר את השדה. לכתבה הבאה כדאי להכין ספל תה מהביל ומוזיקה מרגיעה, כי אין לדעת איך תצאו ממנה.

השם שלך ריחף במסדרונות ויצו כשם נרדף למחאה ישראלית לא מתחנפת. נחת חייזר עכשיו ממאדים, מה היו מספרים לו על להב הלוי?

זה הכל ידוע – אני מעצב גרפי. בתוך ההגדרה הזו אני עושה כל מה שאני יכול כדי להפוך את הסביבה שאנחנו חיים בה לטובה יותר, לפי תפיסתי. בספר למבוגרים של אריך קסטנר, שנקרא ״פביאן״ שתורגם לעברית לראשונה ב-1930, המקצוע של האדם ש״צייר״ את העטיפות של קופסאות במפעל סיגריות,  הוא ״גרפיקן״, המילה מעצב עוד לא היתה בעברית כנראה. ממש כמו שהסטודיו שלי ברחוב הרצל נקרא בית המעליה, כי היתה בו מעלית כבר מ-1925, אבל לא עדיין היתה המילה מעלית. אני אוהב את המילה הזו ״גרפיקן״. זה מה שאני.

קראתי באחד הראיונות שקיימו איתך בתחילת האינתיפאדה הראשונה (87) שהתחלת את הלימודים בבצלאל ופיספסת חודש שיעורים עם טרטקובר בגלל מילואים. ספר לנו קצת על המקרה, ועל התובנות שרכשת מאז. אלו הם היו הצעדים הראשונים שלך במחאה ועיצוב למחאה נכון?

האמת שבבית חינכו אותי לראות את הדברים בחיים כמו שהם צריכים להיות, את העוולות. אז אפשר להגיד שהייתי בענייני מחאה כבר לפני, אבל לבצלאל הגעתי באוקטובר 87, וחודשיים אחר כך התחילה האינתיפאדה הראשונה, ושם התחיל הבלאגן, למרות שבראייה לאחור האינתיפאדה ההיא היתה די צמחונית ביחס למה שקורה היום.

אז אירגנו הפגנה ברחבת המשביר בירושלים, כ-200 סטודנטים מבצלאל, חבושים במסכות שקופות כאלה עם פנים של נערה צעירה, תחת הסיסמא ״לא לאבד צלם אנוש״, אבל אז פעילי כהנא התחילו לזרוק עלינו סיגריות בוערות וכמה שוטרים איבדו צלם אנוש, ומפה לשם אנחנו, כחמישה עשר סטודנטים שקטים ונחמדים מבצלאל ואולי מורה אחד, העברנו לילה בתא המעצר במגרש הרוסים.

אחר כך היה טרטה, שבאמת למדתי ממנו את כל מה שאני יודע בערך. גם במובן של אסתטיקה, לא רק במובן הישיר של מחאה שכולם חושבים מניחים לגביו. וחוץ ממנו גם דב בלר, שנפטר לפני חודשים אחדים ושהיה המורה שלי להדפס. הוא לימד אותי לא לעשות מחאה בשביל שהחברים והמשפחה יגידו לך כל הכבוד וכמה אתה מבריק, אלא לוודא שהיא תפעל בעולם, במקום שהיא נוצרה בשבילו. סטיקרים, כרזות, לא חשוב מה – העיקר שזה יהיה ברחוב.

איך מערכת היחסים שלך היום עם טרטקובר כמעט 30 שנה אחרי? שברתם דיסטנס ונהייתם קולגות?

טרטה נשאר המאסטר שלי ונהיינו גם חברים לאורך השנים. אני יכול לומר שזה הוא שדחף אותי למה שאני עכשיו. בזכותו שלחתי עבודות ופוסטרים לתערוכות ותחרויות. פה ושם הוא ממש כעס על העצלנות שלי. ״למה אתה לא שולח לביאנלה בוורשה את העבודות שלך?״.

פעם אחת עניתי לו, בלאו הכי אני לא אהיה אתה אף פעם״, אז הוא ענה לי: ״כמה שנים יש בינינו?״

״עשרים״ עניתי, ״כמה פוסטרים אתה עושה בשנה?״ הוא המשיך, ״בערך עשרה״ עניתי לו. ״אז עוד 20 שנה יהיו לך עוד 200 פוסטרים? הנה נהיית אני.״ מאז אני שולח ומוזמן ומציג.

מעבר לזה לאחרונה הצגנו שנינו באותה תערוכה, ולא התאפשר לו להגיע אז כמובן ששלחתי לו תמונות של מה הדברים שהוא הציג. לא מזמן אפילו שמתי לו על הוול בפייסבוק את העטיפה לתקליט של חווה אלברשטיין שצייר (אני אוהב את המילה הזאת).

בדור הצעיר של המעצבים (בני ה-20 וה-30), האם יש מעצבים מחאתיים ישראלים שתפסו לך את העין?

האם קופץ לי שם של מישהו שעשה משהו גרפי בולט נגד (או בעד) משהו בזמן האחרון? אני צריך לחשוב על שמות, כרגע לא עולה לי דבר. אבל העניין הוא לא להיות מעצב שעושה מחאה, אלא שהדברים יהיו חלק ממך והעיצוב רק ישמש ככלי לביטוי במסגרת מה שאתה בלאו הכי. כל אחד אמור מה שביכולתו – לעצב פוסטר אם הוא מעצב, לממן הדפסה או הפצה שלו אם הוא בעל אמצעים, או להושיט עזרה רפואית אם הוא רופא. יש לי חבר שהוא טוב בכסף (בניגוד אלי למשל) ובזכות זה שהוא טוב בכסף, הדפסנו ופרסמנו והפצנו כרזות שלי יותר מפעם אחת, כשאמרתי לו תודה בפעם העשירית – כי הרי אנחנו אסירי תודה לכל מי שנותן לנו כסף – הוא סוג של כעס ואמר לי שאין צורך להודות לו, כי שנינו נלחמים באותה מטרה, כל אחד עושה את זה בדרך שהוא טוב בה. זה לא מעניין אם עיצבת פוסטר כזה אחר, מעניין אם אתה הולך ועושה איתו משהו – עומד בהפגנות, מפזר, מביע מחאה באופן אקטיבי.  הרי לייצר פוסטר זה עניין של כלום, כדאי מאוד שזה יבער לך וייצא ממך החוצה, אל המרחב.

אנחנו רואים פחות ופחות פרויקטי גמר בשנים האחרונות העוסקים במחאה. דווקא במקום האחרון שבו מעצב יכול לעשות כרצונו בלי לקוח, יש פחד מסוים לגעת בנושא. מהניסיון שלך באקדמיות, למה זה קורה?

נכון, אני מסכים איתך לגמרי. מוסדות אקדמאים נותנים פחות ופחות מקום, או דגש, ללוקאלי, מסמנים לסטודנטים שזה פחות חשוב, וזה מוזר בעיני ביחס לזה שעיצוב גרפי זה התחום היחיד שאי אפשר לייבא מאיטליה או מדנמרק או מעלי אקספרס, בגלל השפה העברית. הרי כל דבר, החל בהזמנה לבר מצווה של אחיין ועד לקטלוג במוזיאון ישראל, דורש מישהו שיודע לעצב בעברית, ואילו בשביל כסא ברצלונה של לה קורבוזייה או איזה פלסטיק של פיליפ סטארק צריך בסך הכל רישיון יבוא והרבה כסף. ויצו חיפה, למשל, מה שאני אוהב זה שנותנים מקום ללוקאלי, המוניציפאלי, העירוני, ורואים את זה בפרויקטים. אבל לדעתי, וכבר אמרתי את זה, אני חושב שיש איזה פחד מעיסוק בנושאים שמושכים אש, והכל הרי נהיה אש בארץ הזאת עוד לפני העפיפונים מרצועת עזה.

לבצלאל, למשל,  הגיעה המשטרה פעמיים או שלושה בשנים האחרונות, חלק מהן בגלל קורס שאני מעביר. היה המקרה הזה – לא אצלי –  של הסטודנטית שעשתה הכרזה עם רבין, חבל תליה, ביבי, אוסף של דברים, שעשו סערה וקראו לחקור את ההסתה וכמובן ההתלהמות של שרת התרבות, מירי רגב. מישהו מהאקדמיה היה צריך לעמוד מיד כשכל הרעש הזה התחיל ולומר – כבוד שרת התרבות אל תבלבלי לנו בשכל ואל תעשי סתם רעש. מספיק ודי! זה בגבולות האקדמיה ואין לנו צורך בהתערבות שלך. לגבי עניין ההסתה, זה פשוט עיוות לא נכון של המשמעות של ביקורת והסתה. אנחנו מוחים על מה שקורה פה, אנחנו מביעים דעה על הכיבוש, על הרג פלסטינים על הגדר, על הרעב והמצוקה, על הגזענות כלפי אתיופים, על גירוש הפליטים על מכירת אוצרות הטבע של כולנו לאיזה אוליגרך, על השחיתות והסיאוב, לא חסר על מה. אם יש לי ביקורת על ראש הממשלה זו ביקורת ולא הסתה, גם אם היא ביקורת מאוד מושחזת וחדה (ואני ממש מקווה שהיא כזו). יותר סביר שאם ראש הממשלה יתפנה להגיד שלהב הלוי בעייתי, זה כבר יהיה יותר בגדר הסתה, בהינתן בקהל ההולכים אחריו.

להיות הסטודנט או הסטודנטים הפלסטיניים שכותבים את שמות ההרוגים הפלסטיניים כאקט מחאה, אני לא מקנא בהם. שימשתי ״קבוצת תמיכה״ לכמה סטודנטיות וסטודנטים ערבים בבצלאל במהלך השנה החולפת, מישהו שהם יכלו להיכנס ולדבר איתו. אמרתי להם שזו פעם ראשונה שאני מרגיש שזה הרבה נוח, או קל, להיות יהודי. לא מקנא בהם, בסך הכל היו רוצים ללכת לזארה לדפוק קניות כמו כל החברים היהודים שלהם, לקפוץ לברצלונה או למילאנו, ויש להם את כל המציאות הזו על הראש, שנדמה לכולנו שאם את מבית לחם את כנראה לוחמת חופשת שמאלנית רדיקלית, ולא נערה בת עשרים או עשרים וחמש כמו כל החברים והחברות שלך לכיתה.

