״זהב שחור״: מסמפלים את העיצוב לסדרת מופת
- טל סולומון ורדי
- צילום: אמרי דקל קדוש
איך גורמים ליבנה להיראות כמו קומפטון? למה מסתירים מצלמה בתוך שולחן של שב״ק ס׳? מה עושים כשנשארת אבוקה אחת אחרונה באמצע המדבר?
״זהב שחור״, סדרת הדוקו שחוגגת 40 שנה להיפ־הופ הישראלי, היא לא רק מסע מוזיקלי־היסטורי אלא הישג עיצובי: קולאז׳ מקסימליסטי של פורמטים, תקופות ורפרנסים, שמסמפל את שפת הקולנוע האמריקאי אל תוך סצנת הראפ המקומית.
רום אטיק ידע שהפעם לא ניתן להפיק עוד פודקאסט מוזיקלי על ההיפ־הופ הישראלי, אלא פרויקט אחר לגמרי, הפעם – ויזואלי, ובתחילת 2023 התחיל לרקום את הרעיון לסדרה ״זהב שחור״. אטיק הוא עיתונאי, יוצר ואיש תוכן עם ״אובססיה ארוכת שנים להיפ־הופ ישראלי״.
תחילת דרכו העיתונאית בגלי צה״ל הייתה עם כתבה על שובו של ההיפ־הופ הישראלי איתה התקבל. פרק הפיילוט שיצר לפודקאסט המצליח ״שיר אחד״ היה על ״יום חדש״ של נצ׳י נצ׳. בעבר ניהל את מחלקת הפודקאסטים של ״כאן״ והיום עורך את "אחד ביום" של N12, הפודקאסט המוביל בישראל.
בתחילת 2023 הבין שהז׳אנר פרץ את גבולות האנדרגראונד אל עבר המיינסטרים, רגע לפני שטונה ורביד פלוטניק פירקו את הלייב פארק בראשון לציון שש פעמים ברציפות. באותו זמן חגגו 50 שנה להיפ־הופ בארה״ב שהתחילה במסיבת הרחוב של קול הרק (DJ Kool Herc), וב־2026 חוגגים 40 שנה להיפ־הופ בישראל, כשנקודת ההתחלה היא ב־1986 עם ״האשם תמיד״ של יאיר ניצני.
אטיק פנה עם הרעיון לרותי עפרוני, מנהלת התוכן ב־"גרין פרודקשנס", שהתלהבה אך הציעה לו לעבוד עם במאי בעקבות היעדר הניסיון בקולנוע וטלוויזיה. באותו זמן טסה לארה״ב לחממת הסדרות של סם שפיגל עם נטפליקס, שם פגשה את אמרי דקל־קדוש, בוגר טרי, תסריטאי ובמאי פרסומות וסרטים.
דקל־קדוש חזר מהופעה של קנדריק לאמאר בלוס אנג׳לס, ובמקום לעבוד בחממה על סדרה שעוסקת בשירותו הצבאי כלוחם בסטי"לים – לא הפסיק לדבר על ההופעה. עפרוני שאלה אותו אם הוא אוהב היפ־הופ, ואת ה״אודישן״ עבר בהצלחה כששלף תמונה שלו מגיל 14 עם בנדנה ומכנסי בגיז. היא הציעה לעשות את השידוך ביניהם, אחרי ששמעה את החפירות על לאמאר.
״בשיחה הראשונה שלנו אמרתי לו ׳אני יודע שזו חייבת להיות סדרת טלוויזיה׳״, אטיק מספר, אבל היה לו קשה לדמיין איך היא תראה ויזואלית. בתגובה דקל־קדוש שלח לו רשימה של 20 סרטים קלאסיים של היפ־הופ וקולנוע שחור ב-Letterboxd. אטיק מוסיף, ״רצינו לעשות אייקוניזציה למקומות שלא נתפסים כאייקונים. רצינו לצלם את יבנה כמו קומפטון. מהשלב הראשון היה ערבוב ז'אנרים, קולאז'יות וסימפולים – זה משהו שהיה נוכח שם די בהתחלה״.
