בוגרי בצלאל 2024: מרוב מכות יש נמלים בידיים
- טל סולומון ורדי
- צילומים: טל סולומון ורדי
במקום להעצים את פרויקטי הגמר המוצלחים בתערוכת הבוגרים בבצלאל, האוצרות אור סגל ויעל ולובלסקי החליטו על קונספט גנרי שלא תרם לתצוגה שלהם. למרות המבוך בבניין ואסון ה־7 באוקטובר – בלטו מספר פרויקטים מצוינים ומרגשים.
״שלוש התמות בשמה של התערוכה מביאות הצעה לשיטוט מונחה רעיון: פנימה ׳ראי׳, לצדדים ׳מבט׳, והחוצה ׳חלון׳״, נכתב בטקסט האוצרותי של אור סגל, אוצרת התערוכה, ויעל ולובלסקי, אוצרת המשנה, במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. לא כתבה את זה בינה מלאכותית, אלא בנות אנוש, וזה כה כללי, שיכול להיות רלוונטי לכל תערוכת בוגרים.
תוסיפו לכך קידוד גרפי־צורני שנוצר לכל אחד משלושת האלמנטים המוזכרים מעלה, ותקבלו משהו בין תערוכת בוגרים לתרגול מדיטציה. זו הייתה שנה גרועה מספיק כדי למנוע מהסטודנטים והסטודנטיות קשקושים אוצרותיים. להיפך, זו הזדמנות להוריד את החשיבות העצמית ולתת להם את המרחב האופטימלי להציג את פרויקטי הגמר. לא הפעם.
וואי וואי, כמה ממתקים יש לנו בניוזלטר החודשי ←
החלק של המחלקה לתקשורת חזותית במבנה בצלאל מבלבל. אם בשנה שעברה הייתה הסתגלות מסוימת לבניין החדש, השנה זה התגלה כמבוך אמיתי, עם פוטנציאל לפספס חדרים שכללו פרויקטים מצוינים. אולי בהדמיית האדריכלים זה נראה טוב, אבל בפועל החללים מייצרים כאוס – כל הקירות שקופים ומתערבבים זה לתוך זה, פנים וחוץ. תנאי פתיחה קשוחים לאוצרות התערוכה.
תסתכלו על התמונה הבאה: שני פרויקטי גמר שונים בתכלית, האחד של גלי בז׳ה והשני של דפנה שרון, שבחרו בפלטת צבעים דומה – כל אחת מסיבותיה. מה הסיבה האוצרותית לחבר אותם יחד ללא קונטקסט משותף?
או כאן, באחד מחדרי האיור, שבו בחרו האוצרות לחבר שני פרויקטי גמר עם סגנונות איוריים דומים ומרשימים, ולתקוע עליהם שקפים מבריקים בלי הצדקה. נטע דונה קמפטון ואייל חצור, מאיירי הפרויקטים, ראויים להתבוננות נפרדת.
נטע דונה קמפטון היא אחת מהבטחות האיור הגדולות של התערוכה, עוד תראו שצפוי לה עתיד גדול. איירה את ״דרך האבק״, ספר המתאר את מסעה של סבתה לולה, שכאם חד־הורית לשלושה ילדים קטנים עברה ממקום למקום, דרך כל מכשול וכל התחלה חדשה, בניסיון להעניק חיים טובים יותר למשפחתה באוקלהומה. הסגנון האיורי שלה עושה חשק לראות עבודות נוספות, וכל דימוי שיצרה מחזיק את הטקסט בצורה אופטימלית.
אייל חצור אייר את ״רובי״, סיפור קצר מאת אייזק אסימוב על רובוט בבעלותה של משפחת ווסטון, המתפקד כאומנת לגלוריה, בתם הקטנה. האיור הקווי, הרפטטיבי ושופע הפרטים, השאיר אותי דקות ארוכות ליד הספר.
בסופו של דבר, אוצרות עם קונספט שנכפה בכוח ולא מגיע מתוך התוכן עצמו, פוגעת בסטודנטים ובסטודנטיות. אולי השאלה המובילה צריכה להיות – ״מה הסטודנטים צריכים כדי לזרוח? מה יתמוך בפרויקטי הגמר ויגרום לצופים לזכור אותן גם אחרי שיילכו מהתערוכה?״
מאז התערוכה שאצר איל זקין, אני לא זוכר מתי ראיתי כל כך הרבה ספרים בתערוכה אחת. השערתי היא שרבים מהבוגרים הטריים יעבדו או עובדים בחברות הייטק, ומרגישים שזו הזדמנות אחרונה לגעת בפרינט. במקום להקים שולחן ספרים מרהיב, הפתרון האוצרותי היה לפזר אותם בחללים השונים.