– אתה פעיל זכויות אדם, פעיל פוליטי ועושה המון פרו בונו עבור עמותות וארגונים, איך אתה מצליח לאזן את זה עם הסטודיו שלך blue collar שמאופיין בעבודה עם מסעדות וגופי תרבות?

תראה, אנחנו בסופו של דבר סטודיו מסחרי, שמתמחה בברנדינג ואסטרטגיות שיווק וכמובן קופירייטינג, אנחנו משתדלים לעזור במה שאפשר לגופים פוליטיים או חברתיים, אבל עד גבול מסוים, יש גופים שחושבים שהם צריכים פוסטר, שזה בסדר אבל בפועל הם צריכים אסטרטגיה, למשל – אחרי הרצאה באיזה כנס בתואר השני בשנקר בשנה שעברה, ניגשה אליי מישהי וביקשה ממני לעשות פוסטר עבור הועד להצלת ליפתא (הכפר הציורי ההוא בכניסה לירושלים) למען המאבק נגד בניית שכונת יוקרה ליהודים עשירים (מאוד, מאוד) במקום. אמרתי לה שאין בעיה שאעשה לה פוסטר ברבע שעה, אבל ששום פוסטר לא יציל לה את ליפתא, שמקסימום היא יכולה להדפיס אותו בעותק אחד ולשים במשרד ולהיות שמחה שלהב עשה לה פוסטר. מה כן יעזור? לפי התרבות השלטונית בישראל של העשורים האחרונים, זה ברור שמישהו משלשל לכיס כמה מיליונים בעיסקה כזו – שוחד, גניבות. כלומר צריך לצאת בתפיסה של ״היום קוראים לזה ליפתא, עוד עשר שנים יקראו לזה הולילנד 2״ ולהתחיל ללחפש את המעורבים, אלה שמצביעים בעיריה על הפרויקט, ולרדת לחייהם. אולי, אבל ממש רק אולי, מישהו מהם יתעורר ויחזור להיות בנאדם לרגע וימנע את הפרוייקט.

לבצלאל, למשל,  הגיעה המשטרה פעמיים או שלושה בשנים האחרונות, חלק מהן בגלל קורס שאני מעביר. היה המקרה הזה – לא אצלי –  של הסטודנטית שעשתה הכרזה עם רבין, חבל תליה, ביבי, אוסף של דברים, שעשו סערה.

מי בעיקר קהל הלקוחות שלך, והאם לפעמים העיצוב המחאתי מחלחל לעבודה ׳רגילה׳?

כולם הם לקוחות. ירקן מאילת, זוג חקלאים מגן שורק, הבראסרי, האחים הימן, מוזיאון הטבע, הוצאות ספרים, מסעדות ובתי קפה, אקדמיות. אסטתית, אני לא יודע ולא רוצה להבדיל או לעשות הפרדה בין עיצוב ״מחאתי״ למסחרי. בשני המקרים אני צריך ״למכור״ מותר. לעיתים זו תפיסה רעיונית שלא יפה להרוג ילדים, לעיתים זה לעודד קנייה של במיה הודית (״טעימה מאוד״ זה הסלוגן שלה), לכל אחד ממושאי העיצוב יש את האותנטיות של האסתטיקה שמשרתת את התוצאה הסופית. במשך שנים אני עיצבתי כמעט את כל העבודות שלי בפונט מנדטורי של ינק יונטף, שאליו אני קשור אישית ורגשית וחברית (לינק, לא לפונט), בין לעבודות מסחריות ובין לעבודות מחאה, וזה נראה אחרת בכל קונטקסט, היום קצת הנחתי לו כי כולם כבר עשו איתו כל כך הרבה שאני לא יכול להמשיך גם. מזל שינק עובד בקצב..

בזמנו עברת לניו־יורק. למה? ומה השיעור הכי חשוב שלמדת שם על עיצוב והחיים עצמם?

מסיבה מאוד מאוד פשוטה – ישבתי בתל אביב ורק רציתי לשמוע ג׳אז ולראות אמנות, ויום אחד הבנתי שזה לא סביר להמשיך לשבת פה אם זה מה שאתה רוצה. אז עברתי.בניו יורק נהיה שהייתה לי תעודה של תא העיתונאים הזרים של משטרת ניו יורק, תעודת עיתונאי, בניו יורק זה מאוד חשוב, אתה מאוד מאוד רוצה אחת כזאת, תאמין לי.
מה נשאר לי מזה? איזה עידון ביחס לעיצוב וביחס לסביבה. איזו תובנה על המקום של היחיד בחברה, שקצת חסרה כאן. אני אומר לסטודנטים שלי שהבעייה הישראלית מתחילה עם השכן שמוציא את שקית הזבל שלו לחדר המדרגות ללילה, כדי לזרוק אותה בבוקר שלמחרת, והם מסתכלים עלי כאילו אני זקן נרגן, אבל שם, בדיוק ברמה האישית הזו, מתחילה הפרימה של הסדר החברתי שלנו, של ״כל מה שמחוץ למרחב הפרטי שלי, פרוץ לגמרי ומותר לכל אדם״, שב חצי שעה במגרש החניה של איקאה, תראה לפחות חמש מכוניות, שהחלון נפתח ומתרוקנת לה המאפרה על הרצפה והרכב נוסע. אחר כך זה ליד הכספומט, ובכביש, ובנופש בכנרת ובמועדוני הלילה – ובכיבוש.

לאנשים יש עניין עם קווים אדומים, קודם מציבים אותם, ואז, כשמגיעים לקו אדום שכזה, פשוט מזיזים אותו רחוק יותר.

לאחרונה, השרה מירי רגב לא הכירה בקיומה של הגברת קרן כצנלסון, תוכל להרחיב קצת מה קרה שם? יכול להיות שטעית במיתוג שיצרת להם?

חח. קשה לי להגיד ביחס למירי רגב שאני טעיתי במשהו. יש בעייה עם המיתוג שלה, או יותר נכון, עם המוצר עצמו. זו תופעה אצלה שהיא פותחת את הפה עוד לפני שהיא חושבת, כמו שהיא התהדרה בסרטי טרנטינו ולאחר כמה שאלות נתפסה בקלקלתה, לצאת באמירות שהיא לא שמעה על גברת כצנלסון, הדברים האלה מעידים על הטפשות והיהירות שלה הרבה יותר מאשר על יכולות המיתוג שלי ושל האנשים שעובדים איתי

אתה 30 שנה בתחום העיצוב בארץ, וראית תהפוכות בחברה הישראלית – חוק לאום, חמישים או שבעים שנות כיבוש, שנאת זרים והומופוביה. ברטרוספקטיבה לאחור, איך ניתן להגדיר את המושג ״ישראלי״ בימים אלו? איך היה צריך להיות מוגדר על פי תפיסתך? ואיך ניתן לחנך או לשים מראה בעזרת המחאה?

 

אתקן אותך לגבי המילה תהפוכות, אין פה ולא היו פה תהפוכות, אלא הידרדרות, מה שאנשים אוהבים לכנות – מדרון חלקלק, שלתפיסתי החלה במלחמת לבנון הראשונה ב-82, והתגלגלה כמו כדור שלג, רק שהיא בעצם כדור בוץ, שלא לומר מפולת של ממש.
כבר אז התחילו להישבר קונצנזוסים בחברה, של להקריב את עצמך למען אידיאל גדול יותר (כל ה״טוב למות בעד ארצנו״, הטיפשי הזה) העדפת הפרט את עצמו על פני הקולקטיב, ובצדק.
אתה מתיישב בבית קפה בשדרות רוטשילד, 2-3 קילומטרים ממך יש את עשרות אלפי פליטים שחיים במצוקה. 20-30 קילומטר הלאה מזרחה, יש את הכיבוש ו-200 קילומטרים יש המצוקה הנוראית בסוריה. זה חלק מהמציאות שלנו, לא רק לבחור בין סושי לחומוס.

הזמינו אותי להרצות ביוון באיזה כנס מעצבים לפני כמה שנים, שברתי את הראש על מה להרצות. כל כמה שטוב פה לדעת ביבי – אני לא מעוניין להיות שופר של המדינה. כל כמה שרע פה – אני מתמודד מנסה עם העניינים האלה כאן. חשבתי מה אני יכול להציע למאזין מבחוץ, ואז זה נחת עלי, קראתי לזה one espresso one occupation, בעצם זו הגדרת שגרת היום יום שלי כמעצב שחי בתל אביב – דקה מעצב מלון בוטיק ואז פתאום מקבל טלפון מאיזה ארגון כמו ״הוועד הציבורי נגד עינויים״ שצריך משהו דחוף, אז שם את הבוטיק בצד, מענה איזה מישהו וחוזר לדקדנס…

הפחד שלי תמיד היה שרק לא אגיע לאיזה מנוחה ונחלה ואהיה מדושן מעונג ואפסיק לעשות, שלא ״אשמין״. שלא אאבד רגישות, שאדע מתי להגיד שהאספרסו כבר לא טעים, שאי אפשר להמשיך לעשות לוגו למסעדה כי הכל נורא מדי מסביב. וזה לא קל. א. כי אנשים חושבים שפשיזם זה שהם יקומו יום אחד והשמיים יהיו אפור כהה ואנשים במדים שחורים ואלות יסתובבו ברחובות ויאספו אנשים אחרים אל מכוניות שחורות גדולות.וזה לא בדיוק ככה. ב.לאנשים יש עניין עם קווים אדומים, קודם מציבים אותם, ואז, כשמגיעים לקו אדום שכזה, פשוט מזיזים אותו רחוק יותר.

איפה היית כשרבין נרצח? ספר לנו קצת על המסורת של חלוקת פוסטרים ביום השנה לרצח רבין.

