תגית: הדפס

סחוניה – אמיר ורשף משוטטים

סחוניה – אמיר ורשף משוטטים

אמיר פרסיה ורשף טסלר־רון משוטטים בפריפריה – קריית מלאכי, חדרה, ירוחם. האחד מאייר ומעצב, השני כותב. יחד הם מייצרים את ׳סחוניה׳ – פנזין שוטטות. מה שהתחיל כתרגיל בקורס פנזינים בבצלאל הפך להיות מסע אנתרופולוגי מלא חמלה.

בוא נתחיל בשם – ׳סחוניה׳ – אתה מרוקאי?

״אני חצי. אימא שלי מרוקאית. והאמת שזה לא היה רעיון שלי, הרעיון היה של רשף טסלר רון, הבחור שכותב והוא אשכנזי לחלוטין. פשוט שנינו אשקלונים אז איכשהו מתערבב עם כל ה.. אתה יודע, כל המונחים האלה״.

ספר איך זה התחיל.

״היה לי קורס פנזינים אצל פרופסור ענת קציר. לא בחרתי אותו אפילו, אני חושב שקיבלתי אותו באיזה עדיפות שנייה או משהו כזה. הייתי בראש של אני רוצה לאייר, רוצה לעשות מה שבא לי. חששתי מזה שהיא תיתן לי הערות בטיפוגרפיה. זו הייתה התחלה של הפרויקט. לא רציתי לקבל הערות על טיפוגרפיה״.

כי אתה מאייר?

״כן, וגם כאילו.. לא יודע, זה פשוט בא לי ברע המחשבה על זה, של להתחיל לבחור פונטים ועימוד וצבעים וכל מיני דברים, פשוט הלכתי וקניתי מכונת כתיבה באיזה חנות יד שנייה״.

איפה קנית את מכונת הכתיבה?

״בירושלים יש מלא חנויות כאלה של אלקטרוניקה ישנה, אז מצאתי איזו מציאה איפשהו, ממש אחלה מכונה עם פונט נחמד שאני אפילו לא בטוח מה הוא״.

פרנק ריהל.

״הייתי בראש של אני רוצה לאייר, רוצה לעשות מה שבא לי. חששתי מזה שהיא תיתן לי הערות בטיפוגרפיה. זו הייתה התחלה של הפרויקט. לא רציתי לקבל הערות על טיפוגרפיה״.

״מגניב. אז התחלתי מזה. וגם היינו צריכים לבחור נושא לפנזין וידעתי שבא לי להתעסק במשהו שהוא קצת של שוליים, משהו שהוא כזה.. קצת מכוער אולי או קצת משהו שהוא לא נחשב לדבר מעניין או דבר נוצץ וזה קצת התגלגל עד שבא לי הרעיון שפשוט לנסוע לאיזה עיר פריפריה כלשהי ולראות מה קורה. ואז סיפרתי לרשף והוא כל כך התלהב מהרעיון שהוא רצה גם לבוא״.

מי זה רשף? 

״רשף טסלר־רון הוא חבר ילדות שלי מאשקלון, לא קשור לתחום, נאמר את זה ככה. הוא גם לא בן אדם של ויזואליה. אימא שלו אמנית, מציירת כזה מדהים והוא פשוט לא מבין מה הקטע. גם עיוור צבעים, אולי זה קשור״.

בגלל זה הפנזין בשחור לבן?

״יכול להיות (צוחק). אז אמרתי לו ׳סבבה, אתה רוצה לבוא איתי? אז אתה צריך לכתוב׳. כי אני יודע שהוא כותב יפה. אז הוא הסכים ונסענו לקרית מלאכי, זו הייתה הפעם הראשונה, ולא ידענו מה אנחנו עושים. זה גם היה באמצע השבוע בצהריים״.

סחוניה - אמיר פרסיה ורשף טסלר רון
סחוניה - אמיר פרסיה ורשף טסלר רון

נשמע שחון.

״כן, ממש. אין אף אחד, יש אנשים ברחוב כי זה קרית מלאכי, הם קצת מסתובבים, אבל לא קורה כלום, הכל סגור וכזה.. אז הבנו שזה מעולה ופשוט הסתובבנו עם האוטו, ירדנו ממנו והתחלנו ללכת, היינו רעבים, אכלנו איזה פלאפל ואז שעמם לנו, הלכנו למצוא איזה בית קפה. ישבנו בגלידריה עם בית קפה כזה. הלכנו לאכול בשיפודיה, זה היה בערב, ונסענו. אה, וגם ביקרנו באיצטדיון אני חושב. אנחנו אוהבי כדורגל אז זה גם.. זה איכשהו תמיד היה פתוח.

בבצלאל היינו צריכים לעשות עוד גיליון בקורס, אז נסענו לחדרה, כי רצינו להתרחק מהדרום. אמרנו ׳בוא נעשה משהו לא בדרום׳. חזרנו על אותו תהליך שעשינו בקרית מלאכי. באנו בצהריים, אמצע השבוע, התחלנו להסתובב, אכלנו באיזה מקום, שתינו קפה איפה שהוא, הלכנו לאיזה שיפודיה או משהו בערב, וחזרנו. לא מדברים עם אף אחד, לא פונים לאף אחד, לא שואלים שאלות. כמו חייזרים כזה.

אנחנו מסתכלים מהצד, מתצפתים. תוך כדי כותבים לנו רשמים. רשף אוהב לכתוב בפנקס שלו, ואני בטלפון, כותבים לעצמנו כל מיני דברים שעלו, כל מיני רעיונות, כל מיני אנקדוטות. ואז, חוזרים הביתה ומתחיל עבודה על הפנזין עצמו. עבודה של איזה חודש אני חושב, אולי כמה שבועות, שהוא כותב את הטקסט ושולח לי, ואני משתדל לא לערוך לו את זה. אני עורך לו את זה לשונית, בקטע של סימני פיסוק ושגיאות, משתדל לא להתערב בתכנים. לפחות השתדלתי עד ׳ירוחם׳, ב-׳ירוחם׳ זה כבר קצת השתנה.

