תערוכת בוגרי שנקר 2021: ניחוחות חו״ל, אבל האוצרות התעקשה להחביא
- טל סולומון ורדי
- 19/07/2021
- צילומים: טל סולומון ורדי
תערוכת בוגרי שנקר מציבה רף חדש בגימור ואיכות הפרויקטים, אך סובלת מבחירות אוצרותיות תמוהות. הפרויקטים המעניינים נדחסו בקומה 6, ואילו פרויקטים שהקשר שלהם לעיצוב לוקה בחסר קיבלו את הספוט המרכזי. אף על פי כן, אסף חנוכה, ראש המחלקה הנכנס בתקשורת חזותית, מביא איתו רוח חדשה שעוד עתידה לנצנץ בשנה הבאה.
רגע לפני שאני צולל לתערוכת בוגרי שנקר, הגיע הזמן להסביר למה בכלל מסקר את הנושא ולא פשוט כותב על עשרת הפרויקטים המצטיינים וזהו. הסיבה היא כזאת: יש משולש פוליטי בין האקדמיה, לבין היח״צ והדוברות שאמורים להביא נרשמים לשנה הבאה, לבין הסטודנטיות והסטודנטים. מדובר במתח עדין שאחד הצדדים בו יהנה פחות, לרוב מדובר בסטודנטים.
השנה, לאחר קדנציה ארוכת שנים, המאייר אסף חנוכה החליף את דקל בוברוב על כס מלכות המחלקה לתקשורת חזותית. השינוי המרענן הזה ביניהם היה אמור להביא רוח חדשה לתערוכת הבוגרים. זה אכן מה שקרה, אבל נראה שהתהליך לא הושלם סופית. כי הרי, מצופה ממאייר עטור פרסים והכרה לשים את המאיירות בספוט המרכזי של התערוכה, אחרי שנים שהיו באותה פינה עצובה בקומה 6. ספרי האיור השנה מצוינים, הן בפן התוכני והן בפן האיורי, וראוי שיקבלו את הבמה המרכזית בקומה 7.
אבל נראה שהמהפכה האמיתית היא שהסטודנטים והסטודנטיות רוצים לברוח מפה בשניה שהקורונה תצטמצם לגודל סביר. כבר שנים שלא נצפו כמות כזו של פרויקטי גמר בתחומי המיתוג בשפה האנגלית. לרגע לא הבנתי אם אני ב-SVA בניו־יורק או בארץ. בהתחלה זה קצת ביאס, יש שפע של פונטים מרהיבים בעברית להשתולל איתם, ובסוף נבחרה לה השפה האנגלית כמפלט. אחרי שראיתי שזה חוזר שוב ושוב בפרויקטים, הבנתי שזה האסקפיזם האמיתי, ולא גיבוב השטויות שהיה בשבוע העיצוב בירושלים, למשל.
אף אחד לא לוקח אחריות על האוצרות
אף אחד מהסטודנטים לא יודע מי אחראי על האוצרות, מה שמסמן שלא התקיים דיאלוג, אלא הנחתה מלמעלה של מיקומי הפרויקטים. ביררתי עם הדוברות והם טענו שהאוצרת היא הילה שאלתיאלי, שכבר שנים רבות מכהנת בפוזיציה הזו (יחד עם ראש המחלקה הקודם) במקביל להיותה מרצה במחלקה.
במייל ששלחה אלינו למערכת היא טוענת, ״אני לא אצרתי את תערוכת הבוגרים ואני לא אוצרת אותה כבר שנים (מאז 2012). לא היתה לי מעורבות ולו המינימלית בהחלטות איפה יוצג איזה פרויקט ובאיזה אופן. בודאי לא איפה יוצגו הפרויקטים של הסטודנטים שאני הנחיתי. המעורבות היחידה שלי היא בלילה שלפני הפתיחה לעבור בין העבודות ולראות אם אפשר לעזור למישהו לשפר משהו בהגשה שלו. אני מקפידה על התערבות מינימלית מכיוון שההצבה היא למעשה חלק מפרויקט הגמר של הסטודנט״.
