תגית: השראה

הם לא מחכים לאראלה

הם לא מחכים לאראלה

תמיכת מפעל הפיס בקידום היצירה בארץ לאחרונה עלה לכותרות, לאחר ביטול פרס לפסטיבל דוקאביב ולסרט שזכה בו לאחרונה, אשר מספר את סיפורה של עו״ד לאה צמל. הצעד השנוי במחלוקת הציף מחדש לא רק את היחסים בין בין אמנות לנאמנות. כמו כן, עלתה קריאה בקרב יוצרים וסופרים למשוך את השתתפותם בקבלת מימון מגורם זה. זוג היוצרים, עפרה אייל ובועז לביא העובדים בימים אלו על רומן מאויר ויתרו גם הם על המימון כמחאה. 

עפרה אייל איור מתוך: ״עיצמי את עינייך״

עפרה אייל, אמנית מוערכת ומאיירת, ובועז לביא, כותב , מחזאי , תסריטאי ובמאי, חברו לשיתוף פעולה שבסופו היה אמור להיווצר רומן מאויר, המגולל את סיפורה של משפחה היהודית על ספינת מלחמה יפנית בימי מלחמת העולם השניה. שיתוף הפעולה האומנותי של עפרה ובועז החל לפני כשנתיים כאשר עפרה הצטרפה לאייר את הטור הסיפורים  של בועז באתר “המקום הכי חם בגיהינום”. סירובם לקבלת המענק, היה בראש ובראשונה מצו מצפונם וכאות מחאה על הצנזורה הפוליטית הבוטה של דירקטוריון מפעל הפיס בזירה האומנותית.

לכבוד חברי דירקטוריון מפעל הפיס,

שלום רב,

בשנה שעברה בחרה מועצת הפיס לתרבות ואמנות לתמוך, לשמחתנו, ברומן מאויר שלנו בשם ״עצמי את עיניך״, שנמצא עדיין בעבודה. מלכתחילה הגשנו את בקשתנו למועצה מתוך אמון בתקינות נהליה. עם זאת, תהליך ביטול תמיכת מפעל הפיס בפרס שזכה בו הסרט הדוקומנטרי ״לאה צמל – עורכת דין״ בפסטיבל דוקאביב, מעיד כי החלטות המועצה הפכו כעת למרמס ברגלי כוחות פוליטיים משולחי רסן. מנגנון תקין של קבלת החלטות לגבי תמיכה באמנות מצד גוף ציבורי חייב לעמוד בפני לחצים מסוג זה, ולא להיכנע להם.

נציין את המובן מאליו: כל שקל של תמיכה ציבורית באמנות הוא קריטי עבורנו. הוא קריטי גם עבור אמניות וסופרים אחרים, כתבי עת, פסטיבלים, ובכלל עבור שגשוגם של חיי תרבות בארץ; אך בתנאים החדשים שנוצרו, אנחנו חוששים כי תמיכה או פרס מצד מפעל הפיס ישמשו בקרוב גם כאישור לעמידה במבחן נאמנות. לכן, כביטוי של התנגדות להתנהלותכם בעניין פסטיבל דוקאביב ולהלך הרוח המסוכן שהיא משקפת, ומתוך הזדהות עם מי שמימון מפעל הפיס נמנע מהם מטעמים פוליטיים גרידא, אנחנו מוותרים בזאת על מלוא תמיכת מפעל הפיס בספרנו.

על החתום:

בועז לביא, כותב
עפרה אייל, מאיירת

The divine, תומר ואסף חנוכה. כתב : בועז לביא

התגובות של המעגלים החברתיים שלהם נעו בין הבנה ותמיכה לחוסר הבנה מצד אמנים, החושבים שאין צורך בלנשוך את היד המאכילה אותך או בפתגם הידוע ״כאשר נותנים לך תיקח״. בעוד שבעולם הספרות יש רגישות מאוד גבוהה להגבלות על מה ניתן לכתוב או להגיד, נראה שבעולם האיור והעיצוב יש להם עוד דרך ארוכה בכדי להגיע לרגישות זו. 

אפשר להגיד שעפרה היא אחת היחידות מעולם האיור והעיצוב בארץ, שויתרו על התמיכה בעוד שעשרות סופרים וסופרות, ביצעו פעולות כאלה ואחרות בשבועות האחרונים. הפעולה שעשתה הציפה לא רק את חוסר הנוחות שלה מהעניין אלא גם בכלל את הביקורת על תעשיית החלומות השבורים ממנה מפעל הפיס ״מרוויח״ את לחמו. 

במדינה שכל מקרה תקצוב ותמיכה בתרבות הוא נמוך מאוד, החלטה כזאת יכולה להיות גזר דין מוות. אך הם לא מודאגים, בעקבות פרסום מכתב הויתור שפרסמו, קיבלו פניות מאנשים פרטיים לתמיכה בהוצאת הפרויקט לאור, מה שהוביל אותם לחשוב על הצעד לצאת בקמפיין מימון המונים למטרת גיוס הכספים הנחוצים, אך כרגע הם יותר עסוקים בלסיים את הפרויקט השאפתני. 

 

עפרה אייל איור מתוך: ״עיצמי את עינייך״

עפרה אייל היא ציירת ומאיירת, מרצה ומורה.בעלת תואר שני באמנות בבצלאל. מציגה בתערוכות במוזיאונים ותערוכות. מאיירת בין השאר במגזין “עיניים” ו-“אדם צעיר” וכן את הספרים “פלמינגו” ו-“שנה אחת בכפר”, עטיפות וסיפורים קצרים.

 

בועז לביא הוא כותב, במאי ותסריטאי. חיבר בין השאר את הרומן הגראפי The Divine (עם אסף ותומר חנוכה), שהיה רב מכר של הניו יורק טיימס וזכה בפרס המנגה הבינלאומי, ואת המחזה “נפילים” (עם יונתן לוי) שהוצג בפסטיבל ישראל ובקאמרי.

