בוגרי אוני׳ חיפה 2024: מתאוששים מאסון, וצומחים
- טל סולומון ורדי
- צילומים: טל סולומון ורדי
תערוכת הבוגרים באוניברסיטת חיפה (ויצו לשעבר) התקיימה תחת צילו הכבד של אסון, לאחר שענבר הימן, סטודנטית במחלקה לתקשורת חזותית, נחטפה ונרצחה בשבי.
המחלקה עברה תהליך התבגרות ופרויקטי הגמר נהיו רציניים, מלאי עומק, סקרנות וחשיבה. חלקם הנציחו, חלקם ברחו למציאות אחרת, טובה יותר. רק האוצרות סינוורה את הצופים.
קיר לבן וריק פותח את תערוכת הבוגרים, מוקדש לזכרה של ענבר הימן ז״ל, שנחטפה ונרצחה בשבי. קיר לבן שמפעפע אל תוך הלב ומשאיר אותך בלי אוויר. מה היה יכול לקרות אם היה נגמר אחרת? איזו יצירה הייתה יכולה להיווצר לו הייתה משתחררת מהשבי בחיים?
״מה היה אילו״ מוביל את תערוכת הבוגרים הזו, בשונה מקודמותיה.
הכאוס והכאב שנוצרו בתוך תהליך האבל מומרים לאנרגיה חזקה של יצירה. פרויקטי הגמר במחלקה לתקשורת חזותית באוני׳ חיפה מנסים להתמודד עם הירצחה בשבי של ענבר הימן ז״ל, סטודנטית ואמנית הרחוב ״פינק״. הימן בילתה במסיבת הנובה עם חברים בשבעה באוקטובר בקיבוץ רעים כהלפרית, נחטפה על ידי מחבלים, ובדצמבר פורסם שנרצחה בשבי.
פרויקטי הגמר רציניים, מלאים בעומק ומחקר. אין כמעט הומור בתערוכה הזו כאמצעי להתמודדות. חלקם עוסקים באובדנה, חלקם מוקדשים לה, חלקם מנסים להציע מציאות אלטרנטיבית כדי לתת תקווה חדשה. ענבר עצמה – נעדרת ונוכחת בו־זמנית.
אסון השבעה באוקטובר מהדהד בעוצמה מקירות המחלקה.
הרמה בתערוכת הבוגרים עלתה. לא ניתן לקשור את זה באופן ישיר לאסון שחוו הסטודנטיות. אוצרי התערוכה ד"ר אונה שגב, ראשת המחלקה, וכפיר מלכא עשו עבודה טובה יותר משנה שעברה, אך חטאו בתאורה חזקה מדי, אגרסיבית, שפגעה בתצוגה. כמה התאורה גרועה? אתה מדפדף בספר, והצל שלך מוטל עליו. חבל, היו ספרים מצוינים.
החלל המרכזי כלל צלב קירות גבס/עץ, שחסם את הזרימה בתוכו. אחת הבעיות החוזרות בתצוגת הפרויקטים הייתה שגודל התצוגה הקטינה את הפרויקט. לדוגמא, אסופה ענקית של מסכים מחוברים, ללא הצדקה קונספטואלית, כשהפרויקט עצמו הוא ספר נהדר של תמר רוזן. למה? לייצר אווירה?
פרויקט המחאה של המעצב ניב וולמרק עם הקרנות מחתרתיות על גופים במרחב הציבורי שנדחס לתוך חדר קטנטן. התיעוד באמצע, ומהצדדים מסתובבים להם קטעי האנימציה שהוקרנו. לא באמת ניתן להתרכז ביצירה, אלא בניסיון להדוף את סך הגירויים הויזואליים בו־זמנית. באסה, יופי של פרויקט עם אמירה חזקה.
בפרויקט עיצוב פונט של מקס מדבדובסקי, ״שרה מזולצבורג״, הוצג התחקיר על מסך עצום, גדול פי כמה מהצגת הדבר עצמו – הפונט הנפלא שיצק בבטון. עוד נגיע לזה.
אלו טעויות אוצרותיות שאפשר להימנע מהן בשנה הבאה, ולהדגיש את העבודות עצמן. רק צריך קצת הקשבה.
