שיאל מגנזי לא חזר אותו הדבר מההופעה של Dead & Company ב־The Sphere, לאס וגאס.
היינו איפשהו ליד העיר ברסטו בקליפורניה על קצה המדבר כשהסמים התחילו להשפיע… רגע, בעצם מדובר על טריפ אחר בוגאס. ה-17 למאי 2024 היה היום שבו פגשתי לראשונה את המדבר הצחיח של נוואדה.
הפעם אספר לכם על הרפתקה שהתרחשה בלב הסטריפ עמוסי הניאון של לאס וגאס, היישר לתוך חוויה שהרגישה כמו מסע בזמן אל העתיד, בהיכל המופלא שנקרא “The Sphere” – הכדור או הספירה או איך שתרצו לקרוא לו בעברית.
מדובר במבנה דמוי כדור ענקי, שמתנשא לגובה של כ-110 מטרים, שם עומדים להופיע הערב להקת Dead & Company, בחוויה ששואפת לספק הופעה עם סאונד מעולה ומסך מפלצתי, ותנו לי לספר לכם משהו, זו לחלוטין לא הייתה רק הופעה.
ההיכל, שנחנך לראשונה בספטמבר 2023, מבטיח לספק חוויה ברמה אחרת, בין אם זה מהמסך הכי גדול בעולם, מערכת הסאונד והנדסה עתידנית ברמה הכי גבוהה שחוויתי, המקום מתיימר לספק חוויה רב־מימדית, הכסאות מכילים בקרי רטט, ויש שליטה אבסולוטית באקלים בתוך החלל (משבי רוח וטמפרטורה).
פלא הנדסי, לא פחות, שנבנה במשך 5 שנים ועלה 2.3 מיליארד דולר ל־MSG, החברה שבין היתר מפעילה היכלים ענקיים כמו ה־׳מדיסון סקוור גארדן׳ ו-׳רדיו סיטי הול׳ בניו יורק, הצליחו לבנות גם את המסך הכי גדול בעולם שמקיף את המבנה מבחוץ, וגם מסך לא פחות מרשים וחד מבפנים ברזולוציית 16K ובגודל של לא פחות מ-14,800 מטרים רבועים. האולם מכיל כ־20 אלף איש על פני 4 קומות של מושבים, ואזור עמידה בגובה הבמה.
חברת ׳הולופלוט׳ (Holoplot) הגרמנית התקינה כ-167,000 רמקולים שמספקים חווית סאונד מרחבי יוצאת דופן, למעשה – לגרום להם להישמע כל כך טוב בהיכל היא אתגר רציני, לכן SACO, החברה שבנתה את המסכים, הייתה צריכה לשתף פעולה עם ׳הולפלוט׳ לאורך כל הדרך, ולבנות פאנלים דקים וחלולים, שיאפשרו למקם את הרמקולים מאחורי המסך ולאפשר לסאונד לעבור דרכו.
MSG הצליחו לגרום לבכירי המהנדסים בעולם לגרום לפרויקט הדמיוני הזה לרקום עור וגידים, עכשיו רק נשאר להבין מה ואיך אפשר להקרין עליו?
החברה של ג’יימס דולן החליטה להקים אולפני הפקות ייחודיים רק למופעים בהיכל, שהתחילה בהפקות צילום על ידי מכשיר מפלצתי שמאגד 12 מצלמות מחוברות.
מאוחר יותר, על מנת לאפשר תהליך הפקה נוח יותר, השיקו מצלמה ייעודית בשם Big Sky שמאפשרת לתפוס תמונה באיכות שתואמת את המסכים בהיכל. תהליך ההפקה מורכב ודורש צוות שלם לתפעול, וכל שניה של צילום תמונה יתפסו כ-60GB. כחלק מהתהליך אחד מאנשי הצוות מרכיב משקפי VR עם סימולטור של ההיכל שמדמה את התמונה שהעדשה קולטת. עד כה הוצגו בהיכל רק 2 מופעים וסרט טבע.
את כל ההקדמה שסיפרתי לכם, שיאל של אותו הערב לא הכיר, ואין ספק שהשוקולד ה”מתובל” שאכלתי לפני די עזר לחוויה שהייתה רווית חושים בפני עצמה, אחרי עמידה מפרכת בתור ובכמה דרגנועים, נכנסנו פנימה לתוך כיפה כחולה ונעימת פתיחה שליוותה אותנו עד שהקונצרט יתחיל.
אין ספק שהשוקולד ה”מתובל” שאכלתי לפני די עזר לחוויה שהייתה רווית חושים בפני עצמה
Dead & Company, נושאת את הלפיד של להקת Grateful Dead, שנולדה בלהט של תרבות הנגד של שנות ה־60, היו המפיצים המקוריים של חוויית הרוק הפסיכדלי. המוזיקה שלהם, תערובת מסתובבת של רוק, בלוז, פולק וג’אז, הייתה הפסקול של דור שחיפש תודעה גבוהה יותר. כשג’רי גרסיה נפטר ב־1995, המוזיקה הייתה יכולה למות איתו, אבל רוח ה-Dead עמידה. ב־2015 רוב חברי הלהקה המקוריים שעדיין בחיים חברו מחדש (ולכן השם שונה) ויחד איתם על הגיטרה, במקומו של גרסיה, ג’ון מאייר האגדי.