יש פה ממתקים רציניים

untold

“מי את?” – שרון דוידסון

׳מי את?׳ הוא פרויקט הגמר של המעצבת שרון דוידסון. שרון היא אמא במקביל להיותה סטודנטית בשנקר, והג׳נג׳לינג הבלתי־האפשרי בין הלימודים האינטנסיביים במחלקה לבין ההורות וזוגיות, גרם לה להיעלם קלות לארבע שנים, מה שהוביל לפרויקט הגמר שכולל את רגשות האשם ההוריים. שרון לקחה צעצועי ילדים קיימים ושיבשבה את הפונקציונאליות שלהם – נחום תקום שנופל, מגנט שלא מרים את הדג, כלי אוכל ריקים כי בקושי אוכלים בבית, ועוד ועוד.

קרא עוד »
untold

רוצו לתערוכת הבוגרים בשנקר

חוויות אימרסיביות, איורים שיוצאים מדו־מימד לתלת־מימד, דיסוטופיה עתידנית, פרויקטים מלאי חמלה וביקורת, טשטוש בין עיצוב גרפי לתעשייתי וטקסטיל, ומיצבי ענק מהממים. התערוכה השנה של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר היא בין המרשימות שנראו פה בשנים האחרונות. סיקור מזורז, המלצותינו והרבה תמונות.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: ,

להצלחה יש שני אבות

להצלחה יש שני אבות

אומרים בארץ שאין קיץ בלי מלחמות, כנ״ל למחאות. הקיץ האחרון היה רווי במחאות מכל קצוות הקשת הפוליטית והחברתית. אחת מהן הייתה המחאה בעקבות חוק הפונדקאות, שבתקופה שהייתה על סדר היום התרוצץ ברשת דימוי טיפוגרפי של המעצב אבירם בן-שושן, המביע את התקווה האישית שלו להקים משפחה עם בן זוגו.

אבירם בן שושן

ספר לנו קצת על עצמך, לימודים, עבודה, תחביבים. 

״נעים מאוד, אבירם בן שושן, בן 32. במקור מאשדוד, היום תל אביב. מעצב גרפי תזזיתי, חי מיתוג וטיפוגרפיה, נמשך לארגונים גדולים. כשאני לא מעצב, משתדל לאזן בין הכמיהה לג׳אנק, אוכל, בישול וקרוספיט. הרזומה שלי כולל חברות כמו Mccann שם עבדתי כארט דירקטור, סטודיו Blend-it ו-Wix, ובימים אלה מנהל מחלקת קריאייטיב ב- Firma. בקרוב יוצא לדרך עצמאית״.

עברת חתיכת דרך מסיום הלימודים, משרדי פרסום, עיצוב השפה לתאגיד השידור ואפילו לאחרונה הזמינו אותך למרכז הבינתחומי, איך היה להרצות על העולם הויזואלי של העיתונות בפני אנשי האקדמיה?

״זה מדהים שגם אחרי ארבע שנים הפרויקט נשאר סופר רלוונטי. ראיתי סקרנות מטורפת מצד הסטודנטים בחוג לתקשורת, ובמפתיע יותר – מהסטודנטים במסלול הבינלאומי. שיחה עם חבר מרצה הובילה לנבירה בחומרים שיצא לי לשכוח. כמו לרכב על אופניים, ופתחתי את המעבדה המשוגעת שיצרתי בשנה ד’ בלימודים. פרוייקט שהצלחתו נשארה תלוייה בנאמנות לוויזואליה ולא לתוכן. זה הוכיח את עצמו בדיונים המעניינים עם הסטודנטים״.   

מי שמכיר אותך יודע טוב מאוד את האהבה הגדולה שלך לטיפוגרפיה, יכול לספר לנו מאיפה זה מגיע?

“הלוואי והייתה לי תשובה סקסית, אבל עד השיעור הראשון בשנה א׳, לא ידעתי שזה קיים. התאהבתי ברגע, וככל שהזמן עובר זה מתחזק וקשה להסבר במקביל. יש משהו ממגנט באותיות, בחיבור ביניהן ובכח שהן יוצרות. בתוך עולם הטיפוגרפיה – תחומים רבים. אני אוהב פונטים, אבל בעיקר מתחבר לקופי ומסר. הסביבה שלנו היומיומית, היא הר הגעש הכי פעיל שיש, רק צריך לזהות ולעבוד עם זה”.

חוק הפונדקאות שעבר לאחרונה גרם למחאה גדולה, וכחלק ממנה הסלוגן הטיפוגרפי שיצרת זכה לתהודה מאוד גדולה ברשתות החברתית, מאיפה הרעיון התחיל? ומה אורך החיים של דימוי מחאתי ברשת, לדעתך?

צילומים : מתן שופן, שחר לוי

“זה התחיל שנה שעברה, לילה לפני ההפגנה במוצ”ש. הרגשתי בעיקר חנוק. ישבתי במיטה וכתבתי לפחות חמישה פוסטים. כותב, מקריא לבן הזוג שלי ומוחק. מרגיש שאין לי את המילים להביע את הטמטום של מציאות עקומה. פתחתי את המחשב, הורדתי פונט מגוגל כתבתי אבא ואמא והתחלתי לשחק. חמש דקות והיה לי דימוי. העליתי ובבוקר זה כבר היה ויראלי. השיא היה כשהגעתי להפגנה וראיתי המון עותקים מודפסים. התרגשתי מההיקף יותר מהצורך בהכרה שזה שלי. זה רגע מכונן אצלי כמעצב שילווה אותי כל החיים. שנה אחרי ושום דבר לא השתנה, רק הכעס של הקהילה גדל. שנה אחרי, זה אותו הדימוי, במבחן התוצאה – הרלוונטיות נשארה. פידים מלאים בשיתופים ובהבנה שהמציאות חייבת להשתנות”.

האם חשבת שביטוי המחאה הזה יהיה רלוונטי עדיין מהשנה הקודמת? האם יש סיבה למה דווקא העיתונות העיצובית בארץ לא יחסה לזה חשיבות כמו שאר ציבור המפגינים?