אחרי שאני קורא את הטקסטים, פשוט מגיב לו למה שהוא עושה. הרעיון הוא ששנינו בחופש יצירתי שכל אחד עושה מה שמרגיש לו, בלי יותר מדי הסברים. גם אם לא יבינו. בהתחלה הייתי בטוח שזה יתקבל בבוז. חשבתי שאף אחד לא יבין מה אנחנו רוצים, אחרי שעשיתי את זה ואף אחד לא קרא את זה עדיין, שאף אחד לא יבין מה אנחנו רוצים. בסוף אנשים אהבו את זה וקיבלנו דרייב להמשיך. את גיליון ׳ירוחם׳ עשינו אני חושב בחופשת סמסטר, בלי קשר כבר ללימודים. עצמאית. ושם גם יש איזה שינוי כבר, יש איזה טוויסט כזה בסיפור״.

מה השתנה שם?

״זה קצת ספוילר, אבל בסדר. בהתחלה מה שקורה זה שהוא (הדמות הראשית – ט.ס.ו) כביכול חוטף מכת שמש וחושב שהוא בבסיס צבאי. ואז הכתיבה מתנהלת לכל אורך הגיליון כאילו אנחנו בבסיס, והוא לא מסביר את האנלוגיות. הוא פשוט מדבר על הכל כאילו זה בסיס. פה היה כבר אתגר, ממש עבודה של מאייר. הייתי צריך ממש להסביר לקורא מה קורה פה. כי אם אתה רק קורא את הטקסט בלי האיורים, אתה לא לגמרי מבין מה הולך. אז ממש הרגשתי שגם פה, בניגוד לקודמים, האיורים הם כאילו מה שקורה במציאות. בקודמים אם אתה מסתכל, אז כל האיורים הם נורא מוזרים כאלה. כל מיני דימויים״.

קלאשים של כל מיני דברים.

״כן, ודברים שהם לא.. נגיד יש פה איזה קטע, זה שהוא משווה משהו של מפעל הפיס לפוקר״.

״אחרי שאני קורא את הטקסטים, פשוט מגיב לו למה שהוא עושה. הרעיון הוא ששנינו בחופש יצירתי שכל אחד עושה מה שמרגיש לו, בלי יותר מדי הסברים. גם אם לא יבינו״.

איזה כיף, אני רואה פה גלויה בסוף.

״ממש, כן. ופה הדבקנו אותן, אבל אף אחד לא הבין שזה גלויות. אז השאירו את זה ככה. צריךגם לציין בחור בשם דימה אישצ’וק, שהוא עשה את פרויקט הגמר שלו עם פתגמים רוסים, אם יצא לך לראות את זה. כל פעם שאנחנו נוסעים לאנשהו אז אני שולח לו צילום שלט הכניסה של העיר. הוא מצייר לנו ציור מהיר בצבעי מים וזו עוד תוספת לגיליון״.

מסקרן להבין את המוטיבציה של הגליון השלישי אחרי שני גיליונות. בעצם אתם כל פעם אתם מוציאים ומשחררים את זה לקהל הרחב? או שזה נשאר במסגרת בצלאל? איך זה עובד?

״לא, זה כבר עזב את גבולות בצלאל לחלוטין ברגע שהתחלנו את ׳ירוחם׳. זה גם לא היה מוצג בתערוכה מהסיבה הזאת, כי זה כבר בחוץ. יש לנו אתר באינטרנט עם חנות אונליין״.

אתר מינימליסטי מאוד!

״נורא מינימליסטי, ברוח הפנזין (צוחק). זה שם כבר איזה שנה. אנחנו בעיקר מוכרים את זה בפסטיבלים בדוכנים ובמקומות. היה את פסטיבל הפנזינים בתחנה מרכזית ומכרנו שם, אירועים של ׳כדורגל שפל׳ קוראים לנו לפעמים אז אנחנו באים למכור״.

גיליון 2. צילום: אמיר פרסיה

יש תחושה שבפריפריה מתקיימים קלאשים של עולמות תוכן נורא מוזרים. מה הדבר הכי הזוי שקרה לכם כשהייתם במקומות הללו?

״זו שאלה קשה. אני תמיד אומר שלא קורה לנו שם כלום. תמיד שואלים אותי איך היה? אני אומר היה משעמם. אני זוכר גם אחרי הגיליון הראשון, אמרתי כאילו שעוד לא.. עוד לא הבנתי מה אני עושה. הייתי בטוח שזהו, הלך עליי. אין לי מה להגיש. כי היינו שם, לא קרה שם כלום. אמרתי, ׳מה נוציא מזה עכשיו?׳ לא היה פה שום דבר. אז תוך כדי עבודה הבנתי שטוב, יוצא מזה משהו״.

ברמת החוויה, אני חושב שקורה גם משהו בדיעבד, יש איזה תובנה ממקום.

״כן. גם הרבה זה מנקודת המבט החייזרית הזאת שלנו, שאנחנו באים קצת.. כאילו אנחנו באים להסתכל. רשף בא עם הפנקס כדי לרשום הערות. גם אם מפתחים איתנו שיחה אז אנחנו לא מראיינים אותם. לא מתחילים לדלות מהם מידע. אנחנו זורמים עם השיחה״.

זה נשמע מאד בגובה העיניים.

״זה בטוח, אנחנו לא באים בקטע מתנשא״.

נכון. אבל עדיין.. יש לך את ה״פריווילגיה״ להסתכל על העניינים מלמעלה כמו חוקר. ופה באמת התייחסתם לזה בעיני, כחוקרים שבאמת רעבים להבין משהו על מקום שהוא טיפה הצידה. זו הצלחה ענקית של הדבר הזה. מעבר לזה שהאיורים סופר יפים, יש להם הרבה במעט. זה קטע. כי אין פה צבע, אבל יש פה המון צבעוניות מדהימה. זו הצלחה גדולה ומכונת כתיבה מכתיבה פה אווירה מעניינת.

״כן, זה קונה את הקהל״.

מה השאיפה הלאה עם סחוניה?

״אנחנו תמיד אומרים שהחלום הגדול שלנו זה להתראיין למקומון. והאמת שניסינו״.

יש מלא.

