תגית: טכנולוגיה ואמנות

סיפור על תאורה וחושך: היצירה של מאי זרחי לוקחת את העיניים של הקהל למסע

מאי זרחי, צילום: רוי סיגל

סיפור על תאורה וחושך: היצירה של מאי זרחי לוקחת את העיניים של הקהל למסע

היוצרת מאי זרחי תרצה בכנס בפסטיבל “מנורת לילה” התל אביבי על השימוש המיוחד באור במופע החדש שלה. דר מוספיר תפסה אותה לשיחה.

“העבודה נמצאת בצומת דרכים בין אמנות חזותית לכוריאוגרפיה”, פותחת הכוריאוגרפית מאי זרחי את ההסבר על יצירתה החדשה, untitled. זרחי, יוצרת מוערכת שאחראית גם ליוזמות שונות בשדה המחול המקומי (כמו הסדרה Cinemay, שמארחת לשיחת סקייפ יוצרי מחול מרחבי העולם), תרצה בחמישי ה-16 בינואר במסגרת פאנל בכנס הבינתחומי “זרקור – יוצרים באור” בפסטיבל “מנורת לילה”. הכנס ישפוך אור, תרתי משמע, על השימוש בתאורה במגוון יישומים ודיסציפלינות: באמנות, בעיצוב, בבמה ובמרחב הציבורי, והפאנל בהשתתפותה יעסוק בקשר שבין תאורה ועבודות במה והאופנים בהם הם מפרים זה את זה הדדית. 

זרחי תדבר על האור כמוקד ביצירתה האחרונה. המופע החדש untitled מתקיים בחושך כאשר הקהל יושב במרכז החלל, סביבו ממוקמים מקורות סאונד אשר אינם נראים בחשיכה. ביניהם מהלכת זרחי באופן ששובר את המוסכמות הרגילות של קהל ומופע, של תאורה ומואר. “ביצירה הסאונד בנוי כמיצב, יש גוף – הגוף שלי, ויש מקור תאורה אחד ויחיד, שאני שולטת בו”, היא מספרת. 

מקור האור הוא פלורסנט משרדי שזרחי אוחזת בו ופורעת אותו מההקשר המקובל, הופכת אותו לאובייקט שנמצא בעצמו בתנועה, ולא רק כזה המאפשר לחזות בתנועה של אובייקטים אחרים; שתפקידו הנוסף הוא לכוון את חוויית הצפיה של הקהל, לכלוא את המבט בנקודה ממוקדת, ולהציג לו דימויים חסרים, סלקטיביים, של גוף ותנועה.

מאי זרחי, צילום: רוי סיגל
מאי זרחי, צילום: רוי סיגל

הבחירה לעסוק ב”יחס בין אור לעור”, כפי שהיא מגדירה את זה, היתה מתבקשת במהלך הקריירה שלה. “תאורה היא אהבה גדולה עוד מתחילת דרכי כיוצרת בוגרת, מתוך ההבנה הברורה שהאופן שבו מואר גוף או דבר שקורה משנה אותו כליל”. מספרת זרחי. “כאן זה צומצם והכי מינימלי: מקור אור אחד, גוף אחד. שם שוהים, בודקים כל מיני אפשרויות”. האפשרויות שנחקרות עוסקות בשינוי של יחסי הגומלין המוכרים בין התאורה למואר, ובין התאורה לבין הגוף הרוקד. “בדרך כלל יש את האור, ויש את האובייקט המואר”, מתארת זרחי. “כאן, כשאני “האובייקט” ואני מחזיקה את האור, נוצר מין בלבול: אני הופכת להיות גוף התאורה, אני הרפלקטור של האור, האור בעצמו הופך לאובייקט. נפתחת מערכת יחסים של מה זה לראות, מה זה להסתכל, מהי חוויה אסתטית. כשיש מקור אור אחד שרק לי יש שליטה עליו, אני מעצבת ומנחה את המבט ואת מה שרואים. בכלל, מחול ואמנות חזותית למעשה “לא מתקיימים” בלי אור, כשלא רואים אותם. 

מעבר לזה, לעבוד עם תאורה “רגילה” לאורך התהליך היצירתי זה כמעט בלתי אפשרי במציאות הכלכלית. צריך לשכור את החלל התיאטרלי לפני… זה לא אפשרי להרבה אמנים. במובן הזה אני מרגישה ש”עבדתי על המערכת”, והתאפשרה לי רמה גבוהה של פרטים ודיוק בזכות העובדה שעבדתי עם גוף התאורה לכל אורך התהליך”.

פסטיבל ״מנורת לילה״. צילום: עומר ביטס
פסטיבל ״מנורת לילה״. צילום: עומר ביטס

השימוש בתאורה ב-untitled מאפשר לך לייצר נקודות מבט שונות מהאוטומטיות. את בעצם מייצרת לצופה מסלול אחר מהמסלול ה”רגיל” שהעין נוטה לעשות והמוח מפרש. מסע אחר של המבט.

“בתרבות שלנו יש פרה־קונספציות של איך אנחנו מסתכלים על דברים. ברגע שיש עירום, גם אם לא שמים לב, המבט הולך למקומות מסוימים: לאיברי מין ולפנים. הדרמטורגיה של untitled בנויה כך שרק בשלב מאוחר מבינים שרואים גוף עירום. עד אז זה נראה כמעט כמו הקרנה או דימוי דו-ממדי.