זה המחזור הגדול ביותר שהיה באוני׳ חיפה (ויצו לשעבר) בעשור האחרון, עם למעלה מ־60 פרויקטים. זו השנה הראשונה שאפשר לראות את ההשפעה של ד״ר אונה שגב, ראשת המחלקה, על איכות העבודות. בשנה שעברה היא קיבלה מחלקה בטראומה מ״סוכת האבלים״ שהייתה בקיץ 2022 בתערוכת הבוגרים, ורק השנה מילאה את תפקידה למשך כל השנה. ועוד איזו שנה.
בתחומי האיור בלטו במיוחד: המאיירת יעל בר עם הספר ״נולדתי בתקופה הלא נכונה (?)״, כסיפור נוסטלגי למה שהיה פעם – חיי היום־יום, תקשורת בין בני אדם ואיך הטכנולוגיה השפיעה עליה לאורך השנים. מצחיק ממש, מאויר בצבעי עפרון בצורה שובבית ועם יופי של ספר סקיצות שהוצג לידו.
המאיירת דריה ריז׳ובה עם הספר ״שלום, אמא יקרה״, המספר את סיפורן של אמא ובת, שנתק ממושך של שנים הפך אותן לזרות. הספר מתאר את המפגש בין הבת לאימה, שחזרה הביתה אחרי 15 שנים בגולאג ברוסיה. צבעי המים העדינים והחזקים יחד עם הקונטורים והמהלך הסיפורי – יוצרים חוויה חזקה.
המאיירת איילת ייטב עם ״בת משק״, סיפור מאויר בצבעים חזקים, שמסופר מנקודת מבטה של מי שנולדה וגדלה בקיבוץ שיתופי. הכתיבה בחרוזים העלתה לא מעט חיוכים, לצד הביקורת הסמויה בתוכו.
מאיה למברג איירה והנציחה את פרידתה מענבר הימן בספר ״איפה ענבר?״ – על החברות, החותם שהשאירה עליה ועל אחרים, והאובדן. הימן מוצגת כציפור ורודה (״פינק״), למברג כציפור כתומה. לא רחוק מהקיר הריק שהייתה אמורה להציג בו. זה ספר נהדר וראוי שיודפס לקהל הרחב.
גם פה, בדומה לבצלאל, יש כמות מכובדת של ספרים. לעומת שנים קודמות, שאיכות הגימור לא הייתה מרשימה, השנה השקיעו בתוכן, עיצוב, הדפסה וכריכה. היה תענוג אמיתי לדפדף בהם.
בלטו במיוחד: המעצבת תמר רוזן עיצבה את הספר ״החלום ושברו״, העוסק בתולדות השיכונים בישראל משנות ה־50 וה־60, שנועדו להוות דיור מכובד לעולים ולאוכלוסיות מוחלשות, ובפועל רבים מהם הפכו לסמל להזנחה ותזכורת לכישלון חזונם של דור המייסדים. זה ספר עם תחקיר מעמיק במיוחד, שמצליח להעביר את הנושא הטעון באור חדש – ובעוצמה.
המעצבת חמוטל רייבי עיצבה את הספר ״תקומה רקומה״, המספר את סיפורן של עליות היהודים לארץ ישראל דרך רקמה מסורתית השייכת לכלל העדות. החיבורים בין הרקמות מציגים, בניסוי וטעייה, את הגישה הרב־תרבותית – שמירה על זהות העבר בשילוב עם המורכבות הישראלית החדשה. ספר מעניין מאוד, עם תצוגה מעט מפוספסת – אין רקמה על הקירות ואין בתוך הספר עצמו, אלא דוגמאות מודפסות.
המעצבת נועה פנחסי עיצבה את הספר ״האימהות״, שמתעד ומעבד לביטויים ויזואליים התאגדויות של אימהוֹת בזירת האקטיביזם הפוליטי־חברתי. ספר עם חוויה חזקה מאוד, מעוצב פנטסטי ושונה בנוף, עם מסר ברור – יש לכן כוח, השתמשו בו לייצר שינוי.
המעצבת עדי שלמה עיצבה את הספר ״בקול דור ודור״ העוסק בהחייאת טעמי המקרא של יהודי תימן והטמעתם בעברית מדוברת כצורת קריאה חדשה, בעקבות כתבים שראתה וחוותה אצל סבה וסבתה. פרויקט טיפוגרפי מרתק שחידש לי הרבה. הסיפור גדוש ומעמיק, ויחד עם זאת נגיש לקהל הרחב.