ההשראות היו מגוונות ואמריקאיות, דקל־קדוש משתף: ״בלקספלויטיישן (Blaxploitation) של הסבנטיז וכל האסתטיקה הסופר־רוויה, במאים כמו הייפ וויליאמס (Hype Williams), ספייק לי וספייק ג'ונז – אנשים שהגדירו מהו קולנוע היפ־הופ ויצרו שפה של תנועות מצלמה, עיצוב סט וצבעוניות.
הגישה הייתה מקסימליסטית מראש – להביא דברים לווליום גבוה שאי אפשר להתעלם ממנו, עם ציטוטים על ציטוטים. יש סדרה שמאוד השפיעה עליי באופן אישי, Winning Time של אדם מקיי על הלייקרס. העונה הראשונה היא מאסטרפיס מבחינתי ועושה בדיוק את הדברים האלה״.
הסדרה בנויה באופן כרונולוגי לפי תקופות – משנות ה־80 ועד היום, ובכל פרק נגזרת האסתטיקה התקופתית בהתאם. הרפרנסים משולבים כבר בשלב כתיבת התסריט של אטיק ודקל־קדוש, ובתוכה מעורבבת המציאות הישראלית הכאוטית עם קטעי אקטואליה מהארכיון העצום של הטלוויזיה החינוכית.
השפה הקולאז'ית בסדרה – כמה היא מתוכננת מראש? או שאתם מתחילים לערוך ומגלים תוך כדי איך לחבר אקטואליה?
אמרי דקל־קדוש: ״זה מאוד מתוכנן מראש. לכל פרק בסדרה היה תהליך עבודה כזה: עשינו תחקיר מצולם של כ-80 מרואיינים. ישבנו איתם שעות, תמללנו הכל, ומתוך זה כתבנו תסריט. התסריט בנוי מהסינקים שאנשים אומרים, רפרנסים לוידאו, גיפים וסטילס, וציטוטים מהאקטואליה והפוליטיקה. זו סדרה דוקומנטרית אבל היה לה תסריט שנראה כמעט כמו תסריט עלילתי של 280 עמודים עוד לפני שנכנסנו לחדר העריכה. ידענו לאן אנחנו הולכים, ואז בחדר העריכה המשכנו לאלתר ולהוסיף עוד שכבות.״
אל העיצוב האומנותי לוהק ע״י היוצרים המעצב והראפר יון ורגליס, שמכיר את עולם ההיפ־הופ מקרוב. ורגליס מוכר מההרכב הרוסי ״סאדייל״, יחד עם קלין (אנטון אוסטרובסקי) בלהיט ״חצי חצי״, וכיום אחד ממעצבי הפרסומות העסוקים בתעשייה. במהלך הלימודים במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל הקימו את ההרכב הירושלמי, במה שהתחיל בתרגיל בשנה א׳ – והתפתח לאלבומים והופעות. הסיפור שלהם מסופר בהרחבה בפרק החמישי שעשוי ברובו באנימציה, אך ורגליס לא מעורב בו בפן העיצובי.
דרכו המסחרית התחילה בהפקה של ״ארץ נהדרת״ והפקות טלוויזיה נוספות, ומשם התגלגל לקליפים ופרסומות. ורגליס הוזמן אל העבודה ב״זהב שחור״ בעקבות הערצה סודית של היוצרים, למרות שהוא לא נוהג לקחת פרויקטים ארוכים.
עיצוב הסטים נגזר מהתוכן בתסריט: בפרק הראשון קוואמי ולירון תאני מופיעים עם תוכנית הרדיו האייקונית ״עסק שחור״ בגלגלצ בחליפות ורקע בצבעי סגול-צהוב, למרות שצבעוניות המותג לא נלקחה בחשבון וזלגה לה דרך התת־מודע של היוצרים. ״יש שם איזה קומיות ואיזו מודעות עצמית והמון הומור, ומצד שני גם איזושהי היסטוריה שהם כבר עבדו ועשו ברמה הוויזואלית את התוכנית שלהם ׳גיבץ'׳ שהייתה תוכנית מדהימה בערוץ ׳ביפ׳, שהייתה איזשהו ביטוי ויזואלי של תוכנית הרדיו״, משתף דקל־קדוש.
