בוגרי שנקר 2024: יותר אמנות מעיצוב
- טל סולומון ורדי
- צילומים: טל סולומון ורדי
המלחמה מורגשת היטב בתערוכת בוגרי שנקר במחלקה לתקשורת חזותית. התערוכה היא מהחלשות והעצובות שהוצגו בשנים האחרונות. חלק ניכר מהפרויקטים עוסקים באמנות, לא בעיצוב. מה קרה בהנחיות?
לא מקנא בסטודנטים וסטודנטיות שמסיימים עכשיו – התחילו בשיא הסגרים בקורונה ומסיימים במלחמה שלא נגמרת. אבל, אסון בסדר גודל כזה יכול להיות אופציה למפלט, אסקפיזם ויצירתיות. תנועת נגד לאנרגיה הרעה ששוררת בימים אלו במדינה.
מרבית פרויקטי הגמר התרחקו מהמטרה שעיצוב ישרת איזושהי מטרה בבריף מוגדר, והלכו לכיוון אמנותי, מהורהר ואקספרימנטלי. לא חסרות דוגמאות לשילובים מוצלחים שבין עיצוב לאמנות, ונשאלת השאלה היא מה נקודת המבט? מי מספר את הסיפור, ולמה?
על שתי השאלות ״מה״ ו־״למה״ אין כמעט תשובות בתערוכה, ובאופן כללי המוטיבים שלה לא ברורים. תרמה לכך האוצרות (שם האוצר: המחלקה) שבחרה לדחוס פרויקטים גדולים לתוך חללים קטנים, ולהשאיר לא מעט קירות חשופים, ככל הנראה בעקבות הגשות שלא התקיימו של סטודנטים וסטודנטיות במילואים, וכאלו שקרסו לקראת קו הסיום. ועדיין, היה ניתן לבצע שינויים בהצבת הפרויקטים בהתאם למאמצי ההפקה.
איך הגענו למצב שבמחלקה לתקשורת חזותית מוצגים כל כך הרבה פרויקטי אמנות? שווה לבדוק מי הנחו את כל אחד מהפרויקטים (מופיע בתיקיית היח״צ, אך הושמט מהלייבלים). אולי עם הרכב מנחים ומנחות אחר, ושילובים נכונים ביניהם (כמו בשנה שעברה), הפרויקטים השנה היו נראים שונה בתכלית.
מעולם לא ראיתי בתערוכת בוגרים אחת שפע של פרויקטים בצבעי שחור-לבן, כשרק בחלקם היה צידוק עיצובי לכך, וביתר זו הייתה לא יותר מגחמה או חשש לבחור צבעים רלוונטיים.
על שתי השאלות ״מה״ ו־״למה״ אין כמעט תשובות בתערוכה, ובאופן כללי המוטיבים שלה לא ברורים
הפרויקטים הטובים הם בודדים, ולא בהכרח דורשים נסיעה מיוחדת לשנקר. האוצרות הכושלת לא תרמה להם, אלא דחקה אותם לפינות המחלקה. דווקא אלו שיכלו לקבל את הבמה המרכזית – קיבלו פירורים.
הניוזלטר החודשי כולל המלצות סודיות לחו״ל ←
בגלריה לורבר בכניסה בלט לטובה המעצב יותם פורן עם ״בגולה״. הפרויקט עוסק במה יקרה ב־2029 כשישראל תקרוס ותהיה הגירה המונית. במסגרת ההגירה יתקיים פסטיבל המאחד את הקהילה הישראלית בתפוצות. זה פרויקט נהדר, מעוצב לעילא, שמדבר על הכאן והעכשיו, ומתפרס בצורה רחבה על שלל פלטפורמות.
לא רחוק משם, המעצבת טופז לוקר עם ״הטרוטופיה״, ספר שמכנס את מחקר תיאורטי של המושג – מקומות ״אחרים״ שמשנים את תחושת האדם בזמן ובמרחב, בשילוב התפתחות הרעיון לאורך השנים. ספר שמעוצב מעולה, מודפס בריזו וסובל מתאורה נוראית.