האמת שהייתי בניו-יורק. חזרתי לארץ רק כמה שנים לאחר מכן. כשחזרתי החלטתי לעשות את זה בתור אקט חינוכי, לילדים הפרטיים שלי, שילמדו דרך פעולה חוזרת, שלא הורגים בנאדם בגלל שאתה לא אוהב את הדעות שלו. לאט לאט זו נהייתה מסורת, עיצוב והדפסת פוסטרים וחלוקתם ביום השנה לרצח בכיכר. זה הפוסטר ה-18 השנה. יש בזה משהו בראייה לאחור, שלא יכולתי לחשוב עליו, וגם לא הייתי אמור, התפקיד שלנו זה לעשות, לא לחוות דעה על העשייה.
יש משהו במסורת הזאת, שאני גורר אליה גם את הילדים שלי, עד היום שיגידו לפסיכולוג שלהם שזה דפק אותם. אותי חינכו על חינוך במעשים, אתה רוצה לשנות משהו? תעשה את הדבר הנכון וככה תלמד אחרים.
הכי קל להפסיק עם זה, אבל חייבים להמשיך, למרות חסרים 1000 ש״ח להדפסה, לפעמים יש דד-ליינים להגשות, לפעמים נזכרים יומיים לפני התאריך שצריך להדפיס ואתה נמצא בניו-יורק ולשכנע את בית הדפוס להדפיס בחמישי ולהשאיר את זה בשישי מחוץ לדפוס שאוכל לאסוף את זה כדי לחלק במוצ״שׁ, ולפעמים זה סתם פוסטר לא טוב. אבל עדיף פוסטר בינוני על אין פוסטר.

איך אתה מתחיל לייצר פוסטר או דימוי מחאתי? איך אתה משיג את חומרי הגלם, באיזה פונטים אתה אוהב להשתמש?

כמו שאני רואה את זה אין לי באמת סיסטמה, אני בוחר את הנושא (או הנושא אותי), יושב כותב עשר דקות מילים ואסוציאציות, ניבים וביטויים, ובטווח הזה בדרך כלל מתגבש משהו. משם הדימוי ובחירת הפונט רץ מהר מאוד ולפעמים זה נע בן רבע לשעה לשעה עד התוצאה הסופית שעולה לפייסבוק או יורדת לדפוס.

הפוסטר שיצרת ל-MeToo קיבל חשיפה גדולה ונתלה בלא מעט בתי עסק בתל־אביב. האם זה לא דבר בעייתי שגבר מייצר דימוי למחאה פמיניסטית? או שמא MeToo עוסק בבעיה מורכבת יותר מגברים שמטרידים נשים?

אני לא רואה את את הסתירה, זה התחיל מדיון בסטודיו לעיצוב פוליטי שלי בבצלאל, בשבוע שכל הקמפיין הזה עלה בעולם. הם היו צריכים לעשות עבודה בנושא, והתפתח שם דיון על מקומו של מעצב גבר בקמפיין שכזה. אחד הסטודנטים אמר שלא הצליח להתחבר לנושא כי הוא לא מרגיש שייך. זה מצחיק. זה כמו שישראלי יגיד לך שהוא לא יכול לעשות פוסטר נגד הכיבוש כי הוא לא בצד הנכבש. תאר לך שהייתי מחכה שמעצבים פלסטינים יעשו כרזות נגד הכיבוש. חשבתי על זה בנסיעה בדרך הביתה. למחרת, קמתי בחמש בבוקר ותוך פחות משעה עשיתי אותו והעליתי לפייסבוק. למען האמת עשיתי אותו כל כך מהר, שהשתמשתי בפונט אקצידנז, רק בגלל שהוא הראשון ברשימה של הפונטים. עד כדי כך לא ביזבזתי זמן לרדת עד שאגיע להלווטיקה.

האמת שהופתעתי מכמות ומהירות השיתופים והתגובות, ותוך כמה שעות הורדתי אותו לדפוס. זה חולק בכמה בוטיקים ובתי קפה וכל העותקים נעלמו כלא היו, וגם הודפס על ידי ארגונים פמיניסטיים בלונדון ובניו יורק. בתור גבר, כל מה שיכולתי לעשות זה להביע הזדהות, סולידריות, וזה מה שעשיתי כמיטב יכולתי. אני מקווה שבהצלחה.

איך מצליחים להישאר רלוונטיים, בעולם דיגיטלי המתבסס על תרבות אינסטנט ומיצוי מהיר, האם יש סיכוי שנראה פוסטרים בצורת גיפים או לפחות אינטראקטיביים?

האמת שאני מסתכל על עניין הגיפים ככלי עבודה, זה מאוד חזק. אבל אין סיכוי שאני אעשה את זה יותר טוב ממעצב צעיר שנולד לטכנולוגיה הזאת. ניסיתי פעם לעשות גיף – ועשיתי אותו בדרך היחידה שאני יודע – באינדיזיין, כל פריים של שתי שניות היה דף וכדי ליצור רצף של 10 שניות הכפלתי את הדף פי 5. פרימיטיבי, אני יודע. תאמין או לא, עכשיו אני מתחיל ללמוד לעשות גובלנים, התמונות האלה של הסבתות עם חתיכות צמר הרקומות שמראות כל מיני גנים אירופאים מעוררי קנאה, אני חושב שיש בזה כח נהדר לרקום דימוי כזה, לצלם אותו ולהשתמש בו בפוסטר. גיף זה בסך הכל עוד פורמט עם איכויות ואפשרויות משלו, כמו דפוס רשת, כמו תחריט, כמו מדפסת דיגיטלית.
אנחנו רק חושבים שאנחנו דור של אינסטנט וממצים מהר, כל פעם שאני חוזר ממקום מסוים אני כותב בפייסבוק מכתב (מכתב מניקוסיה, שנחאי וכו׳) בום 1200-1500 מילה. עוצרים אותי חברים מהפייסבוק ואומרים לי ״שמע, בדרך כלל אני לא קורא יותר משתי שורות אבל את שלך קראתי הכל״ .זה אומר הרבה. הלוואי והיה לי תקציב להדפיס הכל, כי אני אוהב דברים מודפסים. אבל גם הפייסבוק הפך למרחב ציבורי שאפשר לעבוד איתו.

איך אתה מצליח להישאר אופטימי?

מה רע לנו? אנחנו יושבים פה ומנתחים את עצמנו. יכולים לעשות קפה או לרדת לבירה. מאיפה הגיעה כל ההתעסקות הזו באופטימי/פסימי, טוב לי/רע לי, אני מרגישה שזה לא זה וכו׳, יותר מדי טוב לנו, איך לא אהיה אופטימי.


אני רוצה לחזור שניה לעניין האינסטגרם – הבנתי שהאינסטגרם זו יותר פלטפורמה לעבודה והפייסבוק לבלבולי מוח. למשל, העמוד העסקי של ״הצווארון הכחול,״ הסטודיו שלי, המון זמן לקח לי עד שהבנתי מה אפשר לעשות שם, שהרי אין טעם סתם להעלות עבודות או לשים תמונה של הצוות אוכל צהריים. בסוף קראנו לזה Garbage Time, ואנחנו מעלים לשם דווקא את העבודות שנפלו בעריכה, סלוגנים ולוגואים שהלקוחות לא בחרו מכל מיני סיבות, אמרתי בסטודיו – נראה לי שפיצחנו את זה.

איך מוזיקאים נותנים לך השראה?

אני עשרות שנים שומע ג׳אז, יש לי ספריית דיסקים ותקליטים עצומה, אלפים. עכשיו אני ברגרסיה, עד כדי כך שאני רוכב ברחבי העיר על אופניים עם אוזניות ושומע מוזיקה. הכל – ראפרים ופופ ואת הרקוויאם הגרמני של ברהמס ואת הפסקול של שעת הצוענים. נהייתי ממש פח זבל של מוזיקה.

עכשיו אם תעצור אותי ברחוב ותיקח לי את האוזניות, רוב הסיכויים שתשמע את לילי אלן (Lily Allen) או את הראפר Lupe Fiasco. אם אתה ממש רוצה להרגיש אני לרגע, שים את Him של לילי אלן. מי ששרה ששואלת אם אתה חושב שאלוהים נוהג ברכב בלי ביטוח, איך אפשר להתנגד לה. רק מאיך שהיא מבטאת את – Creedence Clearwater revival אני מוכן לחיות איתה עד יומי האחרון. אבל אתה חייב להתנגד למשהו כדי להנות מזה ממש

קישורים:

BLUE COLLAR

 

יש פה ממתקים רציניים

בדרך לעבודה

רושם ראשוני

6 טיפים של הצלמת איה וינד איך לצלם את האובייקטים שלכם בצורה מעניינת, שתתפוס את העין ותכניס לכם עבודה.

קרא עוד »
נעמה בן משה
untold

נעמה בן משה עושה קסמים בטקסטיל

מעצבת הטקסטיל נעמה בן משה עברה דרך מרתקת מהלימודים בשנקר ועד המותג העצמאי שפתחה – NAMA – שהתחיל בכלל בברלין. היום היא משתפת פעולה עם יוצרים מוכשרים אחרים ולוקחת השראה מעולמות מופלאים, וזה זמן לא פחות ממדהים לעצור ולהתבונן בדרך שעשתה.

קרא עוד »
Julia Barashkova‏ (Photography: Aya Wind)
untold

יוליה ברשקובה לא נחה

יוליה ברשקובה היא אדריכלית ביום ומולטיטסקרית של פרוייקטים אישיים בלילה. לצד עבודה במשרד לאדריכלות נוף ועיצוב עירוני, היא גם עוזרת מחקר במכון לחקר הטקסטיל בשנקר. בין לבין, היא משתתפת בשבוע האיור 2018.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: , , ,

Torino Graphic Days VOL3

Torino Graphic Days VOL3

מתחם תעשייה ישן התחפש לאחד ממתחמי העיצוב הגרפי והאיור הגדולים של איטליה. שלושה ימים של הוללות ויזואלית, הרצאות וסדנאות ממיטב היוצרים בעולם. היינו שם לסקר את האירוע. כי בינינו? קצת חבל שלא תכירו את הפסטיבל הנהדר הזה.