״יש תחושה שהפעם זה גדול ואמיתי. הייתי בהלם כשמצאתי את עצמי באמצע איילון עם אלפי אנשים. מרגיש חלק מהמון מפרגן ותומך, זה כבר לא רק שלי. זה עניין של זמן עד שניישר את הקו עם מדינות ליברליות וצריך להמשיך לפעול למען זה. השיחות שקיבלתי אחרי היו ההישג הגדול ביותר מבחינתי. שאלו אותי איך באים ילדים לעולם, כולל ההשלכות, כסף והחלקים היותר טעונים. לגבי העיתונות, אני חושב שהאימפקט הוא החשוב, ולא מי שלא הרים״.  

האם אתה חושב שגם למחאה חייב שיהיה איזשהו קו מיתוגי עיצובי, כמו שהיה למחאה החברתית ב-2011? מהו כוחו של העיצוב הגרפי במחאה?

״שאלתי את עצמי תוך כדי ההפגנה, אבל עדיין אין לי תשובה. אני רק יודע שמותגים היום הופכים להיות טמפלט של רעיון יותר מהגדרה של צבע ופונט. בפועל, הכיכר הייתה מלאה בקריאטיביות. חוץ מפורמט מרובע, כל אחד לקח את זה למקום אחר. לא הייתי רוצה שמישהו יכתיב מה הסלוגן הנכון, יש הרבה דברים למחות עליהם וכל אחד מביע את זה בדרך שלו״.

יש עוד פרויקטים עם אמירה חברתית שהיית רוצה לעשות אם הייתה לך את האפשרות? מה המטרה הבאה שלך?

״פנוי להצעות ושיתופי פעולה. אני מאמין גדול שזה צריך לבוא מהבטן. לפעמים הצורך בהגדרת מעצבים כפוליטיים/חברתיים, מסרסת את הספונטניות ההכרחית ליצירה. זה קצת כמו שהפגנה הופכת להיות ממוסדת וחזרתית: הווליום יורד והאפקט קטן״.  

אריזה גרפית לתאגיד השידור כאן

לאחרונה הגשת לבגרות בעיצוב את מגמת עיצוב גרפי בתיכון ׳רעות׳ בחיפה, והתוצאות היו מעניינות מאוד. תוכל לשתף בפרספקטיבה של הדור הצעיר? ובתור איש חינוך לעיצוב, האם יש לך מילות עידוד או עצות לחבר׳ה צעירים?

״מיד לאחר סיום התואר, התחלתי ללמד בתיכון טיפוגרפיה, מיתוג ופרויקט גמר. לימדתי שלוש שנים. הממשק עם התלמידים גרם לי תחילה להבין שתיכון זה לא אקדמיה. התלמידים לא עושים לילה לבן ופרוייקט לא יכול להתחיל עם בריף של מילה. זה אתגר אותי לפתוח מחדש את מערכי השיעור, להפוך אותם לסדנאות ולחבר את זה לדור המסכים. זירוקס הפך למצלמת טלפון ועריכת וידאו נעשתה בגיף. אם ידע זה כוח, הבנתי בשלוש השנים האלה שעיצוב זה הכח הכי חזק שיש. הם היו צמאים לשמוע, אז כל שיעור פתחתי במצגת. חשפתי אותם לעולם שלם של מותגים, אסטרטגיה וסקיצות משולחן העבודה שלי. הם היו הראשונים לראות מאיפה כל מיתוג תאגיד השידור התחיל. ואני בתמורה, הבנתי שזה לא הפרעות קשב וריכוז, אלא יכולת מטורפת לעשות הרבה דברים במקביל. מערכת החינוך כנראה עדיין לא בנויה לזה״.

עבודות תלמידים תיכון רעות חיפה

מה דעתך על סצנת העיצוב בארץ? איזה שינוי היית רוצה לראות בשנים הקרובות?

״לטוב ולרע עוד מתגבשת, רחוקה מלהיות מאובחנת כעיצוב ישראלי. אני לא חושב שיש מספיק בכדי להכתיב סצינה אחת, ולא נכון יהיה לשים קווים מנחים. יש משהו בביצה המקומית ששואף להיראות גלובלי, ניו-יורקרי, מיושר עם הסצינה הכי עדכנית. משהו ברצון הזה, בקלות הגלובליזציה, מטשטש אותנו כישראלים. יש תבלינים שיש רק פה וצריך להתעמת עם זה כדי להוציא ׳עיצוב ישראלי׳. החום, העצבים, הסריפים, עברית, פוליטיקה, צבא, הגודל והאנשים. יש פה בתי ספר ומעצבים מעולים, אבל צריך למצוא את התבלין המקומי״.

כמובן, איך לא, מה הם מקורות ההשראה לך? מוזיקה, אמנים, מעצבים ואיך זה משתלב בעשייה שלך?

״בתחילת עבודה על פרוייקט, אני מדמיין שכבה לי החיבור לאינטרנט ונמחקה לי תיקיית השמורים. וכש׳חוזר׳ החיבור אני אוהב להסתכל על תמונות גולמיות ולא על תוצרים סופיים. אני אוהב ללכת הכי רחוק בפרקטיקה ואז חוזר אחורה כדי להבין. לפעמים זה לא טוב, אבל זה גורם לי ׳לטעות מהר׳ ולא להשלות את עצמי; וכשאני מרגיש שנוצרו לי יותר מדי חוקים, אני משנה כיוון כדי לשנות ולא לנסות להבין. בפרקטיקה, לפחות פעם ביום אני משוטט ב-Brand New, המכה של המיתוג. האתר שמארגן פעם בשנה כנס נחשק הוא מכרה זהב של סטודיואים, תוכן וטוקבקים של מעצבים. מבחינת מוסיקה, מתחיל בפופ ביוטיוב ומשם נותן לאלגוריתם להוביל״.

