תגית: מאי זרחי

סיפור על תאורה וחושך: היצירה של מאי זרחי לוקחת את העיניים של הקהל למסע

מאי זרחי, צילום: רוי סיגל

סיפור על תאורה וחושך: היצירה של מאי זרחי לוקחת את העיניים של הקהל למסע

היוצרת מאי זרחי תרצה בכנס בפסטיבל “מנורת לילה” התל אביבי על השימוש המיוחד באור במופע החדש שלה. דר מוספיר תפסה אותה לשיחה.

“העבודה נמצאת בצומת דרכים בין אמנות חזותית לכוריאוגרפיה”, פותחת הכוריאוגרפית מאי זרחי את ההסבר על יצירתה החדשה, untitled. זרחי, יוצרת מוערכת שאחראית גם ליוזמות שונות בשדה המחול המקומי (כמו הסדרה Cinemay, שמארחת לשיחת סקייפ יוצרי מחול מרחבי העולם), תרצה בחמישי ה-16 בינואר במסגרת פאנל בכנס הבינתחומי “זרקור – יוצרים באור” בפסטיבל “מנורת לילה”. הכנס ישפוך אור, תרתי משמע, על השימוש בתאורה במגוון יישומים ודיסציפלינות: באמנות, בעיצוב, בבמה ובמרחב הציבורי, והפאנל בהשתתפותה יעסוק בקשר שבין תאורה ועבודות במה והאופנים בהם הם מפרים זה את זה הדדית. 

זרחי תדבר על האור כמוקד ביצירתה האחרונה. המופע החדש untitled מתקיים בחושך כאשר הקהל יושב במרכז החלל, סביבו ממוקמים מקורות סאונד אשר אינם נראים בחשיכה. ביניהם מהלכת זרחי באופן ששובר את המוסכמות הרגילות של קהל ומופע, של תאורה ומואר. “ביצירה הסאונד בנוי כמיצב, יש גוף – הגוף שלי, ויש מקור תאורה אחד ויחיד, שאני שולטת בו”, היא מספרת. 

מקור האור הוא פלורסנט משרדי שזרחי אוחזת בו ופורעת אותו מההקשר המקובל, הופכת אותו לאובייקט שנמצא בעצמו בתנועה, ולא רק כזה המאפשר לחזות בתנועה של אובייקטים אחרים; שתפקידו הנוסף הוא לכוון את חוויית הצפיה של הקהל, לכלוא את המבט בנקודה ממוקדת, ולהציג לו דימויים חסרים, סלקטיביים, של גוף ותנועה.

מאי זרחי, צילום: רוי סיגל
מאי זרחי, צילום: רוי סיגל

הבחירה לעסוק ב”יחס בין אור לעור”, כפי שהיא מגדירה את זה, היתה מתבקשת במהלך הקריירה שלה. “תאורה היא אהבה גדולה עוד מתחילת דרכי כיוצרת בוגרת, מתוך ההבנה הברורה שהאופן שבו מואר גוף או דבר שקורה משנה אותו כליל”. מספרת זרחי. “כאן זה צומצם והכי מינימלי: מקור אור אחד, גוף אחד. שם שוהים, בודקים כל מיני אפשרויות”. האפשרויות שנחקרות עוסקות בשינוי של יחסי הגומלין המוכרים בין התאורה למואר, ובין התאורה לבין הגוף הרוקד. “בדרך כלל יש את האור, ויש את האובייקט המואר”, מתארת זרחי. “כאן, כשאני “האובייקט” ואני מחזיקה את האור, נוצר מין בלבול: אני הופכת להיות גוף התאורה, אני הרפלקטור של האור, האור בעצמו הופך לאובייקט. נפתחת מערכת יחסים של מה זה לראות, מה זה להסתכל, מהי חוויה אסתטית. כשיש מקור אור אחד שרק לי יש שליטה עליו, אני מעצבת ומנחה את המבט ואת מה שרואים. בכלל, מחול ואמנות חזותית למעשה “לא מתקיימים” בלי אור, כשלא רואים אותם. 

