כנס פיקטופלזמה (Pictoplasma) הפך את מנהטן לזירת התרחשות של כישרון ויזואלי יוצא דופן, כשהוא מאגד אמנים, אנימטורים וסטודנטים מכל העולם.
לצד השראה והצגת עבודות פורצות דרך, הכנס חשף תמונה מורכבת על עתיד המקצוע: הדיון התמקד בקושי להתפרנס מאיור ובחשיבות הגוברת של יצירת תוכן ויראלי וסטוריטלינג באינטרנט, לעיתים על חשבון האסתטיקה. למרות האתגרים והחששות מפני AI, האם ייתכן שהמפתח להישרדות טמון בהנאה מתהליך היצירה ובהתמדה?
פיקטופלזמה הוא מוסד שהוקם בברלין ב־1999 על ידי פיטר טאלר (Peter Thaler) ולארס דניקה (Lars Denicke), ומתקיים בין ברלין, ניו יורק ולונדון. בספטמבר 2025 נחת שוב במרכז מנהטן בפעם ה־11.
הכנס מהווה קהילה בינלאומית לתחום עיצוב דמויות, ומציע לחבר את הקהילה ליוצרים מובילים בתחומם, להקרין סרטים ופרויקטים של אנשים מהתעשייה, וגם לתת לך הזדמנות להיפגש עם בכירים לפגישה אחד על אחד ולקבל חוות דעת על תיק העבודות שלך.
קצת תהיתי איך בכלל אפשר לתרגם character design לעברית, זה לא בדיוק "עיצוב דמויות" כי אין שום ספק שהתחום הזה משלב המון דיסציפלינות שונות מתחום האיור והקומיקס, האנימציה והתלת־מימד, וגם העיצוב הגרפי המסורתי שכולנו מכירים. אבל, גם נוגע באלמנט חשוב של יצירת תוכן, אמנות הסיפור ואמירה שהיא קצת מעבר לאסתטיקה עצמה.
החלטתי ללכת עם מאיירים כשם קוד כללי, ובעיקר על סמך הרושם שקיבלתי כשנכנסתי לאולם ה־SVA theatre במרכז שכונת צ'לסי במנהטן. המון סטודנטים של SVA ו־BFA, שהם בתי ספר לעיצוב ואנימציה בהתאמה. רובם חברותיים, מקשקשים בסקצ'בוק או באייפד, מחליפים גלויות שציירו במקום עם חבריהם. גם לוח מחיק גדול וטושים שהזמינו אנשים לקשקש בכיף שלהם, קהל חברותי והיפסטרי למדי (אבל בקטע טוב), וקבלת פנים צנועה במיוחד, חבילת סטיקרים של הדוברים בכנס, ג'ריקן קפה, וזהו בערך. המחששה של המכון הטכנולוגי חולון אבל בגרסה הניו-יורקרית.
אחרי דברי הפתיחה והגינונים, המרצה הראשונה הייתה פרן מנסאס, אמנית ניו־יורקרית מצ'ילה שמאיירת קומיקסים נעימים ויפים – רובם סביב הסיפור של בריאות הנפש. התפרסמה בעיקר אחרי כמה קומיקסים קטנים שהפכו ויראליים בטירוף ברשתות החברתיות, שיתפה על הדיכאון שעברה בתקופת הקורונה, ואיך האיורים חילצו אותה ממנו, ובעיקר על איך הויראליות שלהם עזרה לה להבין עד כמה אנשים מזדהים איתה, דבר שהפך למחולל מוטיבציה רצינית ליצירתה. לכן, מלבד קומיקסים ויצירות שהיא מוכרת – היא גם משתפת עם הקהל שלה את תהליך היצירה עצמו – ערוץ היוטיוב שלה שצבר כבר מעל 300 אלף עוקבים מרחבי העולם והוא מתעד בצורה יפה, אסתטית ומרגיעה את תהליך היצירה עצמו.