״כן, צריך להרים את הכפפה אבל אם היו מראיינים אותנו לאיזה מקומון של קרית מלאכי או משהו כזה יכול להיות גדול. אבל תכל׳ס מה הלאה?הרעיון זה למפות כמה שיותר מהארץ. הבעיה שלוקח לנו הרבה זמן, אנחנו גם בעצמנו איטיים, פריפריאלים כאלה, אבל התכנון הבא נגיד זה עפולה. רצינו קצת לעלות צפונה, לנסות לבחור שם את המקומות. ואין לנו שאיפות להצליח, כאילו אנחנו גם לא רואים מה אפשר להצליח עם זה. זה פנזין. אולי אפשר למכור את זה בכמה מקומות עם קטע, אבל זה לא דיגיטלי הרי, זה לא משהו שיהיה ויראלי. אז השאיפות שלנו צנועות. אנחנו באמת רוצים להיות מסוגלים למכור את החוברות האלה מספיק כדי לממן את הנסיעות עם הדלק, ואת ההדפסה ופשוט להמשיך עם זה עד שימאס לנו. וגם לנסות לא למחזר, לנסות למצוא קטע חדש כל פעם. כי הגיליון הראשון והשני מאד דומים, שלישי כבר יש משהו חדש. אולי ברביעי גם יהיה משהו חדש וכו׳ וכו׳״.

גיליון 1. צילום: אמיר פרסיה

מה זה המיני פנזין פה?

״אני בפלס”ר שיריון במילואים, הייתי איפשהו בדרום באיזה חור והיינו צריכים להגיש עוד מיני פנזין. שלישי. היה לי יום אחד לעשות את זה ומתוכו היו לי שעתיים פנויות. אמרתי להם טוב, מה אני עושה בשעתיים? בכל הדבר הזה היה לי אילוצים. טוב, אעשה משהו בגודל של קופסת גפרורים ואצייר שם את כל ראשי העיר וזהו, זה היה לי כמו בדיחה. וזה אחד הדברים שהכי אוהבים פה. אנשים קונים את זה וזה נהיה להיט. כאילו בסוף אני מגלה שככל שאני פחות מייחס למשהו חשיבות, ככה הוא יוצא יותר טוב״.

מיני סחוניה של ראשי עיר בישראל. צילום: אמיר פרסיה

זה נכון. בדרך כלל אתה פועל מתוך סטרס כזה שיצא פיין.

״ככל שאתה מנתק את הסטרס הזה לגמרי ועושה דברים בלי שום השלכה, הם יוצאים הכי טוב״.

מדהים. טוב, זה יפה ממש ואני אוהב שזה ספציפי ומלא חמלה. מסקרן לראות איך זה יתפתח לעוד גיליונות.

״נקווה, נקווה. בשנה הקרובה״.

תודה ענקית לרות שטרן שתימללה את הראיון.

יש פה ממתקים רציניים

untold

תחת לחץ

ריחות של דיו טרי, רחשי סכיני החיתוך המפלסות דרכן בעץ, אורות בוהקים הצורבים את התמונה בכימיקלים רגישים לאור וחריקות מכבשי המתכת, הן התוספות הצבעוניות שמוסיפים

קרא עוד »
untold

Printer’s marks דגל מדפיס

מי שילך היום לפתוח ספר ימצא כריכה מעוטרת עם גרפיקה דימוי וטיפוגרפיה יפים יותר או יפים פחות. לאחר מכן בעמוד הראשון יהיה כתוב איפה הספר הודפס מי עיצב או עימד ואולי עוד סדרת מספרים.
משהו שהמינימליזם המודרני הביא איתו לעולם הספרים – יובש!!! פעם הכל היה אחרת, לבית הדפוס שהיה גם המוציא לאור היה סימן יחודי והוא דגל המדפיס. בפוסט זה אעסוק בסימני מדפיסים של ספרים עיבריים.

קרא עוד »
untold

Holocaust State of Mind

* סְטֵיְיט-אוֹף-מַיְינְד: מצב נפשי, מצב תודעתי, הלך רוח. פרט מתוך הפרויקט. עיצוב: לירן חדשי כשהייתי ילדה קטנה בבית ספר יסודי, לימדו אותי שביום השואה לובשים

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , , , , , ,

הדפסי משי בתנועה – רחל גוטגרץ

Rachel Gutgers

הדפסי משי בתנועה – רחל גוטגרץ

יש יצירות שהופכות לך את הבטן. כך קרה עם ׳מכתב אהבה לבחור שהמצאתי׳ של רחל גוטגרץ, סרטון אנימציה קלאסית של 6 דקות שאחז בי. אחרי שצפיתי בו ושוב ושוב, הבנתי שאני חייב לבדוק איך הקסם הזה נוצר, ומה קורה שם בתהליך היצירה של רחל גוטגרץ?

jellyfish - Rachel Gutgarts
מדוזה מתוך ׳מכתב אהבה לבחור שהמצאתי׳ - רחל גוטגרץ

הצצתי באתר שלך, היו שם כמה דברים מאד מעניינים. בעיקר הקשר בין העולם היפני לעולם הרוסי. אני חושב ששתי האסתטיקות בסרטון של פרויקט הגמר, יש שם איזה קלאש מעניין בין התרבויות. תסבירי.

״זה ממש מגניב. גדלתי בבית רוסי לחלוטין, מאד כאילו.. שני ההורים שלי, סבתות שלי, סבים שלי, כולם עלו מרוסיה בשנת 89׳. וגדלתי בפסגת זאב, שזו סביבה שהיתה בזמנו מאד מאד רוסית, כאילו מאד בתוך העלייה הזאת מרוסיה. תרבותית, זה היה מאד ניכר מהבית, ולהורים שלי יש גם טעם אסתטי שאני מאד מכבדת ומעריכה. הם היו מראים לי הרבה דברים שהיו קשורים באמת לעולם האסתטיקה הסובייטי הזה שאח”כ כשגדלתי הוא הפך להיות ממש נקודת הבסיס של השראה וחיפוש השראה. זה באמת כל מיני כרזות, איורים, אנימציה. כולם גדלו בכל מיני סדרות של טלוויזיה ישראלית וזה, ואני כאילו עד היום לא מבינה על מה מדברים״.

