עמרי מלכה מטיל ספק על המדיום החזותי בסרט מציאות מדומה
חשבתם פעם מה משותף בין שלט חוצות, מגזין ומסך? הם כולם מרובעים. התרגלנו לצרוך את החזותי דרך מסגרות מרובעות ולא עצרנו לשאול את עצמנו: ׳האם זה הכרחי?׳
׳אין\אאוט׳ של עמרי מלכה הוא סרט קצר בטכנולוגיית VR (מציאות מדומה, ללא מסגרת) הבנוי כרצף תודעה, בו הוא מנסה להבין יחד עם הצופים והצופות איפה עדיף להיות — מחוץ למסגרת או בתוכה?
מדובר באחד הסרטים הכי מעניינים, זכירים ומעוררי מחשבה שראיתי בכל ארבעת תערוכות הבוגרים. עמרי מלכה יצר חוויה שלמה והוליסטית, ותכף פה בראיון גם את כמות הרפרנסים המדהימה שגרמו לסרט הזה להבשיל כל כך יפה.
איך התגבש הקונספט?
זה התחיל בזה: יצאתי מהפומפידו סנטר בפריז מרוגש ומפוצץ בהשראה, אבל גם שמתי לב למשהו שהטריד אותי – אפילו במקום המדהים הזה, כולם סביבי היו חסרי סבלנות.
הבנתי שאנחנו הצופים מצפים שהעבודה תיקח אותנו לאנשהו, תעשה לנו משהו, ואם היא לא עושה את זה תוך חצי דקה, אנחנו משתעממים ועוברים הלאה. ידעתי שאני רוצה לרתום את מה שלמדתי בלימודי תקשורת חזותית כדי ליצור עבודה שתרתק את הצופים, תנצח את טווח הקשב הקצר שלהם, אבל עוד לא ידעתי בדיוק איך. בשלב יותר מתקדם של גיבוש הקונספט השתמשתי בשתי טכניקות שבהן אני משתמש ברוב העבודות שלי: התבוננות פנימה – מה לי יש להגיד? והתעסקות במובן מאליו.
כך החלטתי שנושא הפרויקט יהיה 'מסגרת' – קודם כל, כי זה הדבר הכי מובן מאליו בעבודה חזותית. וגם בגלל שאני בעצמי התמודדתי עם "חוסר ההתאמה שלי למסגרות", כששנקר היא אחת מהן.
בשבילי הפרויקט מסכם תהליך שעברתי בלימודים: המעבר מחופש מוחלט, לכניעה למסגרת, ובסוף הנסיון לצאת ממנה שוב. תוך כדי תהליך הכתיבה הבנתי שאם אני עושה סרט שבוחן את גבולות המסגרת, אני חייב לצאת מהמסגרת של סרט (16:9, 4:3) והחלטתי ליצור סרט ב360 מעלות, בטכנולוגית VR. בסופו של דבר, הבחירה ב־VR, גם שירתה את הרצון הראשוני שלי – לרתק את הצופים לעבודה.
מי הנחו את הפרויקט?
את הפרויקט הנחו טל בלטוך והילה שאלתיאלי, לא פחות מצמד מושלם לפרויקט הזה.
הילה שאלתיאלי הייתה המנטורית המושלמת לפרויקט – מעצבת שהיא לא רק גרפיקאית, עם הבנה עמוקה של עולם האמנות ויכולת להתבונן על הדברים במבט על. היא עוררה את ההשראה שלי בכל מפגש וידעה לאן לזרוק אותי, הרגשתי שהיא מבינה ומאמינה בכוונות שלי.
הלמידה עם טל בלטוך בשבילי זו סגירת מעגל וזכות ענקית. מעבר לעובדה שטל הוא ללא צל של ספק המושניסט הכי לוהט בארץ והאיש הכי חד שנתן לי ביקורת, הוא אחת הסיבות שבגללן באתי לשנקר- אחרי שראיתי את עבודת הגמר שלו הבנתי שזה התחום שבו אני רוצה לעסוק.
בפרויקט שלי היו הרבה מלכודות שבהן יכולתי ליפול, יכולתי לצאת מטיף והפרויקט היה יכול לצאת גימיקי. למזלי הרב, טל והילה ידעו איך לכוון אותי ואיך להוציא ממני את המיטב, וזה ממש לא היה אותו דבר בלעדיהם.
מה ומי היו ההשראות?
ג'ון ברגר – תאורטיקן מדיה שכתב רבות על הרגלי ההתבוננות שלנו ובשנת 1972 הוציא סדרה ב-BBC שנקראית ׳Ways of Seeing׳, בה הוא מפרק תופעות שונות של העולם הויזואלי שלנו. הרעיונות שלו עזרו לי להתבונן בסקרנות על אספקטים נסתרים של העבודה הויזואלית. ממליץ לכולם לצפות.