לצערי, מדובר במידע לא נכון. בתור סטודנט לשעבר בשנקר שלקח חלק גם ב־2017 וגם ב־2018, לשאלתיאלי הייתה התערבות לא מועטה במיקומים ובהחלטות מה יהיה תלוי ומה לא. אם זו לא אוצרות, אני לא יודע מה כן. בנוסף, הסטודנטים שלקחו חלק בתערוכה הזו טוענים אחרת, שאסף חנוכה והילה שאלתיאלי עברו בין העבודות בימים שלפני הפתיחה ודייקו את הפרויקטים התלויים. כאמור, זו אוצרות.
חזרתי לדוברות וביקשתי את השמות של האוצרים/ות, והם הגיבו הפעם, ״אז האוצרות הייתה פנימית. לא היה אוצר ספציפי לתערוכה״. מה זה פנימית? רוח הקודש הסתובבה בין העבודות וחילקה את החללים? מילא להתייחס לקהל הרחב כאל חבורה של אידיוטים, אבל למה לזלזל בסטודנטים והסטודנטיות?
חזרתי לדוברות וביקשתי את השמות של האוצרים/ות, והם הגיבו הפעם, ״אז האוצרות הייתה פנימית. לא היה אוצר ספציפי לתערוכה״
המייל של שאלתיאלי ממשיך בטיעון ההזוי הבא, ״במחלקה לתקשורת חזותית מוצגים פרויקטי הגמר זה לצד זה והם לא אצורים או מסודרים כתערוכה. הקהל מוזמן לעבור בין הפרויקטים השונים ולהיות נוכח בהגשות הפתוחות שמתקיימות בימי התצוגה״. סטופ, סטופ, סטופ. לי ידוע שחלל שבו מוצגות עבודות זו לצד זו – כולל בתוכו אוצרות. זה כמו להסתכל על השמש ולהגיד שהיום היא לא זורחת. חלוקת המיקומים לא אקראית, היא מתבצעת במסגרתה חשיבה רבה, גם מבחינת כמה מקום כל אחד צריך, וגם איך הם יתפקדו יחד בחלל.
השנה האוצרות סבלה מבלאגן סביר. בשנה שעברה זה היה ממש פשע אוצרותי, והשנה פשוט העלה שאלות של למה זה ליד זה, ולמה פה יש חללים מרווחים ובקומת הכניסה (גלריה לורבר) יש חלל חנוק מפרויקטים. ובכלל, מה הסיפור של התערוכה? יש סיפור?
עלייתו של תחום האיור
כדי להבין את ההירככיה של המבנה בשנקר בקונטקסט של המחלקה לתקשורת חזותית, הסדר הוא כזה: בגלריה לורבר שמים לרוב את המצטיינים (בעיני המחלקה), בקומה 7 שמים את אלו שמיד אחרי המצטיינים, ובקומה 6 את כל היתר. תנו לי לעזור לכן: כשאתן מגיעות, תעלו קודם כל לקומה 6, היא הקומה המעניינת ביותר בתערוכה הנוכחית.
תוכלו למצוא שם את ספרי האיור, יחד עם האיורים המקוריים על הקירות. זו לא השנה הראשונה שזה קורה, אבל זה באמת מפעים כל פעם מחדש. בלי מסגרות ובלי זכוכית חוצצת, להיות הכי קרוב ואינטימי לליבת האיורים שנוצרו מהם. הספרים המעניינים שבהם היו ׳דבר כזה עוד לא נראה׳ של עדן אופיר (ראו הרחבה בהמשך), ׳הרפתקאות ויפלא׳ של סתיו עסיס, ו-The Folk Household Spirits של סבינה חאיבולינה. שלושה ספרים ברמה מאוד גבוהה שאני מקווה שיראו אור לקהל הרחב.
