בוגרי בצלאל 2026: בום שאקה לאקה
- טל סולומון ורדי
- צילומים: טל סולומון ורדי
המחלקה לתקש״ח בתערוכת הבוגרים של בצלאל הציגה את כל הספקטרום של המציאות המורכבת. לצד רמת גימור גבוהה ופרויקטי גמר מרתקים, המבקרים נדרשו להתמודד עם אתגרים אדריכליים ואוצרותיים בעייתיים.
אם היה איזשהו ספק לגבי האדריכלות הבעייתית בבניין החדש של בצלאל, השנה זה התבהר סופית – מדובר במבנה מאתגר מאוד לאצור בו תערוכות – ובוודאי תערוכת בוגרים. טבע שולט, מעצבת בוגרת המחלקה שגם סוקרה במגזין ב־2022, יחד עם ניר שקד, מרצה ומעצב, לקחו על עצמם את המשימה הבלתי אפשרית, וניסו לקבץ את העבודות סביב נושאים – פוליטי, אישי, מחקרי; סוג הפלטפורמה – ממשקים, סרטונים, פרינט ועוד. לעיתים החיבור עבד ולעיתים – מאולץ למדי. מסתמן שהחלוקה האורתודוקסית לפורמטים עובדת טוב יותר, ומאפשרת לתוכן המוצג לזרוח בתוך שפע העבודות.
בחירות התאורה של האוצרים הקשו לצפות בעבודות הסטודנטים והסטודנטיות, וזה כשהחלונות הענקיים מחדירים שני טון lumen לתוך החללים. כמה קשה? נסו לדמיין עבודה ברוחב של כמה מטרים, פרוסה על קיר, ונורה קטנה בצבע כחלחל מנסה להאיר אותה. האם יש בזה היגיון?
הניוזלטר החודשי כולל המלצות סודיות לחו״ל
רמת הגימור של העבודות, ללא יוצא מן הכלל – היא מהגבוהות בתערוכות הבוגרים, והמוצלחות מביניהן נגעו בכל חוויה שניתן להציע למשתמש בפלטפורמות הדיגיטליות. ״מכתב אהבה לשנות ה־2000״ המעולה של המעצב רם בראונשטיין עם המפתחים דויד פלדמן, דויד נאדלסטיצר ואושר אבוחצירא הוא פצצת נוסטלגיה בצורת משחק שמתקיים בתוך מחשב עתיק יומין, ומהרהר על החוויה הדיגיטלית בעבר.
בנוסף, ״ShroomSiege״ של המעצב עמרי בנבנישתי, יחד עם המפתחים עמית איזנמן ויונתן שפר, משחק ארקייד מבוסס הקרנה המשלב את הפיזיות של משחקי קופסה עם הקצב המהיר של משחקי פעולה ואסטרטגיה דיגיטליים. כיפי, השאיר אותי שם דקות ארוכות, ראוי שיצא מכותלי בצלאל אל תערוכות נוספות.
תמיר לישנבסקי עיצב ויצר את ״בול בזמן״, משחק אינטראקטיבי לארבעה שחקנים כדי להבין מה לעזאזל קרה לנו בארבע שנים האחרונות? המשחק בנוי עם ארבעה כפתורים מעוגלים בארבע פינות, ושלל שאלות רצות על המסך. נהניתי לשחק.
בתחום האיור היו פרויקטים מסקרנים: ״שפה מקומית״ של שחר מוצפי, איור גדול ממדים עם שלל ביטויים וסלנג מהתרבות העברית עם סצנות קטנות בפנים. אל מול האיור התגודדו מספר נשים בגיל השלישי ודנו בקולי קולות מה מייצג כל אחד מהם, צחקו והתרגשו. זו הייתה תזכורת מעולה מה הכוח של איור טוב, וזה של מוצפי – מבריק.
״נראה לי שהוא מקשיב לנו״ של שירה פלג הוא ספר נפלא שמשלב בין ציטוטים שצוטט יובל פלוטקין בשברירי שיחה ברחוב ופירסם בטוויטר לבין איורי שחור לבן של פלג. יש בו תמצית של ההוויה הישראלית וראוי שיצא לאור בחנויות הספרים.
״גן השושנים״, ספרה של המאיירת נעה כוגן, מציג אדפטציה לסיפור של לאה גולדברג על נסיכה שכלואה במגדל זוהר ועיר הפועלים מאיימת על שגרת חייה. ספר שמכוון לקהל בוגר, למרות גודלו הגדול יחסית שבדרך כלל מיועד לילדים. הכפולות – כולן מייצגות קומפוזיציות חזקות ומדכאות, עם טיפוגרפיה ידנית מוצלחת.
