דיוק, סדר, מתמטיקה, אלגוריתמיקה, מונחים שלא נתקלים בהם לרוב בעולם האמנות. כל אלו נכנסים לתוך העולם שיוצרת האמנית ליאת סגל. התכנסנו כדי לדבר על התערוכה האחרונה, השראות, תהליכי עבודה ומה היא זוממת הלאה. ראיון קצת אחר. קחו את הזמן להתמסר.
אנחנו נפגשים במשכן האמנים בהרצליה, ימים ספורים לפני תום התערוכה האחרונה שלה – ״הילוך מקרי״. העבודות של ליאת סגל מוסברות עד הבורג האחרון, ואת כל הטכנולוגיה והחישובים היא עושה בעצמה. היא נעזרת באסיסטנטים ואסיסטנטיות כדי להקים יחד את המיצבים, שבסופם הם עוברים למחסנים של חברים כדי לשמור עליהם. לרוב מדובר בעבודות חד־פעמיות שלא ניתן לשחזר באופן מדויק. העבודה מתאימה את עצמה לחלל בו היא נמצאת, וכך גם נעשים החישובים המתמטיים וההצבות בהתאם.
העבודה מחולקת לשלושה חלקים — גורם, אפקט וגל. הגורם הוא גליל מתכתי גדול, במה מוגבהת כמזבח ובראשה מתוחה יריעת לָטֵקְס שחורה. על היריעה נח מטבע. מנגנון פנימי שואב ומשחרר את יריעת הלטקס מדי כמה שניות, ובכך מניע אותה להטיל את המטבע ללא הרף, עץ או פלי שוב ושוב, לנצח. זו מכונה פְלִיפִּיסטית. היא מחזיקה שתי תוצאות אפשריות בלבד.
האפקט נגרם כתוצאה מהבחירה של המטבע, ונמצא בקצה השני של החלל. קונוס שמרכיבות 1,165 רצועות פוליאוריטן שחורות שפורצות ממנו, נמתחות ומתנקזות לעבר נקודה במרכז החלל: טבעת מתכת מבהיקה, נזם צף במרכז החלל, נקודת מגוז הוֹפְכִית המתווה מעין רישום תלת–ממדי עדין ומדויק.
תוצאות הטלות המטבע מתורגמות לערכים המוזנים למנוע המושך את החגורות בכיוונים שונים. הטבעת נעה במידה מינורית בלבד תחת השפעת החגורות והמשקולת. הקונוס נע לאט מצד לצד, רצועותיו נמתחות ונרפות חליפות
הגל, הרכיב השלישי במכונה, הוא במה מתכתית עגולה. הוא מורכב מתנועת הקונוס בחלל שנקלטת בעדשת מצלמה נוספת, ומיקומה של הטבעת מפעיל את התנועה השלישית. פני השטח של הבמה שחורים ומבהיקים. מאות כוסות מים שקופות, בגדלים שונים ובצורות שונות, מוצבות עליה. הן הפוכות, נושקות למשטח הבמה, כל אחת מלאה במים כדי מחציתה. בכל יחידה כזו כמה מגנטים קטנטנים שרוטטים בפנים. מסוג הדברים שצריך לראות במציאות ולא להסתפק בתמונה. אבל, התערוכה כבר נגמרה.
שורת ביוגרפיה כדי להבין במי מדובר: עד 2009 ליאת סגל עבדה כחוקרת במעבדת החדשנות של מיקרוסופט, אחרי שסיימה תואר שני במדעי המחשב וביולוגיה. באותו הזמן, חבר שלימד בבצלאל הציע לה להעביר איתו קורס בגישות בבינה מלאכותית לעיצוב ואמנות, ומשם – היסטוריה. בראיון לא נתמקד במה היה, נכתב על זה מספיק בעברית, אלא בהווה ובעתיד. מומלץ בחום לצפות בהרצאות הנפלאות שלה ביוטיוב.
כאמור, הראיון התקיים ימים ספורים לפני סגירת התערוכה ״הילוך מקרי״ שהתקיימה במשכן לאמנים בהרצליה. בימים אלו מוצגת תערוכה חדשה של ליאת סגל – ״פלט״ – בגלריה שרלוט בתל־אביב.
בעצם לעומת עבודות אחרות, כל המנגנון פה מוסתר.