הנושאים מגוונים, וגם כאן בדומה לשנקר, רבים מהם מהורהרים, שואלים שאלות, לוקים בחסר בהעברת מסר. היעדר החלטה – כהחלטה. הספקטרום זז מהמרחב האסקפיסטי למרחב שנוגע במדמם, בהווה. הומור ככלי להתמודדות עם המצב המזוויע כמעט ולא קיים, ואלו שכן בחרו בו – עשו עבודה מדהימה.
למשל, המעצבת נעה בבלי עם ספרה ״מתהפכת בקברה״, שחוגגת את החיים של כוהנת הנימוסים חנה בבלי, סבתא רבתא שלא זכתה להכיר. ספר שמזנק מהמעונב אל המופרע והוולגרי של המציאות הפסיכית שלנו באזור אמצע הדפדוף. ניכר שנהנתה בעיצוב והרכבת הפרויקט, וצחקתי חזק מהמעבר הדרמטי בתוכו. מבריק.
המעצב דניל ביאלו יחד עם המפתחים טמיר הרצברג ואביתר כהן, בנו משחק מדהים בשם ״Breaking News״, שבו דופקים על טלוויזית CRT ישנה בצדדים ומעליה, וכך משנים את המציאות. התוצאה היא סדרה של דימויים טלוויזיוניים אייקוניים בשפה מופשטת והומוריסטית לצד אסתטיקה ריאליסטית בהשראת הניינטיז. היה מדהים לגלות שרק שבועיים לפני ההגשה עלו על אינטראקציית הדפיקות על המסך, ואין לי ספק שהמשחק יגיע רחוק מאוד.
״איי ווק אפ לייק דיס״ של המעצב אביב כדריה פוגע בול בתופעות שמתרחשות בהווה, תוך כדי תנועה. הספר מאגד בתוכו את ההיסטוריה של ה-Woke – מונח מטרייה שמתאר סט ערכים שמאלני, ומתייחס בעיקר לדור ה-Z ברחבי העולם. כדריה מצליח להיות גם משעשע, גם ביקורתי, וגם מעמיק עם מאמרים מצוינים שהוכנסו פנימה.
שירה אורבך ג׳רבי איירה וכתבה את הספר ״לקסיקון הבינוניות השלם״, ומודה שצחקתי בקול רם מהסיפור והאיורים. הלקסיקון הוא אוסף של מונחים ומושגים שמתארים את המהות של הממוצע, הנורמלי והיומיומי – ומציע נקודות מבט חדשות ומחויכות על בינוניות.
מנגד, המעצב אהוד נתנאל יצר את ״חלוםשלום״, ספר העוסק בחלום הישראלי לשלום ושברו, באמצעות חיבורים והשוואות בין דימויים וטקסטים, ובהשראת המיתוס של ׳איקרוס׳ מהמיתולוגיה היוונית. הדפדוף על פני ציר הזמן הופך אותו מאובייקט מדופדף לסטוריבורד של סרט דוקו, עם חשיבות ארכיונית.
המעצבת שיר אדרי עיצבה את ״סיפור כיסוי״, ארכיון מרתק של מכסי הביוב בירושלים, אשר נתפסים לעיתים כמאפיינים שגרתיים, ונושאים גם משמעות אמנותית והיסטורית. לכאורה אלמנט אגבי, ובפועל שופע סיפורים קטנים ומעניינים.
לא מעט מהפרויקטים נגעו באמנות, במעין רצף תודעה כהמשך לשנה המוטרפת שטרם נגמרה. חלקם מדברים על ההווה כשברקע מלחמה, חלקם חוששים מהעתיד. החוט המחבר הוא משברים קיומיים המתבוננים פנימה, שבאים לידי ביטוי בספרים, סרטים קצרים (וידאו־ארט, בעיקר), משחקים ואובייקטים מודפסים. בכנות, לא תמיד הבנתי את המסר, ותהיתי איך נראו תהליכי ההנחיה שהובילו לכך.
כזכור, בבצלאל מוצגים הפרויקטים בגרסא המותאמת לתערוכה, ובפרויקטים מסוימים נעקרת החוויה המלאה. אולי בקדנציה של דנה גז, ראשת המחלקה החדשה, הדברים ישתנו בתערוכה הבאה ותהיה הלימה בין ההגשה לחווית הצופה החיצוני.
פרויקט המיתוג לפסטיבל הג׳אז בים האדום של המעצבת גלי בז׳ה היה היחיד שתפס אותי בתערוכה. הוא גרובי, צבעוני, מלא חיים. תזכורת נעימה שמוזיקה היא אסקפיזם נפלא בתוך הכאוס.
