קטגוריה: untold

Torino Graphic Days VOL3

Torino Graphic Days VOL3

מתחם תעשייה ישן התחפש לאחד ממתחמי העיצוב הגרפי והאיור הגדולים של איטליה. שלושה ימים של הוללות ויזואלית, הרצאות וסדנאות ממיטב היוצרים בעולם. היינו שם לסקר את האירוע. כי בינינו? קצת חבל שלא תכירו את הפסטיבל הנהדר הזה.

מתחם היריד - דוכני הדפס והוצאות עצמאיות

כשמשהו קורה בפעם השלישית, אז זה לא רק גלידה אלא גם מסורת. Torino Graphic Days VOL3, במהדורתו השלישית, היא יוזמה של Print club Torino, קבוצה של מעצבים ויוצרים שכמו רבים מאיתנו היה חסר להם משהו בעולם העיצוב. המשהו הזה היה ליכלוך, ריחות של דיו וחוסר דיוק שמאפיין את העידן הקודם של העיצוב הגרפי הקלאסי. מפעל ישן שהפך מתחם עבודה בתחומי העיצוב והחדשנות סיפק להם את המקום הדרוש ליצור. בקומת המרתף הם יסדו את חלל העבודה לפני מספר שנים. מאז, הם מעבירים סדנאות לדפוס משי, כריכת ספרים, ריזוגרף ואוטוטו גם דפוס בלט עם הרכש החדש – מכונת הידלברג שיודעת לעשות הכל – הטבעות, שטאנצים, וכמובן להדפיס.

מתחם הפסטיבל חולק לשנים, הראשון, האזור המסחרי של הפסטיבל, והשני, מתחם התערוכות, ההרצאות והסדנאות. תוכנית הפסטיבל היתה מאוד מגוונת וכללה סדנאות והרצאות של מיטב המעצבים והמאיירים שיש לאירופה להציע. לדוגמא: Saatchi ,Pentagram ,Slanted.

MOSTRA MERCATO

בהמלצת המארגנים, התחלנו את היום בחלק השוק, שם הציגו עשרות יוצרים את מרכולתם, שולחנות עמוסים בהדפסים בטכניקות שונות, הוצאות לאור עצמאיות, מאיירים ויזמים בתחום העיצוב. אספנו לכם כמה כאלה ששווה לעקוב אחריהם ולקוות שחלקם יתחילו למכור מוצרים אונליין. איטלקים הם קצת עם מסורתי בקטע הזה.

Zanna dura

הראשונים ברשימה ששמחנו להכיר הם Odio (באיטלקית – ׳אלוהים אדירים׳),סטודיו לעיצוב גרפי ודפוס משי היושבים בעיר פראטו, הסמוכה לפירנצה. הבעלים, לורנצו, בחור צעיר ושאפתני, יוצר פוסטרים, תיקים וחולצות שגרמו לנו להיפרד מכמה מטבעות עבור תיק בד איכותי מודפס בעבודת יד. כמו כן במהלך היום הם ביצעו הדגמות לייב של דפוס משי.

Odio design

הוצאת הספרים העצמאית UltraBlu מתמחים בהוצאת פנזינים, ספרים מאוירים ויצירות אמנות. היא הייתה היעד הבא שלנו. הם מדפיסים את רוב הספרים שלהם במדפסות ריזו, לרוב בשני צבעים. את תשומת ליבנו תפס פנזין קטנטן שהיה מעין ניסוי חברתי בהבנת ניבים מקומיים. למי שלא יודע, איטליה מחולקת למחוזות ולכל מחוז יש ניב ודיאלקט ייחודי משלו. ככה מילים שמקורן בדרום איטליה, לא יובנו על ידי איטלקי מהצפון. אז מה עשו? הגרילו בן שלל יוצרים מגוון מילים בדיאלקטים שונים והם התבקשו לצייר את מה שהבינו מהמילים. רעיון נחמד, ותוצאה שכיפית לדפדף. 

עוד בתחום והמגזינים העצמאים היה ניתן למצוא שם את מגזין PELO היוצא פעמיים בשנה. הקימו אותו קבוצת מאיירים וכותבים איטלקיים כאשר כל גיליון מתכנס תחת נושא מסוים. בדוכן צמוד פגשנו צמד, מאיירת ומאייר, שיסדו את Laboratorio Zanna Dura, שיתוף פעולה בין שלושה מאיירים המדפיסים את כל העבודות שלהם בדפוס משי. תוכלו למצוא בין העבודות שלהם הדפסים, פנזינים וספרים קטנים, עם חיבה גדולה לחתולים מודפסים (דר פישר, זה בשבילך!). 

קבוצת אמני דפוס נוספים ששווה להזכיר הם Archivio Tipografico ,שהקימו בטורינו, מרכז לשימור ולימוד דפוס בלט. בכדי להדפיס, משתמשים באותיות עופרת ובטכניקות ״מתקדמות יותר״ כמו צריבת פולימרים כדי להדפיס תמונות ודברים מורכבים יותר. ליריד הם הגיעו עם מכונה קטנה והדפיסו איתם גלויות לעוברים השווים. כמו כן הם משמשים כהוצאה לאור של ספרי אמן יחודיים. למי שמעוניין, ניתן לתאם במייל ביקור במקום. 

מעבר ליוצרים עצמם, שהיה כיף להכיר ולדבר איתם, הכרנו גם יזמים בתחומים דומים ואפילו כאלה שהמציאו מוצר והגיעו ליריד כדי להציג אותו בפני הקהל. PRINTI באו להציג את ערכת הדפס הלינולאום שלהם. קופסאת עץ המכילה את כל האביזרים הדרושים ונהפכת ל-Proofing Press, מכבש הדפסת ניסיון. מוצר מעניין, שאחרי מקצה שיפורים יגייס כספים במימון המונים.

Spazio espositivo

לאחר מסע רכישות מוצלח והיכרות עם יוצרים, ירדנו לבקר בחלל התערוכות והסדנאות, לא לפני שקפצנו למתחם משאיות האוכל, כדי לנוח ולאכול (uncoated צועד על קיבתו). בחלל היה מבחר מגוון של תערוכות פוסטרים, עטיפות ספרים, מעט פנזינים וקצת חידושים בתחום הדפוס. המדיום השולט בתערוכות היו בעיקר פוסטרים, בין אם אלו היו כרזות קריאה להפגנות איטלקיות משנות ה־70, עיצוב שוויצרי עם טיפוגרפיה מוקפדת, ופרויקט מעניין שנקרא BAUGASM, שבו האמן Vasjen Katro  יצר פוסטר ליום במשך שנתיים ודרך זה בוחן את העיצוב על פי היכולות הטכנלוגיות והעיצובית שקיימים לרשותינו. מתחם זה כלל פוסטרים בפורמט וידאו שנועדו לחיות בעולם הדיגיטלי.

משם המשכנו לנציגות הפולנית, Acopulco studio עשו פרפורמנס של ציור קיר לייב. ותערוכת בהשראת בית הספר לפוסטרים ב־ורשה שפרח בשנות ה־50. כמו כן הוצגו חידושים בתחום הדפוס, כמו שכבר הצגנו בחשבון האינסטגרם שלנו דיו זרחני לדפוס אופסט, שפותח על ידי כימאי צבעים, הידוע בשם הבמה 70magenta

בנוסף, היו תערוכות קטנות יותר של עיצוב כריכות ספרים איטלקיות ישנות, פאנזינים איטלקיים בשנים האחרונות,ותערוכה של דימויים המושפעים משער הניו־יורקר. 

רגע לפני שסיימנו, ירדנו לחלל הסדנאות המנוהל על ידי Print Club Torino , חלל מטריף המכיל כל טוב, קרוסלת דפוס משי, שלוש עמדות הדפסה רחבות ידיים, פלוטר, מכונת ריזוגרף ומדפסת בלט חדשה. בזמן שהגענו התרחשו שתי סדנאות במקביל, דפוס משי אקספרימנטלי שהועברה על ידי Heretic Spectral nation, והדפסת ריזוגרף. במהלך שלושת הימים הועברו במקום סדנאות לטרינג, ציור שלטים, איור ועיצוב. 

