תגית: לירן חדשי

כנס Design Indaba בקייפטאון ניצל בזכות שתי הרצאות ופודקאסט

כנס Design Indaba בקייפטאון ניצל בזכות שתי הרצאות ופודקאסט

לירן חדשי ביקרה בכנס העיצוב הגדול ביותר באפריקה – Design Indaba – והצליחה לחלץ משם כמה תובנות מעניינות על אמפתיה בעיצוב, על אף הכנס המשעמם ברובו.

בשנתיים האחרונות גרתי בדרבן, דרום אפריקה. דרבן היא כמו חיפה, אם חיפה היתה רחוקה מתל אביב 1700 ק״מ והיה בה רק מוזיאון אחד. היא עיר החופשות של העירוניים מקייפטאון ויוהנסבורג, זאת עם החופים המדהימים והטבע המטורף מסביב, שבאים לטייל בה בחגים אבל אז חוזרים לעיר. הופעות, הרצאות, גלריות ומוזיאונים שווים – לא מצאתי, ונורא התגעגעתי. 

כשגיליתי על קיומו של Design Indaba, כנס עיצוב בינלאומי שמתקיים פעם בשנה בקייפטאון, סימנתי ביומן והצעתי לטל העורך שאקפוץ לבדוק מה קורה שם. לא אכנס ליותר מדי פוליטיקה מקומית ואיך החיים באווירת פוסט-אפרטהייד, אבל דמיינו עיר ענקית, שמצד אחד האוקיינוס האטלנטי בטורקיז זוהר, ומצד שני הר השולחן העצום שקופץ אליך מכל חלון, ובין לבין אנשים יפים ומסעדות מעולות, והכל זול בצורה מוגזמת. זו היתה השנה ה-25 של הכנס, שארך שלושה ימים עם הרצאות מכל העולם, סמינרים, סדנאות, תערוכות של אמנים מקומיים, דוכני אמנות, ספרים ואוכל, והופעות בערב. החלטתי להתמקד רק בשתי הרצאות שהשאירו עלי חותם, כל אחת בדרכה.

Cape Town. Photo: Liran Hadashi

Robert Wong / Chief Creative Officer, Google Creative Lab

כשסימנתי לעצמי את ההרצאות שאני רוצה ללכת לראות, הוא היה אחד הראשונים. לא הכרתי את שמו, אבל ראיתי את המילים גוגל וקריאייטיב, והתרגשתי שמישהו כזה מגיע עד אלינו לקצה השני של העולם, זה חייב להיות מעניין.

כבר בתחילת ההרצאה משהו היה נראה לי אחר. כל ההרצאות שהיו עד כה היו בפורמט של איש עומד על במה ריקה כשמאחוריו מסך עם מצגת, כמו כל הרצאה שהתרגלנו לראות. פה המצב היה שונה. על הבמה היו מפוזרים חפצים רנדומליים – שולחן ריק, ערימת ניירות גבוהה על הרצפה, דובי, קסדה, דגל גאווה תלוי מהתקרה, לוח מחיק, ומחשב ישן. מר וונג נכנס לבמה עם ג׳ינס וטי שירט שחורים, ג׳קט קמופלאז׳ צבאי, ועל כתף אחת תלוי ברישול תיק גב.

Robert Wong. Photo: Jonx Pillemer

בהרצאה הוא לא דיבר פעם אחת על עצמו, לא על תהליך העבודה, לא על הצוות או על איך הגיע לעבוד בגוגל. עד לרגע זה אני לא מצליחה להבין על מה הוא כן דיבר. ההרצאה היתה אוסף של קלישאות דביקות וצפויות, מניפולציות זולות אחת אחרי השניה, שכמו פרסומת קלאסית של גוגל אומרת לך: ״הנה סרטון מרגש״.