לצערי, בגזרת המשחקים לא הייתה בשורה מעניינת במיוחד, לא עיצובית ולא קונספטואלית. בתחום עיצוב הממשקים היו מספר פרויקטים מעניינים, אך רובם סובלים מכשלים של חווית משתמש לקויה (שיכלו בקלות להיפתר בהנחיות).
הבחירה האוצרותית לקבץ אותם יחד הייתה חכמה, רק חבל שהתאורה חירבה את האווירה שיכלה להיווצר. דמיינו למשל, איך החלל בקומה הראשונה היה נראה לו היו מכבים את הפלורסנטים בתקרה?
מבין הממשקים בלט במיוחד המעצב לירון זיסקינד עם ״חלומות שבורים״, אתר סטרימינג לצפייה בסרטי אימה המבוססים על פרשנות אישית שלו לחלומות רעים שחוו חבריו ללימודים, כולל אובדנה של הימן ז״ל. המשתמשת מוזמנת לצפות בסרטי האנימציה ובסיומם – לבחור כיצד לתקן אותם על־ידי בחירה בין שני מוטיבים חוזרים בחלומות – ולהפוך אותם לטובים.
מעבר לסרטונים המסוגננים באווירת המעצב האגדי סול באס, יש פה ממשק מבריק שנוגע בהווה בצורה מדויקת – להפוך את הרע לטוב, להעניק תקווה למשתמשת. האתר כולל הצצה למאחורי הקלעים ואינדקס עם שלל האלמנטים המופיעים בתוכו.
שני פרויקטים טיפוגרפים סקרנו אותי במיוחד: המעצב שלי פיחה עם ״מרגלא בפומיה״ (בארמית: ״הוא נוהג לומר״) מציג כרזות לזכר נופלי חטיבת השריון 401 שלחמו לצידו בעזה. הכרזות מאופיינות בדימויים קליגרפיים בסגנון דיוואני מוסלמי בהשראת ספרים שמצא בשדה הקרב. כל כרזה משלבת בתוכה קליגרפיה ייחודית של שם הנופל לצד משפט אופייני לו, כפי שנמסר ממשפחתו ומפקדיו, ובנוסף דרגות צה״ליות וסמלי יחידות בעיבוד קליגרפי. נרות הזיכרון וכמות הכרזות משאירות אותך עם מועקה בלב.
המעצב מקס מדבדובסקי יצא למסע מחקר טיפוגרפי במסגרתו שחזר גופן עברי שנמצא בבית עלמין יהודי עתיק בזלצבורג. המחקר מתמקד במצבה ספציפית ובסגנון האותיות הייחודי שלה. מדבדובסקי החיה מחדש את הכתב והכניס אותו לעולם הדיגיטלי, תוך שימור והנצחת המורשת התרבותית של הקהילה היהודית באזור. האתר המלווה את הפרויקט מראה את המחקר המעמיק ועיבוד האותיות. מי ייתן ויתפרסם למכירה עם גירסא אנגלית.
בגזרת סרטי הגמר היו שתי הצלחות רציניות: רות בלורי ואיתי אוסטרמן עם ״אקורד סיום״. לילי וקרן חברות טובות, עם אהבה משותפת למוסיקה וריקוד. בבוקר השביעי באוקטובר, לילי מתגוננת במקלט וחרדה לקרן, שנמצאת במסיבת הנובה ומנותקת קשר. הקתרזיס הרגשי מביא את לילי לבריחה אל דמיונות שנעים בין מוסיקה ופנטזיה לבין חוסר אונים ובדידות. סרט שהצליח לכווץ אותי ולהעביר את המסר בצורה צלולה, ויחד עם זאת להזדהות עם הדמויות הראשיות. הסרט נעשה בהשראת הימן ז״ל.
בחלל הכניסה פרוסים חמישה מסכים עם הפרויקט המעולה של יובל רוזלי, ״הפואטיקה של הקוד״, שלוקח חמישה שירי אהבה, פרי עטו של המחשב, ומציג אותם דרך דימויים חזותיים וסאונד מתוך הבינה המלאכותית. לעיתים אבסורדי, לעיתים אירוני, לעיתים ציני. מה שבטוח – זה עובד נפלא, ומצליח לא ליפול לקלישאות הבינה המלאכותית.