עומר לביא עיצבה את ״פזמון חוזר״, אתר הבוחן באמצעות מוזיקה ישראלית את הנושאים המעסיקים את החברה שלנו, ואת השינויים ביחס שלה למדינה, לחיים ולפרט בפרספקטיבה של זמן. רק חסר שמשרד התרבות ישים קצת תקציב וזה יכול להיות חתיכת ארכיון מעולה. נהניתי מחוויית המשתמש והפרטים החדשים שגיליתי על השירים.
שלושה משחקים מעוצבים נפלא תפסו אותי במיוחד, ולקו מעט בבעיות חווית משתמש (בעיקר ניווט וסדר פעולות):
עמית כץ ובלה שמוילוביץ׳ עם "Frail", בבית פרברי בשנות ה-30 יתגלה סיפורה של נינה, ילדה שברירית ובודדה שנותרה לבדה בבית ענק, קר ונוקב. מאויר בסגנון ידני שעושה חשק לראות לאן יתגלגל הלאה.
עדן לדרמן ועמרי אביב יצרו את "Shapeless", חווית משחק שיטוט אינטראקטיבית, בה השחקנים מתקשרים עם דמויות AI מתקדמות בעלות אישיות ייחודית. באמצעות שיחות בזמן אמת, השחקנים בוחנים נושאים עמוקים של זהות, אהבה וגילוי עצמי תוך התאמה מתמדת לסגנון הדיבור והאישיות של הדמויות הסובבות אותם. מעטים המשחקים שבהם שיחה מורגשת טבעית כמו במשחק הזה, והעולם הפנטסטי מזמין להיסחף לתוכו.
אורי שני, יוני פושעט ורמון זרם יצרו את ״Lost Garden״ מרחב וירטואלי המייצג את הטבע האבוד ומזמין את המשתמש לחדש את חווית השותפות והערכה לטבע באמצעות יצירה. המשחק מעניק הזדמנות לפסל מערכת נושמת המורכבת מקרקע, מים וצמחים. זאת בתהליך של פיתוח, גילוי והתקדמות, לצד התנתקות ורגיעה. יש לזה פוטנציאל גדול מחוץ לאקדמיה, עם אלמנטים מדיטטיביים.
השנה אין כמעט פרויקטי גמר העוסקים בטיפוגרפיה. בלט לטובה המעצב עדי עובדיה עם ״קונצ׳רטו״, פונט סריפי שהוא מכתב אהבה אסקפיסטי לאר־נובו, החוגג את הקיטש, הנוסטלגיה ואות הראווה. הספר האדום הקטן ליד שמתאר את תהליך העיצוב לא פחות טוב מהתוצאה הסופית – כולל הקשיים, הלבטים, וחוסר הוודאות בתהליך הסזיפי של יצירת אותיות.
עוד באותו חלל – ״מלכה״, ספר מעולה של המעצבת ניר דור, הסוקר את ההיסטוריה של תחרות מלכת היופי עד שהסתיימה ב-2021 מטעמים פמיניסטיים. נקודת המבט של הספר היא סיפורה האישי והמרתק של סבתא רבתא – צפורה צברי, מלכת אסתר לשנת 1928 – וממנו יצאה אל בחינת הסיפור הלאומי. טראשי ומעמיק, ובעיקר – מצליח להיות ספציפי בתוך הנושא הסבוך שבחרה.
רגע של וידוי: התהפנטתי אל מול העבודה העצומה של המאיירת שחר מגן, ״חמש הקלשות – גורמי הסבל״, העוסקת בפילוסופיה של היוגה עם חמישה דפוסי התנהגות שמושרשים בנו וגורמים לנו סבל. הפרויקט מציג פרשנות איורית לחמש הקלשות, ופותח חלון להתבונן ולזהות את גורמי הסבל , מתוך רצון ותקווה להפחית אותו בחיינו. חיתוכי העץ שופעי הפרטים ממגנטים אותך פנימה.
הדיאלוג בין קו וכתם בספר המאויר של תומר גזית, ״נצנוצים ושירים אחרים״, גרם לי לחייך. אולי זה הרפרנס לספרי ילדים עתיקים, ואולי פשוט יש להם מלא לב, אתם מבינים? לא צריך הרבה כדי להיות פרויקט מעולה, זה הכל עניין של איזונים. נא להתחיל למכור עותקים, תודה.