מתחם היריד - דוכני הדפס והוצאות עצמאיות

כשמשהו קורה בפעם השלישית, אז זה לא רק גלידה אלא גם מסורת. Torino Graphic Days VOL3, במהדורתו השלישית, היא יוזמה של Print club Torino, קבוצה של מעצבים ויוצרים שכמו רבים מאיתנו היה חסר להם משהו בעולם העיצוב. המשהו הזה היה ליכלוך, ריחות של דיו וחוסר דיוק שמאפיין את העידן הקודם של העיצוב הגרפי הקלאסי. מפעל ישן שהפך מתחם עבודה בתחומי העיצוב והחדשנות סיפק להם את המקום הדרוש ליצור. בקומת המרתף הם יסדו את חלל העבודה לפני מספר שנים. מאז, הם מעבירים סדנאות לדפוס משי, כריכת ספרים, ריזוגרף ואוטוטו גם דפוס בלט עם הרכש החדש – מכונת הידלברג שיודעת לעשות הכל – הטבעות, שטאנצים, וכמובן להדפיס.

מתחם הפסטיבל חולק לשנים, הראשון, האזור המסחרי של הפסטיבל, והשני, מתחם התערוכות, ההרצאות והסדנאות. תוכנית הפסטיבל היתה מאוד מגוונת וכללה סדנאות והרצאות של מיטב המעצבים והמאיירים שיש לאירופה להציע. לדוגמא: Saatchi ,Pentagram ,Slanted.

MOSTRA MERCATO

בהמלצת המארגנים, התחלנו את היום בחלק השוק, שם הציגו עשרות יוצרים את מרכולתם, שולחנות עמוסים בהדפסים בטכניקות שונות, הוצאות לאור עצמאיות, מאיירים ויזמים בתחום העיצוב. אספנו לכם כמה כאלה ששווה לעקוב אחריהם ולקוות שחלקם יתחילו למכור מוצרים אונליין. איטלקים הם קצת עם מסורתי בקטע הזה.

Zanna dura

הראשונים ברשימה ששמחנו להכיר הם Odio (באיטלקית – ׳אלוהים אדירים׳),סטודיו לעיצוב גרפי ודפוס משי היושבים בעיר פראטו, הסמוכה לפירנצה. הבעלים, לורנצו, בחור צעיר ושאפתני, יוצר פוסטרים, תיקים וחולצות שגרמו לנו להיפרד מכמה מטבעות עבור תיק בד איכותי מודפס בעבודת יד. כמו כן במהלך היום הם ביצעו הדגמות לייב של דפוס משי.

Odio design

הוצאת הספרים העצמאית UltraBlu מתמחים בהוצאת פנזינים, ספרים מאוירים ויצירות אמנות. היא הייתה היעד הבא שלנו. הם מדפיסים את רוב הספרים שלהם במדפסות ריזו, לרוב בשני צבעים. את תשומת ליבנו תפס פנזין קטנטן שהיה מעין ניסוי חברתי בהבנת ניבים מקומיים. למי שלא יודע, איטליה מחולקת למחוזות ולכל מחוז יש ניב ודיאלקט ייחודי משלו. ככה מילים שמקורן בדרום איטליה, לא יובנו על ידי איטלקי מהצפון. אז מה עשו? הגרילו בן שלל יוצרים מגוון מילים בדיאלקטים שונים והם התבקשו לצייר את מה שהבינו מהמילים. רעיון נחמד, ותוצאה שכיפית לדפדף. 

עוד בתחום והמגזינים העצמאים היה ניתן למצוא שם את מגזין PELO היוצא פעמיים בשנה. הקימו אותו קבוצת מאיירים וכותבים איטלקיים כאשר כל גיליון מתכנס תחת נושא מסוים. בדוכן צמוד פגשנו צמד, מאיירת ומאייר, שיסדו את Laboratorio Zanna Dura, שיתוף פעולה בין שלושה מאיירים המדפיסים את כל העבודות שלהם בדפוס משי. תוכלו למצוא בין העבודות שלהם הדפסים, פנזינים וספרים קטנים, עם חיבה גדולה לחתולים מודפסים (דר פישר, זה בשבילך!). 

קבוצת אמני דפוס נוספים ששווה להזכיר הם Archivio Tipografico ,שהקימו בטורינו, מרכז לשימור ולימוד דפוס בלט. בכדי להדפיס, משתמשים באותיות עופרת ובטכניקות ״מתקדמות יותר״ כמו צריבת פולימרים כדי להדפיס תמונות ודברים מורכבים יותר. ליריד הם הגיעו עם מכונה קטנה והדפיסו איתם גלויות לעוברים השווים. כמו כן הם משמשים כהוצאה לאור של ספרי אמן יחודיים. למי שמעוניין, ניתן לתאם במייל ביקור במקום. 

מעבר ליוצרים עצמם, שהיה כיף להכיר ולדבר איתם, הכרנו גם יזמים בתחומים דומים ואפילו כאלה שהמציאו מוצר והגיעו ליריד כדי להציג אותו בפני הקהל. PRINTI באו להציג את ערכת הדפס הלינולאום שלהם. קופסאת עץ המכילה את כל האביזרים הדרושים ונהפכת ל-Proofing Press, מכבש הדפסת ניסיון. מוצר מעניין, שאחרי מקצה שיפורים יגייס כספים במימון המונים.

Spazio espositivo

לאחר מסע רכישות מוצלח והיכרות עם יוצרים, ירדנו לבקר בחלל התערוכות והסדנאות, לא לפני שקפצנו למתחם משאיות האוכל, כדי לנוח ולאכול (uncoated צועד על קיבתו). בחלל היה מבחר מגוון של תערוכות פוסטרים, עטיפות ספרים, מעט פנזינים וקצת חידושים בתחום הדפוס. המדיום השולט בתערוכות היו בעיקר פוסטרים, בין אם אלו היו כרזות קריאה להפגנות איטלקיות משנות ה־70, עיצוב שוויצרי עם טיפוגרפיה מוקפדת, ופרויקט מעניין שנקרא BAUGASM, שבו האמן Vasjen Katro  יצר פוסטר ליום במשך שנתיים ודרך זה בוחן את העיצוב על פי היכולות הטכנלוגיות והעיצובית שקיימים לרשותינו. מתחם זה כלל פוסטרים בפורמט וידאו שנועדו לחיות בעולם הדיגיטלי.

משם המשכנו לנציגות הפולנית, Acopulco studio עשו פרפורמנס של ציור קיר לייב. ותערוכת בהשראת בית הספר לפוסטרים ב־ורשה שפרח בשנות ה־50. כמו כן הוצגו חידושים בתחום הדפוס, כמו שכבר הצגנו בחשבון האינסטגרם שלנו דיו זרחני לדפוס אופסט, שפותח על ידי כימאי צבעים, הידוע בשם הבמה 70magenta

בנוסף, היו תערוכות קטנות יותר של עיצוב כריכות ספרים איטלקיות ישנות, פאנזינים איטלקיים בשנים האחרונות,ותערוכה של דימויים המושפעים משער הניו־יורקר. 

רגע לפני שסיימנו, ירדנו לחלל הסדנאות המנוהל על ידי Print Club Torino , חלל מטריף המכיל כל טוב, קרוסלת דפוס משי, שלוש עמדות הדפסה רחבות ידיים, פלוטר, מכונת ריזוגרף ומדפסת בלט חדשה. בזמן שהגענו התרחשו שתי סדנאות במקביל, דפוס משי אקספרימנטלי שהועברה על ידי Heretic Spectral nation, והדפסת ריזוגרף. במהלך שלושת הימים הועברו במקום סדנאות לטרינג, ציור שלטים, איור ועיצוב. 

שם כבר נגמרו לנו הכוחות והריכוז וכבר היינו רעבים שוב, אז החלטנו לחזור למרכז העיר. במונית תהינו האם משהו כזה יכול לקרות בישראל? מבחינת תוכן, ארגון, חשיפה לקהל רחב. מי יודע, אולי תשמעו מאיתנו על גרפיק דייז מקומי משלנו. אנחנו אופטימים מתמיד. כדאי גם לכם להיות!

יש פה ממתקים רציניים

untold

איתמר חפץ מצייר אותיות

איתמר חפץ נחשף במקרה לתחום הטיפוגרפיה הידנית. הוא למד קולנוע בארצות הברית ונרשם לסדנת הדפס ששינתה את חייו, מאז הוא לא מפסיק לצייר אותיות בכל מדיום אפשרי.

קרא עוד »
untold

שירה ענבר גילתה את התנועה

אחרי שסיימה את בצלאל, המעצבת שירה ענבר חיפשה להמשיך ללמוד בארה״ב. כך מצאה את עצמה בתואר שני באוניברסיטת ייל היוקרתית, ושם גילתה מהי מתודולוגיה ויזואלית, הרבה לפני שמתחילים לעצב. כאן, לראשונה בעברית, היא מספרת על המסע שלה מעולמות הפרינט לעולמות המושן, והעבודה ב-MTV, סקוורספייס ופנטגרם.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: , , ,

איתמר חפץ מצייר אותיות

איתמר חפץ מצייר אותיות

איתמר חפץ נחשף במקרה לתחום הטיפוגרפיה הידנית. הוא למד קולנוע בארצות הברית ונרשם לסדנת הדפס ששינתה את חייו, מאז הוא לא מפסיק לצייר אותיות בכל מדיום אפשרי.

ספר לי קצת על מי אתה, איפה למדת, מה אתה עושה? 