״בתערוכה הזאת כל המנגנונים מוסתרים, וזה קצת חלק מהסיפור קצת. או לא קצת, זה קשור מאד לסיפור. במיוחד כש… אני אראה לך את העבודה של הכוסות שהוצגה כבר בעבר עם מנגנון חשוף, ופה הבחירה היתה לגמרי להסתיר ולייצר איזשהו מין קסם אבל לא במובן של הפתעה, אלא במובן של חוסר ההבנה של המנגנון. זה מה שמוביל אותי גם להקרנה בקיר, בכל פעם שיש הטלה של מטבע יש עדכון של ההקרנה, של התוצאות. עץ או פלי. פלי זה אחד, עץ זה אפס, וכל פעם הוא מתעדכן ככה. אבל הקיר, התוצאות שלו מופנות לכיוון הזה של החלל, הן לא מופנות אל המכונה, כי בשום שלב אתה לא רואה גם את הדבר עצמו, את אלמנט הטבע כביכול הזה, וגם את איך שאנחנו תופסים אותו או איזה ניתוח אנחנו עושים, המודל שיש לנו עליו״.
ספרי על תחילת דרכה של התערוכה הנוכחית.
״רן (קסמי-אילן, אוצר התערוכה – ט.ס.ו) פנה אלי סביב אוגוסט 2018. ידענו שזה הולך להיות בינואר. לפני זה עוד היתה לי תערוכה קבוצתית עם עבודה חדשה שעוד עבדתי עליה עדיין, ככה שקונספטואלית זה התחיל באוגוסט אבל בפועל התחלתי פיזית את העבודה רק באוקטובר, ואז הכל היה בטורבו, ממש. אז גם מבחינה של להבין את המהלך, ואז פתאום, וזה באמת קרה מאד מהר אבל גם זה הרגיש לי מאד נכון. הכל התחבר כזה, שכמה דברים מהעבר או רעיונות שעוד לא מומשו אף פעם, התחברו לדברים חדשים שצמחו מתוך המחשבה הזאת.
אבל הכל התחיל מהמכונה שמטילה מטבעות, שזה משהו שהיה לי בראש כבר שנתיים-שלוש או משהו כזה. באמת שבסופו של דבר זה התממש וזה לא תמיד ככה, ממש כמו שדמיינתי את זה לפני שנתיים שלוש. בדיוק ככה ראיתי את זה.
באתי עם כמה רעיונות שהיו לי מראש, שהתחילו מהטלת מטבע, כשבמקור המחשבה היתה על סרנדיפיות, על תגלית ממוזלת. אבל גם, זה התחיל מאותו מקום. אבל מהר מאד ידעתי שאני רוצה להתעסק באותם כוחות שמזיזים אותנו, משפיעים עלינו. ואז השאלה מה יהיה, היתה מה יהיה הביטוי בשאר התערוכה.
וגם, מהר מאד דמיינתי בקווים גסים בהתחלה את כל המהלך, והעבודה עם רן קסמי אילן הייתה של איך להפוך את זה לסיפור. זאת אומרת כל הנקודות האלה והחוטים שלאט לאט התחילו להירקם, ובאמת לתת לזה עומק, לעשות את הבחירות. אגב, הוא ספציפית, וזה משהו שלא קורה הרבה בעבודה עם אוצר, הוא גם, בנוסף לזה שהוא איש תוכן וקודם כל אוצר, הוא גם טכנית מאד חזק, והיו לו הרבה רעיונות טובים מבחינת הבניה וההפקה״.
מדהים. אז את בעצם מקבלת שרטוט של המקום, לצורך העניין מדידות ואז מתחיל המשחק של לבנות מודלים קטנים.
״אז ממש זה מתחיל ממה שאתה רואה פה (מצביעה על השרטוט). אתה רואה נגיד, שקיר החוצץ לא נמצא ממש מול הכניסה כמו שהיה בראשון אלא קצת הוא זז ימינה. זה נגיד דברים שבהקמה היו, והחבלים לא מתוחים במין וי, אלא אם אתה זוכר, מתוחים קודם כל על הקירות ואז נכנסים. זה היה מתוך הבנה של הכוחות שם יותר. כי הבנתי שאם אני מותחת את זה ככה, אז אני צריכה מבחינת הווקטורים של התנועה למשוך את כל האובייקט הזה נגד הכוח הרבה יותר (מהנהן ומנסה להיזכר בשיעורי פיזיקה בתיכון)״.