יש תחושה שהמחלקה נמצאת בשיאו של תהליך שינוי, אין ספק שהשנה הפרויקטים בוגרים יותר, לא רק בשל האסון שפקד אותם. בויצו היה נהוג לקחת נושא אישי ולהפוך אותו לקרינג׳ – בהיעדר פילטור ועיבוד מתאים. השנה לא היה אף פרויקט שלקה בזה, ועדיין – יש עוד לאן להשתפר.
זו השנה הראשונה שלא דחסו בכוח פרויקטים משנה ג׳ כפי שהיה נהוג, וריכזו אותם בכניסה במדפי ספרים (בלי קרדיטים וקונטקסט). מסקרן לראות מה יהיה בפרויקטים של שנה הבאה.
יובל רוזלי | הפואטיקה של הקוד
חמישה שירי אהבה, פרי עטו של המחשב, שמוצגים דרך דימויים חזותיים וסאונד מתוך הבינה המלאכותית. הפרויקט בוחן איך הבינה המלאכותית פוגשת רגש ויוצאת מגבולותיה ומתוכו עולות שאלות על האדם והמכונה: האם המחשב יכול להכיל חוסר הגיון? האם המחשב יכול להתחקות אחר הרגש האנושי? האם אנו יכולים להביט בדברים כפי שהם מבלי למצוא להם הקשר לוגי? האם יש ערך בהסתכלות שונה על העולם שאנו מכירים? הבינה המלאכותית משרתת את הנטייה האנושית לחפש משמעות. המחשב, בדומה למוח האנושי, מחפש הגיון – ניסיון להפגיש בינו לבין רגש הוא מהלך שטותי וחסר הגיון מיסודו שיוצר מפגש אבסורדי ומוזר.
תמר רוזן | החלום ושברו
השיכונים שנבנו בשנות ה־50 וה־60 בישראל היו סמל לחזון הציוני שביקש ליצור חברה שוויונית וצודקת והעניקו דיור מכובד לעולים ולאוכלוסיות מוחלשות. במרוצת השנים, רבים מהשיכונים הפכו לסמל של הזנחה ותזכורת לכישלון החזון של דור המייסדים. הפרויקט מציג את שברו של החלום מול המציאות העגומה בהווה ומעלה את השאלה: האם השיכונים הם באמת כישלון או שמא עדיין קיימים בהם שרידים של החלום הציוני?
נועה פנחסי | האימהות
ספר שמתעד ומעבד לביטויים ויזואליים התאגדויות של אימהוֹת בזירת האקטיביזם הפוליטי־חברתי. הפרויקט מתבונן באימהוּת עצמה כנקודת מוצא לפעולה מוחשית במרחב הציבורי וּבדינמיקות שמניעות את האקטיביזם האימהי. מתוך ההתבוננות נוצר תמצות חזותי מוקפד, עשיר ומגוון שמתעד את מהלך ההתאחדות של אימהוֹת למען ילדיהן.
מאיה למברג | איפה ענבר?
ענבר הימן, בת 27 במותה, הייתה חלק בלתי נפרד מהשנה האחרונה ללימודים. הפרויקט מציג את הקשר בין מאיה לענבר – החברות, החותם שהשאירה עליה ועל אחרים והאובדן. השבעה באוקטובר שינה את החיים כפי שהכרנו אותם, וחסרונם של כל אלו שאינם יורגש לעד.
מקסים מדבדובסקי | שרה מזולצבורג
שחזור גופן עברי שנמצא בבית עלמין יהודי עתיק בזולצבורג, גרמניה. המחקר מתמקד במצבה ספציפית ובסגנון האותיות הייחודי שלה. מטרת הפרויקט היא להחיות את הכתב ולהפכו לפונט דיגיטלי, תוך שימור והנצחת המורשת התרבותית של הקהילה היהודית באזור. הפרויקט מדגיש את חשיבות הטיפוגרפיה כעדות היסטורית ומציע דרך חדשה לחבר בין העבר להווה.
יעל בר | נולדתי בתקופה הלא נכונה (?)