ואז הגיעו הסרטונים המרגשים. וונג עבר מחפץ לחפץ, כשספוט יחיד מלווה אותו על הבמה. כאשר הגיע לשולחן הריק, הוציא מתיק הגב המסתורי שלו לפטופ, הניח על השולחן, ״לחץ על פליי״, ועל המסך הוקרן סרטון של גוגל, פרסומת מהסופרבול של 2010 על איך תמצא אהבה בפריז בעזרת גוגל (Google Parisian Love). בהמשך ההרצאה הראה סרטון קצר יותר עדכני, הפעם מהסופרבול האחרון, על אדם זקן שכותב בגוגל “How to Not Forget“, וגוגל מראה לו את זכרונותיו המאושרים מהזוגיות עם אשתו שנפטרה. באמת סרטון מקסים, אבל אז הוא הצליח להרוס הכל כש״מחה דמעה״ ואמר ״זה מרגש אותי כל פעם מחדש״, ובתגובה הקהל קם על רגליו והריע דקות ארוכות. ישבתי בכסא ותהיתי האם אני היחידה שראתה את זה עכשיו. אני באמת לא כזאת חסרת לב, אני אפילו בהריון ואמורה להיות הורמונלית במיוחד, אפילו בכיתי בפרק של הקרדשיאנס לפני כמה ימים, אבל לא יכול להיות שאני יוצאת מההרצאה עם צפיה בסרטוני גוגל ויראליים שיכולתי לראות ביוטיוב בבית.

Robert Wong. Photo: Jonx Pillemer
Robert Wong. Photo: Jonx Pillemer

ואז, אחרי שחשבתי שראיתי הכל, הוא התעלה על עצמו כשעשה לנו קטע. עשינו ביחד ״טלפורטינג״ למשרדי גוגל בניו יורק. וונג נעלם מהבמה והופיע על המסך, לבוש באותם ג׳ינס וטי שירט שחורים וג׳קט צבאי, מבקש מקולגה במשרד הניו־יורקי שתגיד שלום לקהל בדרום אפריקה, היא נופפה לנו, ולפתע הוא חזר בריצה לבמה והסביר שכרגע חזר מניו יורק ולכן מתנשף. הכי הצגת סיום כיתה ו׳ מחזור 99׳ בבי״ס פלגים קיבוץ הזורע.

 

לבסוף סיים בבדיחה, שאם אתייחס אליה באירוניה היא מצחיקה וחמודה, אבל אם אתייחס אליה ברצינות היא טיפה מטרידה בנוגע לאיך שגוגל תופסים את עצמם ביחס לעולם:

 

ילד מצייר ציור.

המורה שואלת אותו: ״מה אתה מצייר?״

הילד משיב: ״אני מצייר את אלוהים״

המורה: ״אבל אף אחד לא יודע איך נראה אלוהים״

הילד עונה בכעס: ״כולם ידעו איך הוא נראה כשאסיים!״

 

הוא סיכם ואמר: ״אף אחד לא יודע איך יראה העתיד. הם ידעו כשנסיים״.

הסתובבתי כמה שעות בתחושת החמצה, אבל כשיצאתי מהאולם ראיתי בלו״ז שיש בהמשך היום הקלטה של פודקאסט לייב של Design Matters עם דבי מילמן, הראשונה לשמה מלכת הפודקאסטים, בו היא מראיינת את רוברט וונג, והחלטתי לתת לו עוד הזדמנות. כשהגעתי לשם נגמרו הכרטיסים בעקבות ההצלחה המסחררת של ההרצאה, אבל בעזרת צמיד המדיה היוקרתי (ותודה לעורך המגזין) והחיוך היפה שלי נתנו לי להיכנס ברגע האחרון.