נעמית לברקו איירה את ספר ישעיהו בפרויקט ״קומי אורי״ המתפרס על איור עצום מימדים לאורך מטרים רבים. פרויקט שדורש תנועה קדימה ואחורה כדי להכיל את שלל הסיפורים הקטנים בתוכו.
סרט האנימציה של נטלי ריסין, ״ואז מי את״, מתקשה לצאת לי מהראש. דוקו־אנימציה על טרנספורמציית האם מתפקיד עקרת הבית לדיילת אוויר בגיל 58. האסתטיקה משתמשת בסרטי ארכיון של אולפני הרצליה ועליו שכבות גדולות של רוטוסקופ עם צבעוניות חזקה, ברפרור לכרטיסיות הבטיחות במטוסים. ערוך היטב ומשאיר אותך דרוך עד סופו.
הוקרן באותו מסך, ״נעה ועתליה״, סרט הדוקו של נעה קופלוביץ המתאר את מערכת היחסים בין האחיות, בשילוב קטעי ארכיון והקלטות שנמשכו כשנה. יש בו הכל – מבוכה, צחוק, זעם, הרהורים. עיצוב הכתוביות המוצלח מאפשר לבדל בין הדוברות ומייצר מקצב מעניין.
רגע לפני שעמדתי להמשיך בתערוכה, לפת אותי ״מוזר לעצמי״, סרט האנימציה של מאיה נוגין, שמתאר את מערכת היחסים בינה לבין אביה, וההחלטות שקיבל במשך החיים עד שהכיר את אמא שלה. הקונטרסט היפה בין הצבעוניות החזקה ופארק השעשועים שמופיע לאורך הסרט לבין התוכן המורכב עם הדרמה המשפחתית ברקע – מייצר רכבת הרים רגשית. מעטים סרטי האנימציה שמתארים חוויה כל כך אישית ועדיין – עם איזשהו פילטר שלא גורם להם לתת לך את הכאוס לתוך הפנים.
מבין פרויקטי המיתוג התחברתי במיוחד ל־״פסטיבל ילדים מבשלים״ של נוי הדס. הוא מקסים, עם רפרנסים מדויקים של תולדות העיצוב הישראלי מהעבר, ומצליח להפוך אוכל לחוויה משחקית רבת־חושים ופלטפורמות.
הדר פרייס יצרה את ״VS.״, עבודת וידאו המוקרנת על שלוש חולצות ועוסקת ביריבויות מוזיקליות: טופאק מול ביגי, עפרה מול ירדנה, אואזיס מול בלר. יש לעבודה תדר פנימי חזק, והיא מעוצבת לעילא.
מבין הספרים בלט במיוחד ״הייתי ערה כל הלילה״ של המעצבת מאיה נצר, משיחה לילית עם GPT אחרי פרידה שעברה, נצר התגלגלה לכתיבת אסופת פרקים ותהיות בנושא פרידות רומנטיות באופן אוניברסלי. היא מצליחה להעביר את הכאב דרך פילטר ונקודת מבט ייחודית לה, ושוזרת בפנים צילומי מסך, חוויות של אחרים וזיקוק מדויק.
נדב בירנבוים עיצב את הפונט הדו־לשוני ״נובורליק״ אחרי תחקיר מעמיק בעקבות ״הכתב הבינוני״, סגנון כתיבה יהודי מימי הביניים. כל המחקר מרוכז בתוך אתר מושקע, וקצת חבל שהתחקיר לא הוצג על הקיר בתערוכת הבוגרים.
שוב ושוב חזר בלייבלים לצד העבודות שלא היה שימוש ב-AI, לא ברור למה זה תרם. אין בעיה עם השימוש בכלים, אלא בשימוש לא נכון. אם מג׳ונרט טקסט מוטעה או דימוי גנרי להפליא – אז צצה התהייה מה תפקידו של המעצב. כל עוד שולטים בבינה המלאכותית ולא להיפך – מיותר לציין, אין אקסטרה נקודות על הפרויקט.
ההחלטה לאחד בין פרויקטי הגמר של התואר הראשון לשני בתערוכת הבוגרים יצרה בלבול, העבודות מהתואר השני התקשו לעמוד בסטנדרט הגבוה של עמיתיהם הצעירים. מבחינה אוצרותית לא הייתה הפרדה ברורה מספיק, ונראה שניסו לרכב על הטראפיק שמגיע לתערוכת הבוגרים במקום לייצר חלל נפרד כפי שמתקיים מדי שנה.
המחלקה לתקשורת חזותית
תערוכת הבוגרים של בצלאל 2026
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