המאייר אלקנה חיים־פור עיצב ויצר את ״ארבעה סיפורים על פרידה״, ספר שמותיר אותך בלי מילים. הספר מציג בפן הטקסטואלי ארבעה סיפורים של דמויות שונות, על פרידה ועל ההתמודדות שלהם איתה, ובפן החזותי נשזר בסיפורה של העיר וראנסי והתרבות ההודית. איזה צבעים! נשאבתי.
יובל שביט איירה וכתבה את הספר ״גאות״, שמפרק לגורמים את הזהות הלסבית, מההיסטוריה ועד הסטריאוטיפים. תיבול הביקורת בהומור וציניות במידה הנכונה, בשילוב איורים שמשלימים את החוויה, והופכים אותו לזכיר במיוחד.
שתי בעיות עיקריות היו בפרויקטים של עיצוב מושן בתערוכה: קצרים מדי ביחס לפרויקט גמר – כך שיכלו להיגמר בקורס אחד בסמסטר, ומרביתם היו יותר אמנות מעיצוב. השימוש בכלים עיצוביים לא הספיק: לא טיפוגרפיה טובה, לא פריימים מצולמים היטב, לא עריכה בקצב הנכון. מהי נקודת המבט של המעצב/ת, ולמה היא נעדרת?
ניכר שלא היו תסריטים מהודקים בשלב קדם־ההפקה, והדילוג בחלק הקריטי הזה יצר כמה פרויקטים בלי תוכן מעניין.
בלטו לטובה: ״אנאמורפוזה״ של סיון צ'יני, מחקר אודיו־ויזואלי המתחקה אחר חוויה של ריקוד כיצר וצורך אוניברסלי לשחרור. קיבל מיקום לא נכון בתערוכה ובקלות היה אפשר לפספס. למזלי צפיתי בסטודיו ונסחפתי ל-3:53 דקות של זוויות שונות ומעניינות על ריקוד.
״הזמנה לבכי״ של עדי בראון מסתכל לתוך התהום הגדולה שנפערה תחתינו מאז ה-7 באוקטובר, ומצליח לזקק אותה ויזואלית בצורה חדה עם כתבים של ארנון לפיד מ-1973. עדי תזכה עליו בפרסים. המעבר החלק בין הסצנות משאיר אותך דרוך לאורך כל ה־5 דקות עם צמרמורת בסופו.
״כתם הלידה״ של מאיה רחמים הוא פתיח לסרט מתח תקופתי המבוסס על סיפור קצר של Nathaniel Hawthorne משנת 1843. הסרט עוסק בזוג בו הגבר, מדען משוגע, אובססיבי לפגם של אשתו. למרות שהפתיח קצר יחסית, קל לדמיין את הגרעין העיצובי שלו מוכל על סרטי המשך.
"בֵּן לְבֵּן״ של נעם דבל בא לבחון את הגבריות העכשווית דרך שיחות עם גברים בגילאי העשרים המאוחרים, ועושה את זה מדויק. סרט שמתחשק לך לשתף חברים מיד אחרי שהוא מסתיים.
״מידל״ של אלעד סטר הוא אריזה גרפית לסדרה דוקומנטרית קלילה העוסקת בהיסטוריה רווית הכסף, הכוח, והאינטרסים של המזרח התיכון במאה השנים האחרונות. הוא מופרע ומשעשע, ומציג אלטרנטיבה לכאוס הנוכחי סביבנו.
״ניצב״ של יותם מזרחי הוא סרט אנימציה בתלת־מימד המתאר חווית שוטטות בקיבוץ גבים שבעוטף עזה, הקיבוץ בו גדל, שנותר נטוש לאחר השביעי באוקטובר. סרט כבד וחזק, עם voice over שמוציא את האוויר מהריאות.
אין ספק שאסון השבעה באוקטובר טרף את המוטיבציה והרוח ליצור. למרות תנאי הפתיחה והאוצרות הקלוקלת – נצנצו פרויקטים שהצליחו לגייס כוחות אחרונים לקראת קו הסיום.
זו התערוכה האחרונה בקדנציה של ארז גביש, ראש המחלקה מאז 2016, שהוביל אותה לשיאים חדשים והישגים חסרי תקדים. דנה גז מחליפה אותו. יהיה מעניין לראות את השינוי בשנה הבאה – לאיזה כיוון המחלקה תלך, והאם תחזור לרמה הגבוהה שהוצגה בשנה שעברה?