ואנימציות רוסיות?

״כן, כי כאילו זה מה שראיתי בבית, כל מיני דברים כזה בתרבות הישראלית של אותם השנים. אין לי מושג כאילו. עכשיו בלימודים בבצלאל באמת עבדתי בסושייה, והייתי שלוש שנים סושי־שף בסושייה, שהסושייה זה מין.. זה לא הרשת, זה סניף קטן שממש מנוהל כזה על ידי אנשים ממש אחלה וכל העובדים שם הם אמנים או מתעסקים באומנות. היחס לעבודה ולסושי הוא מאד אומנותי. ההתעסקות בזה היא מאד אומנותית, ואיך לומדים דברים ביפן. מה השיטות״.

היית ביפן?

״הייתי ביפן עכשיו. היעד הראשון שלי אחרי שסיימתי בצלאל היה יפן והייתי שם חודשיים״.

מה גילית שם במסע ליפן?

״גיליתי הרבה דברים. גיליתי פשוט את המקורות האינטלקטואליים, תרבותיים, חברתיים של כל האסתטיקה שאני כל כך אוהבת. כאילו של כל הוואבי סאבי והמינימליזם וההתעסקות החומרית הזאת במרקמים. הבנתי את הבסיס של זה, כאילו מאיפה זה נובע ו.. אני אוהבת להבין פסיכולוגיה של אסתטיקה, זה מאד מעניין אותי״.

את חושבת שהמסע הזה ישפיע על היצירה שלך?

״על העתידית בהחלט״.

מעניין לראות את הפריזמה של עכשיו, אחרי שנסעת ליפן וראית את הדבר האמיתי.

״אני גם נורא סקרנית. האמת היא שגם אחרי יפן הייתי בויטנאם, הייתי בלאוס, הייתי בהודו שזה כאילו,״ 

השפעות אחרות לגמרי.

״כן, וזה גם השפעות אסתטיות מאד מאד אחרות אבל גם מאד מעניינות. בהודו פתאום נדלקתי על הצבעוניות הזאת. הייתי פשוט כזה… וואו, התחרפנתי מזה, שהכל כל־כך צבעוני ומטריף. אז אני לא יודעת, אני גם נורא סקרנית לראות איך זה.. איך אראה את זה עכשיו, לאן זה ילך״.

רחל גוטגרץ (צילום: טל סולומון ורדי)
רחל גוטגרץ (צילום: טל סולומון ורדי)

ראיתי את האבולוציה של הטכניקה שאת משתמשת בה. נראה לי שיהיה מעניין לשמוע על ההשפעות ואיפה נחשפת אליה? טכניקה ואנימציה, ספרי איך זה התחיל.

״יש שיעור אנימציה (ה.ע – בצלאל), עד שנה ג’ כולם לומדים אותו הדבר, ובשנה ג’ מתחלקים לשלושה מסלולים. יש את המסלול האקספרמנטלי, מסלול דו־מימד (מסלול קלאסי) ומסלול תלת־מימד. אז אני הלכתי לאקספרמנטלי, ובאקספרמנטלי יש לנו קורס עם רוני אורן שהוא גם הראש של המסלול הזה. זה בעצם מן שיעור, כולם באים בבוקר, יושבים, וזו מן מעבדה כזאת שכל אחד מביא כל מיני טסטים, דברים הזויים שהוא מצא, דברים הכי כאילו לא קשורים, ומדברים עליהם ככיתה, פותחים אותם, מתעסקים בהם. הוא מאד מאד דחף את כולם ללכת לחקור. לחפש אנימציה, לעוף על עצמנו. זה היה ממש נקודת מפנה מבחינתי בלימודים ואני ממש מודה לו על זה עד היום. כי באמת ברגע שהיה לי קצת ספייס ללכת לחפש, אז ישר הלכתי לדבר שהכי אהבתי עוד לפני, שזה הדפס. והיתה לי חברה שהכניסה אותי לסדנת הדפס בבצלאל, ושם היה אסיסטנט בשם אבי קריצמן, שהוא בן אדם מדהים.

הוא ממש ברוב טובו נתן לי כזה את הספייס להיות שם ונורא עזר, לימד, תמך, כל מיני דברים מדהימים. אז שמה באמת התחילו הניסיונות הראשונים. והייתי מביאה אותם לכיתה של רוני, והוא מאד שמח. גם כיוון לשם שלהמשיך, אז לאט לאט זה התפתח כזה, לאט ובזהירות עם תמיכה מכל האנשים הטובים, זה הצליח להתפתח לניסיון הראשון שלי — Walk, שהתקיים בכיתה של רוני, ממש בתוך הטסטים. ואז הניסיון השני כבר היה סרט גם לכיתה של רוני אבל כאילו סרט יותר מתקדם. שזה הרשת. שזה היה מבוסס על מוסיקה״.

לאט ובזהירות עם תמיכה מכל האנשים הטובים, זה הצליח להתפתח לניסיון הראשון שלי — Walk, שהתקיים בכיתה של רוני, ממש בתוך הטסטים.

איך הגעת למוסיקה של שון ב-׳רשת׳?

״שון היה הבוס שלי מהסושיה. מוזיקאי נורא מוכשר, הוא גם אנימטור אז יש לו הבנה מאד טובה גם של סאונד ואנימציה ואיפה זה מתחבר אז הוא גם מאד אהב. הוא הכיר את התהליך, וחבר מאד מאד טוב, עד היום, תמיד היה חבר ממש טוב. ביקשתי ממנו שיעשה לי מוסיקה מקורית, גם בקטע של משחק (משימה), של ׳יש לך יומיים, תעשה משהו ביומיים, מה שיוצא אני מרוצה, לא מתווכחת איתך עכשיו׳. אז זה מה שיצא״.

די הורס מה שיצא. כשמסתכלים על זה זה נראה מסובך בטירוף, ברמת הטרנספורמציה של זה, מהמחשב אני מניח, שם היתה הסקיצה, לבין התוצר הסופי. נראה לי שיהיה מעניין לאנשים שלא מבינים באנימציה להסביר איך זה קורה.

