תגית: Yin Xiuzhen

האסון בונציה והביאנלה

האסון בונציה והביאנלה

אחרי המבול: השיטפון בונציה הוא תמרור אזהרה גדול יותר מהתערוכות בביאנלה. הוא מדגיש את נקודות התורפה של הביאנלה הנוכחית, שעל אף היותה חזקה, רלוונטית מאד ומקורית, נותרת מצבה אילמת לשינוי שהאנושות היתה צריכה, ונראה שלא תשיג בעזרת תערוכות כאלה.

היום: רביעי ה-13 בנובמבר. על פי הדיווחים, למעלה מ-80 אחוזים מהעיר ונציה נמצאים כעת מתחת למים, באחת ההצפות החמורות שידעה העיר מזה עשורים –  כאשר אלה מתנפלות על העיר בתכיפות ובאכזריות גוברות ומתעצמות. ברחובות העיר נמדד מפלס מים של 187 (!) סנטימטר, גובה של שחקן כדורסל, שני רק לשיא שנמדד בשנת 1966. דוברות הביאנלה מאשרת שתערוכותיה כלולות גם הן ברשימה הענפה של מתחמים ובתי עסק שניזוקו בעקבות השיטפונות, ונסגרו למבקרים. ראש העיר מכריז על “מצב אסון”, ומפנה אצבע מאשימה כלפי משבר האקלים – בשעה שמעצמות כארצות הברית מפנות כלפי אותו משבר אצבע משולשת. ראש ממשלת איטליה, ג’וזפה קונטה, מכנה את ההצפות “מכה בלב של המדינה”. הנבואה על סוף הסיפור המפואר של ונציה מרחפת מעליה כבר שנים – פעם רפובליקה יצרנית וסוחרת רבת עוצמה, בעתיד כנראה אטלנטיס של ימינו. 

Zanele Muholi | photo: Italo Rondinella

הביאנלה בוונציה נחשבת לתערוכה הגדולה, הוותיקה והיוקרתית בעולם. החל משנת 1895, היא מוקמת אחת לשנתיים במתחמים ההיסטוריים הארסנלה והג’יארדיני למשך כחצי שנה. מוצגות בה צמד תערוכות מרכזיות גדולות ממדים, ולצדן – ביתנים שמאכלסים תערוכות של אמנים נציגי מדינות שונות, שלוקטו בקפידה מטעמן. השנה, היא הביאנלה ה-58, צריכה להיחרט בזיכרון של עולם האמנות כביאנלה שטרפה את ונציה כפי שהכרנו אותה עד כה, כאירוע שבו הכיוון אליו שועטת המציאות הגלובלית הפך מנושא טרנדי בעולם האמנות שמעניין להשתעשע בו, לפצע עמוק, אמיתי ושותת דם, אשר לא מן הנמנע שיעצב גם את אופי התערוכות העתידיות בביאנלה, וראוי יהיה אם יעצב את עולם האמנות כולו.

לפני השיטפון הגדול, הצטיירה האוצרות של התערוכות המרכזיות בביאנלה של 2019, עליה אמון ראלף רוגוף מגלריה Hayward הלונדונית, ובצדק רב, כיצירת אמנות חזקה, עכשווית מאד, ועוצמתית בפני עצמה. רוגוף בחר להציג כ-80 אמנים מכל רחבי העולם, בשתי תערוכות משלימות, המהוות עוגן, משען ומראה זו לזו. תחת אוצרות זו, כל אמן ואמנית מציגים למעשה יצירות בשתי התערוכות, כאשר אלה שופכות אור זו על זו באופנים שונים. האמנים הנבחרים חיים כולם – בשונה מהנהוג, ובנוסף, תודה לאל, גם לראשונה ואף פעם לא מאוחר – חציים נשים. היצירות והיוצרים אותן נקראו להביא לידי ביטוי את הנושא הנבחר של שתי התערוכות, הוא כותרתן: May You Live in Interesting Times, ציטוט שגור שמקורו מפוברק ומצלצל את תופעת הפייק ניוז. זמנים מעניינים? אוהו, רוגוף יקירנו, על כך נאמר: המציאות עולה על כל דמיון.