נעה בבלי | חנה בבלי מתהפכת בקברה
חנה בבלי, ששמה הפך שם נרדף לנימוסים והליכות, היא סבתא רבתא שלי. ספר זה מתבסס על חייה ופועלה ועוסק בחוסר נימוס בחברה הישראלית. הוא מותח קו בין דמותה הקנונית לבין ישראל העכשווית הוולגרית והקקופונית ומעמת את עצותיה בטור ""שאלות ותשובות"" עם רגעים קרינג'ים, מביכים, מצחיקים, וולגריים ואייקונים בתרבות ובמרחב הישראלי. הספר מתמקד בארבעה אספקטים: יחסים בינאישיים, פוליטיקה, נימוסי שולחן והתנהגות בכביש.
אני מקווה שהספר יעורר מחשבה וגם חיוך בדיוק כמו הטורים של חנה בבלי.
דניל ביאלו, טמיר הרצברג, אביתר כהן | Breaking News
חוויה אינטראקטיבית כאוטית המאפשרת לשחקנ.ית לתת מכות לטלוויזיה ולשנות דרכן את המציאות. התוצאה היא סדרה של דימויים טלוויזיוניים אייקוניים בשפה מופשטת והומוריסטית לצד אסתטיקה ריאליסטית בהשראת ה־90s.
אביב כדריה | איי ווק אפ לייק דיס
הספר ״איי ווק אפ לייק דיס״ מאגד בתוכו את ההיסטוריה של ה-Woke – מונח מטרייה שמתאר סט ערכים שמאלני, קווירי, פמיניסטי, סביבתי, אנטי-קולוניאליסטי וכו'.
בעידן הרשתות החברתיות, הצפת המידע, הבינה המלאכותית וה-Deepfake, כל אחת ואחד יכולים לבחור להאמין בכל דבר. כדי להשתייך לקבוצה, אנו חייבים לחשוב ולהרגיש כמו הקבוצה – כשהחלוקה ברורה: או שאת.ה איתנו או שאת.ה נגדנו. הפרויקט צולל לעולמם של צעירי הטיקטוק, בני דור ה-Z שמשתמשים ביכולות הרטוריות שלהם כדי להבהיר מדוע התנהגויות מסוימות אינן מקובלות יותר. הפרויקט בוחן את הרקע ההיסטורי, התרבותי והאקדמי של התנועה, ההתנגדויות לה ועתידה.
אהוד נתנאל | חלוםשלום
הפרויקט ׳חלוםשלום׳ מגולל את סיפורו של החלום הישראלי לשלום – ושברו, באמצעות מסע של חיבורים בין דימויים וטקסטים המתעסקים בישראליות ובמושג השלום. ובהשראת המיתוס של ׳איקרוס׳ מהמיתולוגיה היוונית- ככל שרצה להגביהה עוף ולהתקרב אל השמש, כך נשרף וצלל למעמקים.
שיר אדרי | סיפור כיסוי
מכסי הביוב בירושלים הם נקודות גישה חיוניות לרשתות שירות תת-קרקעיות, כולל מים, ביוב ותקשורת. תשתיות אלו משתלבות בתוך ההקשר התרבותי העשיר של העיר. מכסי הביוב, אשר נתפסים לעיתים כמאפיינים שגרתיים, נושאים גם משמעות אמנותית והיסטורית.
בירושלים, מכסים אלו משמשים כקנבס לעיצובים וסמלים המייצגים את המורשת המגוונת, הסמליות הדתית והמוטיבים האדריכליים של העיר. התעמקות במכסי הביוב של ירושלים מציעה חקר מרתק כיצד תשתית הופכת לנרטיב ויזואלי, שמשלב פונקציונליות ואסתטיקה.
עדן לדרמן ועמרי אביב | Shapeless
"Shapeless" היא חווית משחק שיטוט אינטראקטיבית, בה השחקנים מתקשרים עם דמויות AI מתקדמות בעלות אישיות ייחודית. באמצעות שיחות בזמן אמת, השחקנים בוחנים נושאים עמוקים של זהות, אהבה וגילוי עצמי תוך התאמה מתמדת לסגנון הדיבור והאישיות של הדמויות הסובבות אותם.
בחירות המילים שלך, הטון שלך והגישה שלך ישפיעו על תגובותיהם ועל היחסים שתיבנה איתם.
חקרו אי מפורט ועשיר בסודות נסתרים ודמויות מורכבות. השתמשו בתקשורת מסתגלת לאסוף מידע, ליצור בריתות ולהתגבר על מכשולים. כל אינטראקציה היא ייחודית ומעצבת את המסע והגורל הסופי שלכם.