״אני איתמר, עושה עיצוב גרפי ביום יום ומתפרנס מזה בעיקר. מבחינת לימודים, 
אני בן ארבעים, אז בשנת אלפיים בערך עברתי לניו יורק, גרתי שם איזה עשר שנים ושם למדתי. התחלתי ללמוד קולנוע ואחרי שנתיים של קולנוע עברתי ללימודי הדפס ב-SVA, שם במשך שנתיים התמחיתי בהדפסי תחריט ודפוס משי. בעצם לא למדתי אף פעם עיצוב בצורה קלאסית. לאחר שחזרתי לארץ, עבדתי בסטודיו שקוראים לו ׳דוד ויוסף׳ לתקופה מסוימת ויצאתי לדרכי העצמאית. עכשיו אני מלמד באקדמיה, קורס בשנה ד’ שאני עוזר להעביר במכון הטכנולוגי בחולון. עד לתקופה האחרונה החזקתי בפרופיל עסקי, עכשיו התחלתי לשחרר שוב עבודות מחדש באינסטגרם בעיקר״.

חשבון האינסטגרם שלך ״הפליל״ אותך ונראה שהגעת לאחרונה לעולם הטיפוגרפיה הידנית והקליגרפיה. איך הגעת לזה? איך זה תפס אותך?

״זו שאלה מעניינת. אני חושב שהרבה זמן ציירתי אותיות בלבד. המון זמן פשוט עשיתי דודלינג של אותיות ולא חקרתי אותן לגמרי. פשוט זה הרגיש לי שהייתי במדיום שלא היה נכון עבורי. אני חושב שהייתי נורא עסוק בלהיות מדויק עם עיפרון ולחזור על אותה זווית. זה גמר אותי ולא הצלחתי לייצר אפילו את האות אל״ף. העיפרון עובד על משהו שהוא לא חי. פעם ראיתי מדריך ללימוד גיטרה והמדריך אמר, ׳יודעים מה הבעיה בגיטרה? שאנשים לומדים על משהו שהם לא רוצים לנגן.  אם אתם רוצים לנגן משהו, אז תתאמנו על זה׳.
זה לא אומר שאתה צריך לדעת עכשיו את כל הסולמות הפנטטונים ואת כל התפיסה, פשוט תעשה את מה שאתה אוהב. ואז התחיל אצלי מין חיפוש שממש נבנה והוא כזה יום־יומי. הוא מושך אותי למקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם. 
עבדתי אצל מישהי שקוראים לה אנה זכאי, מורה לקליגרפיה בארץ והיא ממש טובה, פתחה בפני את העולם של קליגרפיה, עבודה עם הכלים הקליגרפיים וההתנהלות עם דיו וטיפוגרפיה ידנית. היא מדהימה בעיניי. היא מלמדת אותך שאתה לא צריך לפחד לצייר סריף״.

מה האג׳נדה שלך בתור מעצב?

״אל״ף, הקליגרפיה היא בסיס טוב לכל לוגו בעצם. גם אם הוא אחרי זה לא מתקבל  הכיוון הקליגרפי, עצם העובדה שאתה לא מפחד לייצר אות בסיסית זה משהו שעוזר לתחום של לוגואים, מיתוג וכו’. אבל אני כן מנסה להכניס כמה שיותר מהעבודה הידנית לתחום. זה פשוט משהו שהוא טבעי ואני מנסה כמה שאני יכול לבחור לקוחות מתאימים, בהתאם. אתה יודע, לפעמים אני אקח לקוחות במחירים יחסית זולים בשביל לדוגמא לעבוד עם מוסיקאים, או לעשות דברים רק בשביל לשמור על האדג’ הזה של העבודה, שתהיה בכל זאת מסחרית אבל ידנית.
אני מאוד אוהב לעבוד עם מוסיקה, זה תחום שמלווה אותי הרבה מאד שנים. אני לוקח  את הכיוון הידני או הקליגרפי להפקת סדרת הדפסים שאני מוציא בכמה נושאים, משהו שהוא יותר פרטי ופחות ללקוחות אבל תוצע למכירה בסופו של דבר״.

אז עכשיו מי הלקוחות שלך בעצם?

״אני עובד עם חברות בתחום הסולארי ובתחום ההיי-טק. עובד עם קבוצות מחול, אחת מהן היא אורלי פורטל, שאני נהנה לעבוד איתם. היא נותנת לי יד חופשית לעשות מה שאני רוצה. עכשיו היא עושה סדנה בברזיל וזה מאד מתאים לסגנון שלי, והפוסטר הזה לדוגמא הוא פוסטר שכזה, אתה יודע, יצא בשלוש דקות של פשוט לקחנו את ה-50×70 (גודל ממוצע של פוסטר – ח.ש.) וכתבנו נשיקות לברזיל, וזהו. היא נותנת לי להשאיר את זה ככה ומאפשרת לעולם הטיפוגרפי שלי לקפוץ קדימה. אני מאד אוהב את זה״.

איתמר חפץ
איתמר חפץ

מעולה, זה כיף תמיד לקוחות שנותנים לך יד חופשית וגם בד”כ אלו העבודות שיוצאות הכי טוב. כשיש לך יד חופשית עם מישהו אחר, במיוחד אם הוא בתחום היצירתי.

״מאד. איתה זה היה מאד חשוב. כי אני חושב שהיא עוסקת בחיפוש, והעבודות שלי קשורות קצת במידה מסוימת לאיזשהו חיפוש, החיבור הוא די מיידי. בנוסף,
יש לי לקוחות מתחום האדריכלות שאנחנו עושים כל מיני ספרים על בניינים מדי פעם או תחומים נוספים באדריכלות. אני עובד גם עם איגוד העורכים וכל מיני עמותות מסוימות. יוצא לי לעבוד קצת גם בהתנדבות, שכולל מיתוג, והרבה ארט־האוס מה שנקרא״.

אני חושב שהפריחה שלך בתחום הזה של הקליגרפיה ידנית והטיפוגרפיה האקספרימנטלית מעניינת מאוד. בוא נדבר רגע על התהליך היצירה שלך, מהרעיון הראשוני ועד נייר מלא במילים ואותיות, שימוש בכלים, ניסיונות, סקיצות, שילוב עם אימג׳ים וכו׳.

״יש את עולם המעצב שהוא פונה יותר לפורמט וטרנדיות, וכל מיני דברים בסגנון. בהנחה, שאני הולך לייצר איזשהו משהו שהוא לגמרי ידני אני בד”כ אתחיל עם  parallel pen (עט של Pilot לקליגרפיה – ח.ש.) ופשוט אכתוב הרבה דברים. אקשיב למוסיקה ואכתוב. מצאתי שקצב, תנועה וכתיבה הם דברים שעובדים ביחד. יש סדרה שאני עובד עליה והיא נקראת ׳ארנה׳, אז אני משתמש בקצה של העט פרלל  שנהיה קו נורא נורא עדין. אני עושה מעין טאפינג כאלה, ומדמה לעצמי מין מקצב. זה נותן לי לפעמים הרגשה של כתיבה, לדוגמא: אני עושה נגיד one ta ta tata, אז אני יכול להגיד one ta ta, פאק איט, אין לי מה לכתוב.
אני עושה הרבה כאלה, עד שפתאום מוצא איזה משהו שאומר ׳אוקי, יש לי פה סיפור׳, או לפעמים איזה מין דמות של דיאלוג פנימי של מה אני מרגיש בזמן שאני שומע את המוסיקה הזאת, ומשם מתחיל לחפש כיוון ידני או ביטוי ידני.

הרבה פעמים אעצור ואחליף את הכלי שאני עובד איתו כדי לגוון, בשלב הזה המחשב מבחינתי סגור. מבחינתי לגוון זה לדוגמא: מהפראלל פן אעבור פתאום לאקריליק, אני מגלה שאת הדברים שכבר המוח שלי התרגל לעשות עם הפרלל פן או עם הקליגרפיה זה פתאום מרגיש לי אחרת. בעצם יהיה לי עוד הזדמנות להסתכל על עצמי כבן אדם שיושב וכותב את הכל העניין של אומנות הכתיבה בעט, מכלי אחר, מזווית אחרת, מיכולות אחרות ובעצם נוגע בכיוון חדש שמעניין אותי.
גם שילובים הם נהדרים, או לפעמים לכלוך שמגיע מאקריליק יושב לי טוב עם הקליגרפיה או דברים כאלה. אז אני זז הרבה מאד. אני מנסה לא להיות מקובע בכלי שאני משתמש בו, או בפורמט או במדיה. וזה עוזר לי מאד לייצר דברים שונים״.

איתמר חפץ

כשאתה עובד עם דימוי, למשל תמונה, אתה עובד ישירות על התמונה או שסורק ובמחשב משחק עם כל השכבות?

״בתקופה האחרונה אני כמעט ולא משתמש באימג’ים. זה רק עניין של בחירה אבל אם אני צריך לעשות אימג’ אז כן, אני אדפיס ואכתוב עליו. אבל לפעמים, זה דבר שהוא לא כל כך נעים לי לעשות. יש משהו בפורמט הזה שלפעמים מחייב אותי לדייק ואני לא אוהב את זה. הרבה פעמים אתחיל לצייר על דימוי ואשים את זה בצד כרפרנס.
לאחר מכן אמשיך את העבודה על דף לבן, אעביר למחשב ואשלב בפוטושופ את המרכיבים. אין לי איזה אג’נדה בדבר הזה״.

איתמר חפץ

״לפעמים הרגשה של כתיבה או משהו כזה, אז אני עושה נגיד one ta ta tata, אז אני יכול להגיד one ta ta, פאק איט, אין לי מה לכתוב״.

תאר את האווירה שאתה יוצר בה. יש שם איזה משהו מיוחד, משהו שנותן לך השראה בסטודיו.

״אני חולק סטודיו עם חברים מעצבים ואנשים מאד מאד מוכשרים, זה מעין חלל משותף כזה. אנחנו שלושה בחדר, זה דבר מאד מפרה. כמו wework האלה רק אישי. אלו הם חברים ואנשים שאנחנו הרבה מאד שנים ביחד, אין פה הרגשה של ניכור. אני מאד אוהב את שעות הלילה לעבודה, למרות שיש לי ילד, אני מאד מושך את הלילות. הטיפוגרפיה הזאת שאני עושה, דורשת המון המון זמן. אז זה פשוט, צריך לשבת המון ולכתוב ולכתוב ולכתוב. לכן, חשוב לי מאד האימון והוא חלק מהשגרה שלי ואני מאוד מקפיד עליו.