איזה חוק ניוטון זה? (מנסה את מזלי)
״כן, יש שם איזה משהו, זה נכון. מה שרציתי זה שהתנועה תהיה יותר לצדדים, לא רציתי למשוך אותו קדימה, זה גם לא היה חלק מהסיפור, אז שיניתי את הזוויות של החבלים. היו כמה דברים שעברו אבולוציה עם הזמן, אבל זה די נראה ככה מההתחלה, מהשלבים המוקדמים. וגם, דמיינתי בהתחלה יותר את הרצועות כמין קונוס נורא גיאומטרי, ואז הבנתי שאני רוצה שיהיה לו משהו חי יותר, אז הוא קיבל את הבטן הזאת. גם מבחינת כוחות, זאת אומרת, זה גם עזר לכוחות״.
מה נותן לך השראה בחודש האחרון, ומה מתוכנן בתערוכה הבאה?
"אוקי, זה מצחיק. אני ספציפית עכשיו מתחילה לעבוד על תערוכה הבאה שלי כבר, שהיא הולכת להיות פעם ראשונה תערוכה רק של ציורים של מכונות (״פלט״, מוצגת בימים אלו – ט.ס.ו). אני לא מציירת, אני בונה מכונות שמציירות, אבל זה הולך להיות איזה שהוא אוסף של כמה מכונות, חלקן שכבר הצגתי, ומכונה אחת חדשה. אבל התערוכה הזאת, הציורים יוצגו לא כ.. זאת אומרת בד"כ הציורים מוצגים כסוג של תוצר לוואי או חלק ממהלך שלם שהמכונה במרכז שלו.
פה, חוץ מהמכונה החדשה, הציורים יוצגו בלי המכונות, כמו שהם. יעמדו בפני עצמם. מהדברים שאני מתעסקת איתם עכשיו, זה באמת מה מקורות המידע הבאים, או מה הולך להיות הקו המחבר נגיד בעבודות שם. אבל אני עוד לא יודעת, זה שלב נורא מוקדם, אתה יודע, זה עוד לא שם, אבל מקבלת השראה דווקא מדברים משפחתיים.
כרגע אני מתחילה מזה, אני לא יודעת אם זה ילך לשם בסוף, אבל למשל לקחתי מאח שלי לקחתי מהעסק שלו דאטה, יש לו חברה לקנאביס רפואי. לקחתי מידע אמיתי של מכירות, של ניסויים קליניים שהם עושים, ואותו אני הולכת לתרגם, לפחות, שוב, זה בהתחלה, אני לא יודעת מה יהיה עם זה.
ההורים שלי בדיוק עברו בית אחרי ארבעים שנה שהם גרו בבית שבו אני נולדתי, אז עזבו את הבית הזה ועברו לבית חדש. לקחתי תוכניות של הבית הישן. שום מושג לאן זה הולך, אבל זה דברים שאיכשהו כרגע נמצאים לפחות בתודעה שלי. אבל באופן כללי, אני חושבת שכל הזמן אנחנו אוספים מקורות השראה, אז נורא נורא קשה להצביע על משהו מאד מסוים. יש לי איזה מסמך כזה שכל פעם שעולה לי משהו, או שיש איזה משהו שמרגיש לי שיום אחד אני אתייחס אליו, אני מכניסה אותו לשם. אתה אף פעם לא יודע מתי משהו יתחבר למשהו.
כמו שעכשיו המכונה של ההטלת מטבע באה מלפני שלוש שנים, ואגב גם הכוסות זה מלפני שנה כבר מימשתי את הטכניקה הזאת, אבל היא היתה לי בראש, למעשה הגשתי אותה כהצעה לאיזה תערוכה קבוצתית שהיתה אמורה להיות לפני שנתיים־שלוש, ובסופו של דבר התערוכה הקבוצתית לא קרתה, וזה התממש אחר-כך. לפעמים זה בא מתוך החומר, מתוך הטכניקה, לפעמים זה בא מתוך המידע, שזה גם חלק מהטכניקה. לפעמים, הרבה פעמים זה בא מתוך הדברים שנמצאים בעולם שלי. אבל נורא נורא קשה להגיד, לשים את האצבע בדיוק על מה מוביל למה״.