קומה 7 מבולגנת למדי, עם שני קירות גבס מיותרים שנתקעו שם מתערוכות קודמות וחוסמות את פוטנציאל החלל. בלט לטובה המגזין ״נ(ו)עה, 27״ של נועה לוי, שמטרתו לצייר דיוקן של החברה היהודית־ישראלית דרך סיפורן של 7 בנות עם אותו השם – ׳נועה׳, ואותו שנתון. קונספט פשוט, מעוצב יפה ומעניין (קראתי הכל). חבל שהתצוגה מכבידה על האובייקט המודפס, ולא מאפשרת לייצר איתו אינטימיות אמיתית בקריאה.
בחדר ״הספריה״ תמצאו פרויקטי איור מעניינים. בלטו במיוחד: ״אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף״, ספרה של המאיירת אופק דריקס בפרשנותה הייחודית לסופר דניאיל חארמס. הדמויות גרוטסקיות, צבעוניות, מלאות הבעה. זו דוגמא טובה לאיך תוכן טוב ומוכן יכול להוות בסיס יציב לפרויקט גמר. אין סיבה ממשית להשקיע ביצירת תוכן מאפס, כי לא על כך נמדדים בשלב הפרזנטציה.
בנוסף, בלט "Fan-Art״, פרויקט הגמר של המאייר עדו רדושקביץ, קריקטורות מפוסלות של קהל מוזיקלי, המבקש להאיר את תפקידו החשוב בתרבות ה"סצנה". אסופת דמויות מפוקפקות, מעניינות וזכירות. התבוננתי בהן דקות ארוכות, והסתובבתי סביבן.
לצערי, לא היה משחק אחד שתפס אותי ויזואלית או הציג חווית משחק מעניינת. גם פה, נקודות המבט של הדמויות שנבחרו לא היו ברורות מספיק, וחבל – כל המשחקים עובדים ועם פוטנציאל לצאת אל מעברי לכתלי האקדמיה.
המעצב רן צארום הציג את אחד מפרויקטי הגמר המעניינים ביותר בתערוכה – ״35 מעלות״, פונט כותרות עברי פרמטרי (variable), המותאם למרחבי מציאות רבודה ומדומה. ישנם שלושה צירים – משקל, סריף, וזווית ההתבוננות של המשתמשת. במידה ותזוזו ליד המחשבים, הפונט ישתנה בהתאם. נשארתי עם חומר למחשבה גם אחרי שהלכתי מהתערוכה.
עוד באותו חדר – הפרויקט המעולה של המעצבת נתלי לוי – ״בין האותיות״. מערכת סימני פיסוק חדשנית המרחיבה את אפשרויות הביטוי בשפה הכתובה. או בקיצור – איך נראית פרוזודיה? מבריק, מצחיק ומעמיק בטירוף.
שני סרטי גמר ריגשו אותי במיוחד: ״המין היפה״ של בר זלצר עוסק בחוויית ההתפכחות של אישה סביב מקומה בעולם, על בסיס טקסט של הסופרת מיה טבת דיין. הוא מעודן וחריף. פרשנות הדימויים מעניינת והמעבר ביניהם משאיר אותך מהופנט עד הסוף.
״דירה להזכיר״ של טלי לויתין הוא הומוריסטי וקליל, ומגולל את סיפורו של בניין משפחתי מיוחד. הבניין נבנה על ידי סבה וסבתה, שהגשימו את חלומם לחיות לצד משפחתם. צריך לצפות בו פעמיים, יש לו מלא לב ואנימציה שתומכת נפלא בתסריט.
בקומה 6 החליטו לדחוס כמות מכובדת של פרויקטי גמר, למרות שהיה חדר אחד שלם פנוי. חמשת פרויקטי האינטראקטיב שנוצרו בתוכנת TouchDesigner העלו שאלות – למה כולם בשחור-לבן והדימויים מורכבים מנקודות לבנות?
ברמת הרעיון היו מעניינים, אבל התוצאה בפועל לא הצדיקה את הבחירות העיצוביות.