הסטאפ שאני יושב עליו, מעבר לזה שיש אנשים נורא מוכשרים לידי, אז מאד כיף לקבל גם דעות ורעיונות, אני יושב על קאטינג בורד, זה מאד חשוב, הסביבה שלי צריכה להיות לא הכי עיצובית קלאסית. אני מאד אוהב את הלכלוך סביבי, מאד אוהב שיש דיו סביבי כל הזמן״.

ידני פרופר.

״כן, צריך כל הזמן שיהיה איזה שהוא משהו זז, איכשהו במידה מסוימת״.

זז, נשפך, נוזל, נשאר כתמים על ה…

״מזיע, כן. זה גם חלק מהעבודות. הרבה מהעבודות יש להן לכלוכים ואני בוחר שלא לנקות. זה מעין קטע שלי״.

איתמר חפץ
איתמר חפץ

מה הכלי הקליגרפי שהכי מחבב אותך?

״יש את העולם הקליגרפי שהוא חי מאד חזק אצלי,ובדרך כלל אשתמש או automatic pen או parallel pen של פיילוט שהם גמישים, ה-6 ו-3.8, הם עטים מצוינים ומאד נוחים לשימוש. הרבה פעמים, לא צריך את המחסנית המובנית, פשוט אפשר להשתמש בעט ככלי ריק ולטבול אותה פשוט בדיו. אני אוהב נורא את העניין הזה לקנות דיו מיוחד ולנסות לעבוד ולהתעלם מהנוחות שמייצר הפיילוט לצורך העניין. אבל זה עט מצוין. ממש. אני הולך איתו לכל מקום,  שוב, אני נורא אוהב לעבוד עם כלים קליגרפיים וחיפשתי משהו שהוא קצת יותר ספוגי  למשל טוש או מרקר, בעלי ראש קטום ועבה ואני פשוט טובל אותו בדיו, ככה אני משתמש בכלים בדרך הלא נכונה להשתמש בהם. אני מפציץ אותם בדיו ואז זה יוצר איזה משהו שאני נורא אוהב, כשזה מתייבש זה יוצר איזה עוד שכבה לדיו. אני משתמש בכלי לא מתאים, וזה עושה משהו מעניין״.

אתה מייצר גם כלים בעצמך?

״אני חותך מדי פעם מקלות ארטיק בעיקר (צוחקים). זה האהובים עלי, הגודל הזה מושלם. בקנה סוף אני פחות מתעסק אבל ארטיק בעיקר ומכחולים, אני פשוט חותך אותם. נותר לכלוך כזה טבעי. אבל לכלוך גם מוסיף תנועה.

איתמר חפץ

״אני מאד אוהב את הלכלוך סביבי, מאד אוהב שדיו סביבי כל הזמן. בתקופה האחרונה בעיקר זה הכיוון שאני הולך אליו״.

דיברת מקודם על מוזיקה, איך אתה עובד בתחום הזה?

״פרויקט לדוגמא שעשיתי להרכב שקוראים לו פיק רייט, זה היה שיתוף פעולה ממש מגניב בין כמה חברים והשתמשנו באימג’ של אמן וחבר שקוראים לו אורי ערן ועבדנו איתו אח”כ. פירקנו את האימג’ הזה ויצרנו סדרת סינגלים להרכב הזה, זו היתה חוויה ממש טובה. ואני מאד מבסוט מהתוצאה, אני אוהב את החיבור הזה שנוצר שם.
דוגמא נוספת, אני עובד המון עם ג’אז, אני חושב שמוסיקאי ג’אז ומוסיקת ג’אז היא איפשהו נמצאת בלב שלי וזה מאד מתקשר לי לאג’נדה העיצובית שלי. האלתור גורם לי להרגיש לפעמים שאני חייב לייצר לייב. אתה יודע, מוסיקאי ג’אז לפעמים פוגש כמה אנשים שלא מכירים אחד את השני ,יש להם איזה גיג משותף ואתה צריך לייצר איזה שהוא משהו. 

יש איזה משהו משותף מתחום העבודה הזה שאתה יושב בסטודיו מול לדף ריק, אומר ׳יאללה, מתחילים׳. ואתה פשוט מתחיל לנגן קצת. לפעמים לוקח לי שעתיים להגיע למשהו שאני אוהב או משהו כזה אבל זה מזכיר נגינה במידה מסוימת. בג’אז או פאנק או מוזיקה שהיא קצת אבסטרקט, יש משהו משותף עם טיפוגרפיה, כי מה שקורה בעצם זה שאני לוקח מילה, ןהיא מגשרת בין איזשהו רעיון או בין בן־אדם לבן־אדם אחר, ואני פתאום לוקח את המילה ואני נותן לה נפח. אני משקיע בה את הכבוד לכל אות בנפרד, ופתאום המילה, הדרך שהיא הייתה פעם רק דרך לתקשר או משהו, היא הופכת להיות מהות העניין. וזה מזכיר לי קצת את החיפוש הזה של ג’אם מסוים או הקשבה לקול הפנימי שלך, וזה משהו שמאד מלווה אותי בזמן האחרון בייחוד. אני מחפש את ההשראות מהכיוון הזה״.

האם אתה חושב שלטיפוגרפיה ידנית יש יותר כוח ביצוג והבעה של הטקסט על פני פונט רגיל ודיגיטלי, והאם אתה חושב שלסגנון שלך יש מספיק מקום בשוק המסחרי הישראלי?

״ברור (צוחק), כן. בעולם הטיפוגרפיה או בעולם העיצוב לא תמיד הטיפוגרפיה הידנית היא הכלי המתאים. כמובן שהפאשן שלי נמצא שמה, אבל אם אתה בוחר דרך של מעצב אתה צריך לדעת מה הכלי המתאים שלך. זה לא שאני יכול להתעסק כל היום במחשב ואז פשוט אה, איזה כיף, בוא ניקח איזה עט ונזרוק משהו על דף ואני אסרוק את זה וזה יצא נורא יפה. כי זה לא עובד ככה, לפחות לא באקספרימנטל טיפוגרפי. יש חיפוש באמת והוא בלתי נמנע.

הוא הדרך היחידה למצוא את הדרך. קשה להסביר את זה במילים. אני מנסה כמעט להגיע לאיזשהו מצב של רגש כשאני כותב. להכניס את עצמי להלך רוח מסוים. אז זה משהו שפונט לא יכול לייצר. זה בטוח. אני יכול לכתוב את הפונט, אבל אחרי זה לעבור עליו. יש משהו ביד, שהיד רועדת ואתה נורא מתרגש זה עובר אחרת. 

בנוגע למסחריות של טיפוגרפיה, אני שם לב, זה משהו מעניין. אני חושב שאנשים נורא אוהבים לדעת שהם מבינים מה כתוב (מחייך). ולפעמים אני חוטא בקריאות הרבה פעמים. הרבה דברים שלי הם לא קריאים. 
אז למשל עכשיו אני מתרגם לפעמים חלק מהטקסטים לאינסטגרם ושם לב שאנשים קצת יותר מתחברים לדברים כאלה. אבל אני חושב שיש חידה בטיפוגרפיה ידנית שישר שואלת שאלות שאני אוהב. מי כתב את זה, למה כתב את זה, למה פתאום יש פה סימני קריאה ומשהו שנראה כמו דם. דברים כאלה״.

איתמר חפץ

עברית או אנגלית?

״עברית המון אבל זה שוב, בחרתי מילה, בחרתי אותיות, הן התחברו אחת עם השנייה. אני למשל המילה אהבה, זה לא משנה לי אם זה יהיה L-0-V-E או אם זה יהיה א-ה-ב-ה. הרגש שאני אצליח להיות בעמדה הזאת ואיפה זה תופס אותי, זה מה שמעניין אותי ולכן ה form הוא נהיה לי זהה לפעמים. אני עובד המון עכשיו על קליגרפיה שהיא מתחלפת עברית-אנגלית תוך כדי. היא ממש בנויה אותו דבר, ואני לא מחליף את שינוי הכתיבה ואני לא משנה את הזווית. הדגש שלי הוא הצורה ולא תמיד השפה״.

איתמר חפץ

איך אתה רואה את העולם הזה מתקדם בתחום של קליגרפיה ידנית, כשאנחנו נעים לעולם שהוא הרבה יותר דיגיטלי וחופשי?

״תראה, יש את הדיכאון הבסיסי (מחייך). נגיד מישהו פעם אמר, זה נורא מעניין, שהיום ילד עובר משלב של לקרוא ולראות צורות, לשלב ההקלדה, אוטומטית. הוא לא עובר בשלב של לכתוב. למה לכתוב אם אני יכול להקליד את זה באייפד וכרגע שיחקתי באייפד? אז למה.. מה, אני אקח דף עכשיו? תראה מה אנחנו מאבדים, את כל העניין שקוראים לו אומנות הכתיבה, זה חוויה, זה לשבת עם דף ונייר ולכתוב משהו, זה אומנות מצד אחד, ומצד שני זה רגע של בן אדם עם עצמו ורגע מזוכך שחבל להפסיד אותו. קצת מעציב אותי לדוגמא שעניין ההקלדה נהיה יותר טריוואלי לדוגמא אצל ילדים. מצד שני, הסוג עבודה שאני עכשיו מייצר היא מאד זמנית. אני לא אוהב שהעבודות שלי מושלמות, ולכן גם הריבוי. זה די מתאים לתרבות סטורי, שהיום זה פה, מחר זה נמחק או משהו כזה. אז אני לא יודע, יש לי רגשות מעורבים לדבר הזה אבל אני יודע שטיפוגרפיה זה משהו להזדקן איתו. זה משהו שפאק איט, בעוד עשר שנים אני אתרגש מזה שאני אכתוב italic וזה מדהים שבשניה שאתה כותב italic ואתה שנייה לא מתרכז על זה וחושב על משהו אחר אתה מיישר, פתאום אתה קולט ששינית את הזווית. זה דברים שאפשר בכיף, לא אכפת לי דיגיטלי, לא דיגיטלי. כיף לי להזדקן איתה״.