Mari kataya | photo: Italo Rondinella

נראה שהאוצר לא פסח על אף נושא אקטואלי שחלף בפיד של הרשת החברתית המועדפת עליכם בשנתיים האחרונות, וההרגשה היא עכשווית מאד. איכות העבודות המרשימה מאגדת נקודות מבט רבות לנושא, כמעט רבות מנשוא, חלקן עומדות במידה של סתירה זו מול זו.

ישנו סיפורו של האישי מול הקולקטיבי בו היחיד בועט עצמו החוצה מתוך החברה, מכריז על שונותו ומישיר אל המבקרים מבט גאה – למשל ביצירות של מארי קטיאמה (Mari Katayama) היפנית שחוגגת את נכותה בתצלומים ואביזרים תפורים, רקומים ופיוטיים, או אצל זנלה מוהולי (Zanele Muholi) הדרום-אפריקאית, שמתבוננת על המבקר מכל פינה, קווירית ומוחצנת, כהה ונטולת כל אפולוגטיות.

נוכח בתערוכות גם הנראטיב של העולם בו זהויות שונות הותכו זו לתוך זו בחסות הגלובליזציה, שבא לידי ביטוי למשל בעבודת ענק נפלאה של האמנית יין שיוז’ן (Yin Xiuzhen) בארסנלה, שמורכבת מבגדים משומשים שאספה מאנשים שונים, אשר מחוברים יחד לפסל ריק של דמות אנוש רכונה על מושב בתנוחה מקופלת כלפי פנים כפי שמנחים לבצע בהתרסקות מטוס, אליו ניתן להיכנס כעין מסכה גדולת ממדים. המנח של הדמות נועד להגן על האיברים הפנימיים, ואנו יכולים להיכנס פנימה ולהיות “האיברים הפנימיים” שלה, להיות בה מוגנים לכאורה. אלא שלצד הדמות מונחים צמד גלגלים הפוכים ומנותקים של מטוס, אשר מעידים שטיסת הבלהות הזו – לא תנחת אף פעם.



Yin Xiuzhen | photo: Italo Rondinella

היצירות בעלות הזיקה העתידנית הן מנקודות האחיזה החזקות ביותר באוצרות לטעמי.

כך למשל ביצירות המשלימות הגאוניות – לא פחות, של האמן והמלחין האלקטרוני היפני ריוג’י איקדה (Ryoji Ikeda). בסרטון עוצר נשימה הוא עבד עם מאגרי המידע האנושי הגדולים בעולם (כולל נאס”א ופרויקט הגנום האנושי), פרק ופרט את המידע הצבור של האנושות, ויצר ממנו וידאו במסך ענק ורזולוציה מופרעת לחלוטין, מפעים ומאיים, שמכניס לראש אחת ולתמיד שהידע של האנושות הוא מפלצת גדולה מסך פרטיה, ושהיקום גדול, בולעני ואינסופי אף יותר. ביצירה המשלימה בג’יארדיני, מציג איקדה מסדרון כה לבן ומואר, שהמעבר בו מחולל דיסאוריינטציה ומרגיש מקביל לצעידה בחושך מוחלט. 