הפרויקט המסקרן ביותר שנוצר עם התוכנה היה של המעצב אורי רבן – Tone, מערכת ליצירת מוסיקה באמצעות דימוי חזותי. המערכת מנתחת בזמן אמת ערכי צבע של פיקסלים המרכיבים את הדימוי ויוצרת מהם צלילים בעזרת תוכנת אבלטון לייב. היה תענוג לשחק בזה, ולחוות סינסתזיה קלה תוך כדי (הציצו בסרטון למטה).
״סאונד חזותי״ של המעצב רון אדרי מציג פרשנות אינטראקטיבית של שכונת פלורנטין דרך עדשת מוזיקת טכנו. צילומי שחור-לבן מהשכונה מתורגמים לאלמנטים מוזיקליים, כשכל תמונה מייצגת רכיב סאונד ספציפי עם שכבת AR עליה. בעזרת שילובי תמונות ניתן לייצר קומפוזיציה אחרת המשמיעה מוזיקה באוזניות. כיפי, וראוי שייצא לעולם האמיתי.
עוד באותה קומה – ״קנטינה״, פרויקט הגמר של המעצבת שני בכור, מיתוג למיזם חברתי של חנות אומנות יד־שנייה לסטודנטים. בעזרת שילובים נכונים וחומרי גלם ממוחזרים הצליחה לייצר פינה שעושה חשק ליצור בה.
המעצבת ווידיאן קזאמל עם ״הדרוזית״, חנות פופאפ עם אובייקטים ויזואליים המאירים את פני תופעת המיקרו־אגרסיה שהדרוזים חווים בחברה הישראלית. הפרויקט חושף את הצדדים העדינים יותר של האפליה, שלעתים קרובות מתעלמים מהם, באמצעות נרטיבים ויזואליים ועדויות אישיות. חזק, בועט, וממוקם לצערי בצד התערוכה. היה צריך לקבל ספוט מרכזי יותר.
אחד הספרים שהכי התרגשתי מהם בתערוכה היה ״מאוהבת באף אחד״ של המעצבת נעמה נמר. הספר מתאר את הקשר ההדוק בין התפתחות הזהות האישית לבין הניסיון לבנות זוגיות, תוך שהוא מתמקד בחלק קטן מתהליך מתמשך זה, כולל שיחות מאפליקציות דייטינג שנכנסו פנימה. האינסרטים נבחרו בקפידה והשתלבו מצוין בקונספט שבנתה. קראתי את כולו בתערוכה, ואני ממליץ לכן גם.
נפלט לי פרץ צחוק כשהגעתי לפרויקט של המעצב עומר צור, Art Dive, פרויקט אינטראקטיבי ניסיוני שמטרתו להעצים את האופן שבו מבקרים במוזיאון חווים יצירות אמנות, ולדבר עם האמנים עצמם בעזרת AI. ניהלתי כמה שיחות מאוד משעשעות עם קנדינסקי. עכשיו, דמיינו את זה במוזיאון.
נעבור לפרויקטים שאהבתי במיוחד, וצילומים נוספים בתחתית הכתבה:
יותם פורן | בגולה
הפרויקט מדמיין כיצד בשנת 2029, בעקבות קריסתה של מדינת ישראל והגירה המונית, מתקיים פסטיבל "בגולה" המאחד את הקהילה הישראלית בתפוצות. הפסטיבל מתמקד בתרבות, זהות וזיכרון משותפים, ומציע חזון אלטרנטיבי ומעורר דיון על עתיד הלא נודע של ישראל.
נועה לוי | נ(ו)עה, 27
״נ(ו)עה, 27״ הוא מגזין שמטרתו לצייר דיוקן של החברה היהודית ישראלית, דרך סיפור חייהן של 7 בנות החולקות אותו השם (נועה) ואותו השנתון. כל אחת מגיעה מרקע אחר וממקום אחר בארץ ודרכן בחנתי את נקודות הדימיון והשוני בינינו כחברה יהודית ישראלית המוגדרת כקיבוץ גלויות. המגזין מורכב מסדרת צילומים בביתן של המשתתפות, ראיונות וציטוטים נבחרים, לצד טקסטים ששופכים אור על סוגיות בחברה היהודית ישראלית כפי שאנו מכירים אותה היום.