38027331_10215475612897722_4973833159700381696_n

אבירם בן שושן, בן 32. תל אביב.
מעצב גרפי תזזיתי, חי מיתוג וטיפוגרפיה, יוצא לדרך חדשה ועצמאית אז תעשו גוגל לשם הזה בזמן הקרוב..

ניים דרופינג:
Wix
Blend it 
Firma 
ויצו חיפה 
Brand New

 

צילום תמונת שער: יעל ברזילאי

יש פה ממתקים רציניים

untold

Press Any Button – מיכל נשרי

Press Any Button של מיכל נשרי הוא קומיקס נוקב ומלא לב על קשרים לא בריאים, ופרויקט הגמר שלה בשנקר. הקומיקס מסופר כמשחק מחשב, שבו אם אתה לא לומד מטעויות ואיך להתגבר על אתגרים, אתה חוזר לנקודת ההתחלה (או הנקודה האחרונה ששמרת). על מקורות השראה מעולמות שונים, ועד המחקר על קומיקס ללא מילים וההתגברות על הדיסלקציה.

קרא עוד »
Detail, The Widow’s Son (1923). מקור: The Public Domain Review
untold

איך לא שמעת על הארי קלארק?

פינה חדשה במגזין של המעצבת יובל אלבג – ׳איך לא שמעת על׳ – בו תספר על יוצרים שמשום מה לא שמעת עליהם. מתחילים עם המאייר והאמן הארי קלארק האפלולי והמרתק.

קרא עוד »
untold

“מי את?” – שרון דוידסון

׳מי את?׳ הוא פרויקט הגמר של המעצבת שרון דוידסון. שרון היא אמא במקביל להיותה סטודנטית בשנקר, והג׳נג׳לינג הבלתי־האפשרי בין הלימודים האינטנסיביים במחלקה לבין ההורות וזוגיות, גרם לה להיעלם קלות לארבע שנים, מה שהוביל לפרויקט הגמר שכולל את רגשות האשם ההוריים. שרון לקחה צעצועי ילדים קיימים ושיבשבה את הפונקציונאליות שלהם – נחום תקום שנופל, מגנט שלא מרים את הדג, כלי אוכל ריקים כי בקושי אוכלים בבית, ועוד ועוד.

קרא עוד »
Filed under: untold, בדרך לעבודה, עיצובTagged with: , ,

׳ציפור הרפש׳ שוברות את הקיר הרביעי

ידיים שמאליות, יערה קאס. גיליון 1

׳ציפור הרפש׳ שוברות את הקיר הרביעי

מאי 2017, שלוש מאיירות משחררות לאוויר הסייברספייס את ׳ציפור הרפש׳, וובקומיקס חינמי, עצמאי וחתרני. אסופה של מאיירות ומאיירים תחת נושא אחד – ׳העתיד׳. לרגל יציאתו של הגיליון החדש – ׳קלישאות׳, שוחחנו איתן בצ׳אט על האתר ועתיד הקומיקס.

נתחיל בזה שתציגו את עצמכן:

עדי: ״אני עדי קלאג (קלגסברון), מעצבת ומאיירת, יוצרת הקומיקס ׳דברים שקרו באמת׳ שקיים מאז 2010״.
יערה: ״אני יערה קאס, מעצבת ומעט מאיירת. יש לי קומיקס די חדש בשם ׳ידיים שמאליות׳״.
עדי: ״אורטל אברהם גם היא מעצבת ומאיירת, יוצרת הקומיקס ׳החיים המסריחים שלי׳ והקימה איתנו את ׳ציפור הרפש׳. התחברנו כיוצרות וחברות דרך פסטיבלי הקומיקס וסצנת הוובקומיקס הישראלי״.

מה זה בעצם קומיקס רשת, ובמה הוא שונה מקומיקס רגיל?

עדי: ״וובקומיקס הוא קומיקס שמתפרסם קודם כל ברשת. בבלוגים וסושיאל מדיה. אין בהכרח הוצאה, כך שהתוכן מאוד חופשי״.
יערה: ״קומיקס רשת פועל בטריטוריה אחרת מקומיקס רגיל, טריטוריה שבה יש תגובות מידיות, אפשריות שיתוף״.

שיח = פוגו עם טוקבקיסטים?

עדי: ״כן, או שאנשים למשל ממשיכים את הבדיחה בצורת תגובות״.
יערה: ״או יוצרים פראפרזה על הקומיקס, או יוצרים שיח פנימי עם חברים אחרים באמצעות הקומיקס״.

יכולות לספר על תגובות קיצוניות שחוויתן, כל אחת בנפרד?

יערה: ״האמת שבגלל שהקומיקס שלי עוד טרי הדבר הקיצוני ביותר שחוויתי היה בחור שטען שקומיקס שלי הוא NSFW (לא בטוח לצפייה בעבודה) ואני חייבת אזהרה לפני״.

עדי: ״בדרך כלל התגובות בעמוד הפייסבוק של ״דברים שקרו באמת״ ממשיכות את השיחה או הבדיחה, אבל קרה שאנשים נעלבו והגיבו בהתאם. למשל היה לי קומיקס על הטרדות נשים ברחוב, והיתה תגובה של מישהו שהבין את התוכן כגזעני דווקא בהקשר העדתי. נוצר שם שיח שלם בין עוקבים אחרים ובהשתתפותי. תמיד מעניין לראות איך אנשים אחרים קוראים את התוכן שלך, לפעמים זה לגמרי לא צפוי. אפשר ללמוד מזה הרבה מעניין. זה באמת חתיכת דבר שאין כמעט בקומיקס מסורתי״.

ידיים שמאליות, יערה קאס. גיליון 1
ידיים שמאליות, יערה קאס. גיליון 1 - ציפור הרפש

מאיפה התחיל הרעיון ל-׳ציפור הרפש׳, ואיך צץ השם?