Sun Yuan and Peng Yu | photo: Francesco Galli

עוד צמד עבודות מטלטל ומשובח שייך לצמד הסיני סון יואון ופנג יו (Sun Yuan and Peng Yu), שלמדו בכלל ציור שמן במקור. בג’יארדיני הם מציגים את אחד משיאי התערוכה ומגנט מבקרים, “Can’t Help Myself״ – מכל זכוכית ענק בתוכו נעה יד רובוטית נוראה בטכנולוגיית אינטליגנציה מלאכותית, שגורפת שלולית בצבע אדום-כהה בהתנהגויות משתנות, לעתים נינוחה ומשימתית באופן מטריד, ולעתים מתפרעת משולחת כל רסן, ולא יכולה שלא להדהד את המדיניות האכזרית של האנושות, ובפרט סין (האמנים הסינים המשתתפים בתערוכה רובם ככולם לא חיים בה בשל חשש מרדיפה), וחרדה מרומזת מהיוצרות שאולי תתהפכנה עם עליית המכונות. בארסנלה הם מציגים יצירה מבעיתה נוספת במיכל זכוכית קטן בהרבה, ובה אחת למספר דקות צינור שחור שנח על כסא (בעל עיצוב רומי זהה לכסא שבאנדרטה של לינקולן בוושינגטון), מועף ומוטח לכל עבר בעוצמה כמו חיה מסוכנת שמאוכסנת בכלוב ומוצגת לשם בידור, שכוחה הפראי לא מצליח למנוע ממנה להיות, לצד היראה שהיא מעוררת, בעיקר חסרת אונים. מעניין לציין שהטחות הצינור הרסו את הקונטיינר, והובילו להחלפתו מספר פעמים לאורך הצגת הביאנלה. 

לצדן מוצגות גם יצירות בטכנולוגיות תלת-ממד עכשוויות מאד שמאתגרות את הצופה ומייצרות מבט משונה אל העתיד (כאן ראוי להמליץ על הסרט הקצר המצוין הזמין לצפיה חופשית אונליין, “Goodbye Uncanny Valley”, שעוסק באמנות ניו-מדיה. גוגל איט מה שנקרא), ביניהן בולטות עבודותיו הרבות והמטרידות, לעתים אף מעוררות חלחלה מסוימת, של אד אטקינס הבריטי (Ed Atkins), מגוונות, חדשניות ונהדרות כולן.

Sun Yuan and Peng Yu | photo: Francesco Galli

עוד בקטגוריית ה”כולנו ביחד בחרא הזה” ראוי להזכיר התייחסויות רבות וחוזרות לנושאי האקלים.

רובן הדהדו פלסטיק ושאר תוצרים של החברה האנושית שחונקים את סביבת המחיה העולמית, כמו בעבודות של צמד האחיות כריסטין ומרגרט ורטהיים (Christine and Margaret Wertheim) של שוניות אלמוגים עשויות קרושה, חרוזים ופלסטיק שקוראים לציבור לקחת חלק ביצירתן.

הנושא של אמת מול בדיה, אמתי מול מלאכותי, חוזר ומהדהד גם בהקשרים פחות אקולוגיים ביצירות נוספות – מופען הפיוטי והעדין ביותר הוא בעבודות השיש של אנדראס לוליס (Andreas Lolis) מאלבניה, אשר הוצגו בכלל בחוץ, בסביבה בה התאפשר להן לשטות במבקרים – האחת גילוף שיש מושלם של שקיות זבל מלאות וקשורות בכניסה לתערוכה בג’יארדיני, והשניה של כרית ושמיכה פשוטות ומכמירות לב העשויות שיש ומונחות על ספסל. זו אולי הנקודה הרחוקה ביותר על ציר התערוכה מה”יצירה” הדוחה למדי של כריסטוף בושל Christoph Büchel השוויצרי, שהביאה, as is, ספינת פליטים אותנטית שטביעתה הובילה למותם של מאות בני אדם. ההשקעה שבהבאת האלמנט הזה והנחתו באזור התצוגה רק כדי שמבקרים מסוימים יבינו שמדובר ביצירה, יצקצקו, יתבוננו בעיניים מזוגגות מרוב אמנות ויעלו תמונה לאינסטוש, היא בעיני ערלות לב והשקעה צדקנית ומזויפת באפיקים שאין להם שום יכולת לייצר השפעה – לא על האנושות, ולא על הפרטים בתוכה, למעט, אולי, מספר עסקנים גדולים, שאולי פקדו את התערוכות ואולי לא, ושלהם אין אינטרס לסור מדרכם ולשנות אותה לטובת הפרטים והקהילות שמובאים בחלק מעבודות התערוכה. וכאן טמון עקב אכילס של התערוכה, שממנו, בצירוף עם העולם החיצון שלא ריחם, קריאתה מתפרקת ונשברת.