חכו, זה לא נגמר שם: באותה קומה בדיוק תוכלו למצוא קומיקס אינטראקטיבי נפלא, The Gathering, בתוך טאבלט של איילת רעים־גבעון. בנוסף, במסדרון הראשי תחשפו ל-׳בלי עין הרע׳, סדרת איורים נגללים בשחור לבן עם כמה פסלי תלת־מימד שחורים, של המאיירת ליטל אלפסה. ניצול מקסימלי של החלל ואיורים שופעים בניואנסים ובחירות שהרפרנסים אליהם מובהקים (פירוט בהמשך הכתבה).
רגע, יש עוד: סדרת 5 שמיכות ארוגות, ׳אור וחושך׳, של גיאנה גספריאן מזכירות לי במיוחד את המאיירת הבריטית סופי הולינגטון (Sophy Holington). בהיתי בהן דקות ארוכות. האריגים מסועפים ומרהיבים, בכל איור כזה יש מאות פרטים להתמקד ולצלול בהם (פירוט בהמשך).
המאיירת אביגיל איפראימוב עיצבה ואיירה את המשחק Misfortunate Soul. לא מדובר במוקאפ, אלא במשחק עובד עם קריצות נוסטלגיות לניינטיז. ״סול היא נערה מגושמת וחסרת מזל, כה חסרת מזל שהיא צריכה לשים קסדה שתגן עליה משום שאין לדעת מתי היא תיפול,״ מתארת אביגיל.
את כל העבודות הנפלאות הללו יכלו בקלות למקם בקומה 7 ולתת להן במה מרכזית יותר. אולי ההמלצות פה יעשו להן קצת צדק בניתוב הקהל (היי, זה אתן).
מיתוגים לא מקומיים לוקחים הרחק מכאן
עוד בקומה 6 תמצאו את הפרויקט ׳זהות מורכבת׳ של גולן שמואל. מדובר במחולל דגלים שמתפרס גם על דפוס וגם על ממשק עובד. ״הפרויקט מבקש לאפשר לכל אחת ואחד מאיתנו לעצב לעצמו/ה דגל החוגג את העושר והמורכבות של הזהות האישית שלנו, על ידי שימוש בסיסטמה עיצובית ורסטילית וגמישה״. פשוט ומבריק, ומאוד מחובר להווה הישראלי.
הדר בן שלום עיצבה את ׳בואו נתפשט׳ – 3 פנזינים ואתר שעוסקים בלימוד על הצדדים הפחות מוכרים של מיניות. יש שם פערים קלים בין התוכן לעיצוב – העיצוב שובב והתוכן רציני מאוד. המטרה והניצוץ שהוטמנו בתערוכה ממחישים איך הפרויקט יכול לגדול למשהו רחב בהרבה בהינתן זמן שהוא יותר מסמסטר. בקיצור, הלוואי ויגיע לתיכוניסטים בהקדם.
שני הפרויקטים הנ״ל הם בין הבודדים בשפה העברית, וכל היתר באנגלית: איילת פיינצייג עם CADC – מיתוג למרכז תרבות למעצבים ואמנים בקוסטה ריקה. הכי קרוב לנתב״ג שאגיע בקרוב. חולצות, תיקים, שלט ניאון, פוסטרים ואתר עם שימושים יפים ומבריקים בטיפוגרפיה ויצירות אמנות. התחשק לי לנסוע למרכז הזה.
נופר שבת עיצבה את ׳קיוסק עולם׳, שעוסק במחאת האקלים של בנות ובני הנוער בישראל. מבחינה עיצובית הפרויקט מרהיב וברמה בינלאומית (וקצת חבל שלא היה מרצ׳נדייז לקחת), אבל היעדר הבחירה בין השפה העברית לאנגלית העלתה בי שאלות.