מעבר לזה, לעבוד עם תאורה “רגילה” לאורך התהליך היצירתי זה כמעט בלתי אפשרי במציאות הכלכלית. צריך לשכור את החלל התיאטרלי לפני… זה לא אפשרי להרבה אמנים. במובן הזה אני מרגישה ש”עבדתי על המערכת”, והתאפשרה לי רמה גבוהה של פרטים ודיוק בזכות העובדה שעבדתי עם גוף התאורה לכל אורך התהליך”.

פסטיבל ״מנורת לילה״. צילום: עומר ביטס
פסטיבל ״מנורת לילה״. צילום: עומר ביטס

השימוש בתאורה ב-untitled מאפשר לך לייצר נקודות מבט שונות מהאוטומטיות. את בעצם מייצרת לצופה מסלול אחר מהמסלול ה”רגיל” שהעין נוטה לעשות והמוח מפרש. מסע אחר של המבט.

“בתרבות שלנו יש פרה־קונספציות של איך אנחנו מסתכלים על דברים. ברגע שיש עירום, גם אם לא שמים לב, המבט הולך למקומות מסוימים: לאיברי מין ולפנים. הדרמטורגיה של untitled בנויה כך שרק בשלב מאוחר מבינים שרואים גוף עירום. עד אז זה נראה כמעט כמו הקרנה או דימוי דו-ממדי.

כשמתחילים להבין שהצורה היא גוף עירום, התאורה לא מאפשרת להסתכל למקומות שנוטים להסתכל עליהם. הפרצוף, למשל, נגלה רק ב-3 הדקות האחרונות. גם אם רואים אותו לפני כן, קשה לזהות אותי. כשאני יוצאת מהמופע, לאנשים שלא מכירים אותי אין להם מושג שאני זו שהופיעה, שהם צפו בי עכשיו בסולו של 55 דקות. זה קטע! בחשיפה בינלאומית יצאתי ואף אחד מהפרזנטורים לא זיהה אותי עד שאמרתי שזו אני. זה מצחיק, זה מעניין”.

אלונה רודה, In Dreams. פסטיבל ״מנורת לילה״
אלונה רודה, In Dreams. פסטיבל ״מנורת לילה״

לתהיות כמו האם אנחנו רואים אדם אמיתי, מצטרפת היצירה שאלות נוספות שצפות באוויר החשוך. האם אנחנו שומעים אדם אמתי, ומה הוא האדם בכלל. “חלק מהחיפוש היה להביע את זה שהאדם הוא מלאן דברים, אי אפשר לכמת אותו”. זרחי מדגימה: “אנחנו חושבים שאנחנו יודעים על מישהו מה הוא, ואחרי כן הוא יעשה משהו שיפתיע, שלא יסתדר עם זה. יש מורכבות אינסופית והיצירה מתקיימת בתוכה. למשל, באופן בו החלל מאורגן: כשאני מתחילה במקום אחד, את חווה “ככה זה הולך להיות, היא תהיה שם ואני אהיה כאן”, נחה רוחך. זמן לא קצר אחרי, זה נשבר כשאני מופיעה במפתיע במקום אחר”.

“אותו העיקרון חוזר גם בסאונד”, היא מחווה על מיצב־הסאונד ביצירה, שנבנה עם המוזיקאי אלעד ברדס. “הצלילים שם הם הקלטות שלי באלמנטים הכי ראשוניים ובסיסיים: נשימה, גוף, תנועה. ניסינו יחד לשמור על איכות אמתית ועל צליל שלא עבר מניפולציות. אור, בדומה לריח ולסאונד, פוגש אותנו במקום בלתי-אמצעי של זיכרון, תחושות ואסוציאציות. דרך הסאונד רצינו לגעת במקום שבו את לא יודעת: זה ממקור אמיתי וחי, או שזה לא אמיתי? זה נדבך במציאות העכשווית, שאת לא יודעת מה אמיתי כבר”.

