3 המלצות לסרטי אוונגרד מרתקים ב־MUBI
3 המלצות לסרטי אוונגרד שיפתחו לכםן את התודעה הויזואלית (ולא רק!) ממאגר הסרטים הבלתי נלאה — הסינמטק האינטרנטי של העולם — MUBI. כמו נטפליקס, אבל עם מהלך אוצרותי מחושב ומדוקדק. איילה ברגר ישבה, צפתה, ממליצה.
FANTASTIC PLANET
René Laloux
האנימציה הטריפית והמרהיבה של הבמאי והאנימטור הצרפתי René Laloux היה הסרט הראשון שראיתי ב-MUBI. פנטסטיק פלאנט הוא סרט אנימציה מדע בדיוני נסיוני מהסבנטיז (1973) שהיה פורץ דרך בתחומו ובעיקר בתוכנו.
הסרט מתרחש בכוכב לכת עתידני בשם ״יגאם״ אשר בו מתגוררים יצורים ענקיים בשם ״דראגז״ שלמעשה יבאו בני אדם מכדור הארץ לכוכבם, שם הם מקיימים חברה מתקדמת טכנולוגית ורוחנית. הדראגז מחזיקים את בני האדם (ה"אומז" כך הם קרויים על ידם — מילה הלקוחה מהמילם "הום" שפירושה אדם בצרפתית) כחיות מחמד, בעוד ״אומז״ אחרים חיים במדבר ונשחטים מעת לעת על ידי דראגז המעוניינים לשלוט באוכלוסייתם.
הסרט מגולל את סיפורה של דראג אחת ואדם אחד שאותו היא מגדלת, ומעורר המון שאלות על בהקשר של הומניטריות, יחסים לבעלי חיים, גזענות ובכללי הקיום האנושי במעטפת הזייתית יפיפיה ופואטית. לדעתי, סרט חובה.
MESHES OF THE AFTERNOON
Maya Deren, Alexander Hammid
ככל הנראה שאין סטודנט לאמנות שלא ראה לפחות קטע אחד מתוך יצירתה האיקונית של מאיה דרן, אבל — אם טרם ראיתן — זמן נפלא להשלים.
"רשתות אחר הצהריים" (1943) הוא סרט קצר וניסיוני בבימויה של דרן, זהו סרטה הראשון והוא נחשב גם להכי חשוב שלה ולאחד מהסרטים הראשונים בסרטי האוונגרד העצמאיים האמריקאים בכלל.
מדובר בסרט קצר, שחור לבן, ללא דיאלוגים בו מככבת דרן בתור אישה צעירה המשוטטת סביב ביתה ב־LA, נרדמת – ומשם לא ברור אם אנחנו נמצאות במציאות או חלום או הזייה מהפנטת, עולם בו והגבול בין ערות לחלום מטשטש עד שלא ניתן להבחין ביניהם.
דרן השתמשה בחזרות, ובצילום מסוגנן בשחור לבן כדי ליצור סרט הזייתי ומהפנט שמתכתב עם תאוריות פרוידאניות העוסקות במודע ובתת־מודע, מושפע מאד מאמנות סוריאליסטית ומיצירותיהם של דאלי ולואי בונואל.
LA JETÉE
Chris Marker
כפי שכתבתי בשורת הפתיחה של ההמלצה הקודמת – אז כאן אף יותר. "המזח" מונח איפשהו בין עולם צילום הסטילס לקולנוע. סרטו המכונן של הבמאי הצרפתי כריס מרקר מותח את אופן סיפור הסיפורים בקולנוע, הצילום, הפריימינג והיצירה הקולנועית בכלל. מדובר בסרט שמורכב כולו מתמונות סטילס דוממות, אך לא ניתן שלא להיכנס למתח ולרגש המונגש לנו באמצעי סאונד ופריימינג מדויקים להפליא.
סרטו של מרקר, במאי המשויך לרוב לשולי הגל הצרפתי החדש, מתואר לרוב בתוך ז'אנר המדע הבדיוני — ואכן יש לו את כל הסממנים. מסע בזמן, פוסט־אפוקליפסה, ניסויים מוזרים, אימה קיומית — כל אלה מופיעים בסרט, אך בצורה שלא נראתה בקולנוע מעולם לפני כן. הנרטיב והשימוש המדויק בתמונות סטילס להתפתחותו, שהזמן הנכון ביותר לצפות בו הוא עכשיו.