מריה מלכוב עם מיתוג מרהיב בפרויקט Flow, העוסק במרכז רפואי־טיפולי המציע אלטרנטיבה לטיפול בבעיות נפשיות באמצעות microdosing של חומרים פסיכדליים. המיתוג משלב עיצוב אתר (עובד!), עיצוב אריזה ומצלמת קינקט שמגיבה לתזוזות שלכן בחלל ומייצרת תנועה מהפנטת על הקיר.
בקומה 7 תמצאו את פרויקט המיתוג Craftopia של אופיר גורביץ׳ שעוסק באירוע בינלאומי לבעלי מלאכה מסורתיים להציג ולהנחיל את מורשתם דרך סדנאות. מוצלח ומדויק, בדיוק במידה הנכונה במינון של קומפוזיציה, צבע וטיפוגרפיה.
תקשורת חזותית? לא בטוח
בקומה 7 מתגלה מחדל אוצרותי. מוצגים שם פרויקטים שהקשר בינם לבין תקשורת חזותית מוטל בספק, באופן מוזר. הראשון הוא הפרויקט המרכזי של דנה רבינוביץ׳ (שאני מאוד מעריך) — ׳כמעט בזמן׳ — וגם אחרי בהייה ארוכה לא הצלחתי להבין אותו. מתוך הטקסט האוצרותי: ״הפרויקט מציג מעבדת שעוני מים, הבודקים חללים ומעברים שונים, ופועלים בחוסר דיוק שיש בו תחושה של שחרור״. אוקיי, אבל איפה העיצוב? לא יודע. מיצב אומנותי, זה כן. הנה:
עוד באותו חלל – ׳הביטאט157׳ של בן כלפון, פרויקט ספקולטיבי במציאות עתידית העוסק בהעברתם של פליטים לתוך התחנה המרכזית החדשה מאשר לשלב אותם באוכלוסיה הישראלית. בפועל מדובר בתרשימים אדריכליים/עיצוב פנים מחאתיים יותר מאשר עיצוב גרפי. אין ספק שיש שם תהליך מורכב ועמוק, אבל הספוט המרכזי יכל ללכת לאחת המאיירות.
גלריה לורבר, בכניסה לבניין בשנקר, כללה דחיסות גבוהה במיוחד של פרויקטים, אבל מטיבי הלכת ימצאו את הפרויקט המצוין של עומרי מלכה. קל לפספס ולדלג עליו כי מדובר בסרט המשתמש במשקפי VR, אך אל תעשו את הטעות הזו. מדובר ב-5 דקות הכי טובות בתערוכה, באחריות.
בנוסף, רן יעקובוביץ' יצר את Brush 2.0, שלושה כלים סופר מגניבים (ועובדים, לא מוקאפ) שכיף לשחק וליצור איתם על המסכים.
ובכן, נעבור לפרויקטים שאהבתי במיוחד ובעיניי הם מעניינים ביותר בתערוכה הנוכחית (הטרמינולוגיה של מצטיינים עושה לי בחילוש, סליחה מראש מכל המגזינים המתחרים שלנו):
גיאנה גספריאן – ׳אור וחושך׳
סדרה של 5 שמיכות ארוגות המציגות סצנות מהמיתולוגיה הארמנית. "חוסר ההיכרות שלי עם המוצא הארמני של משפחתי דירבן אותי לחקור תרבות זו", מספרת המעצבת. שמיכות הן ייצוג של בית עוטף בחום ואהבה: כמו שהורה מקריא לילד סיפור לפני השינה, כך גם הפריט הביתי הזה מספר סיפור שדרכו ניתן לגשר על הפער בין תרבויות רחוקות.
השפעה חזקה וטובה של Sophy Holington המאיירת הבריטית, איזה כיף שיש רמה כזו בארץ.