הרגשתי את הגלים הראשונים של האופוריה כש־Dead & Company עלו לבמה. האקורדים הפותחים הרגישו כמו חיבוק תדרים שמקיף אותך, כל תו חד וברור, מהדהד דרך האקוסטיקה המושלמת של ׳הספירה׳. הסולואים של ג’ון מאייר חתכו את האוויר בדיוק כירורגי, בעוד השירה המחוספסת של בוב ויר נשאה את המסע ארוך השנים של הלהקה.
ההפקה של הקונצרט הייתה פלא אומנותי. חודשים של תכנון מדוקדק נכנסו לתכנון האומנותי ולעיצוב הויזואלי, בראשות דמיאן הייל וסאם בריקמן מ-Treatment Studio. הטכנולוגיה המתקדמת של ׳הספירה׳ הייתה מגרש המשחקים שלהם, שאפשרה להם להמציא חזיונות שלקחו את הקהל למסע ביקום מקביל. זה לא היה רק על אורות וצבעים בהירים, משחקי תאורה וסנכרון שלהם עם הויזואליה על המסך. זו הייתה יצירה חוויתית שבה כל אלמנט ויזואלי סונכרן בקפידה עם המוזיקה, מושך את הקהל למסע חושי.
החזיונות היו קרנבל קוסמי. ככל שהמוזיקה עלתה, מסך ה-LED התעורר לחיים עם דפוסים מסתובבים, נופים פנטסטיים ואמנות מופשטת. כל שיר שינה את החלל, הפך את הקונצרט לשטיח חי ונושם של אור וצליל. אלפי אנשים, רבים מהם גולשים על גלים פסיכדליים משלהם, נשאבו לאווירה המשולבת, יצרו תחושה חשמלית וטרנסצנדנטית של אופוריה קולקטיבית.
אבל אז, באמצע הרגע האפי, המציאות הכתה בי – הייתי צריך להשתין.
זה נשמע פשוט, אבל בתוך ה-Sphere, כל תנועה הופכת לטריפ בפני עצמו. נעמדתי, התבוננתי סביב, והתחלתי לנווט בין ים אנשים, כולם בטריפ משלהם, ורפרנסים מ־”פחד ותיעוב בלאס וגאס” פשוט הופיעו לי מול העיניים. אנשים מבולבלים, חלקם מפוחדים, חלקם מאושרים בצורה לא טבעית. הראשים הסתובבו לכל הכיוונים, מתערבלים עם הצבעים והרעש, והעיניים הפעורות שלהם הבהיקו באור הכחול של המסכים שמסביב.
הלכתי קדימה, מנסה למצוא את דרכי בין אלפי המושבים והאנשים הרוקדים. כל צעד נראה כמו משימה בלתי אפשרית, ולהפתעתי, גם מחוץ לאזור הבמה המרכזית – האווירה הפסיכדלית המשיכה. מסדרונות ארוכים ומתעתעים שמרגישים כמו מבוך אינסופי. מראות מכל עבר, מחזירות אליי דמויות מעוותות של עצמי ושל אחרים. קירות ומעברים נסתרים, כל פינה הובילה לשום מקום, או למקום שלא רציתי להגיע אליו. בדיעבד הסתבר לי שהמקום גם מאכלס מוזיאון, אקספו חדשנות ובעתיד גם קזינו.
סוף סוף הגעתי לשירותים, וההרגשה היא כמו למצוא אוצר נסתר. בעודי נאנח לרווחה על המשתנה, קולות הרקע המשונים הבהירו לי שעוד הרבה אנשים באותה הסירה איתי. אבל הרמקולים שהמשיכו לנגן את המופע, והאקוסטיקה הנעימה (אפילו בשירותים!) קראו לי חזרה פנימה אל המסע המטורף הזה. לעוד כמה שעות של שכרון חושים, המופעים שלהם ארוכים מאוד, וגם אחרי ארבע שעות מאוד אינטנסיביות היה קשה להיפרד מההיכל. אל דאגה, רכשתי פוסטר יפהפה למזכרת.
בהרהור על הלילה, ברור לי שזו הייתה יותר מסתם הופעה, זו הייתה אודיסאה. Dead & Company, עם המוזיקה הנצחית שלהם, יחד עם הטכנולוגיה העתידנית של הכדור המופלא, יצרו חוויה שומטת לסתות. זו הייתה עדות לכוח המתמשך של מורשת ה-Grateful Dead ולפלא הנדסי עוצר נשימה.
כשנגררתי החוצה מ-׳הספירה׳ לקראת חצות, וההדרן האחרון עדיין מהדהד במוחי, הרגשתי תחושת הכרת תודה עמוקה. זו לא הייתה רק הופעה, זה היה מסע אל מעמקי הצליל והחזון, תזכורת לכוח הטרנספורמטיבי של מוזיקה ואמנות. לילה שייזכר בלבי לנצח, מסע פסיכדלי דרך הלב של הקוסמוס, ממש שם בזוהר הניאון של לאס וגאס.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