״כן, אני אסביר בכיף, אולי גם בכתב זה קצת יעזור. אז בעצם, מה שאני עושה זה אני מייצרת אנימציה כמו שהיא. בפלש, באדובי, כל תוכנת אנימציה תהיה טובה לזה. אני לא עושה שום דבר מבחינת האיכויות של האנימציה לפני. ממש (צורות) סולידים נקיים, צבע הכי מכוער, כאילו הכי משיכות מכחול מכוערות. והאמת היא שזה גם חשוב שהן יהיו מכוערות קצת כי.. זה חשוב שהן יהיו מאד שטוחות. אם זה אדום אז שיהיה אדום, בלי מרקמים, בלי שקיפויות. 

אז קודם כל אני מייצרת את האנימציה ואחרי שהאנימציה היא מוכנה מבחינת הקומפוזיציה, מבחינת התזמונים, מבחינת הכל, אני בעצם מייצאת אותה כ-image sequence. שאת האימג’ סיקוונס הזה, אני לוקחת אותו ואני מכניסה אותו לתוך גריד שאני ייצרתי בפוטושופ ובאילוסטרייטור של 20 או 30 פריימים לדף A3. עכשיו, אני שמה את הפריימים בתוך הגריד בסדר מסוים שאני קובעת עם עצמי ואז אני מפרידה את הגריד הזה לשני צבעים. את שני הצבעים האלה אני מדפיסה על שני שקפים של A3 נפרדים. 

מפה מתחיל תהליך ההדפסה בעצם. כי פה, אני לוקחת את השקפים האלה, חושפת אותם ומייצרת גלופות ברשתות, ואת הרשתות האלה אני צובעת. מהרגע שיש רשתות מופרדות של שני צבעים, אני מעבירה עליהם צבע ויש לי הדפס מוכן שאותו אני סורקת למחשב וחותכת במחשב דיגיטלית חזרה לפריימים רצים, שאותם אני יכולה אחרי זה להכניס לכל תוכנת עריכה לצורך העניין והם אימג’ סיקוונס לכל דבר שרץ כמו שהוא. אז זה תהליך ארוך אבל האמת שיש בו משהו מאד סטרייט פורווד. אין בו מניפולציה״.

רחל גוטגרץ
רגע לפני החיתוך הדיגיטלי לפריימים. יוצרת: רחל גוטגרץ

״האמת היא שאני חושבת שזה כל היופי של הטכניקה הזה, זה משהו שמחשב או שום דבר לא יכול לייצר מלבד בן אדם שעובד. שזה באמת איזה שהן טעויות קטנות כאלה, ואני אמרתי את זה כמה פעמים בהקשר של הסרט הזה, שבאמת הוא מורכב מהטעויות הקטנות האלה. זה הלב שלו. אני חושבת שגם אצל בני אדם, האהבה שלי לאנשים היא מורכבת מהאהבה שלי לטעויות הקטנות שלהם. לכל הפגמים הקטנים והמיוחדים שהופכים אותם לבדיוק מי שהם. זה מה שאני אוהבת באנשים, זה מה שאני אוהבת בעצמי, זה מה שאני חושבת שצריך לאהוב באופן כללי. כשהכל כזה טייט אז זה קצת… לא יודעת, אני לא מרגישה בנוח עם זה. אז זה באמת משהו שגם פילוסופית אני מאד.. היה חשוב לי, אבל לא ידעתי את זה לפני, אתה צודק. זה כאילו היה.. זאת אומרת הבנתי שזה יכול לקרות, אבל ברגע שראיתי את זה אמרתי, ׳אה, זה זה׳. זה מה שרציתי. ואז באמת גם בתוך התהליך הזה, גם בגלל כמות ההדפסים, גם בגלל שאין לי ניסיון בהדפס, זאת אומרת הלמידה היתה על הפרויקט. הטעויות היו… היו הרבה טעויות. כל פעם הייתי צריכה להבין כמה מידתית אני יכולה לקבל את זה או לא לקבל את זה״.

איזה טעויות, למשל?

״כל מיני טעויות. הדפס זה תחום שאתה כל היום עושה בו טעויות״.

הוא מורכב מהטעויות הקטנות האלה. זה הלב שלו. אני חושבת שגם אצל בני אדם, האהבה שלי לאנשים מורכבת מהאהבה שלי לטעויות הקטנות שלהם.

בואי נצלול לתוך סרט הגמר. הטקסטים, נראה לי שהם הליבה של הסרט, הם מה שמחזיק את הבסיס ואחרי זה כל היתר הולך ונבנה עליהם. ראיתי בקרדיטים שיש 3 כותבות. איך הן התגבשו?

״זהו, יש שם סיפור, זה חלק משיטת העבודה על הסרט, מאד מתקשר לזה. באמת הרבה זמן לא ידעתי מה קורה איתם, כבר הייתי בתוך התהליך של הסרט, ידעתי את התמה, ידעתי את במה אני מתעסקת, אבל לא היה לי טקסט. ואז איזה יום אחד, אחרי שהמצאתי את הכותרת של הסרט, כאילו שהיא באה לי גם באמצע התהליך, אז ביקשתי מכמה חברות שאני יודעת שיש להן זיקה לכתיבה, שיכתבו מכתב אהבה לבחור אידיאלי. בחור שהם המציאו. כל אחת במצבה שלה. זה לא שהן כולן באותו המצב אבל הן כאילו לקחו את זה כזה לפן שלה, ועשו את זה בזמנן החופשי ולאט לאט שלחו לי מכתבים כאלה. והמכתבים באמת היו נורא מרגשים. אני לא ידעתי מה אעשה איתם לפני שקראתי אבל באמת שראיתי אותם ידעתי שזה החומר. הן נתנו הרבה מאד כאילו… השתפכות וכזה קיטש טוב, קיטש בריא בהומור ואהבה והכל, אבל כן קצת להשתפך, כן קצת להביע רגש. אז באמת לקחתי את הטקסטים שהן כתבו וערכתי אותם לאיזה שהוא מן משהו כזה שהוא יותר מתאים לפורמט של הסרט. כי כל הטקסטים היו מדהימים, אבל זה היה קצת יותר מדי מלל מבחינתי״.