אייל חצור | רובי
״רובי״ – סיפור קצר מאת אייזק אסימוב על רובוט בבעלותה של משפחת ווסטון ומתפקד כאומנת לגלוריה, בתם הקטנה. אמה של גלוריה היא אשת החוג הגבוה אשר מושפעת בקלות מדעותיהם של אחרים, ולכן קנתה את הרובוט בתקופה בה היה המעשה פופולרי. כאשר החלה לצמוח תנועת התנגדות לרובוטים היא החלה לחשוש שהרובוט מסב לבתה נזקים חברתיים. מאחר שזאת מעדיפה לשחק עם רובי מאשר עם ילדים אנושיים.
הסיפור מטשטש את הגבולות בין האנושי למלאכותי, בין הרגשי למכאני, ומעלה שאלות על מה עושה אותנו אנושיים?
נטע דונה קמפטון | דרך האבק
באוקלהומה בראשית המאה ה-20, על רקע של שדות כותנה נרחבים, התקיימה מציאות של קושי ועוני אצל משפחות רבות. זה היה זמן של פער כלכלי עמוק, שבו התרבות המקומית הושתתה על עבודה קשה והתמדה בכדי לשרוד. עובדי אדמה עמלו מזריחה עד שקיעה.
סבתה של היוצרת, לולה, נולדה למשפחת איכרים אריסים כזו. החיים באוקלהומה היו קשים, ולולה נתקלה במכשולים כבר מגיל צעיר, אך למרות נסיבות החיים הקשות, לולה הפגינה כוח ונחישות שאפיינו אותה ואת מסעה בחיים. ספר זה מתאר את מסעה של לולה, שכאם חד-הורית לשלושה ילדים קטנים, עברה ממקום למקום, דרך כל מכשול וכל התחלה חדשה, בניסיון להעניק חיים טובים יותר למשפחתה.
אלעד סטר | מידל
אריזה גרפית לסדרת דוקומנטרית קלילה העוסקת בהיסטוריה רווית הכסף, הכוח, והאינטרסים של המזרח התיכון במאה השנים האחרונות. העונה הראשונה עוסקת בשלושה סיפורים שבמרכזם רגעי שגשוג במזרח התיכון: הסיפור הראשון מתמקד בעלייתה של סעודיה ובשיתוף הפעולה הסעודי- אמריקאי שהוביל להקמת חברתה הנפט עראמקו – "חברת הנפט הערבית-אמריקנית”. הסיפור השני, מתמקד בסיפורה של לבנון בשנות ה60 כמדינת תיירות משגשגת, ״שוויץ של המזרח התיכון״. והסיפור השלישי, מתמקד בשנותיה של איראן כמדינה פרו מערבית מתקדמת.
עומר לביא | פזמון חוזר
׳פזמון חוזר׳ הוא פרויקט הבוחן באמצעות מוזיקה ישראלית את הנושאים המעסיקים את החברה שלנו, ואת השינויים ביחס שלה למדינה, לחיים ולפרט בפרספקטיבה של זמן.
ב׳פזמון חוזר׳ מוצגים עשרת השירים המובילים במצעד הפזמונים של ׳קול ישראל׳, החל ממצעד הפזמונים העברי הראשון בשנת 1969 ועד לשנה הנוכחית – 2024. השירים הנבחרים בכל מצעד נקבעים על פי בחירת המאזינים, ומשודרים על פי דירוגם.
מצעדי הפזמונים מאפשרים מבט רחב על החברה. מדירוג השירים והנושאים בהם עוסקים ניתן לקבל שיקוף של הנושאים שהעסיקו את החברה באותה שנה, להבין אילו שינויים חלו, ואילו השפעות היו לאירועים שונים במדינה על הלך הרוח בה, כמו כן, ניתן לערוך השוואה בין הנושאים שבלטו בכל תקופה.
שירה אורבך ג׳רבי | לקסיקון הבינוניות השלם
בעולם שדוחף אותנו להיות הטובים ביותר, המבריקים והיוצאים מן הכלל, בינוניות נתפסת כפגם או ככישלון. אנחנו מוצפים במסרים שאומרים לנו לשאוף לשלמות ולהיות יוצאי דופן. אבל האמת היא שרובנו מבלים את חיינו איפשהו באמצע, גם אם לא בחרנו בכך.
הלקסיקון הוא אוסף של מונחים ומושגים שמתארים את המהות של הממוצע, הנורמלי והיומיומי ומציע נקודות מבט חדשות ומחויכות על בינוניות.
שחר מגן | חמש הקלשות
מסורת היוגה עושה הבחנה בין כאב לבין תחושת הסבל. על פי גישה זו התגובה המנטלית שלנו היא הגורם המשמעותי לסבל בחיינו. למרות שאין לנו שליטה על נסיבות החיים, יש בידיינו את האפשרות לבחור בתגובה הפנימית שלנו אליהן.
