תפריט
תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בויצו הפתיעה לרעה השנה, כשהחליטה להוציא חלק מפרויקטי הגמר של הסטודנטים מחוץ לבניין אל עבר סוכת אבלים מושכרת תחת חום כבד. הדבר קרה לאחר שהמחלקה לארכיטקטורה השתלטה על קומותיה תחת הוראת ההנהלה. למרות תנאי הצפייה הבלתי אפשריים וליטרים של זיעה במקום, בלטו מספר פרויקטים בודדים. מה קורה בויצו?
חלל הגלריה המרכזי במרכז האקדמי ויצו חיפה לא מרמז על האסון האוצרותי שעתיד להגיע בעוד מספר דקות. פרויקטי הגמר מפוזרים על הקירות, במרחק סביר זה מזה, עם שטחי תצוגה לא פרופורציונאלים – מה הסיבה שסרט הממוקם בתוך מסך טלוויזיה צריך לקבל שטח של 4-5 מטר קיר? למה פרויקט גמר שמסתכם בספר מקבל שטח דומה?
הבחירות האוצרותיות הללו מדיפות ריח של פייבוריטים מטעם המחלקה, בטח לאור מה שגיליתי מיד בהמשך התערוכה.
לצערי, האוצרות בויצו ואיכות פרויקטי הגמר הולכת ומדרדרת משנה לשנה – קחו לדוגמא את תערוכות הבוגרים מ־2019, 2020 (לא סיקרתי בזמנו מרוב בעיות שמצאתי), ו־2021. האחראים על האוצרות הם אותם אחראים – פרופ׳ טרי שרויאר וירון שין, ראש המחלקה. יכול להיות שהגיע הזמן לשחרר את האחיזה מהפוזיציה הזו, שאיננה דואגת לטובת הסטודנטים והסטודנטיות במחלקה, ולתת לבוגרי המחלקה לאצור, כפי שנעשה בבצלאל?
בסיום הסיבוב הקצר בחלל הכניסה, שאלתי את הסטודנטים במקום אם יש המשך לתערוכה כפי שהיה בשנים הקודמות. הם סימנו לי אל כיוון היציאה מהבניין. שם, מתקשה להאמין, נגלה לעיניי מחזה בלתי נתפס, הזוי ומביך – סוכת האבלים. במקום להמשיך את התערוכה אל הקומות העליונות של המחלקה כפי שהיה בשנים קודמות, הוחלט לשכור אוהל לבן בצורת מסדרון ארוך שהתחבר ליציאה מהבניין, לצרף קצת מזגנים ומאווררים תוך ציפייה שהשמש הלוהטת בחודש יולי תהיה סלחנית להתחממות הגלובלית, ועל הדרך תחרב את צורות ההגשה של הפרויקטים. רובם היו על מסכים שפיקסליהם לא עמדו בעוצמת האור מבחוץ.
כך נוצרו להם שני מעמדות בויצו חיפה בעל כורחם של הסטודנטים והסטודנטיות: אלו שקיבלו את החלל הפנימי הממוזג (וחלקם אף הגנו על החלטות האקדמיה בראיונות אוף דה רקורד), ואלו שהודרו אל סוכת האבלים בחום הישראלי המטורלל (והביעו תסכול אדיר). ככל הנראה שבויצו שכחו שתערוכת הבוגרים נועדה גם למכור את המחלקה לקראת ההרשמה בשנה הבאה, ובזה אין ספק שהיא מקבלת ציון אפס בשיווק. אף בר דעת שאיננו נואש מספיק ללמוד תקשורת חזותית ישקול הרשמה למקום שלא מתייחס בכבוד לתצוגת פרויקטי הגמר של הסטודנטים (ספוילר: חכו לתגובת ויצו בהמשך הכתבה).
בעודי מטפטף זיעה על עינית המצלמה, נדהמתי לגלות שגובה סוכת האבלים נמוך מאוד, אלמנט קריטי בחלל שגרם לקירות הגבס הזמניים שהוצבו שם לגעת בתקרה. בהצבה שנראתה כמעט אקראית, צפופה וקלסטרופובית, הוקצו לסטודנטים והסטודנטיות המציגים קירות זעומים עם גובה תלייה נמוך מדי של המסכים. תראו בתמונה כאן את גובה האיש ביחס למסך השמאלי התלוי של לאה מיכאלוב. מי ישמור על האוצרים?