Christoph Büchel | photo: Italo Rondinella

הבעיה עם צדקנות היא שהיא סוחרת את הטרגדיות של העולם; מלכתחילה ולפני השיטפון, דגדגה הביאנלה של 2019 את העצב הזה והקפיצה את התחושה הזו.

Andreas Lolis | photo: Francesco Galli
Andreas Lolis | photo: Italo Rondinella

אמנם במידה מתונה, נוכח טיב האוצרות והאופן בו היצירות הנהדרות ברובן לופתות את הצופה, אבל נראה שבבחירת הנושא, הרחב מאד (שאפשר לכנות אותו באותה מידה “מה שמעסיק את האנושות עכשיו”), אי אפשר להימנע ממנה. זה מחייב אותנו לשאול את עצמנו את השאלה המאוסה שהעלאה שלה גוררת דרך קבע גלגולי עיניים ואנחות, בעולם האמנות ומחוצה לו: האם בכוחה של אמנות לשנות את המציאות, או שהיא רק נלווית לה. עמדת האוצרות המוצהרת בידי צוות ההדרכה של הביאנלה היא שהאמנות לא באה לשנות את המציאות באופן ישיר, וגם העמדה הזאת מעוררת אי נחת. 

עם השיטפון הגדול, נשטפו באופן בלתי נמנע קבין של תום ותקווה מהקונסטרוקציה האוצרותית שהחזיקה את התערוכה הזו עומדת וגאה. במידה רבה, חשף השיטפון את ערוותה של התערוכה ברבים – לעולם שמחוץ לעולם האמנות, התערוכה הזו, מרשימה ככל שתהיה, כנראה לא תרמה דבר. זאת ועוד: האמנות אינה קדושה ואף הילה לא מגנה עליה מהתערבבות עם תחלואי העולם עצמו, יהיו אלה איתני טבע, או התנהלות אנושית ממיטת אסונות. הנושאים המובאים בתערוכה לא יכולים להיחוות כ”טרנדים”, אלה לא רעיונות להשתעשע בהם ולשחק – אלה נושאי ליבה של הישרדות החיים על הכדור שילוו את ההיסטוריה האנושית מעתה ועד עולם.

Christine and Margaret Wertheim | photo: Francesco Galli
Christine and Margaret Wertheim | photo: Francesco Galli

הבעיה עם צדקנות היא שהיא סוחרת את הטרגדיות של העולם; מלכתחילה ולפני השיטפון, דגדגה הביאנלה של 2019 את העצב הזה והקפיצה את התחושה הזו. אמנם במידה מתונה יחסית, נוכח טיב האוצרות והאופן בו היצירות לופתות את הצופה, אבל נראה שבבחירת הנושא, הרחב מאד (שאפשר לכנות אותו באותה מידה “מה שמעסיק את האנושות עכשיו”), אי אפשר להימנע ממנה. זה מחייב אותנו לשאול את עצמנו את השאלה המאוסה שהעלאה שלה גוררת דרך קבע גלגולי עיניים ואנחות, בעולם האמנות ומחוצה לו: האם בכוחה של אמנות לשנות את המציאות, או שהיא רק נלווית לה. עמדת האוצרות המוצהרת בידי צוות ההדרכה של הביאנלה היא שהאמנות לא באה לשנות את המציאות באופן ישיר, וגם העמדה הזאת מעוררת אי נחת על ההצהרה התבוסתנית באוזלת ידה של האמנות. 