העיסוק בפוסט־אמת נמצא עכשיו ממש בכל מקום, אבל הוא גם באמת נחווה בכל מקום, כך שאי־אפשר להימנע מלהפגין כלפיו עוד ועוד פרשנויות.

“והעניין היה לעסוק בזה אבל low-tech. אין מערכת סאונד שעושה “פיו פיו פיו”; האור פשוט ומוכר לכולם; וכמובן, הגוף העירום. אנשים מניחים שהשאלה של “מה אמת ומה לא” נובעת מהקיום של אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, אבל אני חושבת שלא – אני חושבת שזו שאלה שהיא ממש בבסיס הקיום. נניח, כשאת נוגעת במישהו. יום אחרי, את יכולה למצוא עצמך תוהה: זה קרה, זה לא קרה? השאלות של מה באמת התרחש, של תחושה או רגש שנשארו לך בגוף, מה המקום של זיכרון ביחס לדבר שקרה – הן בעיני הלב של חוויה, ושל המחשבה על מהי חוויה בכלל”.

השאלות של מה באמת התרחש, של תחושה או רגש שנשארו לך בגוף, מה המקום של זיכרון ביחס לדבר שקרה – הן בעיני הלב של חוויה, ושל המחשבה על מהי חוויה בכלל

מהיכרותי עם יצירות קודמות של זרחי, שכללו אותה לצד אחרות או בכלל השאירו אותה מאחורי הקלעים, לא היה מנוס מלשאול אותה איך ומתי החליטה להופיע בעצמה ולבד. “זה נולד מרגע מעט משברי”, היא מודה. “קיבלתי כל מיני סירובים לתקציבים, ומצאתי את עצמי בלי כסף, בלי מקום לעבוד. אז אמרתי: טוב, יש לי את עצמי. ועדיין, היה לי בראש שהביצוע יעבור למישהי אחרת. נשארתי בתוך היצירה הרבה בזכות ניצן כהן (המנהל של תיאטרון תמונע, ד”מ), שהתעקש שזה צריך להישאר “אצלי”. גם העירום הגיע מאוחר: כל הזמן דיברתי על להפשיט דברים, על לקלף אותם – ולקח לי זמן לעשות אחד-ועוד-אחד. אני באמת ביישנית ולא דמיינתי שאצור סולו לעצמי, ועוד בעירום! חששתי, אבל הרגשתי שזה הכי נכון לעבודה. גם סקרן אותי עירום שהוא לא “in your face”, לא וולגרי, שנותן לגוף את הפיוט שלו. במיוחד כאישה, האפשרות להתבונן בגוף כדבר אסתטי בלי העין השיפוטית… בשימוש באור במופע יש רגעים שבעיני הם פשוט יפים, מרהיבים”. 

לעומת ההחלטה על השימוש באור, שהגיעה בקלות ונסכה במאי בטחון, לשימוש בעור – לקח לה זמן להסתגל. “כן תהיתי אם אני מסוגלת כפרפורמרית להחזיק את העירום בלי להיות עסוקה בחוסר-הנוחות. הרגעתי את עצמי שאין לי מה להוכיח. אם לא אהיה מסוגלת – קניתי חזיה ותחתונים בצבע גוף. ואז, בשלב מסוים, המחשבה התהפכה לי: הסתכלתי ברחוב על אנשים וחשבתי לעצמי, איזה אבסורד כל הבגדים האלו! מה כולנו מסתירים? הרי לכולם יש גוף. זה לא הבגדים ואז העירום, העירום הוא הדבר הראשון. עם זאת, איברי המין מגיעים בשלב מאוחר כי חשוב היה לי שהמוקד לא יהיה מגדרי, על אישה, על נשיות – אלא על גוף, והפוטנציאל שלו להיות כל מיני דברים”.