כשמתחילים להבין שהצורה היא גוף עירום, התאורה לא מאפשרת להסתכל למקומות שנוטים להסתכל עליהם. הפרצוף, למשל, נגלה רק ב-3 הדקות האחרונות. גם אם רואים אותו לפני כן, קשה לזהות אותי. כשאני יוצאת מהמופע, לאנשים שלא מכירים אותי אין להם מושג שאני זו שהופיעה, שהם צפו בי עכשיו בסולו של 55 דקות. זה קטע! בחשיפה בינלאומית יצאתי ואף אחד מהפרזנטורים לא זיהה אותי עד שאמרתי שזו אני. זה מצחיק, זה מעניין”.

אלונה רודה, In Dreams. פסטיבל ״מנורת לילה״
אלונה רודה, In Dreams. פסטיבל ״מנורת לילה״

לתהיות כמו האם אנחנו רואים אדם אמיתי, מצטרפת היצירה שאלות נוספות שצפות באוויר החשוך. האם אנחנו שומעים אדם אמתי, ומה הוא האדם בכלל. “חלק מהחיפוש היה להביע את זה שהאדם הוא מלאן דברים, אי אפשר לכמת אותו”. זרחי מדגימה: “אנחנו חושבים שאנחנו יודעים על מישהו מה הוא, ואחרי כן הוא יעשה משהו שיפתיע, שלא יסתדר עם זה. יש מורכבות אינסופית והיצירה מתקיימת בתוכה. למשל, באופן בו החלל מאורגן: כשאני מתחילה במקום אחד, את חווה “ככה זה הולך להיות, היא תהיה שם ואני אהיה כאן”, נחה רוחך. זמן לא קצר אחרי, זה נשבר כשאני מופיעה במפתיע במקום אחר”.

“אותו העיקרון חוזר גם בסאונד”, היא מחווה על מיצב־הסאונד ביצירה, שנבנה עם המוזיקאי אלעד ברדס. “הצלילים שם הם הקלטות שלי באלמנטים הכי ראשוניים ובסיסיים: נשימה, גוף, תנועה. ניסינו יחד לשמור על איכות אמתית ועל צליל שלא עבר מניפולציות. אור, בדומה לריח ולסאונד, פוגש אותנו במקום בלתי-אמצעי של זיכרון, תחושות ואסוציאציות. דרך הסאונד רצינו לגעת במקום שבו את לא יודעת: זה ממקור אמיתי וחי, או שזה לא אמיתי? זה נדבך במציאות העכשווית, שאת לא יודעת מה אמיתי כבר”.

העיסוק בפוסט־אמת נמצא עכשיו ממש בכל מקום, אבל הוא גם באמת נחווה בכל מקום, כך שאי־אפשר להימנע מלהפגין כלפיו עוד ועוד פרשנויות.

“והעניין היה לעסוק בזה אבל low-tech. אין מערכת סאונד שעושה “פיו פיו פיו”; האור פשוט ומוכר לכולם; וכמובן, הגוף העירום. אנשים מניחים שהשאלה של “מה אמת ומה לא” נובעת מהקיום של אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, אבל אני חושבת שלא – אני חושבת שזו שאלה שהיא ממש בבסיס הקיום. נניח, כשאת נוגעת במישהו. יום אחרי, את יכולה למצוא עצמך תוהה: זה קרה, זה לא קרה? השאלות של מה באמת התרחש, של תחושה או רגש שנשארו לך בגוף, מה המקום של זיכרון ביחס לדבר שקרה – הן בעיני הלב של חוויה, ושל המחשבה על מהי חוויה בכלל”.

השאלות של מה באמת התרחש, של תחושה או רגש שנשארו לך בגוף, מה המקום של זיכרון ביחס לדבר שקרה – הן בעיני הלב של חוויה, ושל המחשבה על מהי חוויה בכלל

מהיכרותי עם יצירות קודמות של זרחי, שכללו אותה לצד אחרות או בכלל השאירו אותה מאחורי הקלעים, לא היה מנוס מלשאול אותה איך ומתי החליטה להופיע בעצמה ולבד. “זה נולד מרגע מעט משברי”, היא מודה. “קיבלתי כל מיני סירובים לתקציבים, ומצאתי את עצמי בלי כסף, בלי מקום לעבוד. אז אמרתי: טוב, יש לי את עצמי. ועדיין, היה לי בראש שהביצוע יעבור למישהי אחרת. נשארתי בתוך היצירה הרבה בזכות ניצן כהן (המנהל של תיאטרון תמונע, ד”מ), שהתעקש שזה צריך להישאר “אצלי”. גם העירום הגיע מאוחר: כל הזמן דיברתי על להפשיט דברים, על לקלף אותם – ולקח לי זמן לעשות אחד-ועוד-אחד. אני באמת ביישנית ולא דמיינתי שאצור סולו לעצמי, ועוד בעירום! חששתי, אבל הרגשתי שזה הכי נכון לעבודה. גם סקרן אותי עירום שהוא לא “in your face”, לא וולגרי, שנותן לגוף את הפיוט שלו. במיוחד כאישה, האפשרות להתבונן בגוף כדבר אסתטי בלי העין השיפוטית… בשימוש באור במופע יש רגעים שבעיני הם פשוט יפים, מרהיבים”. 