אחד מרגעי השיא של הסדרה מחבר את הסיפור של סאבלימינל והצל עם הדג נחש דרך מוטיב האוטובוס. בעוד אלה כותבים שירים ציוניים בתקופת הפיגועים בתחילת שנות האלפיים, שאנן סטריט כותב את השיר הראשון שלו בקו 480 שנמתח בין תל אביב לירושלים, ומביא את הביקורת יחד עם פאנק גרובי. הסצנה מתחילה משאנן סטריט בדרך לירושלים, ועוברת לסאבלימינל והצל שמצולמים בתוך אוטובוס הרוס שההפקה קיבלה במתנה מ-״אגד״, ״קיבלנו אוטובוס שאפשר להרוס, ואז עובדים עליו איזה כמה ימים, מציירים עליו, קצת שורפים אותו, שוברים לו חלונות, מוציאים כיסאות, ומקבלים בעצם תפאורה שהיא תפאורה מהחיים. ואז כבר כל האפקטים של האור, פנסים וצ'וקולוקים שמבחוץ – זה כבר ספיישלים של קולנוע״, ורגליס משתף.
״אחת הטכניקות שעבדנו בהן ועשינו בהן שימוש הכי הרבה זה דאבל דולי (Double Dolly). טכניקה שהבמאי ספייק לי הביא אותה לאיזשהו שיא – אתה מושיב את הגיבור או הגיבורה על המסילה של הדולי שאיתה זזה המצלמה. מה שזה מייצר זה איזושהי תחושה של ריחוף האובייקט מול הרקע״, דקל־קדוש מספר על טכניקת הצילום של הדג נחש, ״בנינו במה מסתובבת ושמנו את כל הלהקה מסביב ויצרנו סטאפ תאורה פאנקי של תאורה, לכל אחד מהגיבורים של הלהקה יש צבע שמאפיין אותו״.
אל מלאכת הצילום ניגש צלם הקולנוע אלון לוצקי שעבד בעבר בפרסומות עם דקל־קדוש, ובעצמו חובב היפ־הופ לא קטן, ״מגיל 8 עד 15 בערך הייתי ראפר בעצמי, לא עם שירים, אבל היית יכול לראות אותי עם צמות ודוראג בבית ספר״. לוצקי מעיד על עצמו שהוא ״משתדל לצלם הכל ולא להשתייך לאף נישה. מצלם בעיקר פרסומות, אבל גם סדרות, סרטים ודוקו״. העבודה התחילה כבר בשלב כתיבת התסריט, ״התחלנו פשוט לפרק את זה לסצנות של פרקים 1, 2, 3 – העלנו רעיונות״, הוא מספר.
האסתטיקה הקולאז׳ית מחלחלת בסדרה גם לפורמטי הצילום: ״בין אם זה סופר 8, 16 מ"מ, סינמסקופ 60 מ"מ, מצלמות MiniDV ו-Hi8 שהן מצלמות מהניינטיז ושנות ה-2000״, מספר דקל־קדוש. כל 80 הראיונות צולמו עם מצלמת ה-MiniDV מאותה זווית ועדשת עין־הדג. מרבית הסטים נמצאים באולפנים של המרואיינים, והאינטימיות שנוצרה עם הבחירה לוותר על סט מלאכותי עם מספר מצלמות וגופי תאורה מרובים – איפשרה למרואיינים להיחשף באמת.
האינטימיות שנוצרה עם הבחירה לוותר על סט מלאכותי עם מספר מצלמות וגופי תאורה מרובים - איפשרה למרואיינים להיחשף באמת
בפרק השני שעוסק בשנים 1995-2000 שב״ק ס׳ מככבת לכל אורכה. ״בשב"ק דווקא עשינו משהו אחר. רצינו לייצר שם אינטימיות ולהחזיר אותם אחורה לנקודה בזמן שהם יושבים במרתף, מעשנים ג'וינטים, עושים שטויות. העלינו רעיון לייצר להם חדר ולשים מצלמה – עשינו חור בשולחן, שמנו את המצלמה בתוך השולחן באמצע על איזשהו גימבל שיש לי שליטה עליו מרחוק, ופשוט נתנו למצלמה להסתובב ולתת להם את הספייס. אמרנו, ׳נראה מה יוצא מהם, נביא אותם לאזור הנוחות הזה עם לוק של פעם׳, ובאמת יצאו שם דברים. גם דברים שלא נכנסו לסדרה, לנו בתור מעריצים היה מאוד כיף לראות את זה ולשמוע אותם מספרים את כל הסיפורים״, לוצקי משתף.