עדי: ״ובכן! מתישהו לפני כשנה אורטל הציעה את הרעיון שנקים מגזין אינטרנטי ונזמין עוד יוצרים. רצינו ליצור מקום שיכול לחבר בין קומיקסאים ומאיירים שבו יוכלו להכיר אחד את השני וגם שהקהלים שלהם יוכלו להכיר יוצרים חדשים, ובתכל׳ס כיוצרות קומיקס אנחנו עצמאיות לחלוטין, אין לנו דדליינים או הוצאות שמכתיבות לנו את התוכן. לפעמים חסר איזה בריף שייתן משהו להתכוונן וליצור סביבו, איזשהו אתגר שנותן מוטיבציה ליצור.
חשבנו שיהיה מעניין להזמין עוד יוצרים ולראות את התגובה של כל אחד לנושא מזווית אחרת. מבחינת השם, יערה את זוכרת אולי? 🙂 נראה לי שעשינו כזה בריינסטורמינג וזרקנו מלא בדיחות ו-׳ציפור הרפש׳ היתה כזה בול, כי רצינו לשדר משהו שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות ושיהיה פאן״.

יערה: ״השם נולד מסיעור מוחות שבמהלכו עדי אמרה, ׳אני ממש אשמח שיהיה משהו שקשור לרפש׳״.

עדי: ״(צוחקת) נכון! איך אני אוהבת רפש״.

יערה: ״ואז זרקתי לחלוטין בצחוק ׳ציפור הרפש׳, והייתה להפתעתי הסכמה בין כולנו 🙂״.

דברים שקרו באמת
ציפור הרפש
ציפור הרפש. צילום מסך
ציפור הנפש - מיכל סנונית
ציפור הנפש - מיכל סנונית

זה מצחיק, כי טווח הגילאים של היוצרות/ים הוא הדור שגדל על הספר ׳ציפור הנפש׳ של מיכל סנונית. מניח שזה טייק אוף מעולה. אם אפשר לנתח את זה בקצרה, נשמע שזו מעין התפכחות מהאשליה שספגנו כילדים בספר ההוא.

יערה: ״אני מניחה שזה היה באופן לא מודע, אבל כן יש משהו בספר הזה שתמיד הטריד את מנוחתי. אבל זה לחלוטין טייק אוף.״

עדי: ״כן, בהחלט. וובקומיקס זו אחלה פלטפורמה לצחוק על כל מני סוגים של קלאסיקות ומוסכמות תרבותיות ׳נקיות׳״.

איך מתגבש נושא לגיליון חדש? כל כמה זמן יוצא גיליון?

יערה: ״הנושאים לגיליון התגבשו במהלך פגישות העבודה שלנו על המגזין. ברגע שהוחלט על יציאת גליון חדש.״

עדי: ״כן, אנחנו מחפשות נושאים שיהיו פתוחים ומופשטים, כדי שיוצרים יוכלו לקחת את זה לאן שמתחבר להם. אין ממש דד ליין ליציאה של גליון, כי חלק מהקטע הוא שזה יהיה גמיש ובלי דדליינים ולכיף אבל מכוונות לגליון שנתי פחות או יותר״.

הגיליון הקודם יצא לפני שנה?!

יערה: ״במאי של 2017, והגליון הנוכחי יצא במאי השנה״.

וואלק. משום מה חשבתי שעברו רק כמה חודשים ביניהם.

עדי: ״זה כי הזמן טס כשקוראים וובקומיקס באינטרנטים. רגע אחד מאי 2017, רגע אחרי 2018 ואתה מכוסה בפירורים של פרמז׳ן,״

יערה: ״ותפוצ׳יפס״

עדי: ״אזהרת טריגרררררר פרודקט פלייסמנט!״

יערה: ״סליחה, תכתוב צ׳יפס. זה בכלל נושא שמאחד בינינו״.

יש פה רוב נשי מובהק, והוייב הכללי של המגזין הוא פמיניסטי מאוד. האם יש שאיפה בעתיד להוסיף מאיירים גברים נוספים בגיליון הבא, או להשאיר את זה כך?

עדי: ״באופן טבעי המאיירים שהגיבו ראשונים היו חברים, ועל דגש חברות. לא היתה לנו אג׳נדה פמיניסטית מאוחדת או משהו. זה נושא שחלק מהיוצרות החליטו להתייחס אליו עצמאית וקיבלנו אותו בברכה״.

יערה: ״אנחנו מקבלות את חברינו הקומיקסאים בברכה״.

עדי: ״(צוחקת) תמיד. אבל כנראה שזה פשוט משקף קצת את רוח התקופה. נושא בוער!״

יערה: ״וחשוב ואני שמחה שיש התייחסות אליו (באופן אישי)״.

עדי: ״כנראה יש רוב נשי במגזין כי הוקם על ידי יוצרות נשים ומשום שהוא עצמאי וכאמור שואף להיות פתוח. אבל יש שם כל מני נושאים ובנושא השני חושבת שבערך חצי מהיוצרים בגיליון השני הם גברים״.

אם אני מחבר את סך הקהל שיש לכל מאייר/ת במגזין, יש פה קהל לא קטן. יש שאיפה להוציא גם גיליון מודפס אחרי שיצטברו חומרים?

עדי: ״בהחלט, אנחנו מקוות להמשיך את העשיה, להתרחב לגליונות נוספים, לאירועים ולהוצאה בדפוס״.

יערה: ״היו מחשבות להוציא גליון מודפס והיינו גם במגעים להקמת תערוכה ואולי אחד מהשניים או שניהם יקרו בעתיד״.

עדי: ״ובגדול אין למגזין מטרה מסחרית. אם יצא גליון זה יהיה בשביל לחגוג את העשיה ובשיתוף עם היוצרים״.

יערה: ״בכלל מה שהניע אותנו הוא רצון ליצור ולשתף פעולה עם יוצרות ויוצרים.
מסגרת שתאפשר ותעודד יצירה ושיתוף פעולה״.

יש עתיד לקומיקס רשת בתשלום? או שלרוב המוניטין שצוברים ברשת מתורגם בסוף לפרינט שהוא בר קנייה?