אורי רבן | Tone
Tone היא מערכת ליצירת מוסיקה באמצעות דימוי חזותי. המערכת מנתחת ערכי צבע של פיקסלים המרכיבים את הדימוי ויוצרת מהם צלילים. אופן סידורם של הפיקסלים על גבי מרחב הדימוי, קובע את סידור הצלילים על גבי רצף זמן. המערכת מאפשרת לבחון הקשרים ונקודות ממשק ייחודיות בין שני המדיומים.
עדו רדושקביץ | Fan-art
הפרויקט "Fan-art" מציג קריקטורות מפוסלות של קהל מוזיקלי, ומבקש להאיר את תפקידו החשוב בתרבות ה"סצנה". בניגוד למסורת בה הזרקור מופנה אל האמן על הבמה, העבודה ממקדת את המבט בדמויות מלאות החיים מהקהל, ומעניקה להן את ההוקרה לה הן ראויות.
רן צארום | 35 מעלות
"35 מעלות" הוא גופן כותרות עברי פרמטרי, המותאם במיוחד למרחבי מציאות רבודה ומציאות מדומה (AR/XR). הגופן מאפשר התאמה אישית של שלד האות בשלושה צירים: משקל, סריף וזווית המתבונן. הפרויקט בוחן את האפשרות לשמור על קריאות במרחבים אימרסיביים באמצעות ציר ייחודי – זווית המתבונן, שמאפשר התאמה של הגופן לזווית הצפייה, הנעה בין 0 ל-35 מעלות.
נתלי לוי | בין האותיות
"בין האותיות" היא מערכת סימני פיסוק חדשנית, המרחיבה את אפשרויות הביטוי בשפה הכתובה. באמצעות הוספת סימנים ייחודיים, המערכת מאפשרת העברת ניואנסים רגשיים, טונליים וקצביים בדומה לשפה המדוברת. כך, הכתיבה והקריאה הופכות מדויקות ומורכבות יותר, ומקרבות את השפה הכתובה אל עושר הביטוי של הדיבור.
בר זלצר | המין היפה
"המין היפה" הוא סרט קצר שמתאר את חווית ההתפכחות של אישה סביב מקומה בעולם. הסרט מציג נקודות כואבות במציאות אליה גדלות ילדות ונשים. דרך שימוש בלופים אנימטיביים כשיקוף להבניה הרב-דורית, הסרט קורא לצופים ולצופות להבחין בשרידי התקופה הפטריארכלית ולהטיל ספק במוסכמות שנולדנו לתוכן. הסרט מבוסס על טקסט של הסופרת מיה טבת דיין.
טלי לויתין | דירה להזכיר
הסרטון "דירה להזכיר" מגולל את סיפורו של בניין משפחתי מיוחד, שנבנה על ידי סבא וסבתא שהגשימו את חלומם לחיות לצד משפחתם. דרך עיניה של נכדתם, היוצרת טלי לויתין, שגדלה בבניין, הסרטון חושף את הדינמיקה המשפחתית הייחודית שנוצרה במבנה, את ערכי המשפחה שעברו מדור לדור ואת המורשת שהותירו אחריהם הסבים. בנוסף, הסרטון מעורר שאלות לגבי עתידו של הבניין ושל צורת החיים המשפחתית הזו, ומזמין את הצופים לחשוב על משמעותם של בית ומשפחה.
שני בכור | קנטינה
קנטינה הוא מיזם חברתי של חנות אומנות יד שנייה לסטודנטים. תוך שימוש בשיטת סחר החליפין, החנות יוצרת שינוי ומנצלת את יתרונות הקהילה כדי להציע דרך חדשה וחווייתית לצאת ממעגל הקנייה האין-סופי. המיזם מאפשר לסטודנטים להשתייך ולקחת חלק פעיל במוסד בו הם לומדים, למצוא פתרונות יצירתיים לצרכיהם ולתרום לסביבה תומכת ומשתפת.