העירום בעיני הופך את המכלול למאד שלם. לכאורה המופע כן היה יכול להתבצע אחרת, למשל עם בגדים תחתונים – רק שאז כל המטען שהוא נושא היה משתנה בהתאם. עדיין היו הרבה משמעויות ליצירה, אבל הן היו שייכות דווקא למקום של החסר, הלא-שלם.

זרחי מסכימה. “ובגדים תחתונים גם מלווים בפרשנויות: היא התפשטה, יש לפני-ואחרי, מחשבות לאן זה הולך. עירום, אם מחזיקים אותו נכון מבחינת נוכחות, לא עושה את זה”.

אז מה יהיה בהרצאה ואיך כל העושר החווייתי והתהליכי יסופר לקהל? “בנוסף לדברים שחלקם עלו כאן, אעשה הדגמות כדי להעביר את התחושה של האופן בו עבדתי, להרגיש את האפקט. יכול להיות שנראה צילומים מתוך המופע – לגבי זה אני לא בטוחה, הילה מאיר האוצרת של הכנס דוחפת לכיוון ואני עוד מתלבטת”.

כי החוויה היא חלק משמעותי מהאסתטיקה של המופע.

“בדיוק. בלעדיה זה מרגיש מוצא מהקשרו”.

אילו תגובות את מקבלת מאנשים? זו עבודה שיש משמעות לאיך הקהל רואה אותה, קונספטואלית היא באמת מבוססת על הראיה שלו ומה קורה איתה, על חוויה אחרת של לראות.

“התגובות למופע חזקות. במערך שבנינו בין החלל, הסאונד והאור, יש השפעה פיזית שקשה להיאבק בה. אני שואלת בעבודות שלי בעיקר בשנים האחרונות איך יוצרים משהו לא מרוחק, חוויה שהיא לא רק ויזואלית – אלא ממש אימרסיבית, שמכניסה אותך כקהל לסוג של פעילות. כן יש את ההדהוד של מחשבות, יש ניתוח, אבל באותו זמן משהו פיזית קורה לך כצופה. אנשים יוצאים מהמופע די מטולטלים. במובן הזה, אני מרגישה שיש הצלחה”.

המופע untitled יערך ב-30 בינואר וב-6 בפברואר ב-CCA, המרכז לאמנות עכשווית ת”א.

מאת: מאי זרחי
מוזיקה ויוצר שותף: אלעד ברדס
חלל ואובייקט תאורה: בעז בז’ה גלעד
הפקה: הזירה הבינתחומית

בתמיכת המרכז לאמנות עכשווית, מועצת הפיס לתרבות ואמנות. היצירה הועלתה בבכורה במסגרת פסטיבל צוללן.

פסטיבל ״מנורת לילה״

16-18 בינואר 2020
כנס “זרקור – יוצרים באור” יערך בתאריך 16 בינואר.

איוונט הכנס

איוונט הפסטיבל

יש פה ממתקים רציניים

untold

הסרטונים הכי וואו #3

כותרות הסיום הידניות של ספיידרמן, ה-blips של רדיוהד, הקרמל של קנדה טעים ומגרה, רוג׳ר באלן מכניס אותנו לתוך מוחו ו-Hiro Murai מביים קליפים מטריפים.

קרא עוד »
האנימטורים אורי גולדברג ועילי מרגוליס
untold

מאחורי הקלעים של ׳גולם גולם׳ – סרטון אנימציה משוגע במיוחד

עודד הזחל לא רוצה להפוך לפרפר. בשירה וחרוזים, הוא יוצא למסע בו נחשפים תהומות האימה שמסתתרים בשינוי. ׳גולם גולם׳ הוא פרויקט הגמר של אורי גולדברג ועילי מרגוליס במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ב־2018, ומדובר באחד הסרטונים המשוגעים, מטורללים ומושקעים שראינו כאן.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנותTagged with: , , , ,