כשהייתי בהרצאה שלך, תהיתי אם יש איזשהו קו מחבר בין העבודות של השנים האחרונות, חוץ מהשימוש בטכנולוגיה. כלומר מבחינת האמירה שלך, שזה יכול להיות המון דברים.
״אני חושבת שבדיעבד אני יכולה להגיד את הדברים האלה, היום יותר מפעם. יש דברים שלגמרי מחברים את כל העבודות ויש דברים שבתקופות מסוימות מחברים חלק מהעבודות, ואם אני צריכה להצביע על כמה בולטים כאלה, אז הכי בולט זה ההתעסקות עם שליטה ועם אובססיביות של שליטה, וזה נכון להרבה מאד עבודות.
הצד השני של זה, שהוא מאד קשור האמת לשליטה, שזה ההיפך המוחלט משליטה, זה הרנדומליות שגם נכנס. בתקופות אחורה התעסקתי הרבה מאד עם מהי יצירה, זאת אומרת מיהו היוצר, מהי היצירה, ואז לכאן גם, שני האלמנטים האחרים של שליטה לעומת האקראיות גם נכנסו, אבל הפוקוס היה יותר על המקום הזה.
אני חושבת אבל שבאופן כללי אני עסוקה, גם, בלי להתייחס לטכנולוגיה כטכנולוגיה אבל על איך שאנחנו חיים בתקופה שהיא מאד טכנולוגית, וההשפעות שיש לתקופה מהסוג הזה על אינדיבידואל ועל חברה. אז זה יכול להיות על אינטימיות, זה יכול להיות על תקשורת, הרבה מאד על תקשורת. על תפיסת האני, על זהות. אבל אתה יודע, זה דברים שמעסיקים גם הרבה מאד אומנים אחרים, לא בקונטקסט הזה. מה שאני מנסה להגיד זה שההתעסקות היא יותר קשורה לאנושי מאשר לטכנולוגי מבחינתי. הכלי שלי הוא טכנולוגי.
פתאום חשבתי על עוד דברים. דיברת על העכשיו, אז שני דברים שלגמרי נותנים לי השראה אבל גם, אי אפשר להגיד מה הגורם ומה התוצאה לדבר הזה, זה שני דברים שאני בתקופה האחרונה עושה, אחד מהם זה עבודה על אובניים, קרמיקה שהתחלתי לעשות״.
בהמשך לצלחות?
״לא. אני לא רוצה להגיד בלי קשר כי כמובן יש קשר, לכל יש קשר, אבל פשוט התחלתי ללכת לחוג קרמיקה״.
מדהים.
״ממש מדהים, וזה מעמת אותך פתאום עם דברים שהם לא בסט היכולות הרגיל שלך והרבה זמן לא היה לי את זה. זה נחמד. והדבר השני שהוא גם מאד מתחבר לי לזה, זה התעסקות עם זן ועם מדיטציה, וגם שני הדברים האלה שהם מאד מחוברים לי, אז אין ספק שאני מתעסקת איתם בהרבה מובנים גם בעבודות. ועם התעסקות גם, עוד דבר שחוזר בעבודות זה התעסקות עם זמן, נוכחות, העלמות ושחיקה, אז זה גם עוד אלמנט של השראה״.
אני תוהה, כשאת יוצרת בעצם עבודה, כמה אחוזים זה גחמות וכמה אחוזים זה החלטות מודעות. או שזה תמיד מתחיל בגחמה ועובר אחרי זה.. או שאת מבינה בדיעבד?
״יש המון הלוך חזורים בדברים האלה. בעבודות מהסוג שלי, מצד אחד אתה חייב לתכנן אותם. זה מהרמה של להזמין את הרכיבים, אתה יודע, מסין או מארה"ב. אז אתה צריך לדעת למה לצפות. מצד שני, אני מתעקשת לבנות את העבודות בעצמי ולא להעסיק מהנדסים אחרים לצורך העניין, בדיוק מהסיבה שלפעמים תוך כדי העבודה העבודה משתנה. כמו שוב במדיומים אחרים. אז הרבה פעמים, וזה נורא תלוי בעבודה הספציפית, הרבה פעמים עבודה ממש תשתנה. אני חושבת שהעבודה הכי קיצונית שזה היה לי בה, היתה מכונה שמפרידה אבנים לפי הצבעים שלהם״.