שם כבר נגמרו לנו הכוחות והריכוז וכבר היינו רעבים שוב, אז החלטנו לחזור למרכז העיר. במונית תהינו האם משהו כזה יכול לקרות בישראל? מבחינת תוכן, ארגון, חשיפה לקהל רחב. מי יודע, אולי תשמעו מאיתנו על גרפיק דייז מקומי משלנו. אנחנו אופטימים מתמיד. כדאי גם לכם להיות!

יש פה ממתקים רציניים

untold

אל תדליקו לו נר – להב הלוי

תאמינו ללהב הלוי כשהוא אומר לכם שהוא מצליח להישאר אופטימי. אחד המעצבים הבודדים שעוסקים במחאה, חוזה ונלחם בתופעות מדאיגות בחברה הישראלית, והוא כאן כדי להישאר ולהבעיר את השדה. לכתבה הבאה כדאי להכין ספל תה מהביל ומוזיקה מרגיעה, כי אין לדעת איך תצאו ממנה.

קרא עוד »
untold

רוצו לתערוכת הבוגרים בשנקר

חוויות אימרסיביות, איורים שיוצאים מדו־מימד לתלת־מימד, דיסוטופיה עתידנית, פרויקטים מלאי חמלה וביקורת, טשטוש בין עיצוב גרפי לתעשייתי וטקסטיל, ומיצבי ענק מהממים. התערוכה השנה של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר היא בין המרשימות שנראו פה בשנים האחרונות. סיקור מזורז, המלצותינו והרבה תמונות.

קרא עוד »
untold

Press Any Button – מיכל נשרי

Press Any Button של מיכל נשרי הוא קומיקס נוקב ומלא לב על קשרים לא בריאים, ופרויקט הגמר שלה בשנקר. הקומיקס מסופר כמשחק מחשב, שבו אם אתה לא לומד מטעויות ואיך להתגבר על אתגרים, אתה חוזר לנקודת ההתחלה (או הנקודה האחרונה ששמרת). על מקורות השראה מעולמות שונים, ועד המחקר על קומיקס ללא מילים וההתגברות על הדיסלקציה.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , ,

איתמר חפץ מצייר אותיות

איתמר חפץ מצייר אותיות

איתמר חפץ נחשף במקרה לתחום הטיפוגרפיה הידנית. הוא למד קולנוע בארצות הברית ונרשם לסדנת הדפס ששינתה את חייו, מאז הוא לא מפסיק לצייר אותיות בכל מדיום אפשרי.

ספר לי קצת על מי אתה, איפה למדת, מה אתה עושה? 

״אני איתמר, עושה עיצוב גרפי ביום יום ומתפרנס מזה בעיקר. מבחינת לימודים, 
אני בן ארבעים, אז בשנת אלפיים בערך עברתי לניו יורק, גרתי שם איזה עשר שנים ושם למדתי. התחלתי ללמוד קולנוע ואחרי שנתיים של קולנוע עברתי ללימודי הדפס ב-SVA, שם במשך שנתיים התמחיתי בהדפסי תחריט ודפוס משי. בעצם לא למדתי אף פעם עיצוב בצורה קלאסית. לאחר שחזרתי לארץ, עבדתי בסטודיו שקוראים לו ׳דוד ויוסף׳ לתקופה מסוימת ויצאתי לדרכי העצמאית. עכשיו אני מלמד באקדמיה, קורס בשנה ד’ שאני עוזר להעביר במכון הטכנולוגי בחולון. עד לתקופה האחרונה החזקתי בפרופיל עסקי, עכשיו התחלתי לשחרר שוב עבודות מחדש באינסטגרם בעיקר״.

חשבון האינסטגרם שלך ״הפליל״ אותך ונראה שהגעת לאחרונה לעולם הטיפוגרפיה הידנית והקליגרפיה. איך הגעת לזה? איך זה תפס אותך?

״זו שאלה מעניינת. אני חושב שהרבה זמן ציירתי אותיות בלבד. המון זמן פשוט עשיתי דודלינג של אותיות ולא חקרתי אותן לגמרי. פשוט זה הרגיש לי שהייתי במדיום שלא היה נכון עבורי. אני חושב שהייתי נורא עסוק בלהיות מדויק עם עיפרון ולחזור על אותה זווית. זה גמר אותי ולא הצלחתי לייצר אפילו את האות אל״ף. העיפרון עובד על משהו שהוא לא חי. פעם ראיתי מדריך ללימוד גיטרה והמדריך אמר, ׳יודעים מה הבעיה בגיטרה? שאנשים לומדים על משהו שהם לא רוצים לנגן.  אם אתם רוצים לנגן משהו, אז תתאמנו על זה׳.
זה לא אומר שאתה צריך לדעת עכשיו את כל הסולמות הפנטטונים ואת כל התפיסה, פשוט תעשה את מה שאתה אוהב. ואז התחיל אצלי מין חיפוש שממש נבנה והוא כזה יום־יומי. הוא מושך אותי למקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם. 
עבדתי אצל מישהי שקוראים לה אנה זכאי, מורה לקליגרפיה בארץ והיא ממש טובה, פתחה בפני את העולם של קליגרפיה, עבודה עם הכלים הקליגרפיים וההתנהלות עם דיו וטיפוגרפיה ידנית. היא מדהימה בעיניי. היא מלמדת אותך שאתה לא צריך לפחד לצייר סריף״.

מה האג׳נדה שלך בתור מעצב?

״אל״ף, הקליגרפיה היא בסיס טוב לכל לוגו בעצם. גם אם הוא אחרי זה לא מתקבל  הכיוון הקליגרפי, עצם העובדה שאתה לא מפחד לייצר אות בסיסית זה משהו שעוזר לתחום של לוגואים, מיתוג וכו’. אבל אני כן מנסה להכניס כמה שיותר מהעבודה הידנית לתחום. זה פשוט משהו שהוא טבעי ואני מנסה כמה שאני יכול לבחור לקוחות מתאימים, בהתאם. אתה יודע, לפעמים אני אקח לקוחות במחירים יחסית זולים בשביל לדוגמא לעבוד עם מוסיקאים, או לעשות דברים רק בשביל לשמור על האדג’ הזה של העבודה, שתהיה בכל זאת מסחרית אבל ידנית.
אני מאוד אוהב לעבוד עם מוסיקה, זה תחום שמלווה אותי הרבה מאד שנים. אני לוקח  את הכיוון הידני או הקליגרפי להפקת סדרת הדפסים שאני מוציא בכמה נושאים, משהו שהוא יותר פרטי ופחות ללקוחות אבל תוצע למכירה בסופו של דבר״.

אז עכשיו מי הלקוחות שלך בעצם?

״אני עובד עם חברות בתחום הסולארי ובתחום ההיי-טק. עובד עם קבוצות מחול, אחת מהן היא אורלי פורטל, שאני נהנה לעבוד איתם. היא נותנת לי יד חופשית לעשות מה שאני רוצה. עכשיו היא עושה סדנה בברזיל וזה מאד מתאים לסגנון שלי, והפוסטר הזה לדוגמא הוא פוסטר שכזה, אתה יודע, יצא בשלוש דקות של פשוט לקחנו את ה-50×70 (גודל ממוצע של פוסטר – ח.ש.) וכתבנו נשיקות לברזיל, וזהו. היא נותנת לי להשאיר את זה ככה ומאפשרת לעולם הטיפוגרפי שלי לקפוץ קדימה. אני מאד אוהב את זה״.

איתמר חפץ
איתמר חפץ

מעולה, זה כיף תמיד לקוחות שנותנים לך יד חופשית וגם בד”כ אלו העבודות שיוצאות הכי טוב. כשיש לך יד חופשית עם מישהו אחר, במיוחד אם הוא בתחום היצירתי.

״מאד. איתה זה היה מאד חשוב. כי אני חושב שהיא עוסקת בחיפוש, והעבודות שלי קשורות קצת במידה מסוימת לאיזשהו חיפוש, החיבור הוא די מיידי. בנוסף,
יש לי לקוחות מתחום האדריכלות שאנחנו עושים כל מיני ספרים על בניינים מדי פעם או תחומים נוספים באדריכלות. אני עובד גם עם איגוד העורכים וכל מיני עמותות מסוימות. יוצא לי לעבוד קצת גם בהתנדבות, שכולל מיתוג, והרבה ארט־האוס מה שנקרא״.