בפילוסופיה של היוגה מוצגות חמש הקלשות – חמישה דפוסי התנהגות שמושרשים בנו וגורמים לנו סבל. העבודה שלפניכם.ן מציגה פרשנות איורית לחמש הקלשות, ופותחת חלון להתבונן ולזהות את גורמי הסבל , מתוך רצון ותקווה להפחית אותו בחיינו.
עמית כץ, בלה שמוילוביץ' | Frail
בבית פרברי בשנות ה-30, תחשפו סיפור של בדידות והזנחה דרך מסע אינטראקטיבי סוחף על סיפורה של נינה, ילדה שברירית ובודדה שנותרה לבדה בבית ענק, קר ונוקב.
ככל שתתקדמו במסע, תפתרו פאזלים ותחוו רגעים קטנים ואינטימיים המשקפים את עולמה הפנימי של נינה ודרכי ההתמודדות שלה. Frail הוא חוויה אינטראקטיבית דו מימדית מונחית נראטיב הנוגעת בנושא של הזנחה רגשית תוך שילוב של משחקים, חידות וקומיקסים.
גלי בז׳ה | ג׳אז בים האדום
״פסטיבל הג׳אז בים האדום״ מתקיים מדי שנה בנמל אילת מאז 1987, פסטיבל בינלאומי-מקומי שהוקם על מנת לעודד תיירות חורף לאילת.
הפסטיבל מתקיים בשיתוף פעולה עם המכולות של חברת צים, שתוחמות את שטחי הפסטיבל ומהוות השראה מרכזית לשפה הגרפית בפרויקט.
הפרויקט מציע עיצוב חדש לאירוע הג׳אז הגדול בישראל, במטרה למשוך קהל צעיר ורחב יותר ולהדגיש את משמעות המיקום בו הוא מתרחש.
עדי עובדיה | פונט קונצ׳רטו
סגנון האר־נובו, שהתפתח בסוף המאה ה־19 בתגובה למהפכה התעשייתית, אמנם השתמש בטכנולוגיה המתפתחת של המכונה אך שם במרכז דווקא את האורגני, הטבעי והאנושי. בעודנו עומדים בפתחה של מהפכה טכנולוגית חדשה, מצאתי את עצמי מצייר אותיות ומתאהב מחדש בסגנון ובמלאכה עצמה. פונט קונצ’רטו הוא מכתב אהבה אסקפיסטי לאר-נובו שחוגג את הקיטש, הנוסטלגיה ואות הראווה.
ניר דור | מלכה
"כולם יודעים שמלכת היופי היא לא הכי יפה", שרה להקת "מוניקה סקס", ובכל זאת במשך כמאה שנים נערכה בישראל תחרות מלכת היופי. התחרות היוותה מקפצה לנערות רבות, ואחריה הן פיתחו קריירה מצליחה בתחומי עיסוק שונים. התחרות הייתה במה לעשייה ושימשה לייצוג ערכים ותפיסות, לפיתוח התרבות ולחיזוק הזהות, ועם זאת האדירה את אידיאל היופי והחפיצה נשים.
ספר זה סוקר ובוחן את התפתחות התחרות והתמורות שחלו בה במרוצת השנים – מהגרסה הראשונית של תחרות "מלכת אסתר" בנשפי פורים של תל אביב הקטנה ועד ביטולה בשנת 2021. הספר מספר את סיפורה האישי והמרתק של סבתא רבתא שלי – צפורה צברי, מלכת אסתר לשנת 1928 – וממנו אני יוצאת אל בחינת הסיפור הלאומי.
תומר גזית | נצנוצים ושירים אחרים
הסופר והמשורר אלן א. מילן מתאר בכתיבתו את תום הילדות ואת הקסם שבפשטות החיים דרך עיניהם הסקרניות של ילדים. שיריו שופעים דמיון ומתארים בצורה חיונית חוויות יומיומיות ומפגשים עם הטבע ובעלי חיים. "נצנוצים ושירים אחרים" הוא ספר מאויר המאגד מבחר משירי הילדים של מילן. האיורים מציעים פרשנות צבעונית, עכשווית, קלילה והומוריסטית לשירי הילדים. הפרויקט שואף להחיות את העולם שבשיריו של מילן ולהנגישו לדור חדש של קוראים.
אלקנה חיים־פור | ארבעה סיפורים על פרידה
על גדות נהר הגנגס שוכנת העיר הקדושה ביותר להודים – וראנסי. העיר משמשת כמרכז רוחני, ובעלת חשיבות רבה בהתפתחות הבודהיזם.