זוכר מההרצאה.
״זאת היתה עבודה מאד מאד מכנית במהות שלה, היו שם הרבה אלמנטים מכנים, יותר מאשר עבודה עם אלקטרוניקה או תוכנה כמו שבד"כ, ודמיינתי אותה במקור, זאת אומרת הסקיצות הראשונות שלה היו שונות לחלוטין מאיך שבסופו של דבר בניתי אותה, ובסופו של דבר היא נבנתה עם המון אלמנטים מאד פיסוליים. עדיין מאד טכניים בפיסוליות שלהם, אבל יש שם ממש זה נבנה כמעט כמו עבודה עם חומר באיזה שהוא מובן.
בניתי איזה מין שלד שאליו הוספתי עוד רכיב ועוד רכיב, וזה נבנה מרחבית מתוך האילוצים של התנועה ושל מה שזה אמור לעשות, אבל מתוך הרבה מאד שיקולים אסתטיים, שזה משהו שאתה יודע, כאילו אי אפשר לכתוב בריף עליו. אבל עוד דבר זה שבד"כ הקבועי זמן של העבודה שלי הם מאד ארוכים גם. זאת אומרת זה לא שאני ניגשת לעבודה ולמחרת אני רואה אותה. הרבה פעמים אני רואה את העבודות רק כשהן מוצבות באמת בגלריה כמו פה, ויש לי המון ניסיונות להבין או לדמיין איך שזה יראה, אבל כן יש לי בד"כ איזה ויז'ן די חזק לגבי הסוף. אז איפה שהוא זה זז לשני הכיוונים האלה. זה גם וגם״.
עם איזה יוצר או יוצרת היית רוצה לשתף פעולה?
״וואהו. אה.. מעניין. אני הרבה פעמים אני משתפת פעולה עם אומנים ויוצרים מתחומים אחרים לגמרי מהתחום שלי״.
נכון, אסף תלמודי, למשל.
״כן, לגמרי. ושחר בנימיני במחול, זאת אומרת אני רוצה להביא אנשים שבאמת יביאו עולם תוכן שהוא אחר לגמרי משלי. באתי להגיד זר, אבל זה לא זר, זה בסוף העולמות תוכן שלנו הם ממש לא זרים אבל אולי, אולי זה אפילו לא עולמות תוכן, זה הכלים, כלים אחרים לגמרי.
כרגע אני עובדת על שיתוף פעולה עם אמנית, עם אנה מירקין שהיא ציירת ורושמת ועושה אינסטליישנים, זה גם, זה מן כיוון אחר ממה שהוא הכיוון שלי. ספציפית מי היה החלום הגדול שלי לעבוד איתו? קשה להגיד. אני חושבת שעם כל אומן שאני אוהבת את העבודות שלו. עם כל בן אדם שאני מעריכה״.
ניים דרופינג, תודה
״אוף, נודניק (צוחקת). אה.. וואהו, רגע, אז תן לי רגע לחשוב על זה.
אני חושבת שאולי עם לורי אנדרסון, פשוט כי בא לי להיות בקירבתה, ממש. והיא אחד האנשים הכי מוכשרים בעולם. אז כן, הייתי ממש שמחה לעשות איתה איזה שיתוף פעולה, למרות שהיא הרבה יותר קרובה לעולם כלים שלי מהרבה אמנים אחרים שאני יכולה לחשוב עליהם.
מה התערוכות הבאות שמתוכננות?
״במאי, תערוכת ציורים של מכונות בגלריה חדשה, גלריה שלוט, היא חדשה בארץ. יש חלל תצוגה חדש של גלריה מפריז, שהיא גלריה מסחרית שמתעסקת עם ניו מדיה, עם אמנים של ניו מדיה. אז זה פעם ראשונה שתהיה לי גם תערוכת יחיד בגלריה מסחרית. אח"כ התערוכה הגדולה הבאה היא במוזיאון פתח תקווה. זה קורה, הפתיחה תהיה באוגוסט, נכון לעכשיו״.
לו"ז מטורף. מה החלום הכי מוגזם שלך מבחינת היצירה?