אני חושב שהפריחה שלך בתחום הזה של הקליגרפיה ידנית והטיפוגרפיה האקספרימנטלית מעניינת מאוד. בוא נדבר רגע על התהליך היצירה שלך, מהרעיון הראשוני ועד נייר מלא במילים ואותיות, שימוש בכלים, ניסיונות, סקיצות, שילוב עם אימג׳ים וכו׳.

״יש את עולם המעצב שהוא פונה יותר לפורמט וטרנדיות, וכל מיני דברים בסגנון. בהנחה, שאני הולך לייצר איזשהו משהו שהוא לגמרי ידני אני בד”כ אתחיל עם  parallel pen (עט של Pilot לקליגרפיה – ח.ש.) ופשוט אכתוב הרבה דברים. אקשיב למוסיקה ואכתוב. מצאתי שקצב, תנועה וכתיבה הם דברים שעובדים ביחד. יש סדרה שאני עובד עליה והיא נקראת ׳ארנה׳, אז אני משתמש בקצה של העט פרלל  שנהיה קו נורא נורא עדין. אני עושה מעין טאפינג כאלה, ומדמה לעצמי מין מקצב. זה נותן לי לפעמים הרגשה של כתיבה, לדוגמא: אני עושה נגיד one ta ta tata, אז אני יכול להגיד one ta ta, פאק איט, אין לי מה לכתוב.
אני עושה הרבה כאלה, עד שפתאום מוצא איזה משהו שאומר ׳אוקי, יש לי פה סיפור׳, או לפעמים איזה מין דמות של דיאלוג פנימי של מה אני מרגיש בזמן שאני שומע את המוסיקה הזאת, ומשם מתחיל לחפש כיוון ידני או ביטוי ידני.

הרבה פעמים אעצור ואחליף את הכלי שאני עובד איתו כדי לגוון, בשלב הזה המחשב מבחינתי סגור. מבחינתי לגוון זה לדוגמא: מהפראלל פן אעבור פתאום לאקריליק, אני מגלה שאת הדברים שכבר המוח שלי התרגל לעשות עם הפרלל פן או עם הקליגרפיה זה פתאום מרגיש לי אחרת. בעצם יהיה לי עוד הזדמנות להסתכל על עצמי כבן אדם שיושב וכותב את הכל העניין של אומנות הכתיבה בעט, מכלי אחר, מזווית אחרת, מיכולות אחרות ובעצם נוגע בכיוון חדש שמעניין אותי.
גם שילובים הם נהדרים, או לפעמים לכלוך שמגיע מאקריליק יושב לי טוב עם הקליגרפיה או דברים כאלה. אז אני זז הרבה מאד. אני מנסה לא להיות מקובע בכלי שאני משתמש בו, או בפורמט או במדיה. וזה עוזר לי מאד לייצר דברים שונים״.

איתמר חפץ

כשאתה עובד עם דימוי, למשל תמונה, אתה עובד ישירות על התמונה או שסורק ובמחשב משחק עם כל השכבות?

״בתקופה האחרונה אני כמעט ולא משתמש באימג’ים. זה רק עניין של בחירה אבל אם אני צריך לעשות אימג’ אז כן, אני אדפיס ואכתוב עליו. אבל לפעמים, זה דבר שהוא לא כל כך נעים לי לעשות. יש משהו בפורמט הזה שלפעמים מחייב אותי לדייק ואני לא אוהב את זה. הרבה פעמים אתחיל לצייר על דימוי ואשים את זה בצד כרפרנס.
לאחר מכן אמשיך את העבודה על דף לבן, אעביר למחשב ואשלב בפוטושופ את המרכיבים. אין לי איזה אג’נדה בדבר הזה״.

איתמר חפץ

״לפעמים הרגשה של כתיבה או משהו כזה, אז אני עושה נגיד one ta ta tata, אז אני יכול להגיד one ta ta, פאק איט, אין לי מה לכתוב״.

תאר את האווירה שאתה יוצר בה. יש שם איזה משהו מיוחד, משהו שנותן לך השראה בסטודיו.

״אני חולק סטודיו עם חברים מעצבים ואנשים מאד מאד מוכשרים, זה מעין חלל משותף כזה. אנחנו שלושה בחדר, זה דבר מאד מפרה. כמו wework האלה רק אישי. אלו הם חברים ואנשים שאנחנו הרבה מאד שנים ביחד, אין פה הרגשה של ניכור. אני מאד אוהב את שעות הלילה לעבודה, למרות שיש לי ילד, אני מאד מושך את הלילות. הטיפוגרפיה הזאת שאני עושה, דורשת המון המון זמן. אז זה פשוט, צריך לשבת המון ולכתוב ולכתוב ולכתוב. לכן, חשוב לי מאד האימון והוא חלק מהשגרה שלי ואני מאוד מקפיד עליו.

הסטאפ שאני יושב עליו, מעבר לזה שיש אנשים נורא מוכשרים לידי, אז מאד כיף לקבל גם דעות ורעיונות, אני יושב על קאטינג בורד, זה מאד חשוב, הסביבה שלי צריכה להיות לא הכי עיצובית קלאסית. אני מאד אוהב את הלכלוך סביבי, מאד אוהב שיש דיו סביבי כל הזמן״.

ידני פרופר.

״כן, צריך כל הזמן שיהיה איזה שהוא משהו זז, איכשהו במידה מסוימת״.

זז, נשפך, נוזל, נשאר כתמים על ה…

״מזיע, כן. זה גם חלק מהעבודות. הרבה מהעבודות יש להן לכלוכים ואני בוחר שלא לנקות. זה מעין קטע שלי״.

איתמר חפץ
איתמר חפץ

מה הכלי הקליגרפי שהכי מחבב אותך?

״יש את העולם הקליגרפי שהוא חי מאד חזק אצלי,ובדרך כלל אשתמש או automatic pen או parallel pen של פיילוט שהם גמישים, ה-6 ו-3.8, הם עטים מצוינים ומאד נוחים לשימוש. הרבה פעמים, לא צריך את המחסנית המובנית, פשוט אפשר להשתמש בעט ככלי ריק ולטבול אותה פשוט בדיו. אני אוהב נורא את העניין הזה לקנות דיו מיוחד ולנסות לעבוד ולהתעלם מהנוחות שמייצר הפיילוט לצורך העניין. אבל זה עט מצוין. ממש. אני הולך איתו לכל מקום,  שוב, אני נורא אוהב לעבוד עם כלים קליגרפיים וחיפשתי משהו שהוא קצת יותר ספוגי  למשל טוש או מרקר, בעלי ראש קטום ועבה ואני פשוט טובל אותו בדיו, ככה אני משתמש בכלים בדרך הלא נכונה להשתמש בהם. אני מפציץ אותם בדיו ואז זה יוצר איזה משהו שאני נורא אוהב, כשזה מתייבש זה יוצר איזה עוד שכבה לדיו. אני משתמש בכלי לא מתאים, וזה עושה משהו מעניין״.

אתה מייצר גם כלים בעצמך?

״אני חותך מדי פעם מקלות ארטיק בעיקר (צוחקים). זה האהובים עלי, הגודל הזה מושלם. בקנה סוף אני פחות מתעסק אבל ארטיק בעיקר ומכחולים, אני פשוט חותך אותם. נותר לכלוך כזה טבעי. אבל לכלוך גם מוסיף תנועה.

איתמר חפץ

״אני מאד אוהב את הלכלוך סביבי, מאד אוהב שדיו סביבי כל הזמן. בתקופה האחרונה בעיקר זה הכיוון שאני הולך אליו״.

דיברת מקודם על מוזיקה, איך אתה עובד בתחום הזה?