וראנסי מוכרת לרוב בטקסי שריפת הגופות המתרחשים בה על נהר הגנגס מדי יום. ההודים מאמינים כי הנהר הקדוש הוא בעל סגולות גשמיות ורוחניות, אשר מטהרות את האדם בחייו ובמותו. אנשים מכל רחבי הודו מגיעים במיוחד לעיר כדי למות בה ולזכות במעלה רוחנית זו.
העיר מכילה בתוכה את החיים ואת המוות, את האנשים שבאים להתרחץ בנהר ואת האנשים שבאים למות בנהר, את ההתחלה ואת הסוף, את היופי ואת הפרידה. הספר מציג בפן הטקסטואלי, ארבעה סיפורים של דמויות שונות, על פרידה ועל ההתמודדות שלהם איתה, ובפן החזותי נשזר בסיפורה של העיר והתרבות ההודית.
יובל שביט | גאות
היעדר מידע בנוגע לחוויות החיים של האדם שאינו נמצא בתחומי הנורמה ההטרוסקסואלית (באופן כללי) מותיר נשים לסביות רבות, ובהן אני, בתחושת תסכול לגבי הזהות שלנו מול עצמנו ואל מול העולם. יתר על כן, זהות לסבית היא דבר-מה חי וחמים, ואי אפשר לצמצמה למאמרים ולהיסטוריה ה"טרגית" המוכרת לנו כחברה. היא אינה מקובעת כפי שהיינו רוצים ורוצות לחשוב, ואני מקווה שבאמצעות המידע שאציג בספר זה, להשיב על כל השאלות, או על רובן, שיש לקוראות ולקוראים היקרים על לסביות – מהיאסטוריה עד סטראוטיפים, ועד ביטויי מגדר וסלנג המרכיבים את הזהות הלסבית על כל מופעיה. המטרה שלנו היא ללמד, להרגיע, להצחיק – ואולי גם קצת לחפור.
יותם מזרחי | ניצב
אנימצית תלת־מימד המתארת חווית שוטטות בקיבוץ גבים שבעוטף עזה, הקיבוץ בו גדלתי, שנותר נטוש לאחר השביעי באוקטובר.
עדי בראון | הזמנה לבכי
״ונרחם על עצמינו, כי אנחנו ראויים לרחמים״ כותב ארנון לפיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, במסה שמרגישה רלוונטית מתמיד.
״הזמנה לבכי״ הוא סרט אנימציה קצר המעניק פרשנות ויזואלית ואנימטיבית לכתביו, וקורא לפורקן רגשי וריפוי אישי ובין דורי.
בטכניקות אנימציה מודרניות הסרט בוחן את המתחים בין הרגשות השונים ובין הכאב התהומי שמלווה דורות למציאות היום יומית.
מאיה רחמים | The Birthmark
״כתם הלידה״ הוא פתיח לסרט מתח תקופתי המבוסס על סיפור קצר של Nathaniel Hawthorne משנת 1843. הסרט עוסק בזוג בו הגבר, מדען משוגע, אובססיבי לפגם של אשתו. הנרטיב מתעמק בדילמות אתיות ובאובססיה בלתי פוסקת לשנות את מה שטבעי.
נעם דבל | בֵּן לְבֵּן
מה זה אומר גבר? במציאות שבה הנורמות המגדריות משתנות, ומודל הגבריות הקלאסי עומד למבחן, האם יש גבריות חדשה או רק מודל ישן בפנים חדשות?
"בֵּן לְבֵּן" בא לבחון את הגבריות העכשווית דרך שיחות עם גברים בגילאי העשרים המאוחרים. הפרוייקט חוקר את המתח שבין הציפיות של החברה לרצון של האינדיבידואל, בין מה שאנחנו מרגישים בפנים לבין מה שאנחנו מציגים לעולם בחוץ. הפרוייקט נעשה בשאיפה לעורר שאלות על זהות, מגדר, ויחסים במציאות שנמצאת בתנועה מתמדת.
סיון צ'יני | אנאמורפוזה
תנועות הירכיים, דפיקות הרגליים, האנרגיה המדבקת שמתפשטת מאדם לאדם – כל האלמנטים הללו מחברים אותנו לדחף הראשוני לשחרר ולהתחבר למשהו גדול יותר באמצעות קצב ותנועה.
"אנאמורפוזה" הינו מחקר אודיו־ויזואלי המתחקה אחר חוויית הריקוד, כביטוי וצורך אוניברסלי של שחרור. הפרוייקט בוחן את התהליך הפנימי והתודעתי המתרחש מרגע תחילת התנועה ועד לשחרור המוחלט, ונותן מרחב להשתהות והתבוננות על היחסים האישיים שלנו עם ריקוד ומה מקומו בחיינו.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