איתמר חפץ

ספר על עולמות השראה ומעצבים שאתה מעריץ.

״יש לי מלא כאלה. אוקי, מוסיקה זה מקום מאד חשוב בעבודות שלי. אני, שוב, הפיק רייט נגיד זה פרויקט שיצא לי לעבוד איתו, זה משהו שככה נכנס לי. המון ג’אז בזמן האחרון זז לי באוזניים. מבחינת דברים שהם מעוררי השראה, אני מאד אוהב, זה גם תהליך טוב דרך אגב לאימון, לשבת בערב בבית, אני שם אוזניות, לפעמים אני רואה סדרות שלמות בלי להסתכל על הסדרה (מחייך). אני פשוט שומע אנשים מדברים. לא מוסיקה ולא כלום, אני רואה איזה משהו, ואני פתאום שומע, פתאום שאתה לא מסתכל על משהו, אתה פתאום שומע את כל הדברים הקטנים שאנשים אומרים. כל הגמגומים כל השתיקות. זה יכול להפוך לפוסטר, החצי משפט – And so, what do you think?
שוב, לדוגמא, הסדרה ׳ארנה׳, תסתכל באינסטגרם, זה מעין הדפסים שאני עושה בעיגולים. הם בדיוק שמה, זה מעין מדבר על הדבר הזה, על הלרחרח מסביב. העיגול הזה מדמה לי לפעמים כמו כלב שהולך ומרחרח ומה היה פה? אתה יודע, מה היה פה אתמול? אני אוהב בתהליך עבודה את הדבר הזה. אומנים שאני מאד מעריך בתחום טיפוגרפיה, Job Wouters , הוא מדהים, אני מאד מאד מתחבר לעבודות שלו. Sanna Annukka, כשהייתי בלונדון באחת הפעמים, היא עשתה מעין סדרה של  כריכות לספר ׳מפצח האגוזים׳. היא עושה הדפסים מאד מאד יפים. Sara Fanelli  כמובן, Reid Miles, אחד האנשים שהכי השפיעו עלי בחיים. עליו יש אנקדוטה מצחיקה, הוא לא אהב ג’אז והוא עשה קרוב ל 500 עטיפות אלבומים. אתה יודע, איש מטורף. Christopher Wool הוא אחד האחרונים ברשימת הכוכבים.

זהו, עוד חבר טוב, אמן שאני מאד אוהב, אורי ערן, זה מישהו שאני לוקח הרבה השראה מהסגנון שלו. לא בהשוואה, אני כמובן נורא אוהב את הקלאסיים, אני אוהב מירו, זה מישהו שאני בזמן האחרון ממש מתחבר. למירו היו המון סקיצות שפשוט כתב דברים נורא יפים, איש מאד מרגש. וכמובן הגדול מכולם פרינס. אם אני לא אתן קרדיט לפרינס אז מי יתן?״.

מילות סיכום?

״לא לפחד! פשוט לא לפחד לכתוב אותיות. זהו (צוחק), אין לי פחד״.

איתמר חפץ

תודה ענקית לרות שטרן שתימללה את הראיון.

כל העבודות בכתבה: איתמר חפץ 

יש פה ממתקים רציניים

Detail, The Widow’s Son (1923). מקור: The Public Domain Review
untold

איך לא שמעת על הארי קלארק?

פינה חדשה במגזין של המעצבת יובל אלבג – ׳איך לא שמעת על׳ – בו תספר על יוצרים שמשום מה לא שמעת עליהם. מתחילים עם המאייר והאמן הארי קלארק האפלולי והמרתק.

קרא עוד »
Spokenotes - Tal Solomon Vardy
untold

איך לא להיכשל בפרויקט הגמר

עשיתי פעמיים את פרויקט הגמר בשנקר. בראשון נכשלתי, בשני הצטיינתי. כמה טיפים חשובים שיאפשרו לך לעבור את פרויקט הגמר בלי להיכנס להתקף חרדה, ואפילו להנות מהדרך. בסופו של דבר, זה כולה עוד פרויקט, ואפשר לקחת ממנו הרבה דברים טובים.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: , , ,

סחוניה – אמיר ורשף משוטטים

סחוניה – אמיר ורשף משוטטים

אמיר פרסיה ורשף טסלר־רון משוטטים בפריפריה – קריית מלאכי, חדרה, ירוחם. האחד מאייר ומעצב, השני כותב. יחד הם מייצרים את ׳סחוניה׳ – פנזין שוטטות. מה שהתחיל כתרגיל בקורס פנזינים בבצלאל הפך להיות מסע אנתרופולוגי מלא חמלה.

בוא נתחיל בשם – ׳סחוניה׳ – אתה מרוקאי?

״אני חצי. אימא שלי מרוקאית. והאמת שזה לא היה רעיון שלי, הרעיון היה של רשף טסלר רון, הבחור שכותב והוא אשכנזי לחלוטין. פשוט שנינו אשקלונים אז איכשהו מתערבב עם כל ה.. אתה יודע, כל המונחים האלה״.

ספר איך זה התחיל.

״היה לי קורס פנזינים אצל פרופסור ענת קציר. לא בחרתי אותו אפילו, אני חושב שקיבלתי אותו באיזה עדיפות שנייה או משהו כזה. הייתי בראש של אני רוצה לאייר, רוצה לעשות מה שבא לי. חששתי מזה שהיא תיתן לי הערות בטיפוגרפיה. זו הייתה התחלה של הפרויקט. לא רציתי לקבל הערות על טיפוגרפיה״.

כי אתה מאייר?

״כן, וגם כאילו.. לא יודע, זה פשוט בא לי ברע המחשבה על זה, של להתחיל לבחור פונטים ועימוד וצבעים וכל מיני דברים, פשוט הלכתי וקניתי מכונת כתיבה באיזה חנות יד שנייה״.

איפה קנית את מכונת הכתיבה?

״בירושלים יש מלא חנויות כאלה של אלקטרוניקה ישנה, אז מצאתי איזו מציאה איפשהו, ממש אחלה מכונה עם פונט נחמד שאני אפילו לא בטוח מה הוא״.

פרנק ריהל.

״הייתי בראש של אני רוצה לאייר, רוצה לעשות מה שבא לי. חששתי מזה שהיא תיתן לי הערות בטיפוגרפיה. זו הייתה התחלה של הפרויקט. לא רציתי לקבל הערות על טיפוגרפיה״.

״מגניב. אז התחלתי מזה. וגם היינו צריכים לבחור נושא לפנזין וידעתי שבא לי להתעסק במשהו שהוא קצת של שוליים, משהו שהוא כזה.. קצת מכוער אולי או קצת משהו שהוא לא נחשב לדבר מעניין או דבר נוצץ וזה קצת התגלגל עד שבא לי הרעיון שפשוט לנסוע לאיזה עיר פריפריה כלשהי ולראות מה קורה. ואז סיפרתי לרשף והוא כל כך התלהב מהרעיון שהוא רצה גם לבוא״.

מי זה רשף? 

״רשף טסלר־רון הוא חבר ילדות שלי מאשקלון, לא קשור לתחום, נאמר את זה ככה. הוא גם לא בן אדם של ויזואליה. אימא שלו אמנית, מציירת כזה מדהים והוא פשוט לא מבין מה הקטע. גם עיוור צבעים, אולי זה קשור״.

בגלל זה הפנזין בשחור לבן?

״יכול להיות (צוחק). אז אמרתי לו ׳סבבה, אתה רוצה לבוא איתי? אז אתה צריך לכתוב׳. כי אני יודע שהוא כותב יפה. אז הוא הסכים ונסענו לקרית מלאכי, זו הייתה הפעם הראשונה, ולא ידענו מה אנחנו עושים. זה גם היה באמצע השבוע בצהריים״.

סחוניה - אמיר פרסיה ורשף טסלר רון
סחוניה - אמיר פרסיה ורשף טסלר רון

נשמע שחון.

״כן, ממש. אין אף אחד, יש אנשים ברחוב כי זה קרית מלאכי, הם קצת מסתובבים, אבל לא קורה כלום, הכל סגור וכזה.. אז הבנו שזה מעולה ופשוט הסתובבנו עם האוטו, ירדנו ממנו והתחלנו ללכת, היינו רעבים, אכלנו איזה פלאפל ואז שעמם לנו, הלכנו למצוא איזה בית קפה. ישבנו בגלידריה עם בית קפה כזה. הלכנו לאכול בשיפודיה, זה היה בערב, ונסענו. אה, וגם ביקרנו באיצטדיון אני חושב. אנחנו אוהבי כדורגל אז זה גם.. זה איכשהו תמיד היה פתוח.

בבצלאל היינו צריכים לעשות עוד גיליון בקורס, אז נסענו לחדרה, כי רצינו להתרחק מהדרום. אמרנו ׳בוא נעשה משהו לא בדרום׳. חזרנו על אותו תהליך שעשינו בקרית מלאכי. באנו בצהריים, אמצע השבוע, התחלנו להסתובב, אכלנו באיזה מקום, שתינו קפה איפה שהוא, הלכנו לאיזה שיפודיה או משהו בערב, וחזרנו. לא מדברים עם אף אחד, לא פונים לאף אחד, לא שואלים שאלות. כמו חייזרים כזה.

אנחנו מסתכלים מהצד, מתצפתים. תוך כדי כותבים לנו רשמים. רשף אוהב לכתוב בפנקס שלו, ואני בטלפון, כותבים לעצמנו כל מיני דברים שעלו, כל מיני רעיונות, כל מיני אנקדוטות. ואז, חוזרים הביתה ומתחיל עבודה על הפנזין עצמו. עבודה של איזה חודש אני חושב, אולי כמה שבועות, שהוא כותב את הטקסט ושולח לי, ואני משתדל לא לערוך לו את זה. אני עורך לו את זה לשונית, בקטע של סימני פיסוק ושגיאות, משתדל לא להתערב בתכנים. לפחות השתדלתי עד ׳ירוחם׳, ב-׳ירוחם׳ זה כבר קצת השתנה.