מרשל מקלוהן – זה שטווה את המונח "המדיום הוא המסר" תאורטיקן מדיה שהקדים את זמנו והיה הראשון להפנות את תשומת לבנו לתכונותיו של המדיום החזותי, מעבר להיותו כלי להעברת למסר, אלא כמסר בפני עצמו.
פיפילוטי ריסט בעבודת הוידאו שלה OPEN MY GLADE בה היא מנסה לצאת מתוך המסך (!). וודי אלן בסרטו "שושנת קהיר הסגולה" (אחת הדמויות יוצאת מתוך המסך אל המציאות). מיכאל הנקה בסרטו "משחקי שעשוע" (אחת הדמויות מפנה אל הצופים שלט ומעבירה את הסרט אחורה).
המשותף בין כל ההשראות שלי – התבוננות על המדיום, שבירת הקיר הרביעי, מבט פנימה על ארגז הכלים שלנו כמתקשרים חזותית. אני מסתכל על זה כמו רצון להתיידד עם מה שמרכיב את העבודה שלנו, הפיקסלים, הקוד, משיכות המכחול.
איזה שלב היה לחוץ במיוחד ובאיזה נהייתה הקלה?
החודש הראשון של היצירה היה כולו בסימן: "מה אני עושה לעצמי?!". בנוסף לחששות המנדטוריים של "האם אני בכיוון הנכון?" ו־"האם העבודה תצא מתקשרת וברורה?", חששתי גם שלא אשתלט על הפרויקט טכנית, מכיוון שהחלטתי לקפוץ ראש לדבר הזה שנקרא VR בלי ידע מוקדם בכלל.
רגע ההקלה הכי מטורף היה ביום של פתיחת התערוכה. באותו בוקר עוד היה מה לתקן, ולא ממש הספקתי לעבור על האקספורט הסופי שהוקרן בתערוכה. בשש וחצי כבר התחילו להגיע אורחים ואני עוד לא הספקתי להחליף את בגדי העבודה. מהפתיחה עד הסגירה, אנשים עמדו בתור לראות את הסרט, והתגובות שלהם המיסו אותי. שלושה חודשים של לחץ וספקות עצמיים הפכו לתחושת אושר עילאי – עמדתי במשימה שהצבתי לעצמי והכל עבד כמו שרציתי.
מה אתה לוקח איתך מהפרויקט לחיים שאחרי?
תהליך ארוך זו ברכה. בניגוד לפרויקטים קצרים של קורסים, שבהם אתה נאלץ להתפשר ולהגיש דברים בשלים למחצה, בפרויקט גמר ניתנת לך ההזדמנות לשייף ולהשחיז את המסר והטכניקה שוב ושוב ושוב. זו עבודה שדורשת המון סבלנות ואמונה, אבל לאט לאט הפרויקט נהיה קוהרנטי ומהודק. בלונג ראן זה יותר מספק. אני מאחל לעצמי שתהיה לי הפריבילגיה לעבוד על פרויקטים לאורך כמה חודשים או שנים.
איזה טיפ תיתן לסטודנטים שעולים לשנה ד׳?
לתת את המקסימום, זו תקופה חד פעמית והזדמנות מדהימה. בעיניי מי שבא ללמוד ארבע שנים ובסוף עושה את המינימום ההכרחי כדי לעבור, מפספס את הפואנטה.
למדתי גם לא לעבוד מתוך אגו, אלא להתאהב ברעיון ולשרת אותו. ברגע שהפסקתי לחשוב על כמה ירימו לי או איפה יציבו אותי בחלל, והתמקדתי בלשרת את הקונספט שבחרתי לפרויקט, דברים טובים קרו באופן טבעי: נתנו לי ספוט מהמם בגלריה, וקיבלתי תגובות מדהימות.
אם תעבדו מתוך אהבה לפרויקט, התוצאה תשדר את זה, אנשים ירגישו את זה ואתם תקבלו אהבה בחזרה.
מה התוכניות לחיים שאחרי התואר?
מלא תכניות! קודם כל את הפרויקט הזה מבחינתי לא סיימתי. אני עוד מתכנן לדובב אותו לאנגלית, להגיש אותו לפסטיבלי קולנוע ולגלריות אמנות, ואולי אפילו לעשות לו רימייק מושקע שיכיל את כל הכוונות המקוריות שלי. אני מאמין בו וחולם שיראו אותו כמה שיותר עיניים. העבודה עליו גם פתחה לי את הראש בכתיבה וביצירה ל-VR, מרגש אותי לחשוב מה עוד אפשר לעשות עם המדיום הזה. אנסה לייצר לעצמי הזדמנויות חדשות בתחום הזה.
עמרי מלכה — ׳אין\אאוט׳
תערוכת הבוגרים של שנקר
המחלקה לתקשורת חזותית