לעומת ההחלטה על השימוש באור, שהגיעה בקלות ונסכה במאי בטחון, לשימוש בעור – לקח לה זמן להסתגל. “כן תהיתי אם אני מסוגלת כפרפורמרית להחזיק את העירום בלי להיות עסוקה בחוסר-הנוחות. הרגעתי את עצמי שאין לי מה להוכיח. אם לא אהיה מסוגלת – קניתי חזיה ותחתונים בצבע גוף. ואז, בשלב מסוים, המחשבה התהפכה לי: הסתכלתי ברחוב על אנשים וחשבתי לעצמי, איזה אבסורד כל הבגדים האלו! מה כולנו מסתירים? הרי לכולם יש גוף. זה לא הבגדים ואז העירום, העירום הוא הדבר הראשון. עם זאת, איברי המין מגיעים בשלב מאוחר כי חשוב היה לי שהמוקד לא יהיה מגדרי, על אישה, על נשיות – אלא על גוף, והפוטנציאל שלו להיות כל מיני דברים”.

העירום בעיני הופך את המכלול למאד שלם. לכאורה המופע כן היה יכול להתבצע אחרת, למשל עם בגדים תחתונים – רק שאז כל המטען שהוא נושא היה משתנה בהתאם. עדיין היו הרבה משמעויות ליצירה, אבל הן היו שייכות דווקא למקום של החסר, הלא-שלם.

זרחי מסכימה. “ובגדים תחתונים גם מלווים בפרשנויות: היא התפשטה, יש לפני-ואחרי, מחשבות לאן זה הולך. עירום, אם מחזיקים אותו נכון מבחינת נוכחות, לא עושה את זה”.

אז מה יהיה בהרצאה ואיך כל העושר החווייתי והתהליכי יסופר לקהל? “בנוסף לדברים שחלקם עלו כאן, אעשה הדגמות כדי להעביר את התחושה של האופן בו עבדתי, להרגיש את האפקט. יכול להיות שנראה צילומים מתוך המופע – לגבי זה אני לא בטוחה, הילה מאיר האוצרת של הכנס דוחפת לכיוון ואני עוד מתלבטת”.

כי החוויה היא חלק משמעותי מהאסתטיקה של המופע.

“בדיוק. בלעדיה זה מרגיש מוצא מהקשרו”.

אילו תגובות את מקבלת מאנשים? זו עבודה שיש משמעות לאיך הקהל רואה אותה, קונספטואלית היא באמת מבוססת על הראיה שלו ומה קורה איתה, על חוויה אחרת של לראות.

“התגובות למופע חזקות. במערך שבנינו בין החלל, הסאונד והאור, יש השפעה פיזית שקשה להיאבק בה. אני שואלת בעבודות שלי בעיקר בשנים האחרונות איך יוצרים משהו לא מרוחק, חוויה שהיא לא רק ויזואלית – אלא ממש אימרסיבית, שמכניסה אותך כקהל לסוג של פעילות. כן יש את ההדהוד של מחשבות, יש ניתוח, אבל באותו זמן משהו פיזית קורה לך כצופה. אנשים יוצאים מהמופע די מטולטלים. במובן הזה, אני מרגישה שיש הצלחה”.

המופע untitled יערך ב-30 בינואר וב-6 בפברואר ב-CCA, המרכז לאמנות עכשווית ת”א.

מאת: מאי זרחי
מוזיקה ויוצר שותף: אלעד ברדס
חלל ואובייקט תאורה: בעז בז’ה גלעד
הפקה: הזירה הבינתחומית

בתמיכת המרכז לאמנות עכשווית, מועצת הפיס לתרבות ואמנות. היצירה הועלתה בבכורה במסגרת פסטיבל צוללן.

פסטיבל ״מנורת לילה״

16-18 בינואר 2020
כנס “זרקור – יוצרים באור” יערך בתאריך 16 בינואר.

איוונט הכנס

איוונט הפסטיבל

יש פה ממתקים רציניים

untold

מאחורי הקלעים של ׳גולם גולם׳ – סרטון אנימציה משוגע במיוחד

עודד הזחל לא רוצה להפוך לפרפר. בשירה וחרוזים, הוא יוצא למסע בו נחשפים תהומות האימה שמסתתרים בשינוי. ׳גולם גולם׳ הוא פרויקט הגמר של אורי גולדברג ועילי מרגוליס במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ב־2018, ומדובר באחד הסרטונים המשוגעים, מטורללים ומושקעים שראינו כאן.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנותTagged with: , , , ,

ליאת סגל יוצרת עם הטכנולוגיה

הילוך מקרי - ליאת סגל

ליאת סגל יוצרת עם הטכנולוגיה

דיוק, סדר, מתמטיקה, אלגוריתמיקה, מונחים שלא נתקלים בהם לרוב בעולם האמנות. כל אלו נכנסים לתוך העולם שיוצרת האמנית ליאת סגל. התכנסנו כדי לדבר על התערוכה האחרונה, השראות, תהליכי עבודה ומה היא זוממת הלאה. ראיון קצת אחר. קחו את הזמן להתמסר.

אנחנו נפגשים במשכן האמנים בהרצליה, ימים ספורים לפני תום התערוכה האחרונה שלה – ״הילוך מקרי״. העבודות של ליאת סגל מוסברות עד הבורג האחרון, ואת כל הטכנולוגיה והחישובים היא עושה בעצמה. היא נעזרת באסיסטנטים ואסיסטנטיות כדי להקים יחד את המיצבים, שבסופם הם עוברים למחסנים של חברים כדי לשמור עליהם. לרוב מדובר בעבודות חד־פעמיות שלא ניתן לשחזר באופן מדויק. העבודה מתאימה את עצמה לחלל בו היא נמצאת, וכך גם נעשים החישובים המתמטיים וההצבות בהתאם.