אור הראל – ביניים
׳ביניים׳ היא משפחת פונטים פרמטרית עברית הבוחנת את מנעד האפשרויות שבין סריף לסנס. הפונט מתבסס על שלדי אותיות סריפיות שהיוו אבן פינה בטיפוגרפיה העברית. המשפחה מציעה פתרון עיצובי נרחב ומאפשרת שימוש, בנוסף לציר המשקל, בכל המרחב הסגנוני שבין שני הקצוות הטיפוגרפיים.
מדובר בממשק שעובד! (ראו את העכבר הקטן למטה), וזה פשוט עשוי מצוין. מתי זה ישתחרר לעולם? אני צריך את זה.
הדר לוי – Am I Wrong
המעצב הדר לוי לקח את השיר המעולה Am I Wrong של אנדרסון פאאק, ונתן לחמישה אנשים לרקוד בצורה חופשית ומשוחררת לצלילי אותו השיר, בחלל הקשור אליהם ולחיי היום יום שלהם. מטרת המחקר היא לאפשר לרקדנים ברמות שונות לחוות את חווית התנועה האינדיבידואלית בצורה החופשית ביותר, ומתוכו יצאה ויזואליזציה מרתקת. כן ירבו פרויקטים כאלה.
I/O —- IN/OUT – עומרי מלכה
אחד הפרויקטים הכי מעניינים, טריפיים ומהפנטים. זה דורש להגיע פיזית לתערוכה, כך שאת הטריילר פה קחו בערבון מוגבל. מדובר בסרט קצר בטכנולוגית VR – מסע אל מחוץ למסגרת מה משותף בין שלט חוצות, פוסטר, סמארטפון, מגזין וטלויזיה? הם כולם מרובעים. התרגלנו לצרוך תוכן חזותי דרך מלבנים וריבועים. באמצעות טכנולוגית VR ניתנת לנו האופציה לצאת מגבולות המרובע. עומרי מלכה לוקח את הצופה למסע ויזואלי בו הוא יכול לנסות להבין איפה עדיף להיות — בתוך המסגרת או מחוצה לה.
הראיון המלא יתפרסם בקרוב.
עדן אופיר – דבר כזה עוד לא נראה
בשנים האחרונות אני עוקב באדיקות אחרי המאיירת עדן אופיר, הסגנון שלה התגבש כבר בשנה ב׳ ומשם המריא למחוזות יפים וספציפיים. הפעם מדובר בקולאז׳ים מקסימים וידניים (אותם ניתן לראות על הקיר) משולבים בטיפוגרפיה ידנית בדיו (שהזכירו לי קצת את דקל חברוני). הסיפור עוסק בילדה משקפופרית ותיאטרלית במיוחד שיוצרת לעצמה חברים באמבטיה.
ליטל אלפסה – בלי עין הרע
הפרויקט מציג את סיפורן של האמונות הטפלות, אשר קיימות בעולם עוד מימי קדם. אמונה טפלה היא מנהג שאנו מבצעים מבלי להסתמך על עובדה מבוססת. כל אמונה היא למעשה גלגול של נרטיב מאז ועד היום. הפרויקט מציג באופן נרחב סיפורים שונים באמצעות הצגת מקור האמונה עצמה והחפצים הקשורים אליה.
אל האיורים הנגללים מצטרפים פסלי תלת־מימד שחורים שמכניסים אווירה מאוד ספציפית ואפלה (לא שהאיורים לא מדכאים, כן?). כיף להתבונן בפרויקט של ליטל אלפסה במשך דקות ארוכות.
נועם חן — The Connection is Lost
סרטון האנימציה הכי מוצלח מבין הסרטונים שראיתי בתערוכת הבוגרים. הוא עוסק בקושי בתקשורת ואינטימיות בין אנשים בעולם טכנולוגי.