הפכת אותם לטקסט אחד.

״נכון. כן. לקחתי משפטים שממש הרגשתי שהם, ׳אה, זה המשפט!׳ וחיברתי אותם. גם היה יותר ולאט לאט ירד, זה מאד הצטמצם. זה כל הזמן הצטמצם והצטמצם. ערכתי בעזרת המנחים שלי וחברים. תמיד יש איזה מן שיח כללי כזה עם עוד הרבה אנשים״.

אז יש טקסט אחד, ואחרי זה יש קריינות.
״הקריינות? בהתחלה נראה לי שזה היה הקול שלי, ואז לקחתי את תומר דמסקי שהיתה איתי בסטודיו, כי עשיתי את כל ההדפסים בסטודיו שטראוס שזה סטודיו עצמאי קטן במאה שערים. זה מקום מאד מעניין עם מוסיקה, אנשים. פגשתי שם אומנים מאד מוכשרים שביניהם גם את תומר דמסקי, שהיא מוזיקאית שהקול שלה הוא הקול שבעצם מקריין את הטקסט הזה בסרט״.
מכתב אהבה לבחור שהמצאתי - רחל גוטגרץ
פריים מתוך ׳מכתב אהבה לבחור שהמצאתי׳ - רחל גוטגרץ

בדרך כלל למאיירים יש איזושהי בעיה עם טיפוגרפיה בסרטים, ואצלך הטיפוגרפיה יושבת טייט. גם בטייטל סיקוונס וגם בכתוביות, שכמעצב לא זיהיתי את הפונט.

“אני חושבת שיש פה איזה משהו מעניין כי באמת נראה לי שכשלא לומדים טיפוגרפיה ולא לומדים את זה אז באים נקי. אני באה לזה בראש מאד של כזה ׳אני אשתגע, בכיף׳. אני מאד אוהבת לעשות את זה גם מתוך המקום הזה שאני לא באמת יודעת, לא מתיימרת לדעת אבל מאד נהנית לשחק עם טקסטים. לגבי הכתוביות, באמת היה לי ויז’ן באיזה שהוא שלב לקראת הסוף של הסרט, היה לי ויז’ן מאד ברור שאני רוצה שאנשים שרואים את הסרט הזה הם לא בהכרח יבינו שהם רואים סרט חדש. שזה יהיה להם משהו אנכרוניסטי כזה, שהם קצת יאבדו תפיסת זמן עם הדבר הזה. אז היה לי מאד מאד חשוב כאילו לתת להם סממנים כאלה והכתוביות ממש היה לי ויז’ן ברור בראש שזה מה שהייתי רוצה לעשות. ולגבי הטיפוגרפיה, אז באמת אני נורא אוהבת לעשות את זה, נורא נהנית מזה אבל אני לא.. אני לא מקצועית. אני באמת כזה מוצאת משהו פה, מוצאת משהו שם, הפונט של הכתוביות, אני אפילו לא זוכרת״.

מכתב אהבה לבחור שהמצאתי - רחל גוטגרץ
פריים מתוך ׳מכתב אהבה לבחור שהמצאתי׳ - רחל גוטגרץ

והמוסיקה של הסרט שיצר אביב שטרן, איך הוא הלחין?

״אה, זה היה גם עניין כי אביב הוא חבר מאד מאד קרוב שלי, הוא גם היה שותף שלי לדירה. לא בתקופה שעבדנו ביחד אבל היינו כאילו הרבה שנים שותפים, אנחנו חברים טובים וקרובים. הוא מוזיקאי מדהים, הוא מתעסק בעיקר בנויז אקספרימנטלי, הרבה בהקלטות שטח. בדיוק בתקופה שהתחלתי לעבוד על הסרט הוא חזר מטיול ארוך מאד בחו”ל ובא עם אלבום מדהים שהוא יצר מהקלטות שטח בטיול הזה, משהו באמת, אחד האלבומים היותר יפים. גם הכרתי את העבודות שלו מלפני ומאד אהבתי אבל אחרי האלבום הזה אמרתי ׳די, זה בדיוק מה שאני רוצה, זה הבן אדם׳.

שמעתי אלבום קיים שהוא מוכן, אז אמרתי לו, ׳אביב, אני רוצה לעבוד איתך על זה, אני לא יודעת כמה אני יכולה לשלם לך אבל נה נה נה׳. הוא היה כזה, ׳לא יודע, כן יודע׳, בסוף שיכנעתי אותו שבעיניי זה גם ממש קטע מצוין, כשבן אדם אומר לך כאילו שהוא לא כזה… אתה צריך לעשות איתו איזה משחק״.

הדפסי משי - רחל גוטגרץ (צילום: טל סולומון ורדי)
הדפסי משי - רחל גוטגרץ (צילום: טל סולומון ורדי)

הסרט זוכה להצלחה די גדולה, רשימת פרסים, המון מועמדויות. איך את מתמודדת עם זה אחרי שנה שאת בתוך בונקר של עשיית הסרט?

״מתגעגעת קצת לבונקר, האמת (צוחקת). לא נעים לי להגיד, אני הכי אסירת תודה בעולם, גם עכשיו באמת אני אסירת תודה, יצא לי להיות בפסטיבלים, יצא לי לפגוש המון אמנים, המון יוצרים, המון אנשים מהתחום, חגגתי את התחום שלי. נורא נהניתי מהשנה הזאת ובאמת להיות בתוך העולם הזה באופן פעיל ולא רק צופה מהצד ולא רק לשבת להסתכל. אבל עכשיו הייתי מאד שמחה לחזור ליצור וזה בעיה קצת, כי הליצור באמת דורש קצת להיות בבונקר״.

למה?

״שאלה טובה. הלוואי שהייתי יכולה לענות. כמובן שגם היצירה מאד מאד קשורה ללהיות בחוץ, להיות בעולם, להיות בזה אבל אני מניחה שבאנימציה הצורך הזה בריכוז, אתה חייב פשוט להתרכז. אני מוצאת את עצמי כאילו נכנסת לגל של ממש להיות פרודוקטיבית, רק אחרי כמה ימים שאני עובדת. וזה קשה״.