העבודה מחולקת לשלושה חלקים — גורם, אפקט וגל. הגורם הוא גליל מתכתי גדול, במה מוגבהת כמזבח ובראשה מתוחה יריעת לָטֵקְס שחורה. על היריעה נח מטבע. מנגנון פנימי שואב ומשחרר את יריעת הלטקס מדי כמה שניות, ובכך מניע אותה להטיל את המטבע ללא הרף, עץ או פלי שוב ושוב, לנצח. זו מכונה פְלִיפִּיסטית. היא מחזיקה שתי תוצאות אפשריות בלבד.

הילוך מקרי - ליאת סגל
הגורם. הילוך מקרי - ליאת סגל

האפקט נגרם כתוצאה מהבחירה של המטבע, ונמצא בקצה השני של החלל. קונוס שמרכיבות 1,165 רצועות פוליאוריטן שחורות שפורצות ממנו, נמתחות ומתנקזות לעבר נקודה במרכז החלל: טבעת מתכת מבהיקה, נזם צף במרכז החלל, נקודת מגוז הוֹפְכִית המתווה מעין רישום תלת–ממדי עדין ומדויק.

תוצאות הטלות המטבע מתורגמות לערכים המוזנים למנוע המושך את החגורות בכיוונים שונים. הטבעת נעה במידה מינורית בלבד תחת השפעת החגורות והמשקולת. הקונוס נע לאט מצד לצד, רצועותיו נמתחות ונרפות חליפות

הילוך מקרי - ליאת סגל
האפקט. הילוך מקרי - ליאת סגל

הגל, הרכיב השלישי במכונה, הוא במה מתכתית עגולה. הוא מורכב מתנועת הקונוס בחלל שנקלטת בעדשת מצלמה נוספת, ומיקומה של הטבעת מפעיל את התנועה השלישית. פני השטח של הבמה שחורים ומבהיקים. מאות כוסות מים שקופות, בגדלים שונים ובצורות שונות, מוצבות עליה. הן הפוכות, נושקות למשטח הבמה, כל אחת מלאה במים כדי מחציתה. בכל יחידה כזו כמה מגנטים קטנטנים שרוטטים בפנים. מסוג הדברים שצריך לראות במציאות ולא להסתפק בתמונה. אבל, התערוכה כבר נגמרה. 

הילוך מקרי - ליאת סגל
הגל. הילוך מקרי - ליאת סגל

שורת ביוגרפיה כדי להבין במי מדובר: עד 2009 ליאת סגל עבדה כחוקרת במעבדת החדשנות של מיקרוסופט, אחרי שסיימה תואר שני במדעי המחשב וביולוגיה. באותו הזמן, חבר שלימד בבצלאל הציע לה להעביר איתו קורס בגישות בבינה מלאכותית לעיצוב ואמנות, ומשם – היסטוריה. בראיון לא נתמקד במה היה, נכתב על זה מספיק בעברית, אלא בהווה ובעתיד. מומלץ בחום לצפות בהרצאות הנפלאות שלה ביוטיוב.

כאמור, הראיון התקיים ימים ספורים לפני סגירת התערוכה ״הילוך מקרי״ שהתקיימה במשכן לאמנים בהרצליה. בימים אלו מוצגת תערוכה חדשה של ליאת סגל – ״פלט״ – בגלריה שרלוט בתל־אביב.

ליאת סגל. צילום: Viviane Wild
ליאת סגל. צילום: Viviane Wild

בעצם לעומת עבודות אחרות, כל המנגנון פה מוסתר.

״בתערוכה הזאת כל המנגנונים מוסתרים, וזה קצת חלק מהסיפור קצת. או לא קצת, זה קשור מאד לסיפור. במיוחד כש… אני אראה לך את העבודה של הכוסות שהוצגה כבר בעבר עם מנגנון חשוף, ופה הבחירה היתה לגמרי להסתיר ולייצר איזשהו מין קסם אבל לא במובן של הפתעה, אלא במובן של חוסר ההבנה של המנגנון. זה מה שמוביל אותי גם להקרנה בקיר, בכל פעם שיש הטלה של מטבע יש עדכון של ההקרנה, של התוצאות. עץ או פלי. פלי זה אחד, עץ זה אפס, וכל פעם הוא מתעדכן ככה. אבל הקיר, התוצאות שלו מופנות לכיוון הזה של החלל, הן לא מופנות אל המכונה, כי בשום שלב אתה לא רואה גם את הדבר עצמו, את אלמנט הטבע כביכול הזה, וגם את איך שאנחנו תופסים אותו או איזה ניתוח אנחנו עושים, המודל שיש לנו עליו״.

הילוך מקרי - ליאת סגל

ספרי על תחילת דרכה של התערוכה הנוכחית.

״רן (קסמי-אילן, אוצר התערוכה – ט.ס.ו) פנה אלי סביב אוגוסט 2018. ידענו שזה הולך להיות בינואר. לפני זה עוד היתה לי תערוכה קבוצתית עם עבודה חדשה שעוד עבדתי עליה עדיין, ככה שקונספטואלית זה התחיל באוגוסט אבל בפועל התחלתי פיזית את העבודה רק באוקטובר, ואז הכל היה בטורבו, ממש. אז גם מבחינה של להבין את המהלך, ואז פתאום, וזה באמת קרה מאד מהר אבל גם זה הרגיש לי מאד נכון. הכל התחבר כזה, שכמה דברים מהעבר או רעיונות שעוד לא מומשו אף פעם, התחברו לדברים חדשים שצמחו מתוך המחשבה הזאת. 