יש שיגידו שהטכנולוגיה שיפרה את האופן שבו אנחנו מתקשרים ויש שיגידו בדיוק ההיפך. בתקופה בה אנו חיים כל דבר מושפע מטכנולוגיה, היא נוכחת בכל תחום בחיינו ומשנה אותו, מהמורכב עד הפשוט ביותר, אבל מה יקרה אם היא תעלם פתאום ברגע אחד? קודם כל, שאלה יפה.
אלאמר רפאל — It Was Lit
מכירות את זה שאתן רואות פרטי טקסטיל שאתן פשוט חייבות בארון בגדים? אז זה הפרויקט. מעולה ממש ואני רוצה את זה. נעבור להסבר הרשמי:
״׳נאש דידן׳ (בארמית: אנשים שלנו): היו יהודים אשר נולדו באיזור איראן, טורקיה ואזרבייג'ן סביב העיר אורמיה. מעולם לא הכירו בבני העדה כתושבים מן המניין במדינות אלו ועליהם היה לנדוד ולעסוק במקצועות מסחר על דרך המשי.
לכן, פרטים רבים בסיפורם נמחקו ואין לעדה נרטיב אחוד. עד היום אנשי העדה עוסקים במלאכת איסוף וחיבור זיכרונות. הפרויקט מציג ומאחד את חלקי הסיפור המפוזרים, על גבי פרטי לבוש המרכיבים קולקציית קפסולה בגזרת Streetwear אשר פונים לקהל צעיר ועדכני מתוך כוונה לקשור בין הדורות, לחזק את השורשים ולשמש השראה לחשיבותה של הזהות העצמית״.
נעם רונאל — וולקאם טו אילת
הפרויקט היחיד בתערוכה שצחקתי בקול רם. המעצבת נעם רונאל בטייקאוף על האירועים האלימים שהתרחשו באילת בשנים האחרונות, עם פצצה נוסטלגית של ציניות, סטריאוטיפים ומיזוגניות. כל אלו נאספו לחנות מזכרות ובה מגוון אובייקטים חזותיים המעבירים ביקורת על הווייתה ומצבה העגום של עיר הנופש היחידה בישראל.
רקל גרינברג — American Dreams
קל מאוד לפספס את הפרויקט המעולה הזה, אבל – אל. המעצבת רקל גרינברג עיצבה חטיפים ומשקאות עם ביקורת גלויה כלפי ארצות הברית בתוך כל אחת מהאריזות. ביצוע נהדר ועם סטייטמנט. ״בעשור האחרון אנו מתוודעים לכך שבין החלום האמריקאי ובין המציאות – מרחק רב. באמצעות מגוון אריזות מעוצבות, הפרויקט מבקש להציג את פער זה, להעלות למודעות ולהציב מראה לכל אותן רעות חולות שמהן סובלים אזרחי ובאי המעצמה הגדולה בעולם״. באאאאאם.
דניאל נחום — Overchoice
בקומה 7 ועל התפר שבין עיצוב לאמנות (אבל יותר עיצוב), המעצב דניאל נחום הציב מיצב וידאו עם ארבעה מסכים, המתמקד בארבע חוויות שונות המוכרות לכולנו מהגלישה ברשת, מהאפשרויות הבלתי נגמרות ומהפחד לפספס אותן. במילה אחת – טריפ. בשתי מילים – טריפ מהפנט.
ספיר כהן — re-speranto
אחד מפרויקטי המיתוג המרהיבים בתערוכה. פשוט אבל לא פשטני. זכיר מאוד ועושה חשק ללמוד את השפה אספרנטו, שתוכננה להיות שפה בינלאומית – קלה וכיפית ללמידה. היא מוכרת בכל העולם, אבל למרות הפשטות שלה לא השתלבה כשפה בינלאומית. הפרויקט מציג מחדש את השפה לעולם ומוכיח שהיא מה שהיא טוענת שהיא – קלילה, כיפית ומשחקית.
המחלקה לתקשורת חזותית
תערוכת הבוגרים של שנקר 2021
ידע עם 8, רמת גן
15-29.07.2021