רון אדרי | סאונד חזותי
"סאונד חזותי" מציג פרשנות אינטראקטיבית של שכונת פלורנטין דרך עדשת מוזיקת הטכנו. צילומים מונוכרומטיים מהשכונה מתורגמים לאלמנטים מוזיקליים, כשכל תמונה מייצגת רכיב סאונד ספציפי. הפרויקט משקף את ההקשר בין אווירת השכונה לבין סגנון המוזיקה המאפיין אותה.
המשתמש יוצר קומפוזיציה ויזואלית־קולית דינמית על ידי הנחת תמונות על משטח, המפיח חיים בדימויים ובצלילים.
אופק דריקס | אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף
"אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף", אסופה של סיפורים מאוירים למבוגרים שנכתבו ע״י דניאיל חארמס (1942-1905). הטקסט סוריאליסטי, מלא הומור וביקורת על המציאות האכזרית שבה חי כמתנגד לשלטונו של סטלין.
בפרויקט הגמר שלו, בחר היוצר אופק דריקס לעבוד בחפיפת צבעים ובהדפס ריזוגרף בכדי להקנות לאיורים את המראה החתרני והמחוספס שנובע מתוך הטקסט. "התייחסתי לאבסורד שנובע מיצירתו באמצעות צבעים דומיננטיים ודימויים משעשעים", הוא מספר.
ווידיאן קזאמל | הדרוזית
"הדרוזית" היא חנות פופאפ ניידת עם מגוון אובייקטים ויזואליים המאירים את פני תופעת המיקרו-אגרסיה שהדרוזים חווים בחברה הישראלית. הפרויקט חושף את הצדדים העדינים יותר של האפליה, שלעתים קרובות מתעלמים מהם, באמצעות נרטיבים ויזואליים ועדויות אישיות. הפרויקט שואף לעורר מחשבה, להעלות את המודעות ולחשוף את ההיבטים הפחות גלויים ואת הדעות קדומות של החברה.
נעמה נמר | מאוהבת באף אחד
הספר "מאוהבת באף אחד" מתאר את הקשר ההדוק בין התפתחות הזהות האישית לבין הניסיון לבנות זוגיות, תוך שהוא מתמקד בחלק קטן מתהליך מתמשך זה. הספר מחולק לשלושה פרקים: תרבות, זהות ורגש, הבוחנים את הקשר בין האישי לזוגי. העימוד הייחודי של הספר משקף את הקולות והמציאות המלווים את התהליך, והדימויים שבו ממחישים את הניסיונות, הכישלונות וההתמדה בדרך להצלחה בזוגיות.
עומר צור | Art Dive
Art Dive הוא פרויקט אינטראקטיבי ניסיוני שמטרתו להעצים את האופן שבו מבקרים במוזיאון חווים יצירות אמנות. הפלטפורמה מאפשרת לאמנים ואוצרים להציג רבדים נוספים של תוכן דרך אלמנטים דיגיטליים המוצבים לצד יצירות האמנות, ומזמינות את הצופה לחשוף שכבות נוספות של מידע ולהעמיק את החווייה המוזיאלית.
נועה לוי | נ(ו)עה, 27
״נ(ו)עה, 27״ הוא מגזין שמטרתו לצייר דיוקן של החברה היהודית ישראלית, דרך סיפור חייהן של 7 בנות החולקות אותו השם (נועה) ואותו השנתון. כל אחת מגיעה מרקע אחר וממקום אחר בארץ ודרכן בחנתי את נקודות הדימיון והשוני בינינו כחברה יהודית ישראלית המוגדרת כקיבוץ גלויות. המגזין מורכב מסדרת צילומים בביתן של המשתתפות, ראיונות וציטוטים נבחרים, לצד טקסטים ששופכים אור על סוגיות בחברה היהודית ישראלית כפי שאנו מכירים אותה היום.
המחלקה לתקשורת חזותית
תערוכת הבוגרים של שנקר 2024
ידע עם 8, רמת גן
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