אבל הכל התחיל מהמכונה שמטילה מטבעות, שזה משהו שהיה לי בראש כבר שנתיים-שלוש או משהו כזה. באמת שבסופו של דבר זה התממש וזה לא תמיד ככה, ממש כמו שדמיינתי את זה לפני שנתיים שלוש. בדיוק ככה ראיתי את זה.

באתי עם כמה רעיונות שהיו לי מראש, שהתחילו מהטלת מטבע, כשבמקור המחשבה היתה על סרנדיפיות, על תגלית ממוזלת. אבל גם, זה התחיל מאותו מקום. אבל מהר מאד ידעתי שאני רוצה להתעסק באותם כוחות שמזיזים אותנו, משפיעים עלינו. ואז השאלה מה יהיה, היתה מה יהיה הביטוי בשאר התערוכה. 

וגם, מהר מאד דמיינתי בקווים גסים בהתחלה את כל המהלך, והעבודה עם רן קסמי אילן הייתה של איך להפוך את זה לסיפור. זאת אומרת כל הנקודות האלה והחוטים שלאט לאט התחילו להירקם, ובאמת לתת לזה עומק, לעשות את הבחירות. אגב, הוא ספציפית, וזה משהו שלא קורה הרבה בעבודה עם אוצר, הוא גם, בנוסף לזה שהוא איש תוכן וקודם כל אוצר, הוא גם טכנית מאד חזק, והיו לו הרבה רעיונות טובים מבחינת הבניה וההפקה״. 

צילום מתוך הסטודיו של ליאת סגל

מדהים. אז את בעצם מקבלת שרטוט של המקום, לצורך העניין מדידות ואז מתחיל המשחק של לבנות מודלים קטנים.

״אז ממש זה מתחיל ממה שאתה רואה פה (מצביעה על השרטוט). אתה רואה נגיד, שקיר החוצץ לא נמצא ממש מול הכניסה כמו שהיה בראשון אלא קצת הוא זז ימינה. זה נגיד דברים שבהקמה היו, והחבלים לא מתוחים במין וי, אלא אם אתה זוכר, מתוחים קודם כל על הקירות ואז נכנסים. זה היה מתוך הבנה של הכוחות שם יותר. כי הבנתי שאם אני מותחת את זה ככה, אז אני צריכה מבחינת הווקטורים של התנועה למשוך את כל האובייקט הזה נגד הכוח הרבה יותר (מהנהן ומנסה להיזכר בשיעורי פיזיקה בתיכון)״.

איזה חוק ניוטון זה? (מנסה את מזלי)

״כן, יש שם איזה משהו, זה נכון. מה שרציתי זה שהתנועה תהיה יותר לצדדים, לא רציתי למשוך אותו קדימה, זה גם לא היה חלק מהסיפור, אז שיניתי את הזוויות של החבלים. היו כמה דברים שעברו אבולוציה עם הזמן, אבל זה די נראה ככה מההתחלה, מהשלבים המוקדמים. וגם, דמיינתי בהתחלה יותר את הרצועות כמין קונוס נורא גיאומטרי, ואז הבנתי שאני רוצה שיהיה לו משהו חי יותר, אז הוא קיבל את הבטן הזאת. גם מבחינת כוחות, זאת אומרת, זה גם עזר לכוחות״.

מה נותן לך השראה בחודש האחרון, ומה מתוכנן בתערוכה הבאה?

“אוקי, זה מצחיק. אני ספציפית עכשיו מתחילה לעבוד על תערוכה הבאה שלי כבר, שהיא הולכת להיות פעם ראשונה תערוכה רק של ציורים של מכונות (״פלט״, מוצגת בימים אלו – ט.ס.ו). אני לא מציירת, אני בונה מכונות שמציירות, אבל זה הולך להיות איזה שהוא אוסף של כמה מכונות, חלקן שכבר הצגתי, ומכונה אחת חדשה. אבל התערוכה הזאת, הציורים יוצגו לא כ.. זאת אומרת בד”כ הציורים מוצגים כסוג של תוצר לוואי או חלק ממהלך שלם שהמכונה במרכז שלו. 

פה, חוץ מהמכונה החדשה, הציורים יוצגו בלי המכונות, כמו שהם. יעמדו בפני עצמם. מהדברים שאני מתעסקת איתם עכשיו, זה באמת מה מקורות המידע הבאים, או מה הולך להיות הקו המחבר נגיד בעבודות שם. אבל אני עוד לא יודעת, זה שלב נורא מוקדם, אתה יודע, זה עוד לא שם, אבל מקבלת השראה דווקא מדברים משפחתיים. 

כרגע אני מתחילה מזה, אני לא יודעת אם זה ילך לשם בסוף, אבל למשל לקחתי מאח שלי לקחתי מהעסק שלו דאטה, יש לו חברה לקנאביס רפואי. לקחתי מידע אמיתי של מכירות, של ניסויים קליניים שהם עושים, ואותו אני הולכת לתרגם, לפחות, שוב, זה בהתחלה, אני לא יודעת מה יהיה עם זה. 