״פרויקט לדוגמא שעשיתי להרכב שקוראים לו פיק רייט, זה היה שיתוף פעולה ממש מגניב בין כמה חברים והשתמשנו באימג’ של אמן וחבר שקוראים לו אורי ערן ועבדנו איתו אח”כ. פירקנו את האימג’ הזה ויצרנו סדרת סינגלים להרכב הזה, זו היתה חוויה ממש טובה. ואני מאד מבסוט מהתוצאה, אני אוהב את החיבור הזה שנוצר שם.
דוגמא נוספת, אני עובד המון עם ג’אז, אני חושב שמוסיקאי ג’אז ומוסיקת ג’אז היא איפשהו נמצאת בלב שלי וזה מאד מתקשר לי לאג’נדה העיצובית שלי. האלתור גורם לי להרגיש לפעמים שאני חייב לייצר לייב. אתה יודע, מוסיקאי ג’אז לפעמים פוגש כמה אנשים שלא מכירים אחד את השני ,יש להם איזה גיג משותף ואתה צריך לייצר איזה שהוא משהו. 

יש איזה משהו משותף מתחום העבודה הזה שאתה יושב בסטודיו מול לדף ריק, אומר ׳יאללה, מתחילים׳. ואתה פשוט מתחיל לנגן קצת. לפעמים לוקח לי שעתיים להגיע למשהו שאני אוהב או משהו כזה אבל זה מזכיר נגינה במידה מסוימת. בג’אז או פאנק או מוזיקה שהיא קצת אבסטרקט, יש משהו משותף עם טיפוגרפיה, כי מה שקורה בעצם זה שאני לוקח מילה, ןהיא מגשרת בין איזשהו רעיון או בין בן־אדם לבן־אדם אחר, ואני פתאום לוקח את המילה ואני נותן לה נפח. אני משקיע בה את הכבוד לכל אות בנפרד, ופתאום המילה, הדרך שהיא הייתה פעם רק דרך לתקשר או משהו, היא הופכת להיות מהות העניין. וזה מזכיר לי קצת את החיפוש הזה של ג’אם מסוים או הקשבה לקול הפנימי שלך, וזה משהו שמאד מלווה אותי בזמן האחרון בייחוד. אני מחפש את ההשראות מהכיוון הזה״.

האם אתה חושב שלטיפוגרפיה ידנית יש יותר כוח ביצוג והבעה של הטקסט על פני פונט רגיל ודיגיטלי, והאם אתה חושב שלסגנון שלך יש מספיק מקום בשוק המסחרי הישראלי?

״ברור (צוחק), כן. בעולם הטיפוגרפיה או בעולם העיצוב לא תמיד הטיפוגרפיה הידנית היא הכלי המתאים. כמובן שהפאשן שלי נמצא שמה, אבל אם אתה בוחר דרך של מעצב אתה צריך לדעת מה הכלי המתאים שלך. זה לא שאני יכול להתעסק כל היום במחשב ואז פשוט אה, איזה כיף, בוא ניקח איזה עט ונזרוק משהו על דף ואני אסרוק את זה וזה יצא נורא יפה. כי זה לא עובד ככה, לפחות לא באקספרימנטל טיפוגרפי. יש חיפוש באמת והוא בלתי נמנע.

הוא הדרך היחידה למצוא את הדרך. קשה להסביר את זה במילים. אני מנסה כמעט להגיע לאיזשהו מצב של רגש כשאני כותב. להכניס את עצמי להלך רוח מסוים. אז זה משהו שפונט לא יכול לייצר. זה בטוח. אני יכול לכתוב את הפונט, אבל אחרי זה לעבור עליו. יש משהו ביד, שהיד רועדת ואתה נורא מתרגש זה עובר אחרת. 

בנוגע למסחריות של טיפוגרפיה, אני שם לב, זה משהו מעניין. אני חושב שאנשים נורא אוהבים לדעת שהם מבינים מה כתוב (מחייך). ולפעמים אני חוטא בקריאות הרבה פעמים. הרבה דברים שלי הם לא קריאים. 
אז למשל עכשיו אני מתרגם לפעמים חלק מהטקסטים לאינסטגרם ושם לב שאנשים קצת יותר מתחברים לדברים כאלה. אבל אני חושב שיש חידה בטיפוגרפיה ידנית שישר שואלת שאלות שאני אוהב. מי כתב את זה, למה כתב את זה, למה פתאום יש פה סימני קריאה ומשהו שנראה כמו דם. דברים כאלה״.

איתמר חפץ

עברית או אנגלית?

״עברית המון אבל זה שוב, בחרתי מילה, בחרתי אותיות, הן התחברו אחת עם השנייה. אני למשל המילה אהבה, זה לא משנה לי אם זה יהיה L-0-V-E או אם זה יהיה א-ה-ב-ה. הרגש שאני אצליח להיות בעמדה הזאת ואיפה זה תופס אותי, זה מה שמעניין אותי ולכן ה form הוא נהיה לי זהה לפעמים. אני עובד המון עכשיו על קליגרפיה שהיא מתחלפת עברית-אנגלית תוך כדי. היא ממש בנויה אותו דבר, ואני לא מחליף את שינוי הכתיבה ואני לא משנה את הזווית. הדגש שלי הוא הצורה ולא תמיד השפה״.

איתמר חפץ

איך אתה רואה את העולם הזה מתקדם בתחום של קליגרפיה ידנית, כשאנחנו נעים לעולם שהוא הרבה יותר דיגיטלי וחופשי?

״תראה, יש את הדיכאון הבסיסי (מחייך). נגיד מישהו פעם אמר, זה נורא מעניין, שהיום ילד עובר משלב של לקרוא ולראות צורות, לשלב ההקלדה, אוטומטית. הוא לא עובר בשלב של לכתוב. למה לכתוב אם אני יכול להקליד את זה באייפד וכרגע שיחקתי באייפד? אז למה.. מה, אני אקח דף עכשיו? תראה מה אנחנו מאבדים, את כל העניין שקוראים לו אומנות הכתיבה, זה חוויה, זה לשבת עם דף ונייר ולכתוב משהו, זה אומנות מצד אחד, ומצד שני זה רגע של בן אדם עם עצמו ורגע מזוכך שחבל להפסיד אותו. קצת מעציב אותי לדוגמא שעניין ההקלדה נהיה יותר טריוואלי לדוגמא אצל ילדים. מצד שני, הסוג עבודה שאני עכשיו מייצר היא מאד זמנית. אני לא אוהב שהעבודות שלי מושלמות, ולכן גם הריבוי. זה די מתאים לתרבות סטורי, שהיום זה פה, מחר זה נמחק או משהו כזה. אז אני לא יודע, יש לי רגשות מעורבים לדבר הזה אבל אני יודע שטיפוגרפיה זה משהו להזדקן איתו. זה משהו שפאק איט, בעוד עשר שנים אני אתרגש מזה שאני אכתוב italic וזה מדהים שבשניה שאתה כותב italic ואתה שנייה לא מתרכז על זה וחושב על משהו אחר אתה מיישר, פתאום אתה קולט ששינית את הזווית. זה דברים שאפשר בכיף, לא אכפת לי דיגיטלי, לא דיגיטלי. כיף לי להזדקן איתה״.

איתמר חפץ

ספר על עולמות השראה ומעצבים שאתה מעריץ.

״יש לי מלא כאלה. אוקי, מוסיקה זה מקום מאד חשוב בעבודות שלי. אני, שוב, הפיק רייט נגיד זה פרויקט שיצא לי לעבוד איתו, זה משהו שככה נכנס לי. המון ג’אז בזמן האחרון זז לי באוזניים. מבחינת דברים שהם מעוררי השראה, אני מאד אוהב, זה גם תהליך טוב דרך אגב לאימון, לשבת בערב בבית, אני שם אוזניות, לפעמים אני רואה סדרות שלמות בלי להסתכל על הסדרה (מחייך). אני פשוט שומע אנשים מדברים. לא מוסיקה ולא כלום, אני רואה איזה משהו, ואני פתאום שומע, פתאום שאתה לא מסתכל על משהו, אתה פתאום שומע את כל הדברים הקטנים שאנשים אומרים. כל הגמגומים כל השתיקות. זה יכול להפוך לפוסטר, החצי משפט – And so, what do you think?
שוב, לדוגמא, הסדרה ׳ארנה׳, תסתכל באינסטגרם, זה מעין הדפסים שאני עושה בעיגולים. הם בדיוק שמה, זה מעין מדבר על הדבר הזה, על הלרחרח מסביב. העיגול הזה מדמה לי לפעמים כמו כלב שהולך ומרחרח ומה היה פה? אתה יודע, מה היה פה אתמול? אני אוהב בתהליך עבודה את הדבר הזה. אומנים שאני מאד מעריך בתחום טיפוגרפיה, Job Wouters , הוא מדהים, אני מאד מאד מתחבר לעבודות שלו. Sanna Annukka, כשהייתי בלונדון באחת הפעמים, היא עשתה מעין סדרה של  כריכות לספר ׳מפצח האגוזים׳. היא עושה הדפסים מאד מאד יפים. Sara Fanelli  כמובן, Reid Miles, אחד האנשים שהכי השפיעו עלי בחיים. עליו יש אנקדוטה מצחיקה, הוא לא אהב ג’אז והוא עשה קרוב ל 500 עטיפות אלבומים. אתה יודע, איש מטורף. Christopher Wool הוא אחד האחרונים ברשימת הכוכבים.