שני פרויקטים בלבד, בכל חלל סוכת האבלים, בקושי שרדו את תנאי הצפייה הגרועים אך הצליחו לזרוח: טל זלזניק ומעיין ויזמן עם HI-TECH RUSH, משחק מחשב הומוריסטי לשני משתתפים, שקורץ באופן פארודי לעולם ההייטק המוגזם, הביזארי ו״המפנק״. הוא עובד, כיפי, מאופיין היטב. בצד יש פרינט שמתאר את כל התהליך היצירתי, דבר שחסר מאוד בפרויקטי גמר, בטח במשחקים מושקעים כמו זה (עוד עליו – בהמשך הכתבה). השני הוא ״מעל הדקלים״ של איתי דרור, סרט אנימציה מרגש על עבודי דרוויש, סבא שלו, שניזכר בילדותו בבגדד, בנסיון הבריחה שלו לארץ ובמאסר שהוטל עליו. לא הייתי מסוגל לצפות בו בתערוכה (הוא לא אשם, תראו איך המסך נראה בתצוגה), ולכן צפיתי רק בדיעבד בסטודיו.
עבודות הסטודנטים והסטודנטיות נדחסו להן בסוכת אבלים בגלל סיבה אחת: העדפתו של המרכז האקדמי ויצו חיפה לתת יותר מקום ל־35 פרויקטי הגמר של המחלקה לארכיטקטורה (שיא בתולדות ויצו), שהשתלטה על קומותיה של המחלקה לתקשורת חזותית. בואו נודה על האמת – היא רווחית יותר, ארוכה יותר מהמסלול של תקשורת חזותית, ולכן נמצא פתרון מביך ומבזה לנפנף את הפרויקטים של המחלקה החוצה, במקום נגיד, לחלק את הזמנים של שתי התערוכות שלא תהיינה במקביל. על זה לא חשבו, כנראה.
תגובתו של ראש המחלקה לתקשורת חזותית ירון שין על התערוכה:
״מבנה המוסד שלנו לא גדול ולא משופה בשטח תצוגה רב. כדי לעשות ״סדר״ בראש של המבקר בתערוכה, הוחלט שכל מחלקה מציגה בקומה שונה ושאנו נפתח את התערוכה – בקומת הקרקע. מאחר שאנו מחלקה גדולה היה צורך להרחיב את שטח התצוגה לכיכר ולבנות אוהל המחובר בשרוול לקומת הקרקע ולחלק את העבודות בין האוהל לבין קומת הקרקע (היכן שנמצאים המשרדים והקפיטריה של ויצו).
תצוגת תערוכות ארעיות באוהלים – היא דבר מקובל ושגור. יתכן שיש אוהלים עוד יותר גדולים ורחבים, אולם מצד שני המוסד שלנו השקיע סכומי כסף אדירים לרכישת טלוויזיות עבוד תצוגת הבוגרים ומחשבים (לפטופים) חדשים עבור הסטודנטים ותצוגת עבודותיהם – כך שעלויות השכרה (של ציוד תצוגה) לא יחולו עליהם.
האוצרות נעשתה פר עבודה וצרכיה, לצד החלטות אוצרותיות כגון מהו הדימוי אשר יופיע על הקיר לצד העבודה. לדוגמא ציור קיר ענק, מחייב בהחלט קיר ענק… שבאוהל לא אפשרי.
[…] לסיכום, עשינו עבודה מאוד קשה, גם באוהל וגם בקומת הקרקע, עקב בצד אגודל – עם הסטודנטים. וליווינו אותם ויועצנו להם לאורך כל הבנייה. סטודנט שנתקל בבעיה שוחח איתנו ומצאנו לו פתרון (הזזה, שינוי מקום, הגדלה, הקטנה, ציוד ואפילו במקרים חריגים – סיוע כלכלי מהמחלקה למימון תצוגתו!)
התערוכה הזו חשובה ויקרה לנו כמחלקה וכמעצבים שצריכים לדעת להתמודד ולהסתדר בכל תנאי. ד״א מיתוג תערוכת הבוגרים נעשה באופן ייחודי למוסד שלנו ולמחלקה שלנו ע״י הסטודנטים שלנו, אשר מסיימים ומציגים עכשיו״.
שימו לב, שום מילה על העניין עם המחלקה לארכיטקטורה. זו תגובה תמוהה שציינה שוב ושוב את עניין העזרה הכלכלית של ויצו (הוצאתי בעריכה, בכנות זה הביך אותי). עשיתם עוול לסטודנטים, למה שלא שתשלמו על זה? איפה הסטודנטים אמורים לתלות את המסכים בתוך סוכת האבלים, על השמשוניות הלבנות שיתלשו ממקומן? זה מקומם. אולי חבל שלא לקחו השראה מהמחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, כשהסטודנטים החליטו פה אחד להרים תערוכה עצמאית שאיננה בכותלי האקדמיה.