ההורים שלי בדיוק עברו בית אחרי ארבעים שנה שהם גרו בבית שבו אני נולדתי, אז עזבו את הבית הזה ועברו לבית חדש. לקחתי תוכניות של הבית הישן. שום מושג לאן זה הולך, אבל זה דברים שאיכשהו כרגע נמצאים לפחות בתודעה שלי. אבל באופן כללי, אני חושבת שכל הזמן אנחנו אוספים מקורות השראה, אז נורא נורא קשה להצביע על משהו מאד מסוים. יש לי איזה מסמך כזה שכל פעם שעולה לי משהו, או שיש איזה משהו שמרגיש לי שיום אחד אני אתייחס אליו, אני מכניסה אותו לשם. אתה אף פעם לא יודע מתי משהו יתחבר למשהו. 

כמו שעכשיו המכונה של ההטלת מטבע באה מלפני שלוש שנים, ואגב גם הכוסות זה מלפני שנה כבר מימשתי את הטכניקה הזאת, אבל היא היתה לי בראש, למעשה הגשתי אותה כהצעה לאיזה תערוכה קבוצתית שהיתה אמורה להיות לפני שנתיים־שלוש, ובסופו של דבר התערוכה הקבוצתית לא קרתה, וזה התממש אחר-כך. לפעמים זה בא מתוך החומר, מתוך הטכניקה, לפעמים זה בא מתוך המידע, שזה גם חלק מהטכניקה. לפעמים, הרבה פעמים זה בא מתוך הדברים שנמצאים בעולם שלי. אבל נורא נורא קשה להגיד, לשים את האצבע בדיוק על מה מוביל למה״.

מתוך הסטודיו של ליאת סגל
הפרוייקט Plate Recorder נעשה ב2017 בשיתוף פעולה עם הקרמיקאי רועי מעין והוצג בביאנלה לקרמיקה בקלוז', בביאנלה לקרמיקה בלטויה ובשבוע העיצוב בירושלים

אנחנו חיים בתקופה שהיא מאד טכנולוגית, וההשפעות שיש לתקופה מהסוג הזה על אינדיבידואל ועל חברה. אז זה יכול להיות על אינטימיות, זה יכול להיות על תקשורת, הרבה מאד על תקשורת. על תפיסת האני, על זהות.

כשהייתי בהרצאה שלך, תהיתי אם יש איזשהו קו מחבר בין העבודות של השנים האחרונות, חוץ מהשימוש בטכנולוגיה. כלומר מבחינת האמירה שלך, שזה יכול להיות המון דברים.

״אני חושבת שבדיעבד אני יכולה להגיד את הדברים האלה, היום יותר מפעם. יש דברים שלגמרי מחברים את כל העבודות ויש דברים שבתקופות מסוימות מחברים חלק מהעבודות, ואם אני  צריכה להצביע על כמה בולטים כאלה, אז הכי בולט זה ההתעסקות עם שליטה ועם אובססיביות של שליטה, וזה נכון להרבה מאד עבודות.

הצד השני של זה, שהוא מאד קשור האמת לשליטה, שזה ההיפך המוחלט משליטה, זה הרנדומליות שגם נכנס. בתקופות אחורה התעסקתי הרבה מאד עם מהי יצירה, זאת אומרת מיהו היוצר, מהי היצירה, ואז לכאן גם, שני האלמנטים האחרים של שליטה לעומת האקראיות גם נכנסו, אבל הפוקוס היה יותר על המקום הזה. 

אני חושבת אבל שבאופן כללי אני עסוקה, גם, בלי להתייחס לטכנולוגיה כטכנולוגיה אבל על איך שאנחנו חיים בתקופה שהיא מאד טכנולוגית, וההשפעות שיש לתקופה מהסוג הזה על אינדיבידואל ועל חברה. אז זה יכול להיות על אינטימיות, זה יכול להיות על תקשורת, הרבה מאד על תקשורת. על תפיסת האני, על זהות. אבל אתה יודע, זה דברים שמעסיקים גם הרבה מאד אומנים אחרים, לא בקונטקסט הזה. מה שאני מנסה להגיד זה שההתעסקות היא יותר קשורה לאנושי מאשר לטכנולוגי מבחינתי. הכלי שלי הוא טכנולוגי.

פתאום חשבתי על עוד דברים. דיברת על העכשיו, אז שני דברים שלגמרי נותנים לי השראה אבל גם, אי אפשר להגיד מה הגורם ומה התוצאה לדבר הזה, זה שני דברים שאני בתקופה האחרונה עושה, אחד מהם זה עבודה על אובניים, קרמיקה שהתחלתי לעשות״.

בהמשך לצלחות?

״לא. אני לא רוצה להגיד בלי קשר כי כמובן יש קשר, לכל יש קשר, אבל פשוט התחלתי ללכת לחוג קרמיקה״.

מדהים.

״ממש מדהים, וזה מעמת אותך פתאום עם דברים שהם לא בסט היכולות הרגיל שלך והרבה זמן לא היה לי את זה. זה נחמד. והדבר השני שהוא גם מאד מתחבר לי לזה, זה התעסקות עם זן ועם מדיטציה, וגם שני הדברים האלה שהם מאד מחוברים לי, אז אין ספק שאני מתעסקת איתם בהרבה מובנים גם בעבודות. ועם התעסקות גם, עוד דבר שחוזר בעבודות זה התעסקות עם זמן, נוכחות, העלמות ושחיקה, אז זה גם עוד אלמנט של השראה״. 