זהו, עוד חבר טוב, אמן שאני מאד אוהב, אורי ערן, זה מישהו שאני לוקח הרבה השראה מהסגנון שלו. לא בהשוואה, אני כמובן נורא אוהב את הקלאסיים, אני אוהב מירו, זה מישהו שאני בזמן האחרון ממש מתחבר. למירו היו המון סקיצות שפשוט כתב דברים נורא יפים, איש מאד מרגש. וכמובן הגדול מכולם פרינס. אם אני לא אתן קרדיט לפרינס אז מי יתן?״.

מילות סיכום?

״לא לפחד! פשוט לא לפחד לכתוב אותיות. זהו (צוחק), אין לי פחד״.

איתמר חפץ

תודה ענקית לרות שטרן שתימללה את הראיון.

כל העבודות בכתבה: איתמר חפץ 

יש פה ממתקים רציניים

להכניס למצב טיסה

HAIFA – WALLS FESTIVAL

קירות צבעוניים זה לא דבר נפוץ בחיפה, במיוחד לאחר הקמת קומנדו הגרפיטי של העירייה, אז כשפסטיבל הקירות מגיע לעיר, יש הרגשה של בריזה צבעונית שנושבת

קרא עוד »
untold

איתמר חפץ מצייר אותיות

איתמר חפץ נחשף במקרה לתחום הטיפוגרפיה הידנית. הוא למד קולנוע בארצות הברית ונרשם לסדנת הדפס ששינתה את חייו, מאז הוא לא מפסיק לצייר אותיות בכל מדיום אפשרי.

קרא עוד »
untold

Studio Knob

אלתור, מחזור, השמשה מחדש של חפצים, מסורת של קראפט מעורבת עם קידמה. אלו הן חלק קטן מהמילים שמתרוצצות בראש של יותם ועדי מסטודיו Knob, כאשר הם מייצרים פריטים מיוחדים לעיצוב.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , ,

סחוניה – אמיר ורשף משוטטים

סחוניה – אמיר ורשף משוטטים

אמיר פרסיה ורשף טסלר־רון משוטטים בפריפריה – קריית מלאכי, חדרה, ירוחם. האחד מאייר ומעצב, השני כותב. יחד הם מייצרים את ׳סחוניה׳ – פנזין שוטטות. מה שהתחיל כתרגיל בקורס פנזינים בבצלאל הפך להיות מסע אנתרופולוגי מלא חמלה.

בוא נתחיל בשם – ׳סחוניה׳ – אתה מרוקאי?

״אני חצי. אימא שלי מרוקאית. והאמת שזה לא היה רעיון שלי, הרעיון היה של רשף טסלר רון, הבחור שכותב והוא אשכנזי לחלוטין. פשוט שנינו אשקלונים אז איכשהו מתערבב עם כל ה.. אתה יודע, כל המונחים האלה״.

ספר איך זה התחיל.

״היה לי קורס פנזינים אצל פרופסור ענת קציר. לא בחרתי אותו אפילו, אני חושב שקיבלתי אותו באיזה עדיפות שנייה או משהו כזה. הייתי בראש של אני רוצה לאייר, רוצה לעשות מה שבא לי. חששתי מזה שהיא תיתן לי הערות בטיפוגרפיה. זו הייתה התחלה של הפרויקט. לא רציתי לקבל הערות על טיפוגרפיה״.

כי אתה מאייר?

״כן, וגם כאילו.. לא יודע, זה פשוט בא לי ברע המחשבה על זה, של להתחיל לבחור פונטים ועימוד וצבעים וכל מיני דברים, פשוט הלכתי וקניתי מכונת כתיבה באיזה חנות יד שנייה״.

איפה קנית את מכונת הכתיבה?

״בירושלים יש מלא חנויות כאלה של אלקטרוניקה ישנה, אז מצאתי איזו מציאה איפשהו, ממש אחלה מכונה עם פונט נחמד שאני אפילו לא בטוח מה הוא״.

פרנק ריהל.

״הייתי בראש של אני רוצה לאייר, רוצה לעשות מה שבא לי. חששתי מזה שהיא תיתן לי הערות בטיפוגרפיה. זו הייתה התחלה של הפרויקט. לא רציתי לקבל הערות על טיפוגרפיה״.

״מגניב. אז התחלתי מזה. וגם היינו צריכים לבחור נושא לפנזין וידעתי שבא לי להתעסק במשהו שהוא קצת של שוליים, משהו שהוא כזה.. קצת מכוער אולי או קצת משהו שהוא לא נחשב לדבר מעניין או דבר נוצץ וזה קצת התגלגל עד שבא לי הרעיון שפשוט לנסוע לאיזה עיר פריפריה כלשהי ולראות מה קורה. ואז סיפרתי לרשף והוא כל כך התלהב מהרעיון שהוא רצה גם לבוא״.

מי זה רשף? 

״רשף טסלר־רון הוא חבר ילדות שלי מאשקלון, לא קשור לתחום, נאמר את זה ככה. הוא גם לא בן אדם של ויזואליה. אימא שלו אמנית, מציירת כזה מדהים והוא פשוט לא מבין מה הקטע. גם עיוור צבעים, אולי זה קשור״.

בגלל זה הפנזין בשחור לבן?

״יכול להיות (צוחק). אז אמרתי לו ׳סבבה, אתה רוצה לבוא איתי? אז אתה צריך לכתוב׳. כי אני יודע שהוא כותב יפה. אז הוא הסכים ונסענו לקרית מלאכי, זו הייתה הפעם הראשונה, ולא ידענו מה אנחנו עושים. זה גם היה באמצע השבוע בצהריים״.

סחוניה - אמיר פרסיה ורשף טסלר רון
סחוניה - אמיר פרסיה ורשף טסלר רון

נשמע שחון.

״כן, ממש. אין אף אחד, יש אנשים ברחוב כי זה קרית מלאכי, הם קצת מסתובבים, אבל לא קורה כלום, הכל סגור וכזה.. אז הבנו שזה מעולה ופשוט הסתובבנו עם האוטו, ירדנו ממנו והתחלנו ללכת, היינו רעבים, אכלנו איזה פלאפל ואז שעמם לנו, הלכנו למצוא איזה בית קפה. ישבנו בגלידריה עם בית קפה כזה. הלכנו לאכול בשיפודיה, זה היה בערב, ונסענו. אה, וגם ביקרנו באיצטדיון אני חושב. אנחנו אוהבי כדורגל אז זה גם.. זה איכשהו תמיד היה פתוח.

בבצלאל היינו צריכים לעשות עוד גיליון בקורס, אז נסענו לחדרה, כי רצינו להתרחק מהדרום. אמרנו ׳בוא נעשה משהו לא בדרום׳. חזרנו על אותו תהליך שעשינו בקרית מלאכי. באנו בצהריים, אמצע השבוע, התחלנו להסתובב, אכלנו באיזה מקום, שתינו קפה איפה שהוא, הלכנו לאיזה שיפודיה או משהו בערב, וחזרנו. לא מדברים עם אף אחד, לא פונים לאף אחד, לא שואלים שאלות. כמו חייזרים כזה.