תגובתו של פרופ' שמעון עמר, נשיא המרכז האקדמי לעיצוב וחינוך ויצו בחיפה:
״אנחנו גאים ושמחים שמספר הסטודנטים במרכז האקדמי ויצו חיפה הולך ועולה מדי שנה ואיתו מספר עבודות הגמר האיכותיות ביותר. במרכז האקדמי ויצו חיפה מתנהלת מסורת ארוכת שנים של תערוכות בוגרים משותפות לכל המחלקות שמבטאות את השותפות והאחווה בין הסטודנטים מכל המחלקות. לאחר התלבטות החלטנו להמשיך במסורת זו גם השנה, למרות מספרם הגדול של הסטודנטים, ולהרחיב את החללים בהם מוצגת התערוכה. יתרה מכך, כל מחלקה בחרה כיצד להתנהל בקומה שהוקצתה לה. יחד עם זאת, במסגרת הפקת לקחים מהתערוכה, נבחן מחדש גם את השאלה הזו על מנת לפעול על פי המסקנות בשנה"ל הבאה״.
בקיצור, זרק את המחלקה לתקשורת חזותית מתחת לגלגלים, מבלי לקחת אחריות על הנזק שנעשה, על אף אחריותו בנושא.
בחזרה לגלריה הראשית: נושאי העבודות מתמקדים בעיקר באישי (עד כדי קרינג׳, במקרים מסוימים), וחלקם לא מחזיקים כבר בשלב הקונספט. מה קורה שם בויצו בשלב הזה, אני לא יודע, אבל זו בעיה חוזרת שקשורה קשר ישיר להנחיה שהסטודנטיות מקבלות ולדיאלוג שנוצר שם. רעיון בינוני, מבוצע טוב ככל שיהיה, זה קצת כמו לבשל עם חומרי גלם שעמדו יותר מדי זמן על המדף. גם שף עם כוכב מישלן לא יצליח.
המאיירת ליה יוחבץ הצליחה לייצר ספר מאויר ומרתק, ׳שפה משותפת׳, שעוסק ביחסים שלה עם בעלי חיים, שגם כתבה בעצמה – הישג לא קטן בכלל. המאיירת שושנה קרוגלוב איירה את ׳חזון הימים האחרונים / מגילת אפוקליפסיס׳, הפרויקט האיורי הכי מורכב ומעניין בתערוכה. שישה סטריפים ארוכים שופעים פרטים, רק הכריות האדומות הארוכות מתחת מיותרות.
כפיר מירון יצר ועיצב את EAT-IMMERSIVE, חדר שלם שהוא חוויה אימרסיבית (הקרנות וידאו) למסעדה יפנית עם ארבע ארוחות שונות, רק היה חסר להזמין משלוח כדי לחוות את זה כמו שצריך. בנוסף, דניאל רביד טבראני עיצב את EVOLUTION OF YOU, ממשק חוויתי אינטראקטיבי שנועד ללמד משתמשים בצורה פרטנית על עברם האבולוציוני ולחבר אותם לזהותם כקופי־אדם. זה עובד ומרתק, מעלה שאלות מעניינות.
מה יקרה בשנים הבאות, כשכמות הסטודנטים רק במגמת עלייה בויצו? בעוד ארבע שנים יסיימו פי 2 מאשר בשנה הנוכחית. גם אז יתקעו אותם בחום בחוץ?
בויצו יאלצו למצוא פתרון, ובדרך לשקם את המוניטין שלהם שרק הולך ונפגע בשנים האחרונות בגלל החלטות תמוהות.
ליה יוחבץ — שפה משותפת
המאיירת ליה יוחבץ בחרה לעסוק באהבתה לבעלי חיים, בתור ילדה שגדלה בסביבה מוקפת סביבם, ולקחו חלק משמעותי וניכר במי שהיא היום כאדם בוגר. ליה בחרה בספר כבמה להצגת הנושא והוא מכיל סיפורים אישיים על חיה ומשפחתה לצד בעלי החיים ועל המשמעות הגדולה שהם מהווים עבורם.
מאויר מעולה עם סגנון ספציפי, מצחיק ומרגש, עם בחירות מעניינות של לייאאוטים שלא יצא לי לראות בספרי איור השנה. ראוי שייצא בעולם שמחוץ לאקדמיה, ויפה שעה אחת קודם.
מעין ויזמן וטל זלזניק — HIGH-TECH RUSH
משחק מחשב הומוריסטי לשני משתתפים,
שקורץ באופן פרודי לעולם ההייטק המוגזם, הביזארי ו״המפנק״. מטרת השחקנים להתמודד עם עבודת צוות תחת לחץ ולהשיג כמה שיותר מטבעות, על מנת לעבור לשלב הבא – לקבל קידום בעבודה. בכל שלב ישנן משימות והפרעות אשר חווה השחקן הצוחקות על עולם ההייטק, והן כוללות משחקי מילים והקצנת המציאות.