אחרי שאני קורא את הטקסטים, פשוט מגיב לו למה שהוא עושה. הרעיון הוא ששנינו בחופש יצירתי שכל אחד עושה מה שמרגיש לו, בלי יותר מדי הסברים. גם אם לא יבינו. בהתחלה הייתי בטוח שזה יתקבל בבוז. חשבתי שאף אחד לא יבין מה אנחנו רוצים, אחרי שעשיתי את זה ואף אחד לא קרא את זה עדיין, שאף אחד לא יבין מה אנחנו רוצים. בסוף אנשים אהבו את זה וקיבלנו דרייב להמשיך. את גיליון ׳ירוחם׳ עשינו אני חושב בחופשת סמסטר, בלי קשר כבר ללימודים. עצמאית. ושם גם יש איזה שינוי כבר, יש איזה טוויסט כזה בסיפור״.

מה השתנה שם?

״זה קצת ספוילר, אבל בסדר. בהתחלה מה שקורה זה שהוא (הדמות הראשית – ט.ס.ו) כביכול חוטף מכת שמש וחושב שהוא בבסיס צבאי. ואז הכתיבה מתנהלת לכל אורך הגיליון כאילו אנחנו בבסיס, והוא לא מסביר את האנלוגיות. הוא פשוט מדבר על הכל כאילו זה בסיס. פה היה כבר אתגר, ממש עבודה של מאייר. הייתי צריך ממש להסביר לקורא מה קורה פה. כי אם אתה רק קורא את הטקסט בלי האיורים, אתה לא לגמרי מבין מה הולך. אז ממש הרגשתי שגם פה, בניגוד לקודמים, האיורים הם כאילו מה שקורה במציאות. בקודמים אם אתה מסתכל, אז כל האיורים הם נורא מוזרים כאלה. כל מיני דימויים״.

קלאשים של כל מיני דברים.

״כן, ודברים שהם לא.. נגיד יש פה איזה קטע, זה שהוא משווה משהו של מפעל הפיס לפוקר״.

״אחרי שאני קורא את הטקסטים, פשוט מגיב לו למה שהוא עושה. הרעיון הוא ששנינו בחופש יצירתי שכל אחד עושה מה שמרגיש לו, בלי יותר מדי הסברים. גם אם לא יבינו״.

איזה כיף, אני רואה פה גלויה בסוף.

״ממש, כן. ופה הדבקנו אותן, אבל אף אחד לא הבין שזה גלויות. אז השאירו את זה ככה. צריךגם לציין בחור בשם דימה אישצ’וק, שהוא עשה את פרויקט הגמר שלו עם פתגמים רוסים, אם יצא לך לראות את זה. כל פעם שאנחנו נוסעים לאנשהו אז אני שולח לו צילום שלט הכניסה של העיר. הוא מצייר לנו ציור מהיר בצבעי מים וזו עוד תוספת לגיליון״.

מסקרן להבין את המוטיבציה של הגליון השלישי אחרי שני גיליונות. בעצם אתם כל פעם אתם מוציאים ומשחררים את זה לקהל הרחב? או שזה נשאר במסגרת בצלאל? איך זה עובד?

״לא, זה כבר עזב את גבולות בצלאל לחלוטין ברגע שהתחלנו את ׳ירוחם׳. זה גם לא היה מוצג בתערוכה מהסיבה הזאת, כי זה כבר בחוץ. יש לנו אתר באינטרנט עם חנות אונליין״.

אתר מינימליסטי מאוד!

״נורא מינימליסטי, ברוח הפנזין (צוחק). זה שם כבר איזה שנה. אנחנו בעיקר מוכרים את זה בפסטיבלים בדוכנים ובמקומות. היה את פסטיבל הפנזינים בתחנה מרכזית ומכרנו שם, אירועים של ׳כדורגל שפל׳ קוראים לנו לפעמים אז אנחנו באים למכור״.

גיליון 2. צילום: אמיר פרסיה

יש תחושה שבפריפריה מתקיימים קלאשים של עולמות תוכן נורא מוזרים. מה הדבר הכי הזוי שקרה לכם כשהייתם במקומות הללו?

״זו שאלה קשה. אני תמיד אומר שלא קורה לנו שם כלום. תמיד שואלים אותי איך היה? אני אומר היה משעמם. אני זוכר גם אחרי הגיליון הראשון, אמרתי כאילו שעוד לא.. עוד לא הבנתי מה אני עושה. הייתי בטוח שזהו, הלך עליי. אין לי מה להגיש. כי היינו שם, לא קרה שם כלום. אמרתי, ׳מה נוציא מזה עכשיו?׳ לא היה פה שום דבר. אז תוך כדי עבודה הבנתי שטוב, יוצא מזה משהו״.

ברמת החוויה, אני חושב שקורה גם משהו בדיעבד, יש איזה תובנה ממקום.

״כן. גם הרבה זה מנקודת המבט החייזרית הזאת שלנו, שאנחנו באים קצת.. כאילו אנחנו באים להסתכל. רשף בא עם הפנקס כדי לרשום הערות. גם אם מפתחים איתנו שיחה אז אנחנו לא מראיינים אותם. לא מתחילים לדלות מהם מידע. אנחנו זורמים עם השיחה״.

זה נשמע מאד בגובה העיניים.

״זה בטוח, אנחנו לא באים בקטע מתנשא״.

נכון. אבל עדיין.. יש לך את ה״פריווילגיה״ להסתכל על העניינים מלמעלה כמו חוקר. ופה באמת התייחסתם לזה בעיני, כחוקרים שבאמת רעבים להבין משהו על מקום שהוא טיפה הצידה. זו הצלחה ענקית של הדבר הזה. מעבר לזה שהאיורים סופר יפים, יש להם הרבה במעט. זה קטע. כי אין פה צבע, אבל יש פה המון צבעוניות מדהימה. זו הצלחה גדולה ומכונת כתיבה מכתיבה פה אווירה מעניינת.

״כן, זה קונה את הקהל״.

מה השאיפה הלאה עם סחוניה?

״אנחנו תמיד אומרים שהחלום הגדול שלנו זה להתראיין למקומון. והאמת שניסינו״.

יש מלא.

״כן, צריך להרים את הכפפה אבל אם היו מראיינים אותנו לאיזה מקומון של קרית מלאכי או משהו כזה יכול להיות גדול. אבל תכל׳ס מה הלאה?הרעיון זה למפות כמה שיותר מהארץ. הבעיה שלוקח לנו הרבה זמן, אנחנו גם בעצמנו איטיים, פריפריאלים כאלה, אבל התכנון הבא נגיד זה עפולה. רצינו קצת לעלות צפונה, לנסות לבחור שם את המקומות. ואין לנו שאיפות להצליח, כאילו אנחנו גם לא רואים מה אפשר להצליח עם זה. זה פנזין. אולי אפשר למכור את זה בכמה מקומות עם קטע, אבל זה לא דיגיטלי הרי, זה לא משהו שיהיה ויראלי. אז השאיפות שלנו צנועות. אנחנו באמת רוצים להיות מסוגלים למכור את החוברות האלה מספיק כדי לממן את הנסיעות עם הדלק, ואת ההדפסה ופשוט להמשיך עם זה עד שימאס לנו. וגם לנסות לא למחזר, לנסות למצוא קטע חדש כל פעם. כי הגיליון הראשון והשני מאד דומים, שלישי כבר יש משהו חדש. אולי ברביעי גם יהיה משהו חדש וכו׳ וכו׳״.

גיליון 1. צילום: אמיר פרסיה

מה זה המיני פנזין פה?

״אני בפלס”ר שיריון במילואים, הייתי איפשהו בדרום באיזה חור והיינו צריכים להגיש עוד מיני פנזין. שלישי. היה לי יום אחד לעשות את זה ומתוכו היו לי שעתיים פנויות. אמרתי להם טוב, מה אני עושה בשעתיים? בכל הדבר הזה היה לי אילוצים. טוב, אעשה משהו בגודל של קופסת גפרורים ואצייר שם את כל ראשי העיר וזהו, זה היה לי כמו בדיחה. וזה אחד הדברים שהכי אוהבים פה. אנשים קונים את זה וזה נהיה להיט. כאילו בסוף אני מגלה שככל שאני פחות מייחס למשהו חשיבות, ככה הוא יוצא יותר טוב״.

מיני סחוניה של ראשי עיר בישראל. צילום: אמיר פרסיה

זה נכון. בדרך כלל אתה פועל מתוך סטרס כזה שיצא פיין.

״ככל שאתה מנתק את הסטרס הזה לגמרי ועושה דברים בלי שום השלכה, הם יוצאים הכי טוב״.

מדהים. טוב, זה יפה ממש ואני אוהב שזה ספציפי ומלא חמלה. מסקרן לראות איך זה יתפתח לעוד גיליונות.

״נקווה, נקווה. בשנה הקרובה״.

תודה ענקית לרות שטרן שתימללה את הראיון.

יש פה ממתקים רציניים

untold

סחוניה – אמיר ורשף משוטטים

אמיר פרסיה ורשף טסלר רון משוטטים בפריפריה – קריית מלאכי, חדרה, ירוחם. האחד מאייר ומעצב, השני כותב. יחד הם מייצרים את ׳סחוניה׳ – פנזין שוטטות. מה שהתחיל כתרגיל בקורס פנזינים בבצלאל הפך להיות מסע אנתרופולוגי מלא חמלה.

קרא עוד »
Mixtapes

Mixtape – Barr Zutra

לכבוד מדור המיקסטייפ הראשון שלנו, בחרנו בבר זוטרא – מאיירת ויוצרת תל אביבית, להרכיב לנו פלייליסט שיתן לכם מוטיבציה מטורפת במקרה ואתם מתעצלים ליצור. ממש

קרא עוד »
untold

Torino Graphic Days VOL3

מתחם תעשייה ישן התחפש לאחד ממתחמי העיצוב הגרפי והאיור הגדולים של איטליה. שלושה ימים של הוללות ויזואלית, הרצאות וסדנאות ממיטב היוצרים בעולם. היינו שם לסקר את האירוע.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: , , , , , , ,