בתקופה של תנופה טכנולוגית יעל מרגישה אבודה ותוהה לא פעם: ״האם באמת היה שמח יותר לפני שנולדתי?״
הפרויקט בוחן היבטים ואופנים שונים של החיים בהווה ובעבר – חיי היום יום, תקשורת בין בני אדם וכיצד הטכנולוגיה השפיעה עליה לאורך השנים.
דריה ריז׳ובה | שלום, אמא יקרה
הטרור הגדול של סטלין שבר מיליוני אנשים ופגע בדבר היקר ביותר שיש לכולם – המשפחה.
הפרויקט, ספר מאויר, מספר את סיפורן של שתי דמויות, אמא ובת, שנתק ממושך של שנים הפך אותן לזרות. הספר מתאר את המפגש בין הבת לאימה, שחזרה הביתה אחרי 15 שנים בגולאג.
חמוטל רייבי | תקומה רקומה
מדיניות מיזוג הגלויות שהוביל בן־גוריון נועדה ליצור תרבות ישראלית חדשה. במרוצת השנים הוחלף רעיון כור ההיתוך בגישה רב־תרבותית שאפשרה את שמירת תרבות המוצא והוספתה לפסיפס התרבות בישראל. הפרויקט מספר את סיפורן של עליות היהודים לארץ ישראל דרך רקמה מסורתית ששייכת לכלל העדות. הספר מבקש לשפוך אור על הייחודיות התרבותית בישראל ומציע 120 דימויים חדשים כתשתית הכנה לרקמה מסורתית. החיבורים בין הרקמות מציגים, בניסוי וטעייה, את הגישה הרב־תרבותית – שמירה על זהות העבר בשילוב עם המורכבות הישראלית החדשה.
איילת יטב | בת משק
סיפור מאויר שמסופר מנקודת מבטה של מי שנולדה וגדלה בקיבוץ שיתופי. הספר מספק הצצה ליתרונות ולחסרונות שקיימים בחיים אלו ובוחן את ההתנגשות בין המציאות העכשווית לבין המסורת והמורשת של הקיבוץ.
שלי פיחה | מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיה
במהלך הלחימה בעזה נתקל שלי פיחה, קצין מבצעים במילואים, במאות ספרי קוראן מעוטרים בקליגרפיה מרהיבה. סגנון האותיות השזורות זו בזו בתוספות אורנמנטליות ייחודיות היווה השראה לפרויקט ההנצחה שיצר לזכרם של נופלי חטיבת השריון 401 בה הוא שירת.
הפרויקט ‘מרגלא בפומיה’ (בארמית: הוא נוהג לומר) מציג כרזות לזכר כל אחד מהנופלים. הכרזות מאופיינות בדימויים קליגרפיים בסגנון דיוואני מוסלמי. כל כרזה משלבת בתוכה קליגרפיה ייחודית של שם הנופל לצד משפט אופייני לו, כפי שנמסר ממשפחתו ומפקדיו, ובנוסף דרגות צה״ליות וסמלי יחידות בעיבוד קליגרפי.
לירון זיסקינד | חלומות שבורים
כיצד האירועים הקשים שאנחנו חווים משפיעים על חלומותינו?
הפרויקט מציג סרטוני אנימציה שמבוססים על פרשנות אישית לחלומות רעים של חברים ללימודים, שחוו יחד קשיים רבים במהלך ארבע שנים האחרונות, ביניהם מגפת הקורונה, מלחמת שבעה באוקטובר ואובדן חברה לכיתה – הצופה מוזמן לצפות בהם ולבחור כיצד לתקן אותם.
רות בלורי, איתי אוסטרמן | אקורד סיום
לילי וקרן הן החברות הכי טובות. הקשר שלהן מתבטא באהבה משותפת למוסיקה וריקוד. בבוקר השביעי באוקטובר, לילי מתגוננת במקלט וחרדה לקרן, שנמצאת במסיבת הנובה ומנותקת קשר. הקתרזיס הרגשי מביא את לילי לבריחה אל דמיונות שנעים בין מוסיקה ופנטזיה לבין חוסר אונים ובדידות.
גיבורת הסרט מסמלת את ״דמויות המשנה״ – אלו שנותרו עם הצער, השאלות הקשות והצורך להתמודד, כפי שחוו יוצרי הסרט כאשר איבדו את חברתם, ענבר הימן ז״ל.
אוניברסיטת חיפה
המחלקה לתקשורת חזותית
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