׳מכתב אהבה לבחור שהמצאתי׳ הביא איתו הזדמנויות, שיתופי פעולה, הצעות?

״יש, יש כמה. גם מבחינת העבודה זה נתן לי קצת בסיס, אנשים מכירים את הסגנון והם באמת פונים אלי לעבודות שהם נותנים לי, משחררים לעשות את מה שאני אוהבת, מה שמעניין אותי, זה כבר… וואו. אני אסירת תודה על זה. גם שיתופי פעולה, ממשיכה לעבוד עם אותם האנשים שעבדתי איתם לפני זה. הסרט נלקח ע”י חברת הפצה גרמנית, אז עכשיו הם ימשיכו להפיץ אותו קצת בעולם, שזה מגניב. אני עובדת על פרויקטים חדשים ומקווה שהסרט יתן להם סיוע במימון שלהם״.

נשמע מדהים.

״כן, ואני מקווה שיהיה לי משהו להראות לך בקרוב״.

תודה ענקית לרות שטרן שתימללה את הראיון.

יש פה ממתקים רציניים

לירון אשכנזי
untold

לירון אשכנזי מפסלת עולמות

רגע אחרי הצבא, לירון אשכנזי הכינה תיק עבודות מושקע, שלחה ל-School of Visual Art בניו־יורק והתקבלה. כאן במגזין ולראשונה בעברית, המסע המטאורי שלה מהלימודים, התובנות בדרך, העבודה בסטודיו של סגמייסטר & וולש ועד החומרים המרתקים שהיא מפרקת ומרכיבה בהווה.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , ,

תחת לחץ

ריחות של דיו טרי, רחשי סכיני החיתוך המפלסות דרכן בעץ, אורות בוהקים הצורבים את התמונה בכימיקלים רגישים לאור וחריקות מכבשי המתכת, הן התוספות הצבעוניות שמוסיפים לגלידה הטעימה. זו לא סתם גלידה, אלא שבמקרה שלנו הגלידה היא ערימת ניירות מודפסים בטכניקות דפוס ידניות.
הדפס עץ, תחריט ודפוס רשת נכנסו למיינסטרים העיצובי בשנים האחרונות ונהיו לטרנד חם, זמין לכל יוצר או מעצב במחירים סבירים. שוחחנו עם יוצרים שלכלכו את הידיים עוד לפני שהדפסה ידנית נהפכה לטרנד לוהט.

אורית חופשי

הדפס היא שיטת שכפול ושיעתוק של יצירה בצורה מדויקת מספר רב של פעמים, כרגיל הסינים התחילו עם זה ומשם זה התגלגל לכל העולם. בקצרה, ניתן לחלק את את עולם ההדפסה לשלוש טכניקות עיקריות:

דפוס בלט – כאשר מגלפים בעץ או בלינולאום את החללים הלבנים שבציור,  כאשר מורחים דיו על התבנית, רק החלקים המובלטים מקבלים את הדיו ומודפסים בצבע הדיו.

תחריט ותצריב – התבנית נעשית ממתכת לרוב נחושת או אבץ, שכבעזרת עט חרט או חומצה יוצרים שקעים בפלטת המתכת, הלוכדים את הדיו ומשם בעזרת מכבש מועברים לנייר.

דפוס רשת טכניקה שעברה גלגולים שונים במהלך ההיסטוריה אבל הבסיס שלה הוא יצירת רשת משי או ניילון, עם אמולסיה רגישה לאור, כאשר חושפים את הרשת לאור, הדימוי שמוצמד אליה נצרב על האמולסיה. כל מקום שהיה קו או כתם, ייפתח ברשת, ודרך חללים אלו יעבוד הצבע לנייר עם מגב מיוחד. 

סטס קורולוב - עבודות הדפס

בשנים האחרונות יצא לי להכיר אמנים ויוצרים שהפכו לחברים במהלך חיי המקצועיים. ההערכה למלאכת הדפוס הידני רק מתעצמת ככל שאני עוקב אחר ההתפתחות האמנותית והמקצועית שלהם. לכן, היה נראה לי טבעי לאגד את כולם לשיחה על מה משך אותם לעולם ההדפס על הקשיים והסיפוק שמלווים בהוצאת מהדורת הדפסים, תערוכה או קידום זירת ההדפס המקומית. רובם הגדול הגיע לטכניקות הדפוס כדרך אגב, בין אם זה קורס שלקחו או דרך ציוד ישן שהגיע אליהם, ושם נוצר הניצוץ ששאב אותם לעולם הזה. 

אורית חופשי, אמנית ומרצה בכירה בבית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר, מספרת בצורה פיוטית על המפגש האישי שלה:
״שפה לא נהירה, צלילים לא מוכרים והיכל אמנות רב מסורת ומאוד מפואר. סדנת הדפס המשתרעת על מספר חללים, טורי מכבשים, ספריית ענק של מתכות, לוחות עצים , סינרים, כלי עבודה ועשרות ניירות תלויים באמצעות אטבים. ריח עץ האורן מציב אותי כמעט מיידית בתוך יער בגליל המערבי, או בחצר הבית על הכרמל.  ארבע שנים, שלושה – ארבעה ימים בשבוע, מצאתי את עצמי במרחבי הסדנה. מחברת לוחות עציי אורן, רושמת עליהם, מפלסת חללים בעזרת סכיני חיתוך, מעלה צבע עם גלגלת ומדפיסה בעזרת כף עץ על נייר יפני״.

בעלי המלאכה - דפוס בלט

סיפור דומה קרה לסטאס קורולוב, אומן תחריט והדפס עץ שהגיע בכלל מעולם הצילום. מפגש קצר עם סדנת ההדפס בשנקר שאב אותו לעולם ההדפסים המונוכרומטי, משם הדרך לרכישת מכבש עתיק בן מאה שנים ויצירת סדרות למאות הדפסים היתה מאוד קצרה.