אנחנו מסתכלים מהצד, מתצפתים. תוך כדי כותבים לנו רשמים. רשף אוהב לכתוב בפנקס שלו, ואני בטלפון, כותבים לעצמנו כל מיני דברים שעלו, כל מיני רעיונות, כל מיני אנקדוטות. ואז, חוזרים הביתה ומתחיל עבודה על הפנזין עצמו. עבודה של איזה חודש אני חושב, אולי כמה שבועות, שהוא כותב את הטקסט ושולח לי, ואני משתדל לא לערוך לו את זה. אני עורך לו את זה לשונית, בקטע של סימני פיסוק ושגיאות, משתדל לא להתערב בתכנים. לפחות השתדלתי עד ׳ירוחם׳, ב-׳ירוחם׳ זה כבר קצת השתנה.

אחרי שאני קורא את הטקסטים, פשוט מגיב לו למה שהוא עושה. הרעיון הוא ששנינו בחופש יצירתי שכל אחד עושה מה שמרגיש לו, בלי יותר מדי הסברים. גם אם לא יבינו. בהתחלה הייתי בטוח שזה יתקבל בבוז. חשבתי שאף אחד לא יבין מה אנחנו רוצים, אחרי שעשיתי את זה ואף אחד לא קרא את זה עדיין, שאף אחד לא יבין מה אנחנו רוצים. בסוף אנשים אהבו את זה וקיבלנו דרייב להמשיך. את גיליון ׳ירוחם׳ עשינו אני חושב בחופשת סמסטר, בלי קשר כבר ללימודים. עצמאית. ושם גם יש איזה שינוי כבר, יש איזה טוויסט כזה בסיפור״.

מה השתנה שם?

״זה קצת ספוילר, אבל בסדר. בהתחלה מה שקורה זה שהוא (הדמות הראשית – ט.ס.ו) כביכול חוטף מכת שמש וחושב שהוא בבסיס צבאי. ואז הכתיבה מתנהלת לכל אורך הגיליון כאילו אנחנו בבסיס, והוא לא מסביר את האנלוגיות. הוא פשוט מדבר על הכל כאילו זה בסיס. פה היה כבר אתגר, ממש עבודה של מאייר. הייתי צריך ממש להסביר לקורא מה קורה פה. כי אם אתה רק קורא את הטקסט בלי האיורים, אתה לא לגמרי מבין מה הולך. אז ממש הרגשתי שגם פה, בניגוד לקודמים, האיורים הם כאילו מה שקורה במציאות. בקודמים אם אתה מסתכל, אז כל האיורים הם נורא מוזרים כאלה. כל מיני דימויים״.

קלאשים של כל מיני דברים.

״כן, ודברים שהם לא.. נגיד יש פה איזה קטע, זה שהוא משווה משהו של מפעל הפיס לפוקר״.

״אחרי שאני קורא את הטקסטים, פשוט מגיב לו למה שהוא עושה. הרעיון הוא ששנינו בחופש יצירתי שכל אחד עושה מה שמרגיש לו, בלי יותר מדי הסברים. גם אם לא יבינו״.

איזה כיף, אני רואה פה גלויה בסוף.

״ממש, כן. ופה הדבקנו אותן, אבל אף אחד לא הבין שזה גלויות. אז השאירו את זה ככה. צריךגם לציין בחור בשם דימה אישצ’וק, שהוא עשה את פרויקט הגמר שלו עם פתגמים רוסים, אם יצא לך לראות את זה. כל פעם שאנחנו נוסעים לאנשהו אז אני שולח לו צילום שלט הכניסה של העיר. הוא מצייר לנו ציור מהיר בצבעי מים וזו עוד תוספת לגיליון״.

מסקרן להבין את המוטיבציה של הגליון השלישי אחרי שני גיליונות. בעצם אתם כל פעם אתם מוציאים ומשחררים את זה לקהל הרחב? או שזה נשאר במסגרת בצלאל? איך זה עובד?

״לא, זה כבר עזב את גבולות בצלאל לחלוטין ברגע שהתחלנו את ׳ירוחם׳. זה גם לא היה מוצג בתערוכה מהסיבה הזאת, כי זה כבר בחוץ. יש לנו אתר באינטרנט עם חנות אונליין״.

אתר מינימליסטי מאוד!

״נורא מינימליסטי, ברוח הפנזין (צוחק). זה שם כבר איזה שנה. אנחנו בעיקר מוכרים את זה בפסטיבלים בדוכנים ובמקומות. היה את פסטיבל הפנזינים בתחנה מרכזית ומכרנו שם, אירועים של ׳כדורגל שפל׳ קוראים לנו לפעמים אז אנחנו באים למכור״.

גיליון 2. צילום: אמיר פרסיה

יש תחושה שבפריפריה מתקיימים קלאשים של עולמות תוכן נורא מוזרים. מה הדבר הכי הזוי שקרה לכם כשהייתם במקומות הללו?

״זו שאלה קשה. אני תמיד אומר שלא קורה לנו שם כלום. תמיד שואלים אותי איך היה? אני אומר היה משעמם. אני זוכר גם אחרי הגיליון הראשון, אמרתי כאילו שעוד לא.. עוד לא הבנתי מה אני עושה. הייתי בטוח שזהו, הלך עליי. אין לי מה להגיש. כי היינו שם, לא קרה שם כלום. אמרתי, ׳מה נוציא מזה עכשיו?׳ לא היה פה שום דבר. אז תוך כדי עבודה הבנתי שטוב, יוצא מזה משהו״.

ברמת החוויה, אני חושב שקורה גם משהו בדיעבד, יש איזה תובנה ממקום.

״כן. גם הרבה זה מנקודת המבט החייזרית הזאת שלנו, שאנחנו באים קצת.. כאילו אנחנו באים להסתכל. רשף בא עם הפנקס כדי לרשום הערות. גם אם מפתחים איתנו שיחה אז אנחנו לא מראיינים אותם. לא מתחילים לדלות מהם מידע. אנחנו זורמים עם השיחה״.

זה נשמע מאד בגובה העיניים.

״זה בטוח, אנחנו לא באים בקטע מתנשא״.

נכון. אבל עדיין.. יש לך את ה״פריווילגיה״ להסתכל על העניינים מלמעלה כמו חוקר. ופה באמת התייחסתם לזה בעיני, כחוקרים שבאמת רעבים להבין משהו על מקום שהוא טיפה הצידה. זו הצלחה ענקית של הדבר הזה. מעבר לזה שהאיורים סופר יפים, יש להם הרבה במעט. זה קטע. כי אין פה צבע, אבל יש פה המון צבעוניות מדהימה. זו הצלחה גדולה ומכונת כתיבה מכתיבה פה אווירה מעניינת.

״כן, זה קונה את הקהל״.

מה השאיפה הלאה עם סחוניה?

״אנחנו תמיד אומרים שהחלום הגדול שלנו זה להתראיין למקומון. והאמת שניסינו״.

יש מלא.

״כן, צריך להרים את הכפפה אבל אם היו מראיינים אותנו לאיזה מקומון של קרית מלאכי או משהו כזה יכול להיות גדול. אבל תכל׳ס מה הלאה?הרעיון זה למפות כמה שיותר מהארץ. הבעיה שלוקח לנו הרבה זמן, אנחנו גם בעצמנו איטיים, פריפריאלים כאלה, אבל התכנון הבא נגיד זה עפולה. רצינו קצת לעלות צפונה, לנסות לבחור שם את המקומות. ואין לנו שאיפות להצליח, כאילו אנחנו גם לא רואים מה אפשר להצליח עם זה. זה פנזין. אולי אפשר למכור את זה בכמה מקומות עם קטע, אבל זה לא דיגיטלי הרי, זה לא משהו שיהיה ויראלי. אז השאיפות שלנו צנועות. אנחנו באמת רוצים להיות מסוגלים למכור את החוברות האלה מספיק כדי לממן את הנסיעות עם הדלק, ואת ההדפסה ופשוט להמשיך עם זה עד שימאס לנו. וגם לנסות לא למחזר, לנסות למצוא קטע חדש כל פעם. כי הגיליון הראשון והשני מאד דומים, שלישי כבר יש משהו חדש. אולי ברביעי גם יהיה משהו חדש וכו׳ וכו׳״.

גיליון 1. צילום: אמיר פרסיה

מה זה המיני פנזין פה?