עדי: ״יש כל מני דרכים שבהן יוצרי וובקומיקס מתרגמים את היצירה לרווח. יש כאלה שמוציאים ספרים, לפעמים מהדורות מורחבות שכוללות תוכן שלא קיים ברשת, וסחורה כמו טישרטים למשל. אני חושבת שלפעמים הקומיקס יכול להגיע למקומות לא צפויים מתגלים ככה לפעמים טאלנטים שממשיכים ליצור תכנים בפלטפורמות אחרות. כמו סדרות אינטרנט או אפילו במדיית המיינסטרים״.

יכולות לציין דוגמאות שאהבתן?

עדי: ״בטח, אני למשל חושבת שניב מג׳ר קורע. הוא פועל בכל מני פלטפורמות – קומיקס, סטנדאפ וסדרות רשת שהתחילו בקטן עם רועי כפרי והגיעו סופר רחוק לפרסומות וסדרות טלויזיה״.

יערה: ״ירמי שיק בלום היה גם יוצר קומיקס בנוסף לתכנים אחרים״.

עדי: ״עוד דוגמא טובה למשל, Lisa Hanawalt, מיוצרי הסדרה, BoJack Horseman, שהתחיל כקומיקסים והפך לסדרת אנימציה סופר מצליחה״.

יערה: ״בדיוק באתי לציין אותה! היא נהדרת ויוצרת כרגע סדרה חדשה שמבוססת על קומיקס אחר שלה״.

Lisa Hanawalt speaking about BoJack Horseman at XOXO Festival in Portland, 2015 Lisa Hanawalt

עדי: ״בקיצור אלה דוגמאות טובה לכך שדברים טובים מתחילים לפעמים כשיש ליוצרים מקום לשתף ולהחליף רעיונות באופן חופשי״.

יערה: ״כשאין מגבלות תוכניות או מסחריות״.

לגמרי. פרויקטי צד הם קרקע מדהימה.

עדי: ״בהחלט. מניחה שפחות או יותר ניסינו להקים פלטפורמה שיתחשק לנו להשתתף בה בעצמנו ושהיינו רוצות שתהיה קיימת״.

יש דיבורים על הגיליון השלישי, או שעוד לא? אם כן, יש לכן פנייה נרגשת לקוראות.ים? והאם יש תכנון לגירסא אנגלית?

יערה: ״התחלנו לדבר על הגליון הבא ואני מקווה שבקרוב זה יתגבש לכדי מעשה״.

עדי: ״כן, נפרסם הזמנה במגזין ובעמוד הפייסבוק. לגבי אנגלית – לא כ״כ חשבנו על זה! היוצרים כולם מקומיים והתוכן מיועד לקהל הישראלי. יש גם סטריפים ללא טקסטים האמת, שהם די אוניברסליים מניחה״.

נשמע שהרפרנס התרבותי קריטי להבנה של חלק מהקומיקסים. משהו לסיום? קידום עצמי חסר פשרות? המלצות איזוטריות על סרטים משונים?

עדי: ״בגדול שאנחנו מאוד שמחות להכיר יוצרים חדשים וכל מי שמעוניין מוזמן ליצור קשר או לעקוב אחרי המגזין״.

יערה: ״לקרוא את להבין קומיקס של סקוט מקלאוד, ולעקוב אחרי וובקומיקס ישראלי כי יש אסופה נהדרת של יוצרות ויוצרים״.

שולמית פרבר, למה את חייבת להרוס - גיליון 2
שולמית פרבר, למה את חייבת להרוס - גיליון 2
החיים המסריחים שלי - אורטל אברהם / גיליון 2
החיים המסריחים שלי - אורטל אברהם / גיליון 2

הגיליון הראשון בנושא העתיד מציג עבודות מאת:
טימור דברה, אריאל פולינג׳ר, רחלי צאירי, חמישים גוונים של אפור בלב, מרינה מייקלר, אור ליבנה, צביקה מיגאל, אורי גולדברג, במקום להתאשפז, פז דנינו, אריאל פולינגר, אורטל אברהם, יערה קאס, שולמית פרבר ועדי קלאג

הגיליון שני בנושא קלישאות מציג עבודות מאת:
חגי גילר, אורטל אברהם, יערה קאס, שולמית פרבר, עדי קלגסברון, נועה כץ, מתן בלומנבלט, אורי גולדנברג, מריאנה רסקין, יהלי זיו, צביקה מיגאל ותפארת סיגלה

יש פה ממתקים רציניים

untold

מה עושים החודש? יוני 2019

זה שנגמר האירוויזיון לא אומר שנגמרו החגיגות! הקיץ רק מתחיל, והוא מביא איתו כמות לא קטנה של אירועי תרבות, אמנות ופסטיבלים שווים.

קרא עוד »
Filed under: untold, בדרך לעבודה, עיצובTagged with: , ,

Studio Knob

אלתור, מחזור, השמשה מחדש של חפצים, מסורת של קראפט מעורבת עם קידמה. אלו הן חלק קטן מהמילים שמתרוצצות בראש של יותם ועדי מסטודיו Knob, כאשר הם מייצרים פריטים מיוחדים לעיצוב. 
הם השתתפו בתערוכות בארץ ובעולם, ואחד מציוני הדרך המרשימים שלהם זה שטרנטינו בכבודו ובעצמו רכש יצירה שלהם.

למה אנחנו מתלהבים מהם? דבר ראשון אם טרנטינו התלהב, אז אין סיבה שאנחנו לא. בנוסף, הדברים שהם עושים מורכבים ופשוטים בעת ובעונה אחת, לכן החלטנו לקחת אותם לשיחה על עיצוב ייחודי בעולם של פסי יצור תעשייתים.

צילום: עדי עזר ויותם שפרוני

ספר לנו קצת על עצמך ועל הסטודיו? 