הדובר הבא היה כבר הרבה יותר משופשף בתעשייה ובאמתחתו היו לא מעט שמות גדולים כמו אפל והניו יורק טיימס. אהרון פרננדז הוא מאייר, מעצב, תלתיסט ומושניסט – ואין ספק שהסגנון שלו ייחודי ומעניין.
בהרצאה שנתן, דיבר על 3 תקופות שונות בקריירה שלו: התקופה הראשונה, "לפני המשבר" – על איך התחיל בתור מאייר קלאסי עם המון פוטנציאל, פיתח סגנון שטוח, ניאוני ופנטסטי שהצליח למשוך עיניים של המון מרצים בתקופת הלימודים, וגם לא מעט עבודות שהצליח להתגלגל איתם במשחק, ואדפטציה לתעשיה שבה עבד גם כמעצב מוצר וכמעצב גרפי.
תקופת המשבר הגיעה אחרי כמה שנים שבהם הרגיש תקוע, המרצים חיזקו את החשש הפנימי שהוא one trick pony והוא באמת הרגיש שמיצה את עצמו. גם היקף העבודה שקיבל ירד בהתאמה. הוא החליט שכנראה האיור כבר לא בשבילו ופרש מהתחום לבערך שנה.
"אחרי המשבר" הייתה התקופה שהבין שהוא חייב לשחרר את הסגנון הישן שלו – משהו שלא ממש מלמדים בבתי הספר לעיצוב. "כולם מלמדים איך למצוא או לעצב את הסגנון שלך, אף אחד לא מלמד איך לשחרר אחד כזה", הוא שיתף. פרננדז התחיל לשחק עם מידול בתלת־מימד, ניסוי מוצלח שהחזיר לו את החשק לפתח את עצמו למדיומים חדשים. הסגנון השטוח זכה לתחייה מחודשת, שאיתה שילב גם אנימציה, טקסטורות, ומיקס של של תלת ודו־מימד – הרגיש שניצח את המשבר וחזר למרכז הבמה – והציג לנו מיטב עבודות מרהיבות שביצע עבור הניו יורק טיימס ולקוחות גדולים אחרים. שאפו!
מאיירת מעולה, שגם עבדה עם מותגים גדולים כמו נייקי, אפל והניו יורק טיימס. יש לה סגנון עכשווי ומודרני, וההרצאה שלה הייתה קלילה ומהנה, בה שיתפה בין היתר על הלחץ שבייצור איורים מבריפים ללקוחות, ועל הטכניקות שלה לשחרר אותם – ספוילר: היא פשוט תמיד עם סקצ'בוק שבו היא מציירת את הדברים הכי מטומטמים שיכולה לחשוב עליהם. היא הייתה תזכורת נהדרת לא לקחת את עצמך ברצינות יתרה.
דני קאסל, הידוע בכינוי Coolman Coffeedan, הוא ללא ספק האמן הכי מוכר בכנס, ואני בטוח שגם אנשים שאינם מגיעים מתחום האיור או העיצוב נתקלו בסרטונים שלו מדי פעם בפיד – עם מעל 2.8 מיליון עוקבים באינסטגרם. קאסל סיפר איך התחיל לעשות אנימציות מטופשות ופשוטות להפליא – עוד לפני שבכלל היו רשתות חברתיות להתפוצץ בהן. איך הפך איכשהו בעל כורחו לסוג של meme לורד, ועל איך שכל פעם חשב שהשטיק החדש (סרטונים ורטיקלים, טיקטוק/רילס) הולך לסגור לו את המסיבה.
ההרצאה הראתה בעיקר את הכובע האחר של מאיירים ואנימטורים – דני הוא לפני הכל מספר סיפורים – יוצר תוכן שאנשים אוהבים, והאלמנט הויזואלי היה רק בונוס מכל החבילה כולה – בשלבים המאוחרים יותר דני מיצב את עצמו כאמן עכשיוי והציג בגלריות ותערוכות במזרח (מסתבר שיפנים מתים על הסגנון הזה).
קאסל סיפר איך התחיל לעשות אנימציות מטופשות ופשוטות להפליא - עוד לפני שבכלל היו רשתות חברתיות להתפוצץ בהן
זה הכל ליום הראשון, ועכשיו להקרנה נעימה של פרויקטים נבחרים, שעוטף את 2 החלקים שעברנו במהלך היום, מטכניקה ועיצוב, ליצירתיות, לסטוריטלינג – ועכשיו נותר רק לצפות בסרטים קצרים בני 3-10 דקות שמשלבים את כל האמור לעיל – ממתקים נבחרים:
ג'ון קלי מספר על התוכניות שלו לפנסיה. עשוי היטב, אסתטיקה נהדרת וסיפור טוב.
אנימציה נהדרת שמזכירה את משחקי המחשב משנות ה־90, מלוות בסיפור רקע נהדרת של 2 בנות קאו־גירל במערב הפרוע של אמריקה. תסריט כיפי ומרתק עם אסתטיקה מרהיבה ביופיה.
יוצרת ובמאית: קייט קוסטלו
היום השני לכנס נפתח בתור ארוך שהשתרך עד לקצה הרחוב. מסתבר שהכרטיס לפסטיבל גם מקנה לך יכולת לקבל פידבק על הפורטפוליו מבכירים בתעשייה – ולכן התור כנראה מילא יותר אנשים מסלוטים פנויים. הסלוט הוא 5 דקות פגישה (עם טיימר!) עם סוכנות מ־POP MART, TITMOUSE (midnight gospel) ועוד כמה שמות מוכרים – בתור אדם שעמד בתור, לא חושב שזה באמת היה שווה את זה.
אסולינה מיליונג היא אמנית קרמיקה שרוב גוף העבודה שלה כולל פסלים שמזכירים טוטמים ילידיים עם השפעות מודרניות, בהרצה שלה נתנה המון טיפים לעבודה עם קרמיקה, בעיקר במידות גדולות. סיפרה גם על גיגים שעשתה בשביל לתמוך בקריירת הפיסול שלה – איורים, ציורי קיר, מרנצדייז׳ וכו׳.
ג'ון בורגרמן הוא מרצה מעולה, ובהרצאה של שעה הספיק לפרוש בפנינו קריירה של יותר מעשור שבה התחיל מציור דודלים די פשוטים ודבילים, שהצליחו הרבה יותר ממה שציפה. לטענתו, מותגים נהנים לשייך לעצמם שפה חזותית קוהרנטית וזכירה, גם אם חלולה וריקה מתוכן כמו הדודלים שלו.
דרך אינספור שטויות וניסיונות "להצליח בגדול" שנעו דרך נסיונות להיות ויראליים בשלל דרכים, עד לנסיונות למכור פורמטים לטלוויזיה – לונג סטורי שורט, כולם סוג של נכשלו אבל מכולם הוא הצליח להפיק משהו חיובי.
בתקופת הקורונה ברגמן החל להשתעשע עם קנבסים, לרכך את הדודלינג שלו ולהוסיף לו עוד רבדים – וזה הצליח, נראה לנו.
המסר שאיתו יצאתי מההרצאה הוא גם המסר שמדבר את הקריירה של ברגמן בצורה הכי טובה – תהנו מהדרך ותמשיכו להיות בעשייה, כל השאר יקרה מעצמו.
מה קורה כשסטודנט לאנימציה פשוט דלוק על בימוי והפקת סרטים?
זה בערך הסיפור של ג'ק וודג' שמצא את וויל פרוידנהאם, הצלע הטכנית של הפרויקט Laser Days. וודג׳ תמיד חלם להיות טרנטינו או סקורסזה, לשלוט בתנועת המצלמה, התאורה והסט. וויל פשוט גאון בכל מה שקשור לתכנות ותכנון מנועי גיימינג, כאלה שאולי השתמשתם בהם אם שיחקתם GTA או משחק first person דומה.