״אני בפלס”ר שיריון במילואים, הייתי איפשהו בדרום באיזה חור והיינו צריכים להגיש עוד מיני פנזין. שלישי. היה לי יום אחד לעשות את זה ומתוכו היו לי שעתיים פנויות. אמרתי להם טוב, מה אני עושה בשעתיים? בכל הדבר הזה היה לי אילוצים. טוב, אעשה משהו בגודל של קופסת גפרורים ואצייר שם את כל ראשי העיר וזהו, זה היה לי כמו בדיחה. וזה אחד הדברים שהכי אוהבים פה. אנשים קונים את זה וזה נהיה להיט. כאילו בסוף אני מגלה שככל שאני פחות מייחס למשהו חשיבות, ככה הוא יוצא יותר טוב״.

מיני סחוניה של ראשי עיר בישראל. צילום: אמיר פרסיה

זה נכון. בדרך כלל אתה פועל מתוך סטרס כזה שיצא פיין.

״ככל שאתה מנתק את הסטרס הזה לגמרי ועושה דברים בלי שום השלכה, הם יוצאים הכי טוב״.

מדהים. טוב, זה יפה ממש ואני אוהב שזה ספציפי ומלא חמלה. מסקרן לראות איך זה יתפתח לעוד גיליונות.

״נקווה, נקווה. בשנה הקרובה״.

תודה ענקית לרות שטרן שתימללה את הראיון.

יש פה ממתקים רציניים

untold

האוצרות הקריסה את התערוכה בבצלאל

בחירות אוצרותיות בתערוכת הבוגרים של בצלאל גרמו לעבודות הסטודנטים להיות חנוקות, בלי לתת להן מקום אמיתי להתבטאות. דחוסות, משולבות לא במדויק וללא סינון קפדני, גרמו לקריסת התערוכה כגוף אחד שלם ומעניין.

קרא עוד »
Mixtapes

Mixtape – SHIWABIWA

ביום סטודנטית שנה רביעית בתקשורת חזותית, בבצלאל.
בלילה מתקלטת בכל מיני מקומות בעיקר בתל אביב. חלק מקולקטיב שנקרא ״קולות מאפריקה״ שכבר יותר מ-3 שנים מקדמים מוזיקה מרחבי אפריקה בארץ וגם חלק מקולקטיב של דיג׳ייות בשם ״אננס״ שהמטרה העיקרית היא לקדם דיג׳ייות בזאנר.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , , , , , ,

דילמות סביבתיות – תמר בן ג׳ויה

תמר בן ג׳ויה

דילמות סביבתיות – תמר בן ג׳ויה

ספרי פופ אפ המתעסקים בדילמות סביבתיות בישראל: 
הראשון בנושא הגז הטבעי, והשני בנושא דילול בעלי חיים.

“כשאני מנסה לצייר או לעצב, הדברים שהכי מעניינים אותי נמצאים פה בישראל. יש פה משהו שגורם לדברים להיות הרבה יותר מעניינים ומכוערים. יש לי תחושה שהרבה דברים פה הם נסיון להיות משהו שהוא לא, ולוקח זמן ללמוד מה אנחנו כן. אבל בתוך זה יש הרבה מאוד יופי, ומשם מגיעה ההשראה ליצור”.

תמר בן ג’ויה, 27, בוגרת בצלאל ומתגוררת בירושלים.

Tamar Ben Joya

יש פה ממתקים רציניים

untold

אני רוצה את זה רומנטי – שקד בשן

״אני רוצה את זה רומנטי״ של שקד בשן הוא פרויקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, העוסק במיניות נשית, בגוף ובושה. במהלך העבודה על הפרויקט, ראיינה שקד 20 נשים בנושאים אלו, וערכה את הממצאים לכדי ספר, מאויר היטב יש לציין, החושף את הדבר שכולם מתביישים לדבר עליו.

קרא עוד »
Filed under: untold, עיצוב

להצלחה יש שני אבות

להצלחה יש שני אבות

אומרים בארץ שאין קיץ בלי מלחמות, כנ״ל למחאות. הקיץ האחרון היה רווי במחאות מכל קצוות הקשת הפוליטית והחברתית. אחת מהן הייתה המחאה בעקבות חוק הפונדקאות, שבתקופה שהייתה על סדר היום התרוצץ ברשת דימוי טיפוגרפי של המעצב אבירם בן-שושן, המביע את התקווה האישית שלו להקים משפחה עם בן זוגו.

אבירם בן שושן

ספר לנו קצת על עצמך, לימודים, עבודה, תחביבים. 

״נעים מאוד, אבירם בן שושן, בן 32. במקור מאשדוד, היום תל אביב. מעצב גרפי תזזיתי, חי מיתוג וטיפוגרפיה, נמשך לארגונים גדולים. כשאני לא מעצב, משתדל לאזן בין הכמיהה לג׳אנק, אוכל, בישול וקרוספיט. הרזומה שלי כולל חברות כמו Mccann שם עבדתי כארט דירקטור, סטודיו Blend-it ו-Wix, ובימים אלה מנהל מחלקת קריאייטיב ב- Firma. בקרוב יוצא לדרך עצמאית״.

עברת חתיכת דרך מסיום הלימודים, משרדי פרסום, עיצוב השפה לתאגיד השידור ואפילו לאחרונה הזמינו אותך למרכז הבינתחומי, איך היה להרצות על העולם הויזואלי של העיתונות בפני אנשי האקדמיה?

״זה מדהים שגם אחרי ארבע שנים הפרויקט נשאר סופר רלוונטי. ראיתי סקרנות מטורפת מצד הסטודנטים בחוג לתקשורת, ובמפתיע יותר – מהסטודנטים במסלול הבינלאומי. שיחה עם חבר מרצה הובילה לנבירה בחומרים שיצא לי לשכוח. כמו לרכב על אופניים, ופתחתי את המעבדה המשוגעת שיצרתי בשנה ד’ בלימודים. פרוייקט שהצלחתו נשארה תלוייה בנאמנות לוויזואליה ולא לתוכן. זה הוכיח את עצמו בדיונים המעניינים עם הסטודנטים״.   

מי שמכיר אותך יודע טוב מאוד את האהבה הגדולה שלך לטיפוגרפיה, יכול לספר לנו מאיפה זה מגיע?

“הלוואי והייתה לי תשובה סקסית, אבל עד השיעור הראשון בשנה א׳, לא ידעתי שזה קיים. התאהבתי ברגע, וככל שהזמן עובר זה מתחזק וקשה להסבר במקביל. יש משהו ממגנט באותיות, בחיבור ביניהן ובכח שהן יוצרות. בתוך עולם הטיפוגרפיה – תחומים רבים. אני אוהב פונטים, אבל בעיקר מתחבר לקופי ומסר. הסביבה שלנו היומיומית, היא הר הגעש הכי פעיל שיש, רק צריך לזהות ולעבוד עם זה”.

חוק הפונדקאות שעבר לאחרונה גרם למחאה גדולה, וכחלק ממנה הסלוגן הטיפוגרפי שיצרת זכה לתהודה מאוד גדולה ברשתות החברתית, מאיפה הרעיון התחיל? ומה אורך החיים של דימוי מחאתי ברשת, לדעתך?

צילומים : מתן שופן, שחר לוי

“זה התחיל שנה שעברה, לילה לפני ההפגנה במוצ”ש. הרגשתי בעיקר חנוק. ישבתי במיטה וכתבתי לפחות חמישה פוסטים. כותב, מקריא לבן הזוג שלי ומוחק. מרגיש שאין לי את המילים להביע את הטמטום של מציאות עקומה. פתחתי את המחשב, הורדתי פונט מגוגל כתבתי אבא ואמא והתחלתי לשחק. חמש דקות והיה לי דימוי. העליתי ובבוקר זה כבר היה ויראלי. השיא היה כשהגעתי להפגנה וראיתי המון עותקים מודפסים. התרגשתי מההיקף יותר מהצורך בהכרה שזה שלי. זה רגע מכונן אצלי כמעצב שילווה אותי כל החיים. שנה אחרי ושום דבר לא השתנה, רק הכעס של הקהילה גדל. שנה אחרי, זה אותו הדימוי, במבחן התוצאה – הרלוונטיות נשארה. פידים מלאים בשיתופים ובהבנה שהמציאות חייבת להשתנות”.