״Knob, בעברית “ידית”,הוא דלת, פתח הצצה ליצירה שלנו, דרך לחלוק את עבודתנו עם העולם. אנחנו עדי עזר, בוגרת שנקר ויותם שפרוני, בוגר המכון הטכנולוגי חולון (HIT), יוצרים מאז 2015 תחת המותג המשותף זוכה הפרסים StudioKnob פריטי עיצוב, ריהוט ותאורה ייחודיים בקני מידה שונים. כל פריט הנמצא בקטלוג הסטודיו הוא פתח להגשמת רעיונות חדשים. אנחנו אוהבים אתגרים וחלומות פרועים ומגשימים אותם בייצור מקומי וברמת גימור גבוהה, תוך מחשבה עמוקה על כל פרט ופרט״.

צילומים: 4. תמוז רחמן , יותם שפרוני ועדי עזר

מאיפה הגיע החיבור בין עיצוב תעשייתי לבין מלאכות יד מסורתית?

״עדי ואני לא הגענו עם הכשרה של מעצבים תעשייתיים. מתוך זה אנחנו גם לומדים את הדברים על הדרך לפי הצרכים שלנו ומאלתרים לפעמים. האלתור הוא פעולה מושכלת שאנחנו עושים וחוקרים. אחד האספקטים של האלתור שלנו זה להתייחס לדברים כמו מסורות מלאכה, טכנולוגיות וחפצים ישנים אבל לדעת בצורה מכבדת לגשת אליהם לפתוח אותם, לשחק להם בקוד ולראות מה יוצא. שם משתלבות הטכנולוגיות החדישות ולפעמים התעשייתיות״.

האם אין ניגוד בין המילה תעשייתי לבין המילה קראפט? איך זה מתיישב אצלך בויז׳ן של הסטודיו?

״ההבדל בין קראפט לתעשייתי הוא מורכב ונתון למניפולציות. אולי זה עניין של כמות או מינון בין הנוכחות של האדם לעומת המכונה בעבודה או אולי זה עניין של הטעויות הקטנות וההבדלים בין הפריטים שנעשים בעבודת קראפט ידנית, למרות שאפשר לתכנן היום מכונה שתעשה את הטעויות האלה המכוונות. אם מחשב ישב מחובר למכונה במפעל וידאג להכניס טעות אקראית שלא חוזרת על עצמה פעמיים בכל מוצר ומוצר האם זה עדיין קראפט או שזה עדיין עיצוב תעשייתי. אולי נפצח את זה בסוף.
עוד מחשבה לא לגמרי קשורה לשאלה: את חושבת שאובייקטים שאנחנו מייצרים צריכים להצדיק את עצמם או שזה התפקיד שלנו להצדיק את אותם ואת הקיום שלהם?״

עדי: ״אני חושבת ששני הדברים חשובים אנחנו צריכים להצדיק אותם ואנחנו צריכים גם לתת להם הנפשה וסיפור ולתת להם חיים,תוכן ואישיות. אנחנו לוקחים משהו שבעטו אותו כי הוא סיים את חייו כי לא היה לו מקום בבית הזה, בזמן הזה, לא התייחסו אליו כבר ואולי כי מי שהתייחס אליו כבר לא איתנו היום ואנחנו נותנים לו התחלה חדשה עם סיפור חדש וחיים חדשים״.

מאיפה אתם שואבים את ההשראה ואת ההומור בעבודות?

 

״אנחנו מתחברים לגישה של גיל יפמן (גם של אלברטו אקו בשם הורד) – ההומור הוא נשק עם המון המון עוצמה שמאפשר לאנשים להתמודד עם הדברים הכי קשים ומאפשר להשתיל במוח של אנשים את הרעיונות הכי מהפכניים שבאים אליהם בטוב ומצחיקים אותם.

עוד נקודה שחשובה להומור בעבודה שלנו זה מגיע ממשהו בין צניעות וחוסר ביטחון – קשה לנו לעוף על העבודות שלנו להתנפח מחשיבות עצמית ולטעון שיש לעשיה שלנו כזו השפעה על העולם, אז אנחנו מוציאים קצת אוויר מהבלון. מצד אחד אנחנו מאוד מאוד גאים בכל עבודה שאנחנו מראים החוצה. כלפי חוץ זה נראה לנו נורא מוזר להגיד שמשהו שעושה את החיים יותר יפים מציל בני אדם.. אז כדאי להיות קצת הומוריסטיים לגבי זה שאנחנו לא מצילים את העולם, ובכל זאת רק נותנים נקודת מבט רעננה על משהו״.

צילום: תמוז רחמן

האם אתה רואה בעניין החזרה למקורות ושילוב מסורות קראפט כטרנד חולף או משהו שכאן כדי להישאר?

״כשקראפט נעלם זה בדרך כלל מתוך החלטה להעלים אותו, כיבוש תרבותי וכו’. קח לדוגמה את הכתב של תרבות האינקה שהיה מקודד ע”י קשרים וריקמה, שהספרדים אסרו והכחידו במהלך כיבוש אמריקה.
עדי אמרה משהו מעניין שכשמדברים אל מעצבים על הקראפט ושימור מסורות ידניות ונכחדות זו דווקא דרך לעורר מעצבים לנסות ולשמר את זה. זה תמיד ילך צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה. עבודה ידנית דורשת יותר ויותר משאבים ביחס לתעשייתית ותמיד ייצאו לשוק עוד ועוד מהנדסי מכונות שינסו לפתור את המקומות האלה וזה בסדר. פעולה אנושית שיוצרת אובייקט או חלק מאובייקט היא הרבה יותר מרגשת אותנו ממכונה שעושה את אותה פעולה. בכל מקרה – אולי הקראפט לא נכחד, אבל טוב למתג אותו ככזה״.

ברכות על התערוכה בניו־יורק, ספר לנו קצת על המוצר שנשלח לתערוכה?

״אחד האתגרים האהובים עלינו בעיצוב גופי תאורה הוא לפרש מחדש את המפסק בצורה שתהפוך אותו לחלק מהמופע אשר מציע הגוף. המוצר נקרא Click Light הוא בסיס תאורה אינטראקטיבי הבנוי משני מדפים מתכתיים אשר חשמל במתח נמוך זורם דרכם ואליהם מתחברים חבלים באורכים שונים בשילוב תאורת לד ומגנט אשר סוגר את המעגל החשמלי. החבל נמתח, נשפך, נופל, נקשר ומתפתל בין משטחי הברזל באינספור שילובים ובכל קליק מגלה מופע חדש״.