מיצב הקול People You May Know, הוצג במוזיאון ישראל, 2015, כחלק מהתערוכה 'קיצור תולדות האנושות'
מיצב הקול People You May Know, הוצג במוזיאון ישראל, 2015, כחלק מהתערוכה 'קיצור תולדות האנושות'
התערוכה People You May Know הוצגה בבית הנסן בירושלים, 2014
התערוכה This Is Not A Typewriter הוצגה בגלריה Kanya בברלין, 2016
Attending Machine, Museum für Angewandte Kunst, Frankfurt, 2015
התערוכה This Is Not A Typewriter הוצגה בגלריה Kanya בברלין, 2016

אני תוהה, כשאת יוצרת בעצם עבודה, כמה אחוזים זה גחמות וכמה אחוזים זה החלטות מודעות. או שזה תמיד מתחיל בגחמה ועובר אחרי זה.. או שאת מבינה בדיעבד?

״יש המון הלוך חזורים בדברים האלה. בעבודות מהסוג שלי, מצד אחד אתה חייב לתכנן אותם. זה מהרמה של להזמין את הרכיבים, אתה יודע, מסין או מארה”ב. אז אתה צריך לדעת למה לצפות. מצד שני, אני מתעקשת לבנות את העבודות בעצמי ולא להעסיק מהנדסים אחרים לצורך העניין, בדיוק מהסיבה שלפעמים תוך כדי העבודה העבודה משתנה. כמו שוב במדיומים אחרים. אז הרבה פעמים, וזה נורא תלוי בעבודה הספציפית, הרבה פעמים עבודה ממש תשתנה. אני חושבת שהעבודה הכי קיצונית שזה היה לי בה, היתה מכונה שמפרידה אבנים לפי הצבעים שלהם״.

זוכר מההרצאה.

״זאת היתה עבודה מאד מאד מכנית במהות שלה, היו שם הרבה אלמנטים מכנים, יותר מאשר עבודה עם אלקטרוניקה או תוכנה כמו שבד”כ, ודמיינתי אותה במקור, זאת אומרת הסקיצות הראשונות שלה היו שונות לחלוטין מאיך שבסופו של דבר בניתי אותה, ובסופו של דבר היא נבנתה עם המון אלמנטים מאד פיסוליים. עדיין מאד טכניים בפיסוליות שלהם, אבל יש שם ממש זה נבנה כמעט כמו עבודה עם חומר באיזה שהוא מובן. 

בניתי איזה מין שלד שאליו הוספתי עוד רכיב ועוד רכיב, וזה נבנה מרחבית מתוך האילוצים של התנועה ושל מה שזה אמור לעשות, אבל מתוך הרבה מאד שיקולים אסתטיים, שזה משהו שאתה יודע, כאילו אי אפשר לכתוב בריף עליו. אבל עוד דבר זה שבד”כ הקבועי זמן של העבודה שלי הם מאד ארוכים גם. זאת אומרת זה לא שאני ניגשת לעבודה ולמחרת אני רואה אותה. הרבה פעמים אני רואה את העבודות רק כשהן מוצבות באמת בגלריה כמו פה, ויש לי המון ניסיונות להבין או לדמיין איך שזה יראה, אבל כן יש לי בד”כ איזה ויז’ן די חזק לגבי הסוף. אז איפה שהוא זה זז לשני הכיוונים האלה. זה גם וגם״.

התערוכה Vessel Streaming הוצגה בCentre Intermondes, La Rochelle, France, 2018

עם איזה יוצר או יוצרת היית רוצה לשתף פעולה?

״וואהו. אה.. מעניין. אני הרבה פעמים אני משתפת פעולה עם אומנים ויוצרים מתחומים אחרים לגמרי מהתחום שלי״.

נכון, אסף תלמודי, למשל.

״כן, לגמרי. ושחר בנימיני במחול, זאת אומרת אני רוצה להביא אנשים שבאמת יביאו עולם תוכן שהוא אחר לגמרי משלי. באתי להגיד זר, אבל זה לא זר, זה בסוף העולמות תוכן שלנו הם ממש לא זרים אבל אולי, אולי זה אפילו לא עולמות תוכן, זה הכלים, כלים אחרים לגמרי. 

כרגע אני עובדת על שיתוף פעולה עם אמנית, עם אנה מירקין שהיא ציירת ורושמת ועושה אינסטליישנים, זה גם, זה מן כיוון אחר ממה שהוא הכיוון שלי. ספציפית מי היה החלום הגדול שלי לעבוד איתו? קשה להגיד. אני חושבת שעם כל אומן שאני אוהבת את העבודות שלו. עם כל בן אדם שאני מעריכה״. 

ניים דרופינג, תודה

״אוף, נודניק (צוחקת). אה.. וואהו, רגע, אז תן לי רגע לחשוב על זה.
אני חושבת שאולי עם לורי אנדרסון, פשוט כי בא לי להיות בקירבתה, ממש. והיא אחד האנשים הכי מוכשרים בעולם. אז כן, הייתי ממש שמחה לעשות איתה איזה שיתוף פעולה, למרות שהיא הרבה יותר קרובה לעולם כלים שלי מהרבה אמנים אחרים שאני יכולה לחשוב עליהם.