אין הרבה פרויקטים בעלי הומור, בשילוב איכות ביצוע וקונספט חזק. זה עובד מצוין, על אף תנאי משחק גרועים במקום עצמו. שאפו.
כפיר מירון — EAT-IMMERSIVE
וידאו־ארט אימרסיבי המיועד למסעדות קונספט, שמטרתו להעצים את חווית הסועד ע״פ נרטיב המותאם לכל מנה.
הפרויקט בא לתת מענה קונספטואלי חזותי שמתאים את עצמו למנות השונות ולאווירה שהן משרות, כך שחוויתו הכללית של הסועד תקבל מימד חזותי נוסף. הפרויקט מציג לדוגמא 4 מנות מהמטבח היפני המבוססות על תפריט אמיתי של מסעדת ״ניני האצ'י״ שבתל אביב.
פרויקט שצריך לצאת לעולם האמיתי, ויפה שעה אחת קודם. פוטנציאל לסנסתזיה מרהיבה.
דניאל רביד טבראני — EVOLUTION OF YOU
ממשק חוויתי אינטראקטיבי שנועד ללמד משתמשים בצורה פרטנית על עברם האבולוציוני ולחבר אותם לזהותם כקופי־אדם. הפלטפורמה הייחודית, מציעה למשתמשים בה לחוות ״תהליך אבולוציוני״ אישי, מרתק ומהנה המבוסס על טכנולוגיית מציאות רבודה.
ישנן מדינות בהן מידע זה אינו חלק מתכניות הלימודים ואף נאסר ללימוד על ידי גורמים פוליטיים ודתיים. לאור זאת, הידע והשיח על האבולוציה האנושית מצויים בשולי החינוך והתודעה הישראלית, העולמית והאנושית. מטרת הממשק היא הנגשת מכלול הידע בתחום זה, הפשטתו והעלאתו לשיח ולמודעות הציבורית סביב מורכבותו של מין האדם החי על כדור הארץ בדרך אינטראקטיבית.
גם מעלה שאלות על לימודי ליבה, וגם מבוצע מצוין. צריך לחוות בפיזי כדי להבין את האימפקט.
איתי דרור — מעל הדקלים
עבודי דרוויש, סבא של איתי דרור, ניזכר בילדותו בבגדד, בנסיון הבריחה שלו לארץ ובמאסר שהוטל עליו. עבודי דרוויש, ששמו הוחלף בארץ לעודד דרור, הקים עם אחיו מפעל יודאיקה ששיגשג, עד שתוצרת סין הזולה העלימה את המפעל הקטן, כמו הרבה בתי מלאכה קטנים שנעלמו עם הייצור ההמוני.
סרט מרגש, עשוי נהדר, משולב טכניקות ידניות וממוחשבות, על נושא שלא מדובר מספיק.
שושנה קרוגלוב — חזון הימים האחרונים / מגילת אפוקליפסיס
הפרויקט של שושנה קרוגלוב מתאר את ההתרחשויות העתידות להגיע באחרית הימים על כדור הארץ לפי הנבואה של ספר אפוקליפסיס/חזון יוחנן. איירה אותם דרך נקודת מבט אישית ועכשווית עם אלמנטים ישראלים מזוהים.
כמות הפרטים באיורים מרהיבה, אפשר להתבונן בהם שוב ושוב ושוב ולגלות פרטים חדשים. סזיפי ועשוי מצוין.
ירדן דרשן — לא סופרים אותך
סרט אנימטיבי בנושא אפליית נשים על בסיס דאטה. העולם שבו אנו חיות עוצב למידותיו של גבר ממוצע ולפי צרכיו. המידה שבה מגדר משפיע על עיצוב – בייצור, בהפצה ובעצם השימוש – עדיין לא מוערכת מספיק. נשים מהוות כ-51% מהאוכלוסייה, ועם זאת, עיצוב ותכנון עבור נשים נחשב נישה, ועיצוב עבור גברים, כלומר – בני אדם, הוא פרקטי וגלובאלי. בסרט ירדן דרשן מציינת כמה מהפערים האלו במטרה להעלות מודעות לבעיה זו, שלעיתים יוצרת עבור הנשים אי־נוחות, ולעיתים קרובות, ממש סכנת חיים.
ירדן דרשן מצליחה בסרטה מרמת הקונספט, דרך הכתיבה, ועד האנימציה המעולה. סרט שמצליח להעביר מסר חזק ומזוקק בדקות ספורות, כן ירבו כאלה במחוזות האקדמיה.
המרכז האקדמי ויצו – המחלקה לתקשורת חזותית
19.7.2021-2.8.2021
עורך ראשי ומייסד־שותף של מגזין אנקואטד. מעצב חווית משתמש, אוהב לחפור בחנויות תקליטים, לצלם באנלוגי ולספר לפני כולם על דברים מעניינים.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