מילות עידוד ליוצרים המתחילים בעולם:

״כל רעיון שאתה חושב עליו ויש לו פוטנציאל להפוך למוצר עובר המון תהליכים והתפתחויות. זה ארוך ומורכב ולוקח לא מעט זמן וכסף. כיוצר אתה כל כך רוצה שמישהו כבר יראה את המוצר גמור ויגיב על זה ויש איזה מן דחף כזה שהאגו שלך מנסה לקבל פידבק אבל מצד אחד המוח הרציונאלי שלך אומר “רגע!” לא סיימנו את המוצר ואי אפשר לפרסם אותו, להראות, לצלם, להציג שלא לדבר על לשווק ולמכור אותו לכן מילות העידוד שלי הן, שאתה לומד המון רק אם אתה עושה ורק אם אתה עובר את התהליך הארוך הזה, אתה תעשה את המוצרים הבאים יותר בקלות, יותר טובים ויותר בולטים.

אנחנו חושבים שיש המון סימפטיה למישהו שיוצר מוצר למישהו שהוא יזם בנשמה. בדרך מכירים הרבה אנשים שתומכים ועוזרים או אנשי שירות ששכרת את שירותם. יש המון סימפטייה ליוזמה ואנחנו חווינו את זה הרבה. העזרה והרצון ההדדי כן להיות חלק ממה שאתם עושים זה משהו שהוא מבורך ומדהים ואל תהססו להשתמש בעזרה הזאת. אין תחליף לאנשים ובסופו של דבר אנשים הם לא אמצעי, הם המטרה. המוצר והיצירה ואתה עצמך רוצה להגיע לאנשים ואתה מגיע אליהם לא רק עם המוצר, אלא מגיע אליהם גם בדרך אליו״.

צילומים: אורי גרון, תמוז רחמן 

האם הצעד הבא של התעשייה הוא שילוב טכנולוגי-יצירתי של בעלי מלאכה ידניים מבוגרים עם צעירים? אם כן, איך? 

״לא יודעים עדיין, אבל זו נקודה מאוד מעניינת למחשבה״.

ספר על פרויקט אחד שהיה קשה במיוחד

״הקושי הכי גדול שלנו הוא לעבוד בחוסר וודאות. מקרה אחד שאנחנו זוכרים בו היה מעורב מעצב פנים מפורסם (לא נזכיר את שמו) שרצה אחרי פגישה שנעצב לו קולקציה שלמה של מוצרים. מאוד התלהבנו, שלחנו לו סקיצות, הוא כתב לנו “וואו – מדהים”, ואחרי מספר שבועות ללא תגובה נוספת, כששאלנו אותו איך הוא רוצה להתקדם, הוא פתאום התחיל למצוא תירוצים שאינם קשורים לעבודה מדוע לא כדאי להמשיך. לא שזה נורא, אבל זה השאיר אותנו בתחושה לא ברורה. זה אנחנו? זה הסקיצות? זה המצב? כנראה שלא נדע לעולם. למדנו מזה לדרוש מאנשים להיות הרבה יותר ברורים בכוונות שלהם ולא להתחיל עבודה בלי לחתום על חוזה״.

 

צילומים: אורי גרון

 מהו המוזיקה האידיאלית לשמוע בזמן עבודה אינטנסיבית?

״DakhaBrakha עם כל הקישקושים באמצע. הם פשוט הרבה יותר טובים בהופעה מאשר באלבום. אגב, הם הופיעו בבארבי לפני כמה חודשים והיה מדהים – הקהל עף עליהם והם היו בשוק מאיתנו (בקטע טוב), כנראה לא רגילים לחום הזה באוקראינה״.

תמיד אמרו לי לא לערבב משפחה ועסקים, אבל המקרה של יותם ועדי מעיד על זה שיש יוצאי דופן, ואפילו כאלה שמצליחים. לכו עם החלומות שלכם, תפסיקו להגיד לעצמכם את כל הסיבות האפשרות למה לא תוכלו לעשות משהו. מי שלא עושה לא טועה אף פעם. אבל מי שטועה לרוב גם מצליח ובגדול.

יש פה ממתקים רציניים

Julia Barashkova‏ (Photography: Aya Wind)
untold

יוליה ברשקובה לא נחה

יוליה ברשקובה היא אדריכלית ביום ומולטיטסקרית של פרוייקטים אישיים בלילה. לצד עבודה במשרד לאדריכלות נוף ועיצוב עירוני, היא גם עוזרת מחקר במכון לחקר הטקסטיל בשנקר. בין לבין, היא משתתפת בשבוע האיור 2018.

קרא עוד »
untold

גלנדון ואיזבלה

הם לא מפחדים ללכלך את הידיים עם תכנים שנויים במחלוקת. אין להם קווים אדומים והכל הולך. גלנדון ואיזבלה, מעמודי התווך של סצינת הפאנזינים והקומיקס בארץ ובעולם, חברים בקבוצת A4 האגדית של דודו גבע. לקחנו אותם לראיון קצר על יצירה עצמאית ואלטרנטיבית, ועל ההתמודדות עם תחום הדיגיטל שצובר תאוצה בעשור האחרון.

קרא עוד »
untold

היום בו קינוחים יוצגו במוזיאון

אלון שבו הוא שף־קונדיטור, אמן ומעצב קינוחים. מי שהתחיל אי־שם לפני שנים ספורות, הגיע למעמד מכובד בקונדיטוריה הישראלית לא מעט בזכות האסתטיקה המובחנת שלו. מהעבודה הקשה במטבח ועד ימי צילום מורכבים, הכל מתועד בחשבון האינסטגרם של שבו. שווה לקרוא את הכתבה עם אוכל בפה, עדיף מתוק, ולהיזהר לא לרייר על המסך.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: ,