הפרוייקט Plate Recorder נעשה ב2017 בשיתוף פעולה עם הקרמיקאי רועי מעין והוצג בביאנלה לקרמיקה בקלוז', בביאנלה לקרמיקה בלטויה ובשבוע העיצוב בירושלים
הפרוייקט Plate Recorder נעשה ב2017 בשיתוף פעולה עם הקרמיקאי רועי מעין והוצג בביאנלה לקרמיקה בקלוז', בביאנלה לקרמיקה בלטויה ובשבוע העיצוב בירושלים

מה התערוכות הבאות שמתוכננות?

״במאי, תערוכת ציורים של מכונות בגלריה חדשה, גלריה שלוט, היא חדשה בארץ. יש חלל תצוגה חדש של גלריה מפריז, שהיא גלריה מסחרית שמתעסקת עם ניו מדיה, עם אמנים של ניו מדיה. אז זה פעם ראשונה שתהיה לי גם תערוכת יחיד בגלריה מסחרית. אח”כ התערוכה הגדולה הבאה היא במוזיאון פתח תקווה. זה קורה, הפתיחה תהיה באוגוסט, נכון לעכשיו״.

לו”ז מטורף. מה החלום הכי מוגזם שלך מבחינת היצירה?

״מרוב שהוא מוגזם עוד לא חלמתי אותו כנראה, כי החלומות כל הזמן משתנים. אני חושבת שנורא קשה לי תמיד לענות על שאלה מהסוג הזה, או הדבר, הפרויקט הגדול ביותר שאני מדמיינת, כי הדברים כל הזמן evolving. המדיומים שלי הם יקרים בדרך כלל אז החלום הוא שיהיו לי את המשאבים לעבודות שהולכות ונהיות משמעותיות במרחב לפחות יותר. אתה יודע, להיות.. להציג תערוכת יחיד ב-MoMA כנראה. אבל זה לא המה, זה האיך בגדול. אז שוב, אין לי תשובה טובה לזה כרגע. להמשיך to evolve״.

איך נראה תהליך הפרידה מתערוכה? הרי לא מדובר בעבודות שקל לשמר, אלא במיצבים ענקיים.

״זה גם מאד משתנה, והרבה מהתערוכות אני יודעת שהן לא יחזרו ובטח לא יחזרו ככה. את העבודה, המיקרו קוסמוס הזה נוצר לחלל הזה, והרבה מהעבודות הן site specific והן לא יחזרו. זאת אומרת התערוכה שהיתה בלה רושל, נוצרה גם מבחינת הדטה, הדטה היה אפילו site specific ו time specific. התערוכה בבית הנסן לחלוטין נבנתה לפי מידות החלל. אני חושבת שאחת הדוגמאות הכי טובות לפרידה מעבודה היתה באמת בתערוכה בהנסן, שאני חושבת שהראיתי לך את הוידאו שהחלקים נופלים״.

Liat Segal - People You May Know, Beit Hansen,Jerusalem. 2014
התערוכה People You May Know הוצגה בבית הנסן בירושלים, 2014

״זו עבודה סופר סיזיפית, סופר חזרתית, שעבדתי עליה בסטודיו במשך כמה שבועות, ההקמה שלה הייתה, רק של העבודה הזאת איזה שבועיים, עם חמישה אנשים פחות או יותר שעבדו איתי, והקיפול שלה כביכול לוקח חמש דקות.

פשוט חיתוך שלה ולקפוץ על החומרים. ומצד אחד אז ההתעסקות מראש היא התעסקות עם זמן, ועם נוכחות מול האובייקט שאתה נמצא, והקיפול ואפילו הזריקה של השאריות או המחזור של השאריות זה חלק מהסיפור.

גם פה בתערוכה אנחנו רואים את הקורוזיה על המגנטים, זה משתנה. האבק שמצטבר, המים שלאט לאט נעלמים, ויש לזה חיים. השינוי בלטקס, ובכל העבודות יש להם את החיים שלהם, אבל תהליך הפרידה מתחיל מהרגע של ההצבה. מהיום שסיימתי להציב אני סופרת, יש count down שאני כבר מדמיינת לאן הדברים ילכו והרגע של הלחתוך את החוטים האלה, כאילו זה עצב נורא נורא גדול מצד אחד, ומצד שני זה החיים של זה.

עוד שאלה שתמיד עולה זה מה אני עושה עם העבודות האלה אח”כ, לאן הן הולכות. אז יש עבודות שבאמת מקבלות חיים חדשים, לפעמים הן נבנות מאפס עוד פעם, אבל מבחינתי זה אותו חדש. אני בונה את העבודה מאפס אבל היא מקבלת את החיים שלה עוד פעם. לפעמים אני צריכה לאחסן עבודות ואני נעזרת בכל המחסנים שנמצאים. כל מי שנותן לי עדיין, שמדבר איתי עדיין ונותן לי לשים אצלו דברים. הדברים שלי גם הם גדולים בד”כ. אבל אתה יודע, זה עצב וזה שמח וזה הרבה דברים ביחד״.

יש פה ממתקים רציניים

untold

מאחורי הקלעים של ׳גולם גולם׳ – סרטון אנימציה משוגע במיוחד

עודד הזחל לא רוצה להפוך לפרפר. בשירה וחרוזים, הוא יוצא למסע בו נחשפים תהומות האימה שמסתתרים בשינוי. ׳גולם גולם׳ הוא פרויקט הגמר של אורי גולדברג ועילי מרגוליס במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ב־2018, ומדובר באחד הסרטונים המשוגעים, מטורללים ומושקעים שראינו כאן.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנותTagged with: , , ,