״מרוב שהוא מוגזם עוד לא חלמתי אותו כנראה, כי החלומות כל הזמן משתנים. אני חושבת שנורא קשה לי תמיד לענות על שאלה מהסוג הזה, או הדבר, הפרויקט הגדול ביותר שאני מדמיינת, כי הדברים כל הזמן evolving. המדיומים שלי הם יקרים בדרך כלל אז החלום הוא שיהיו לי את המשאבים לעבודות שהולכות ונהיות משמעותיות במרחב לפחות יותר. אתה יודע, להיות.. להציג תערוכת יחיד ב-MoMA כנראה. אבל זה לא המה, זה האיך בגדול. אז שוב, אין לי תשובה טובה לזה כרגע. להמשיך to evolve״.
איך נראה תהליך הפרידה מתערוכה? הרי לא מדובר בעבודות שקל לשמר, אלא במיצבים ענקיים.
״זה גם מאד משתנה, והרבה מהתערוכות אני יודעת שהן לא יחזרו ובטח לא יחזרו ככה. את העבודה, המיקרו קוסמוס הזה נוצר לחלל הזה, והרבה מהעבודות הן site specific והן לא יחזרו. זאת אומרת התערוכה שהיתה בלה רושל, נוצרה גם מבחינת הדטה, הדטה היה אפילו site specific ו time specific. התערוכה בבית הנסן לחלוטין נבנתה לפי מידות החלל. אני חושבת שאחת הדוגמאות הכי טובות לפרידה מעבודה היתה באמת בתערוכה בהנסן, שאני חושבת שהראיתי לך את הוידאו שהחלקים נופלים״.
״זו עבודה סופר סיזיפית, סופר חזרתית, שעבדתי עליה בסטודיו במשך כמה שבועות, ההקמה שלה הייתה, רק של העבודה הזאת איזה שבועיים, עם חמישה אנשים פחות או יותר שעבדו איתי, והקיפול שלה כביכול לוקח חמש דקות.
פשוט חיתוך שלה ולקפוץ על החומרים. ומצד אחד אז ההתעסקות מראש היא התעסקות עם זמן, ועם נוכחות מול האובייקט שאתה נמצא, והקיפול ואפילו הזריקה של השאריות או המחזור של השאריות זה חלק מהסיפור.
גם פה בתערוכה אנחנו רואים את הקורוזיה על המגנטים, זה משתנה. האבק שמצטבר, המים שלאט לאט נעלמים, ויש לזה חיים. השינוי בלטקס, ובכל העבודות יש להם את החיים שלהם, אבל תהליך הפרידה מתחיל מהרגע של ההצבה. מהיום שסיימתי להציב אני סופרת, יש count down שאני כבר מדמיינת לאן הדברים ילכו והרגע של הלחתוך את החוטים האלה, כאילו זה עצב נורא נורא גדול מצד אחד, ומצד שני זה החיים של זה.
עוד שאלה שתמיד עולה זה מה אני עושה עם העבודות האלה אח"כ, לאן הן הולכות. אז יש עבודות שבאמת מקבלות חיים חדשים, לפעמים הן נבנות מאפס עוד פעם, אבל מבחינתי זה אותו חדש. אני בונה את העבודה מאפס אבל היא מקבלת את החיים שלה עוד פעם. לפעמים אני צריכה לאחסן עבודות ואני נעזרת בכל המחסנים שנמצאים. כל מי שנותן לי עדיין, שמדבר איתי עדיין ונותן לי לשים אצלו דברים. הדברים שלי גם הם גדולים בד"כ. אבל אתה יודע, זה עצב וזה שמח וזה הרבה דברים ביחד״.
פודקאסט לייב על במת המטמון עם טל סולומון ורדי, מייסד ועורך מגזין Uncoated, ויוסף משיח – אמן וידאו ויוצר רב־תחומי – לשיחה מעמיקה על יצירה, ניסויים, פורמטים מפתיעים ותהליכי העבודה שמאחורי הפרויקטים הכי מסקרנים שלו מהשנים האחרונות
שי בכר חזרה עם המלצות מפתות לניו יורק – חנויות עיצוב ואמנות, גלריות ומקומות פחות מוכרים.
סטפנו פודה, מגדולי במאי האופרה, חוזר לישראל עם "דידו ואניאס" של פרסל, בהפקה שהיא חזון ויזואלי טוטאלי המשלב פיסול נע, מחול ודרמה. בין קירות הרוסים לספינה טרופה, מדובר בשיא תרבותי.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