עולם העשייה של יוצרים אלו נע בין אמנות לאמנות אבל לא רק. יעקב בן כהן, מעצב גרפי ובעליו הגאים של ״בעלי המלאכה״ – מקום שהוא לא רק הסטודיו שלו לדפוס משי אלא גם עוסק בשימור, טיפוח ופיתוח של טכניקות מסורתיות של דפוס ידני, ושואף לקרב את הקהל הרחב יחד עם האמנים והמעצבים לאמנות ההדפס, על ידי העברת סדנאות על נייר, קרמיקה וטקסטיל. 
מאז הקמתו, משמש הסטודיו מרכז תרבות התורם לפיתוח היצירה בארץ ומהווה חממת אמנים לשמות גדולים בעולם העיצוב הישראלי: המעצב והאמן דוד טרטקובר, ברוקן פינגרז, שגיא אשין ודוד עדיקה הם רק חלק מהשמות. כמו כן המקום משמש בית ספר ללימוד טכניקות שונות של דפוס ידני על מגוון חומרים וכריכת ספרים.

לכל אחד מהאמנים יש שריטה קטנה בנוגע למלאכת ההדפס, משהו שקשה להסביר במילים אבל מילים כמו אהבה, התרגשות, שחרור עפו באוויר.

שלומי נחמני, אמן הדפס ותחריט תל אביבי מספר על התחושות שלו, ״ההדפס הוא עולם מסתורי וקשוח, צריך להשקיע כח וזמן כדי לקבל תוצאה וכל פרמטר בתהליך הוא משמעותי ביותר. יש בו את ההילה של טכניקה עתיקת יומין ולהדפסים עצמם ישנה איכות שלא ניתנת להסבר. אני מאוהב בזה״.

אורית חופשי מספרת, ״בשנים האחרונות מתחדדת בי התחושה ומתבהרת לי ייחודיותה של הגלופה ומצרף אלמנטים ביצירה, אשר אוצרים בחובם חיוניות וכוח מצטברים. לא רק הנייר המודפס המונומנטאלי, או לוחות עץ מגולפים הנהנים מתחושת התלת-ממדיות רבת עצמה אלא גם השילוב של השניים ואף מעבר לכך״.

הנושאים בהם הם מתעסקים נעים בין האישי לבין הציבורי. שלומי יוצר בעיקר סדרות של נופים שיש להם משמעות אישית לתפיסת המרחב שלו. סטס, לעומת זאת, כיאה לטכניקה, מתעסק בדימויים המתכתבים לעולם ההיסטוריה של האמנות. אורית חופשי בוחרת דימויים או אוצר מילים, כמו שהיא מכנה אותם, על-ידי איסוף כתבות ודימויים עיתונאים לתוך קופסה ושימוש חוזר בדימוים אלו בגלופות הנערמות אצלה בסטודיו. לעומת זאת, יעקב, הצלע הצבעונית של החבורה יוצר דימויים צבעוניים הבוחנים מגדר ודמויות נשיות.

שלומי נחמני - תחריט

האמן DIOZ, שלפי הגדרתו יוצר במרחב הציבורי (ולא רק), גילה את אומנות ההדפס לאחר שקיבל מחבר סט ישן של כלי גילוף, התנסה והתאהב בטכניקה. הרי למה לא? היא פשוטה וניתן להדפיס בה באמצעים ביתיים. בעברו, היה אנימטור וטכניקת הדפוס הרגישה לו כמעבר ממשהו לא מוחשי אל המוחשי. כאמן שפועל בכמה וכמה מדיומים, הוא מספר על הבדלים שנוצרים כתוצאה מהטכניקה השונה של חיתוך הלינולאום. ניתן לראות זאת, במיוחד שהדימויים שהוא בוחר לעבוד איתם הם דומים, אנשים ודמויות, אך עדיין התוצאה עדיין מדליקה אותו.
לאחרונה השיק סדרת לינו־פרינטים, בתערוכה, של הקולקטיב שהוא חבר בו – Prettimess Collective – קולקטיב אמנים העובדים במדיומיום הקשורים למרחב הציבורי והאמנות האלטרנטיבית. כולם דוגלים באמירה של ״אין כמו אנלוגי״. 

DIOZ

לאט לאט ובשקט עברה טכניקת הדפוס ממשהו ארכאי, למדיום עכשוי בועט המשמש אמנים, מעצבים ומאיירים ככלי לביטוי אישי בתחומי המוזיקה, איורי ספרים ואפילו סרטי אנימציה.

משהו טוב עובר על עולם העיצוב בארץ, לפחות בחלקו, יש נהירה מהקיבעון האנאלי לשימוש במחשב ודקדוק ברמת מיקרוסקופ על חפיפה בין צבעים וקווי מתאר. יש נזילות שבה מתרחשים הרבה דברים נהדרים ויוצרים משב ויזואלי מרענן. אז תפסו משטח לינוליאום, סכין גילוף, ודיו, ותתחילו להדפיס על כל מה שזז ודומם. 

יש פה ממתקים רציניים

יפה לך
untold

הסיפור מאחורי תערוכת ׳יפה לך׳

שיטוט שגרתי ברחובות תל אביב בקיץ 2015, הוא שהוליד את המוטיבציה לפרויקט. המדרכות אז היו מוצפות בכרטיסי הביקור הידועים לשמצה שפרסמו מכוני ליווי וצרכנות מין. המפגש עם הכרטיסים הללו הוליד אצל תמר מושינסקי, מעצבת גרפית שרק סיימה את לימודיה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, את התגובה הראשונית ״איכס, איזה עיצוב מחריד״.

קרא עוד »
אספרסו קצר

איפה אפי?

זכיתי להכיר את אפי קישון ככורך ספרים. היא נכנסה לסטודיו עם שיער צבוע וים של קעקועים ורעיון קצת משוגע — סדרה של חמישה ספרים בגודל

קרא עוד »
מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
untold

פסטיבל ZERO.ONE יכל להתרומם באוויר, אבל זה לא קרה

לפסטיבל ZERO.ONE היו את כל התנאים והצוות שאיפשרו לו לעוף באוויר, לקחת סיכונים, ולהביא לירושלים את הבשורה שמתרחשת בעולם כבר שני עשורים. בהיעדר כמות מספקת של עבודות בחלל העצום של מוזיאון מגדל דוד ויותר מדי קירות עירומים, זה עדיין לא התרומם לגבהים שקיוויתי.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , ,