fbpx

תערוכת בוגרי שנקר 2021: ניחוחות חו״ל, אבל האוצרות התעקשה להחביא

תערוכת בוגרי שנקר מציבה רף חדש בגימור ואיכות הפרויקטים, אך סובלת מבחירות אוצרותיות תמוהות. הפרויקטים המעניינים נדחסו בקומה 6, ואילו פרויקטים שהקשר שלהם לעיצוב לוקה בחסר קיבלו את הספוט המרכזי. אף על פי כן, אסף חנוכה, ראש המחלקה הנכנס בתקשורת חזותית, מביא איתו רוח חדשה שעוד עתידה לנצנץ בשנה הבאה.

רגע לפני שאני צולל לתערוכת בוגרי שנקר, הגיע הזמן להסביר למה בכלל מסקר את הנושא ולא פשוט כותב על עשרת הפרויקטים המצטיינים וזהו. הסיבה היא כזאת: יש משולש פוליטי בין האקדמיה, לבין היח״צ והדוברות שאמורים להביא נרשמים לשנה הבאה, לבין הסטודנטיות והסטודנטים. מדובר במתח עדין שאחד הצדדים בו יהנה פחות, לרוב מדובר בסטודנטים.

השנה, לאחר קדנציה ארוכת שנים, המאייר אסף חנוכה החליף את דקל בוברוב על כס מלכות המחלקה לתקשורת חזותית. השינוי המרענן הזה ביניהם היה אמור להביא רוח חדשה לתערוכת הבוגרים. זה אכן מה שקרה, אבל נראה שהתהליך לא הושלם סופית. כי הרי, מצופה ממאייר עטור פרסים והכרה לשים את המאיירות בספוט המרכזי של התערוכה, אחרי שנים שהיו באותה פינה עצובה בקומה 6. ספרי האיור השנה מצוינים, הן בפן התוכני והן בפן האיורי, וראוי שיקבלו את הבמה המרכזית בקומה 7.

אבל נראה שהמהפכה האמיתית היא שהסטודנטים והסטודנטיות רוצים לברוח מפה בשניה שהקורונה תצטמצם לגודל סביר. כבר שנים שלא נצפו כמות כזו של פרויקטי גמר בתחומי המיתוג בשפה האנגלית. לרגע לא הבנתי אם אני ב-SVA בניו־יורק או בארץ. בהתחלה זה קצת ביאס, יש שפע של פונטים מרהיבים בעברית להשתולל איתם, ובסוף נבחרה לה השפה האנגלית כמפלט. אחרי שראיתי שזה חוזר שוב ושוב בפרויקטים, הבנתי שזה האסקפיזם האמיתי, ולא גיבוב השטויות שהיה בשבוע העיצוב בירושלים, למשל.

אף אחד לא לוקח אחריות על האוצרות

אף אחד מהסטודנטים לא יודע מי אחראי על האוצרות, מה שמסמן שלא התקיים דיאלוג, אלא הנחתה מלמעלה של מיקומי הפרויקטים. ביררתי עם הדוברות והם טענו שהאוצרת היא הילה שאלתיאלי, שכבר שנים רבות מכהנת בפוזיציה הזו (יחד עם ראש המחלקה הקודם) במקביל להיותה מרצה במחלקה. 

במייל ששלחה אלינו למערכת היא טוענת, ״אני לא אצרתי את תערוכת הבוגרים ואני לא אוצרת אותה כבר שנים (מאז 2012). לא היתה לי מעורבות ולו המינימלית בהחלטות איפה יוצג איזה פרויקט ובאיזה אופן. בודאי לא איפה יוצגו הפרויקטים של הסטודנטים שאני הנחיתי. המעורבות היחידה שלי היא בלילה שלפני הפתיחה לעבור בין העבודות ולראות אם אפשר לעזור למישהו לשפר משהו בהגשה שלו. אני מקפידה על התערבות מינימלית מכיוון שההצבה היא למעשה חלק מפרויקט הגמר של הסטודנט״.

לצערי, מדובר במידע לא נכון. בתור סטודנט לשעבר בשנקר שלקח חלק גם ב־2017 וגם ב־2018, לשאלתיאלי הייתה התערבות לא מועטה במיקומים ובהחלטות מה יהיה תלוי ומה לא. אם זו לא אוצרות, אני לא יודע מה כן. בנוסף, הסטודנטים שלקחו חלק בתערוכה הזו טוענים אחרת, שאסף חנוכה והילה שאלתיאלי עברו בין העבודות בימים שלפני הפתיחה ודייקו את הפרויקטים התלויים. כאמור, זו אוצרות.

חזרתי לדוברות וביקשתי את השמות של האוצרים/ות, והם הגיבו הפעם, ״אז האוצרות הייתה פנימית. לא היה אוצר ספציפי לתערוכה״. מה זה פנימית? רוח הקודש הסתובבה בין העבודות וחילקה את החללים? מילא להתייחס לקהל הרחב כאל חבורה של אידיוטים, אבל למה לזלזל בסטודנטים והסטודנטיות?

חזרתי לדוברות וביקשתי את השמות של האוצרים/ות, והם הגיבו הפעם, ״אז האוצרות הייתה פנימית. לא היה אוצר ספציפי לתערוכה״

המייל של שאלתיאלי ממשיך בטיעון ההזוי הבא, ״במחלקה לתקשורת חזותית מוצגים פרויקטי הגמר זה לצד זה והם לא אצורים או מסודרים כתערוכה. הקהל מוזמן לעבור בין הפרויקטים השונים ולהיות נוכח בהגשות הפתוחות שמתקיימות בימי התצוגה״. סטופ, סטופ, סטופ. לי ידוע שחלל שבו מוצגות עבודות זו לצד זו – כולל בתוכו אוצרות. זה כמו להסתכל על השמש ולהגיד שהיום היא לא זורחת. חלוקת המיקומים לא אקראית, היא מתבצעת במסגרתה חשיבה רבה, גם מבחינת כמה מקום כל אחד צריך, וגם איך הם יתפקדו יחד בחלל.

השנה האוצרות סבלה מבלאגן סביר. בשנה שעברה זה היה ממש פשע אוצרותי, והשנה פשוט העלה שאלות של למה זה ליד זה, ולמה פה יש חללים מרווחים ובקומת הכניסה (גלריה לורבר) יש חלל חנוק מפרויקטים. ובכלל, מה הסיפור של התערוכה? יש סיפור?

גלריה לורבר הדחוסה, תערוכת הבוגרים שנקר. צילום: טל סולו
גלריה לורבר הדחוסה, תערוכת הבוגרים שנקר. צילום: טל סולו

עלייתו של תחום האיור

כדי להבין את ההירככיה של המבנה בשנקר בקונטקסט של המחלקה לתקשורת חזותית, הסדר הוא כזה: בגלריה לורבר שמים לרוב את המצטיינים (בעיני המחלקה), בקומה 7 שמים את אלו שמיד אחרי המצטיינים, ובקומה 6 את כל היתר. תנו לי לעזור לכן: כשאתן מגיעות, תעלו קודם כל לקומה 6, היא הקומה המעניינת ביותר בתערוכה הנוכחית.

תוכלו למצוא שם את ספרי האיור, יחד עם האיורים המקוריים על הקירות. זו לא השנה הראשונה שזה קורה, אבל זה באמת מפעים כל פעם מחדש. בלי מסגרות ובלי זכוכית חוצצת, להיות הכי קרוב ואינטימי לליבת האיורים שנוצרו מהם. הספרים המעניינים שבהם היו ׳דבר כזה עוד לא נראה׳ של עדן אופיר (ראו הרחבה בהמשך), ׳הרפתקאות ויפלא׳ של סתיו עסיס, ו-The Folk Household Spirits של סבינה חאיבולינה. שלושה ספרים ברמה מאוד גבוהה שאני מקווה שיראו אור לקהל הרחב.

חכו, זה לא נגמר שם: באותה קומה בדיוק תוכלו למצוא קומיקס אינטראקטיבי נפלא, The Gathering, בתוך טאבלט של איילת רעים־גבעון. בנוסף, במסדרון הראשי תחשפו ל-׳בלי עין הרע׳, סדרת איורים נגללים בשחור לבן עם כמה פסלי תלת־מימד שחורים, של המאיירת ליטל אלפסה. ניצול מקסימלי של החלל ואיורים שופעים בניואנסים ובחירות שהרפרנסים אליהם מובהקים (פירוט בהמשך הכתבה).

רגע, יש עוד: סדרת 5 שמיכות ארוגות, ׳אור וחושך׳, של גיאנה גספריאן מזכירות לי במיוחד את המאיירת הבריטית סופי הולינגטון (Sophy Holington). בהיתי בהן דקות ארוכות. האריגים מסועפים ומרהיבים, בכל איור כזה יש מאות פרטים להתמקד ולצלול בהם (פירוט בהמשך).

המאיירת אביגיל איפראימוב עיצבה ואיירה את המשחק Misfortunate Soul. לא מדובר במוקאפ, אלא במשחק עובד עם קריצות נוסטלגיות לניינטיז. ״סול היא נערה מגושמת וחסרת מזל, כה חסרת מזל שהיא צריכה לשים קסדה שתגן עליה משום שאין לדעת מתי היא תיפול,״ מתארת אביגיל.

את כל העבודות הנפלאות הללו יכלו בקלות למקם בקומה 7 ולתת להן במה מרכזית יותר. אולי ההמלצות פה יעשו להן קצת צדק בניתוב הקהל (היי, זה אתן).

איילת רעים־גבעון, תערוכת הבוגרים שנקר. צילום: טל סולומון ורדי
ליטל אלפסה, תערוכת הבוגרים שנקר. צי
ליטל אלפסה, תערוכת הבוגרים שנקר. צילום: טל סולומון ורדי
גיאנה גספריאן, תערוכת הבוגרים שנקר.
גיאנה גספריאן, תערוכת הבוגרים שנקר. צילום: טל סולומון ורדי

מיתוגים לא מקומיים לוקחים הרחק מכאן

עוד בקומה 6 תמצאו את הפרויקט ׳זהות מורכבת׳ של גולן שמואל. מדובר במחולל דגלים שמתפרס גם על דפוס וגם על ממשק עובד. ״הפרויקט מבקש לאפשר לכל אחת ואחד מאיתנו לעצב לעצמו/ה דגל החוגג את העושר והמורכבות של הזהות האישית שלנו, על ידי שימוש בסיסטמה עיצובית ורסטילית וגמישה״. פשוט ומבריק, ומאוד מחובר להווה הישראלי.

הדר בן שלום עיצבה את ׳בואו נתפשט׳ – 3 פנזינים ואתר שעוסקים בלימוד על הצדדים הפחות מוכרים של מיניות. יש שם פערים קלים בין התוכן לעיצוב – העיצוב שובב והתוכן רציני מאוד. המטרה והניצוץ שהוטמנו בתערוכה ממחישים איך הפרויקט יכול לגדול למשהו רחב בהרבה בהינתן זמן שהוא יותר מסמסטר. בקיצור, הלוואי ויגיע לתיכוניסטים בהקדם.

שני הפרויקטים הנ״ל הם בין הבודדים בשפה העברית, וכל היתר באנגלית: איילת פיינצייג עם CADC – מיתוג למרכז תרבות למעצבים ואמנים בקוסטה ריקה. הכי קרוב לנתב״ג שאגיע בקרוב. חולצות, תיקים, שלט ניאון, פוסטרים ואתר עם שימושים יפים ומבריקים בטיפוגרפיה ויצירות אמנות. התחשק לי לנסוע למרכז הזה.

נופר שבת עיצבה את ׳קיוסק עולם׳, שעוסק במחאת האקלים של בנות ובני הנוער בישראל. מבחינה עיצובית הפרויקט מרהיב וברמה בינלאומית (וקצת חבל שלא היה מרצ׳נדייז לקחת), אבל היעדר הבחירה בין השפה העברית לאנגלית העלתה בי שאלות.

מריה מלכוב עם מיתוג מרהיב בפרויקט Flow, העוסק במרכז רפואי־טיפולי המציע אלטרנטיבה לטיפול בבעיות נפשיות באמצעות microdosing של חומרים פסיכדליים. המיתוג משלב עיצוב אתר (עובד!), עיצוב אריזה ומצלמת קינקט שמגיבה לתזוזות שלכן בחלל ומייצרת תנועה מהפנטת על הקיר.

בקומה 7 תמצאו את פרויקט המיתוג Craftopia של אופיר גורביץ׳ שעוסק באירוע בינלאומי לבעלי מלאכה מסורתיים להציג ולהנחיל את מורשתם דרך סדנאות. מוצלח ומדויק, בדיוק במידה הנכונה במינון של קומפוזיציה, צבע וטיפוגרפיה.