אני שמחה מאוד שנכנסתי כי הבנתי שרוברט וונג אמנם הפך לקלישאה אמריקאית דביקה אבל הוא לא תמיד היה כזה, ויש בו הרבה יותר מזה. דבי מילמן שאלה בדיוק את כל השאלות שרציתי לשאול ולא קיבלתי עליהן מענה בהרצאה. גיליתי שכמו אצל רבים מאיתנו, גם אצל רוברט מסתתר בפנים ילד קטן וחסר ביטחון, שנולד בכפר קטן בהונג קונג על גבול סין, ללא מים זורמים. הוא עבר בילדותו עם הוריו להולנד, שם עבדו במסעדה סינית ונאבקו לבנות עתיד טוב יותר לילדיהם. בנעוריו עבר לקנדה, שם לראשונה הופתע לגלות שיש ערוץ שלם בטלוויזיה שמשדר כל היום סרטים מצויירים, ולא צריך לחכות יום שלם לתכנית האהובה עליך. ההגירה והמעברים הרבים גרמו לו לבנות הרבה חומות, לפתח דמות של מישהו בעל ביטחון עצמי גבוה ומופרז. היצירתיות היתה המפלט שלו, והדרך שלו לתקשר עם כל אחד, בכל שפה. הרצון לרצות את הוריו ואת הסביבה הביאו אותו להתחיל תואר בראיית חשבון, אבל לקראת סופו אכזב את אמו כשעזב ללימודי עיצוב אופנה ב-Parsons בניו יורק, משם התגלגל למחלקה לתקשורת חזותית ומצא את ייעודו. 

אז רוברט, אני סולחת לך, אתה חמוד מאוד בסך הכל וגם אנושי. הוא הצליח להגיע לליבי כשדיבר על תהליך הקבלה לגוגל, על חוסר הביטחון המטורף שהרגיש כי נאמר לו בתהליך הגיוס שמחפשים גאונים. על הפער בין הביטחון העצמי הגבוה שחשב שיש לו, וחרדת הביצוע מלעבוד במקום כזה גדול ומחייב.

Debbie Millman. Photo: Jonx Pillemer
Debbie Millman. Photo: Liran Hadashi
Enni-Kukka Tuomala. Photo: Liran Hadashi

Enni-Kukk Tuomala, Empathy Designer

לפני כחודש פורסמה בעיתון ״הארץ״ כתבה על הנשים הצעירות שמנהיגות את פינלנד (שני ליטמן, 19.2.2020). הפרלמנט הפיני מורכב מ-47% נשים, ראש הממשלה בת 34, ובראש כל חמש המפלגות המרכיבות את הממשלה עומדות נשים. הכתבה ריתקה אותי, וכשראיתי בתכנית של הכנס שמגיעה אמנית צעירה מפינלנד שמגדירה את עצמה כ״מעצבת אמפתיה״ ואחד הפרויקטים שלה היה עם הפרלמנט הפיני, עניין אותי לשמוע אותה וגם לשאול אותה כמה שאלות.

קוראים לה אנני־קוקה טומאלה (Enni-Kukka Tuomala), היא נולדה בפינלנד, למדה ארכיאולוגיה והיסטוריה באוקספורד, אמנות ברויאל קולג׳ של לונדון, עבדה במשרדי פרסום לונדוניים כמו Saatchi&Saatchi ו- adam&aveDDB, חיה תקופה בטוקיו, וכיום מתגוררת בלונדון.

היא מגיעה עם כותרות מפוצצות ומאוד מעורפלות. תהיתי איך אמפתיה הופכת לכלי שאיתו עושים שינוי בעולם, ואיך אפשר לעצב משהו כל כך מופשט?

אנני מסבירה בהרצאה שאמפתיה היא הבסיס של כל קשר ושיתוף פעולה. כבני אדם אנחנו מתוכנתים להזדהות עם מי שדומה לנו, וכשהצד השני שונה אנחנו מייצרים ריחוק, קיטוב וחוסר תקשורת. היא מנסה להפוך את האמפתיה מרגש אינדיווידואלי לרגש קולקטיבי, נקודת הפתיחה שלה היא השאלה ״מה אם הכל היה מעוצב לאמפתיה?״. היא עושה זאת דרך מיצבים, כלים, משחקים וחוויות, במטרה להגדיל את התקשורת מעבר לגבולות המקובלים ולנורמות החברתיות. היא עוסקת בנושאים כמו ניגודים פוליטיים, הטרדות מיניות, גזענות, משבר הפליטים, ומשתפת פעולה עם בעלי עסקים ופוליטיקאים בכל העולם (הפרלמנט הפיני, הברקזיט בבריטניה ועוד). הפרויקטים שלה, כמו החזות שלה, נאיביים ומתוקים. היא מביאה כיף, צחוק ושטות למקומות הכי לא צפויים.

Enni-Kukka Tuomala. Photo: Jonx Pillemer

ש: יש לי המון שאלות על הפרויקט שעשית עם הפרלמנט הפיני. האם את חושבת שלנשים באופן טבעי יש יותר אמפתיה מאשר לגברים? האם התהליך עם הפרלמנט היה קל יותר לביצוע בגלל אחוז הנשים הגבוה, ומה את חושבת על העובדה שיש כל כך הרבה נשים בפרלמנט, ועוד כל כך צעירות?

ת: קודם כל, לגבי אחוז הנשים הגבוה, זו הצהרה מדהימה, ונורא כיף לראות איך העולם מגיב לזה, זה שינוי מאוד גדול לטובה. הפרויקט שלי עם הפרלמנט החל למעשה עוד לפני השינוי הגדול שקרה בממשלה הפינית. פינלנד מאוד מתקדמת ונאורה בכל מה שקשור בשוויון בין המינים, אבל בכל מה שקשור בהכלה של מיעוטים שונים יש לנו עוד הרבה מה ללמוד. למשל, שיתוף הפעולה הראשון שלי בפרלמנט היה עם האדם השחור הראשון אי פעם שנבחר לפרלמנט.

לגבי נשים ואמפתיה, אולי מבחינה ביולוגית לנשים יש נקודת פתיחה טובה יותר, אבל זה לא אומר שגברים לא יכולים ללמוד. כולנו יכולים ללמוד אמפתיה. בפרויקט שעשיתי עם הפרלמנט הפיני הופתעתי משיתוף הפעולה והפתיחות שנוצרו שם, בין חברי הפרלמנט עצמם, וגם בינם לבין עובדי הבניין עצמו, אנשים שעובדים שם כבר שנים ולא חשבו שיש בכלל אופציה להיפתח ולשתף. ממש ראינו את השינוי בתקשורת ובאווירה שנוצרה.

ש: את חושבת שגם לנו בישראל יש סיכוי? אני מרגישה שאצלנו יהיה קשה לבנות את זה מחדש. היו לנו השנה שלוש מערכות בחירות כי לא הצלחנו להגיע להסכמה, הקוטביות בעם במצב נוראי, ובנוסף המיתוס הגברי, המיליטריסטי הקשוח שעליו נבנתה מדינת ישראל הוא בדיוק ההפך מהרוך, ההבנה והאמפתיה שאת מדברת עליה.

ת: בהחלט יש לכם סיכוי (מחייכת). מצחיק שאמרת שאת מישראל, יש מחקר מעולה שאני משתמשת בו הרבה בסדנאות שלי – Personal Values and Intergroup Empathy / Alexander Zibenberg and Haggai Kupermintz.

במחקר עשו תרגילי אמפתיה בין קבוצות של ישראליים ופלסטינאים. זו דוגמה מעולה שמראה שאפילו במצבים קיצוניים, אם יש בינינו הבנה, יותר קל לייצר אמפתיה. הצדדים לא צריכים להסכים, זה לא אמור לקרות בפוליטיקה, זו לא פוליטיקה טובה, אלא רק להבין מאיפה הצד השני מגיע. זו אבחנה חשובה. אני חושבת שיש פחד בסיסי גדול מאוד מלהיות פגיע. הרבה מהפוליטיקאים שעבדתי איתם אמרו את זה. כשאתה משתמש בכלים של אמפתיה אתה פותח פתח שמישהו ישתמש בזה נגדך. אני חושבת שבישראל זה אולי יקח יותר זמן ויהיה יותר מאתגר. אני רואה את ישראל כמשתמש קצה, בגלל ההיסטוריה.

יש כל כך הרבה מה לעשות לפני השלב של האמפתיה. מה שאני מנסה לעשות זה לעצב מחדש את התרבות, ליצור מרחב בטוח, לבנות מערכות תמיכה שיצרו סביבה תומכת שמעודדת לבסוף אמפתיה. אני קוראת לזה: “Building Blocks Towards Empathy”.

Parliament of Finland in Helsinki, 2018. Photo: Laura Mainiemi

יש פה ממתקים רציניים

מגלשה שחורה - אורי לוטן. איור: רועי רחמים
untold

אורי לוטן מחליק אל עבר פיצ׳ר האנימציה הראשון שלו

אחרי רזומה מרשים של קליפים וסרטים מהממים, הבמאי והאנימטור אורי לוטן חזר למגלשות ילדותו במימדיון ועובד על פיצ׳ר אנימטיבי שעדיין בהפקה. שבוע לפני סיום קמפיין הקיקסטארטר, הוא מספר על התהליך ונותן הצצה מרתקת אל מאחורי הקלעים של הסרט.

קרא עוד »
הביאנלה לעיצוב ואמנות. צילום: טל סולומון ורדי
עיצוב

בועת אסקפיזם: הביאנלה לאומנויות ועיצוב מצדיקה את קיומה

כמעט בשקט, בין אירועי היום-יום (והיו אירועים) הצליחה הביאנלה לאומנויות ועיצוב הראשונה מסוגה בישראל לחמוק מתחת לרדאר, שלא בצדק. אור בורנשטיין היה שם כדי לחוות ולסקר את הצומת בין עבר, הווה ועתיד. מצד שני, היה אחד שפחות התלהב.

קרא עוד »
Filed under: עיצוב גרפי, untold, עיצובTagged with: , ,

Holocaust State of Mind

Holocaust State of Mind

* סְטֵיְיט-אוֹף-מַיְינְד: מצב נפשי, מצב תודעתי, הלך רוח.

פרט מתוך הפרויקט. עיצוב: לירן חדשי

כשהייתי ילדה קטנה בבית ספר יסודי, לימדו אותי שביום השואה לובשים חולצה לבנה, עומדים בשקט בצפירה בפרצוף רציני, ומפחדים מהיטלר. כשהייתי בת 17, טסתי לפולין לראות מקרוב את מחנות ההשמדה, והסבירו לי שבשנה הבאה כשאתגייס לצה״ל, זו תהיה הנקמה המתוקה שלי בנאצים, שאני העתיד של מדינת ישראל ובזכותי לא תהיה שואה שניה. חבל לי שהזיכרון הכי חזק שלי מהמסע לפולין הוא שנישקתי בת כששיחקנו אמת או חובה באחד הלילות במלון. אבל זה כבר נושא לסיפור אחר.

אז נכון שמדובר בטראומה הפרטית של סבא וסבתא שלי, וצריך לזכור ולהנציח ולספר, אבל יש הרבה צורות של זיכרון, ונראה שהחברה הישראלית בחרה בנרטיב מאוד ספציפי.

הפוליטיקאים שלנו דואגים להזכיר לנו כל יום שאסור שהשואה תחזור, מראים לנו בדרכים שונות איך היא אורבת מעבר לפינה. התקשורת הישראלית מחזקת אותם ונהנת לפרסם כותרות עסיסיות שמושכות את העין וגורמות לנו להקליק. השמאל אומר לנו שהכיבוש לפלסטינאים הוא כמו השואה ליהודים, שהילדים בסוריה הם כמו סבא וסבתא שלנו בשנות ה-30. הימין מטפטף לנו שכל הערבים רוצים לזרוק אותנו לים בדיוק כמו שהנאצים רצו, לכן מותר ורצוי שנגן על עצמנו בכל דרך. כל האמצעים כשרים, העיקר שהשואה לא תחזור.

צל השואה מלווה אותנו כל החיים, ואני מרגישה שאנחנו נמצאים במעין “Holocaust State of Mind”. כל אסון הוא יחסי, כל החלטה היא מוצדקת, מותר לנו הכל כי רצחו את המשפחות שלנו בתאי הגזים. אנחנו נהיים יותר ויותר גזעניים, קורבניים, ולאומניים.

״אין יום שעובר בלי שמזכירים את השואה בתקשורת הישראלית״. 

את המשפט הזה אמרה לי אמא שלי. היא שמעה את התיאוריה הזו מד״ר סיגל ברקאי, מרצה שלה בסמינר הקיבוצים. המשפט הזה לא יצא לי מהראש. עניין לבדוק אם יש בו אמת, רציתי להבין איך נראית השואה בתקשורת, והוא היה נקודת הפתיחה לפרויקט הגמר שלי במנשר.

בחרתי להתמקד בשלושת העיתונים היומיים הגדולים בישראל: ״הארץ״, ״ידיעות אחרונות״ ו״ישראל היום״. בכל בוקר במשך חודשיים, פתחתי את העיתונים וחיפשתי אזכורים לשואה, מילים ששייכות לשיח כמו גרמניה הנאצית, היטלר, אייכמן, אושוויץ, אנה פרנק, ועוד. כשמצאתי מילה, סימנתי אותה במרקר צהוב.

ערימות עיתונים בסלון. צילום: לירן חדשי

תוך כדי המחקר, כשכבר התחילו להיערם לי בסלון שלוש ערימות ענקיות של עיתונים, הבחנתי שהתוכן מגוון ויש הבדל בין סוגי הכתבות וההקשרים לשואה. חילקתי את הכתבות לשניים:

1. כתבות שעוסקות בשואה. למשל, כתבה על העלאת קצבאות לניצולי שואה (שקל אחד ליום, סיפור אמיתי). קראתי להן ״כתבות ניצוֹל״.

2. כתבות שמנצלות את השואה, להן קראתי ״כתבות ניצוּל״. מה זאת אומרת ניצוּל? כתבות שבהן שיח השואה הוצא מהקשרו והמילים משמשות להעברת מסר אחר. למשל, פרסום ציוץ של דונלד טראמפ:

״יריבים נוכלים מנסים להקטין את הניצחון שלנו עם חדשות מזויפות. זה מצב מביש. האם אנו חיים בגרמניה הנאצית?״

(ישראל היום, 12.1.17)

או טור בידיעות אחרונות שכתב יאיר לפיד, יו״ר מפלגת ״יש עתיד״:

״אבא היה ניצול שואה. בסוריה נרצחים ילדים. עשרות אלפי ילדים רעבים ונידונים למוות, כמו שהוא היה״.

(ידיעות אחרונות, 28.12.16)

וגם רוגל אלפר, בדרכו העדינה, הצביע בדיוק על החיבור הבעייתי בין שואה, יהודים וערבים:

״לוסי אהריש היא באמת ערביה טובה. היא כינתה את המתרחש בחאלב ״שואה״. זה כמובן מונח שמעורר הזדהות אוטומטית, מותנית, אצל יהודים״.

(״הארץ״, 23.12.16)

בסוף החודשיים אספתי את כל הנתונים וגיליתי שכולם מנצלים את השואה. מכל קצוות הקשת הפוליטית ובכל הזדמנות. היא מחזקת כל דעה ומעצימה כל טיעון.

יצרתי שלושה ספרים. ספר לכל עיתון. בכל ספר היו מרוכזים הנתונים הרלוונטים. כל עמוד בעיתון שבו היה אזכור לשואה, קיבל עמוד משלו בספר. לשני סוגי הכתבות, הניצוֹל והניצוּל, נתתי שני צבעים שונים, כדי שיהיה ניתן להבחין בקלות האם מדובר בכתבה על השואה או כתבה שמנצלת את השואה. כתבה על השואה (ניצוֹל)- קיבלה מרובע בצבע שחור. כתבה שמנצלת (ניצוּל)- קיבלה מרובע צהוב. גודל המרובע נקבע על ידי הגודל המקורי של הכתבה, גודל של אחד לאחד.

תהליך העיצוב - הפשטה של האלמנטים בעיתון

הקורא המדפדף בספר יכול להבין במהירות את מקומה של השואה בתקשורת. בצלילה יותר מעמיקה אפשר להבין כמה מתוך הכתבות עסקו בשואה וכמה השתמשו בה למטרות אחרות, באילו מילים בחרו הכותבים להשתמש, מה היה ההקשר שבגללו נעשה השימוש בשיח השואה, האם זה היה ציטוט של פוליטיקאי או בחירה מכוונת של הכתב? מה המסר שרצו להעביר לנו? האם אמפתיה? רחמים? הפחדה? שנאה?

בסופו של דבר רציתי שהפרויקט יעלה את המודעות לנוכחות העצומה של השואה בחיי היומיום שלנו. על ידי תמצות כל המידע שנחשפתי אליו בחודשיים האחרונים והבאתו בצורה ויזואלית, ברורה וקריאה, יכולתי להציג את נוכחות השואה כעובדה חזותית בעלת נפח ממשי, ולהוציא אותה מההקשר המקובל.

הפרויקט נעשה בשנת 2017 אך הנושא ממשיך להיות רלוונטי גם היום, ולדעתי רק ילך ויהיה יותר נוכח עם ההתחזקות של הגורמים הקיצוניים בעולם, עם עליית השנאה כלפי מהגרים ומיעוטים, ועם הסובלנות שהולכת ונעלמת. כנראה שהשואה תמשיך לככב בכותרות הראשיות בכל פעם שביבי או טראמפ ישוו את פוטין להיטלר או את איראן לגרמניה הנאצית, כי זה לוחץ על כל הנקודות הרגישות של עם ישראל וזה עושה את העבודה. אבל אולי אצליח לגרום למי שקורא את זה לצרוך את החדשות בצורה מודעת וביקורתית, לחשוב מה עומד מאחורי המילים האלו, מה האינטרס של מי שכתב את הדברים. אנחנו יכולים לבחור למה להאמין ובמה להטיל ספק, אולי לבחור את המילים שלנו קצת יותר בקפידה ובכך לתת לשואה את הכבוד שמגיע לה. להמשיך לספר ולהזכיר את ההיסטוריה, אבל לא לתת לה לנהל את חיינו.

קישורים:

liranhadashi.com

The full project

אינסטגרם: liranhadashi

הפרויקט נעשה במסגרת לימודי תקשורת חזותית במנשר, יולי 2017.

ראש מחלקה: עמית טריינין

מנחה: רונה שפיזמן

 

יש פה ממתקים רציניים

עיצוב

הסרטונים הכי וואו #2

דוקו קצר על רפיק אנאדול, קליפ קולאז׳י מטריף של אנדי שאוף, איך הארט־נבו זלג לפסיכדליה של הסיקסטיז, טריק בארי עושה VJ לתום יורק ו… האם היה סקס בחלל?

קרא עוד »
untold

איתמר חפץ מצייר אותיות

איתמר חפץ נחשף במקרה לתחום הטיפוגרפיה הידנית. הוא למד קולנוע בארצות הברית ונרשם לסדנת הדפס ששינתה את חייו, מאז הוא לא מפסיק לצייר אותיות בכל מדיום אפשרי.

קרא עוד »
גרי גולדשטיין. צילום: טל סולומון ורדי
The Visual Podcast

גרי גולדשטיין מוציא ספרי אמן מיוחדים

גרי גולדשטיין הוא אחד האמנים הכי מעניינים בישראל, ולצד (כמעט) כל תערוכה שהוא מציג, יוצא ספר אמן מיוחד במינו בפורמט לא סטנדרטי. דיברנו על התערוכה הנוכחית, ׳השתאות׳, בנווה שכטר, ועל ספרי האמן המיוחדים שלו ב-30 השנה האחרונות.

קרא עוד »
Filed under: סטודנטים ובוגרים, untold, עיצובTagged with: , , , , , ,