בהקשר הכללי בעולם התרבות העכשווי, ניתן לומר שבשנים האחרונות מתקיימות זו לצד זו שתי מגמות בולטות: האחת של הרחבה והתפשטות לתחומי דעת רבים ולמאגרי מידע ורתימה שלהם לצרכים אמנותיים (אמצעים טכנולוגיים משולבים, טכניקות ורדימייד פומפוזיים מאי פעם), ולצדם – מגמה “שבטית”, של הבעת הצורך להתכנס, לייצר קרבה לבבית באמצעים כמו צמצום, מגע, וביטול המרחק בין המציג, המוצג והמתבונן. עם השיטפון החמור שפקד את ונציה, נשטפו באופן בלתי נמנע קבין של תום ותקווה מהקונסטרוקציה האוצרותית שהחזיקה את הביאנלה ה-58 עומדת וגאה. במידה רבה, חשף השיטפון את ערוותה של התערוכה ברבים – לעולם שמחוץ לעולם האמנות, התערוכה הזו, מרשימה ככל שתהיה, כנראה לא תרמה דבר. הנושאים המובאים בתערוכה לא יכולים להיחוות כ”טרנדים”, אלה לא רעיונות להשתעשע בהם ולשחק – אלה נושאי ליבה של הישרדות החיים על הכדור שילוו את ההיסטוריה האנושית מעתה ועד עולם. זאת ועוד: האמנות אינה קדושה ואף הילה לא מגנה עליה מהתערבבות עם תחלואי העולם עצמו – עוד בטרם נבחר נושא התערוכה היא מהווה חלק ממערכת גדולה ממנה, ויהיו אלה איתני טבע, או התנהלות אנושית ממיטת אסונות.

העמדת הפנים של האמנות להשפיע ולא להיות מושפעת היא נקודה משמעותית. אדרבא, במיקום היסטורי כמו איטליה, בו נוצקה התבנית של האמנות שנוצרת מכוח הפטרונים העשירים ונגועה במורשתם שהיתה במקרים רבים אלימה ומדממת, נקודת העיוורון הזו בשדה הראיה של האמנות, שעד כה נניח שהיתה עוד ניתנת לדיון, זוכה להכרעה מוחצת על ידי הים. אם התערוכה הזו, שעיסוקה המרכזי הוא מצב החירום שבו נמצא העולם, זוכה לכזו מכה פואטית, לא יתכן שלא תתעורר בעקבות המקרה מחשבה מחודשת על הנושא שמניע את מצב הביש הזה – הוא ההון שאחראי למידה רבה מהנזק שעולמנו חווה. על הכספים העצומים שעומדים מאחוריה ולא מושקעים בתחלואים עצמם, אלא באנשים שינהלו סביבן שיח פנים-אמנותי מעל הראש של הניזוקים, על הקפיטליזם, על האופן שבו אמנות נסחרת ביחסי פטרונות, על כך שהתכנים הללו חשופים רק בפני מי שיש לו מספיק פרוטות בארנק כדי לאפשר טיסה ולינה בעיר תיירות כמו ונציה. אולי בביאנלה הבאה יעזו לדון על הפער המהותי שבין הרגש והכוונה שנטועים במעשה האמנותי, לבין המנגנונים שמאפשרים את קיומו.

יש פה ממתקים רציניים

גרי גולדשטיין. צילום: טל סולומון ורדי
The Visual Podcast

גרי גולדשטיין מוציא ספרי אמן מיוחדים

גרי גולדשטיין הוא אחד האמנים הכי מעניינים בישראל, ולצד (כמעט) כל תערוכה שהוא מציג, יוצא ספר אמן מיוחד במינו בפורמט לא סטנדרטי. דיברנו על התערוכה הנוכחית, ׳השתאות׳, בנווה שכטר, ועל ספרי האמן המיוחדים שלו ב-30 השנה האחרונות.

קרא עוד »
האנימטורים אורי גולדברג ועילי מרגוליס
untold

מאחורי הקלעים של ׳גולם גולם׳ – סרטון אנימציה משוגע במיוחד

עודד הזחל לא רוצה להפוך לפרפר. בשירה וחרוזים, הוא יוצא למסע בו נחשפים תהומות האימה שמסתתרים בשינוי. ׳גולם גולם׳ הוא פרויקט הגמר של אורי גולדברג ועילי מרגוליס במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ב־2018, ומדובר באחד הסרטונים המשוגעים, מטורללים ומושקעים שראינו כאן.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, עיצובTagged with: , , , , , , ,