האם חשבת שביטוי המחאה הזה יהיה רלוונטי עדיין מהשנה הקודמת? האם יש סיבה למה דווקא העיתונות העיצובית בארץ לא יחסה לזה חשיבות כמו שאר ציבור המפגינים?

״יש תחושה שהפעם זה גדול ואמיתי. הייתי בהלם כשמצאתי את עצמי באמצע איילון עם אלפי אנשים. מרגיש חלק מהמון מפרגן ותומך, זה כבר לא רק שלי. זה עניין של זמן עד שניישר את הקו עם מדינות ליברליות וצריך להמשיך לפעול למען זה. השיחות שקיבלתי אחרי היו ההישג הגדול ביותר מבחינתי. שאלו אותי איך באים ילדים לעולם, כולל ההשלכות, כסף והחלקים היותר טעונים. לגבי העיתונות, אני חושב שהאימפקט הוא החשוב, ולא מי שלא הרים״.  

האם אתה חושב שגם למחאה חייב שיהיה איזשהו קו מיתוגי עיצובי, כמו שהיה למחאה החברתית ב-2011? מהו כוחו של העיצוב הגרפי במחאה?

״שאלתי את עצמי תוך כדי ההפגנה, אבל עדיין אין לי תשובה. אני רק יודע שמותגים היום הופכים להיות טמפלט של רעיון יותר מהגדרה של צבע ופונט. בפועל, הכיכר הייתה מלאה בקריאטיביות. חוץ מפורמט מרובע, כל אחד לקח את זה למקום אחר. לא הייתי רוצה שמישהו יכתיב מה הסלוגן הנכון, יש הרבה דברים למחות עליהם וכל אחד מביע את זה בדרך שלו״.

יש עוד פרויקטים עם אמירה חברתית שהיית רוצה לעשות אם הייתה לך את האפשרות? מה המטרה הבאה שלך?

״פנוי להצעות ושיתופי פעולה. אני מאמין גדול שזה צריך לבוא מהבטן. לפעמים הצורך בהגדרת מעצבים כפוליטיים/חברתיים, מסרסת את הספונטניות ההכרחית ליצירה. זה קצת כמו שהפגנה הופכת להיות ממוסדת וחזרתית: הווליום יורד והאפקט קטן״.  

אריזה גרפית לתאגיד השידור כאן

לאחרונה הגשת לבגרות בעיצוב את מגמת עיצוב גרפי בתיכון ׳רעות׳ בחיפה, והתוצאות היו מעניינות מאוד. תוכל לשתף בפרספקטיבה של הדור הצעיר? ובתור איש חינוך לעיצוב, האם יש לך מילות עידוד או עצות לחבר׳ה צעירים?

״מיד לאחר סיום התואר, התחלתי ללמד בתיכון טיפוגרפיה, מיתוג ופרויקט גמר. לימדתי שלוש שנים. הממשק עם התלמידים גרם לי תחילה להבין שתיכון זה לא אקדמיה. התלמידים לא עושים לילה לבן ופרוייקט לא יכול להתחיל עם בריף של מילה. זה אתגר אותי לפתוח מחדש את מערכי השיעור, להפוך אותם לסדנאות ולחבר את זה לדור המסכים. זירוקס הפך למצלמת טלפון ועריכת וידאו נעשתה בגיף. אם ידע זה כוח, הבנתי בשלוש השנים האלה שעיצוב זה הכח הכי חזק שיש. הם היו צמאים לשמוע, אז כל שיעור פתחתי במצגת. חשפתי אותם לעולם שלם של מותגים, אסטרטגיה וסקיצות משולחן העבודה שלי. הם היו הראשונים לראות מאיפה כל מיתוג תאגיד השידור התחיל. ואני בתמורה, הבנתי שזה לא הפרעות קשב וריכוז, אלא יכולת מטורפת לעשות הרבה דברים במקביל. מערכת החינוך כנראה עדיין לא בנויה לזה״.

עבודות תלמידים תיכון רעות חיפה

מה דעתך על סצנת העיצוב בארץ? איזה שינוי היית רוצה לראות בשנים הקרובות?

״לטוב ולרע עוד מתגבשת, רחוקה מלהיות מאובחנת כעיצוב ישראלי. אני לא חושב שיש מספיק בכדי להכתיב סצינה אחת, ולא נכון יהיה לשים קווים מנחים. יש משהו בביצה המקומית ששואף להיראות גלובלי, ניו-יורקרי, מיושר עם הסצינה הכי עדכנית. משהו ברצון הזה, בקלות הגלובליזציה, מטשטש אותנו כישראלים. יש תבלינים שיש רק פה וצריך להתעמת עם זה כדי להוציא ׳עיצוב ישראלי׳. החום, העצבים, הסריפים, עברית, פוליטיקה, צבא, הגודל והאנשים. יש פה בתי ספר ומעצבים מעולים, אבל צריך למצוא את התבלין המקומי״.

כמובן, איך לא, מה הם מקורות ההשראה לך? מוזיקה, אמנים, מעצבים ואיך זה משתלב בעשייה שלך?

״בתחילת עבודה על פרוייקט, אני מדמיין שכבה לי החיבור לאינטרנט ונמחקה לי תיקיית השמורים. וכש׳חוזר׳ החיבור אני אוהב להסתכל על תמונות גולמיות ולא על תוצרים סופיים. אני אוהב ללכת הכי רחוק בפרקטיקה ואז חוזר אחורה כדי להבין. לפעמים זה לא טוב, אבל זה גורם לי ׳לטעות מהר׳ ולא להשלות את עצמי; וכשאני מרגיש שנוצרו לי יותר מדי חוקים, אני משנה כיוון כדי לשנות ולא לנסות להבין. בפרקטיקה, לפחות פעם ביום אני משוטט ב-Brand New, המכה של המיתוג. האתר שמארגן פעם בשנה כנס נחשק הוא מכרה זהב של סטודיואים, תוכן וטוקבקים של מעצבים. מבחינת מוסיקה, מתחיל בפופ ביוטיוב ומשם נותן לאלגוריתם להוביל״.

38027331_10215475612897722_4973833159700381696_n

אבירם בן שושן, בן 32. תל אביב.
מעצב גרפי תזזיתי, חי מיתוג וטיפוגרפיה, יוצא לדרך חדשה ועצמאית אז תעשו גוגל לשם הזה בזמן הקרוב..

ניים דרופינג:
Wix
Blend it 
Firma 
ויצו חיפה 
Brand New

 

צילום תמונת שער: יעל ברזילאי

יש פה ממתקים רציניים

Julia Barashkova‏ (Photography: Aya Wind)
untold

יוליה ברשקובה לא נחה

יוליה ברשקובה היא אדריכלית ביום ומולטיטסקרית של פרוייקטים אישיים בלילה. לצד עבודה במשרד לאדריכלות נוף ועיצוב עירוני, היא גם עוזרת מחקר במכון לחקר הטקסטיל בשנקר. בין לבין, היא משתתפת בשבוע האיור 2018.

קרא עוד »
Spokenotes - Tal Solomon Vardy
untold

איך לא להיכשל בפרויקט הגמר

עשיתי פעמיים את פרויקט הגמר בשנקר. בראשון נכשלתי, בשני הצטיינתי. כמה טיפים חשובים שיאפשרו לך לעבור את פרויקט הגמר בלי להיכנס להתקף חרדה, ואפילו להנות מהדרך. בסופו של דבר, זה כולה עוד פרויקט, ואפשר לקחת ממנו הרבה דברים טובים.

קרא עוד »
קופסא - עתליה אופק (צילום: טל סולומון ורדי)
untold

קופסא – עתליה אופק

׳הקופסא׳ הוא פרויקט הגמר של המעצבת והמאיירת עתליה אופק, סדרת ערכות יצירה לילדים שמטרתן היא פיתוח יצירתיות אצל ילדים בגילאי 7-10. כל חודש הילד או הילדה המנויים מקבלים הביתה ערכה בנושא שונה – חלל, סיפור, זמן, צבע ועולם. כאשר המטרה המרכזית היא לאפשר לילד ולילדה מרחב יצירתי ללא שיפוט ועם כמה שיותר מקום לפרשנות וביטוי אישי.

קרא עוד »
Filed under: untold, בדרך לעבודה, עיצובTagged with: , ,