בזמן ששומעים ברקע את ״נופל וקם״, רואים את חברי הלהקה נופלים זה אחר זה בתנועות מעגליות בסצנה מרגשת במיוחד. לוצקי מוסיף, ״הלכנו לעשות טסטים אצל הגריפמן האגדי שלנו, משה שבת, ובנינו מתקן שהמצלמה יושבת עליו ויודעת להסתובב ולרדת ב־90 מעלות לרצפה. ניסינו לדחוף את זה במהלך הלו"ז, להסתובב עם הריג הזה בכל מיני מקומות. אולי זה נראה סדרה מוקפדת ומעוצבת, אבל היו הרבה דברים שגנבנו על הדרך וקרו מתוך אהבה לדבר, ברמה שנגיד כל השוטים של שב"ק ס' שהם יושבים במגרש כדורסל והמצלמה מרחפת איתם כזה – קדוש ואני בזמן ארוחת צהריים רצנו למגרש, לקחנו אותם איתנו ודחפנו אותם על הדולי בלי שהצוות ידע, מה גם ששברנו שם את הדולי בטעות (צוחק)״.
הפרק השלישי עוסק ברובו בדג נחש וסאבלימינל והצל, ומתמקד בסוף שנות התשעים ותחילת האלפיים. השניים מופיעים במדבר צחיח ומולם הסנה הבוער, שוט קולנועי חזק שצולם עם רחפן משייט מעל. מפגש שהיה מקרי לחלוטין, והצית בשניהם חיבור מוזיקלי חזק, אוחזים באבוקות אדומות בוערות כדי לסלול את שביל הזהב להיפ־הופ הישראלי. ״היה קשה מאוד היה להשיג את האבוקות, והשגתי את אותם בדרך שלי, לא נפרט. היו לנו בדיוק נראה לי שלוש. אם פתאום שתיים נגמרות אז יש לנו רק אחת וזהו, ואנחנו באמצע המדבר ואין מה לעשות עם זה. אבל הצלחנו!״, ורגליס מספר.
הצלם אלון לוצקי מוסיף, ״הסצנה צולמה בעדשות אנאמורפיות קטנות ונראתה שונה – תקופה חדשה. הלכנו עם זה עד הסוף והשתמשנו ברחפן מתקדם שידע להחזיק את האש, כי צילמנו עם הרחפן בלילה והארנו רק איתו. היה חשוב לנו לשמור על הפרטים בתוך האש, וגם שזה יאיר את האזור סביב המדורה כדי שנראה אותם טוב״.
במרכז הסדרה מגיח ספין־אוף עלילתי בפרק הרביעי. עמית אולמן (פדרו גראס) משחק בלש שחוקר מי רצח ההיפ־הופ הישראלי בין השנים 2002 ל־2007. יון ורגליס עשה עבודה מטורפת. בנינו חדר חקירות בלשי ומבוכים פתלתלים מתחת לאדמה. הצלחנו לייצר עולם שהוא באמת איזה פנטזיה היפ־הופית פילם נוארית אחרת. המון השראה מדיק טרייסי ו-׳האביר האפל׳ של נולאן, גם בצבע אגב. מעבר לאלון לוצקי הצלם המדהים ויון המעצב, אלה הקולוריסטים של הפרויקט – גל איסר ואיליה מרקוס. הם חלק מהותי מאוד בעבודה על כל הדבר הזה של לייצר עולם וטקסטורות ושפה.יש צבע לכל גיבור – מופיע סגול 59 (בסגול), חיילי הנקמה בירוק אפל, הבלש בצהוב. אלמנט סיפורי חשוב״, משתף דקל־קדוש.
״זהב שחור״ מצליחה לסמפל ולג׳נגל בין סגנונות עיצוביים ורפרנסים, שוזרת את הסיפור הישראלי בהדהוד השירים – בתקציבים צנועים בהרבה מהפקות דוקו מוזיקה מעבר לים. יש בה בשורה אמיתית שעתידה לשנות את עולם הדוקו הישראלי כפי שנעשה עד כה.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