יחד, הם נתנו לנו הצצה למאחורי הקלעים של סרט באורך מלא שהפיקו שנקרא ACID CITY – הסרט מופק בסגנון דוקומנטרי, על עיר דיסטופית שבה זיהום האוויר כל-כך נורא, שהמים האגורים בקרקע הפכו חומצתיים, והחלו להמיס את כל מה שנתקל בדרכם, המים המזוהמים ביחד עם הגשם החומצי הפכו את העיר לחרוכה, מוזנחת וכאוטית. אז על מה בעצם הייתה ההרצאה?
תחשבו על זה כסט צילום בגודל של עיר שלמה – רק בלי הפיח, עם הרבה פיקסלים. שכונות, סמטאות, בניינים – הכול נבנה בתלת־ממד ברמת פירוט גבוהה. מאחורי כל זה עומד מחקר מעמיק על העיר, על פיזיקת הנהר, ועל איך בדיוק גשם חומצי נופל.
אבל לא מדובר רק באדריכלות דיגיטלית. גם התושבים קיבלו חיים משל עצמם — דמויות “ניצבים” שזזות לפי פיזיקה של משחקי מחשב, או לפי תנועות של אנשים אמיתיים שנקלטו בחיישני תנועה. עולם חי, רוטט, וכמעט אמיתי.
ומאחורי הקלעים? טירוף מוחלט של מציאות מדומה. כדי לדמות סצנה מצולמת מתוך סירה, בנו נהר, סירה ודמות שמחזיקה ב״מצלמה״ – רק כדי שהכול ייראה כאילו צולם באמת. זה מרגיש כמו דוקומנטרי, רק שהמציאות עצמה כבר לא בטוחה אם היא המקור או ההעתק.
פרויקט שנע בין קולנוע, סימולציה ומדע בדיוני – ומוכיח שכשעושים את זה נכון, גם העולם המזויף יכול להרגיש אמיתי עד כאב. פרויקט משובח!
יצאתי מהכנס עם הרבה השראות ועושר ויזואלי, אין שום ספק שפיקטופלזמה הצליחה לאגד המון אנשים כישרוניים, מהמרצים, למקרינים, ואפילו לחלק מהסטודנטים שבאו לכנס ואיתם החלפתי כמה משפטים בין ההרצאות.
יחד עם זאת, כנס נוצץ הוא לא היה, וכמות הכשרון נדמית כאילו ביחס הפוך לכמות הכסף והספונסרים שמפזזים סביב הכישרון הזה – הכל היה צנוע, ובהרבה הרצאות ריחפו הערות שוליים על כמה שקשה להתפרנס מהמקצוע הזה, על משברים כלכליים ועל "פריצות דרך" בקריירה שהגיעו דרך יצירת תוכן ויראלי, ולווא דווקא בעל ערך אומנותי. אין ספק שעולם האיור ועיצוב הדמויות שלוב כמעט תמיד עם סטוריטלינג, אבל ניכר כי הצד של יצירת תוכן ויראלי ברשת – ולאו דווקא מוקפד במיוחד מבחינה אסתטית, היא כנראה הדרך הכי מזוקקת להתפרנס מעיצוב עבור רוב הקהל שרוצה לבחור במסלול הזה.
אני חושב שהאווירה החמצמצה הזאת הייתה נוכחת באולם לא פעם, כמה מהמרצים האשימו את הבינה המלאכותית, כמה מהם האשימו את טראמפ, או אמנים אחרים שבגדו בלויאליות המקצועית, אבל אני חושב שבשורה התחתונה לחפש אשמים בטוח לא יעזור לתעשייה לצמוח ולהיות ברת קיימא. אמנות כמקצוע הייתה אתגר מאז ומתמיד, ולצערי כנראה שכך היא גם תישאר. נזכרתי במילים של ג'ון בורגרמן ואני פשוט מנסה להנות מהיצירה ולקוות שדברים יקרו מעצמם.
פיקטופלזמה 2025, ניו יורק
25+26.9.2025
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
