תפריט
תערוכת בוגרי ויצו מעלה תהיות ושאלות על סוג הפרויקטים שצריכים להיות מוצגים בקו הסיום, וגורמת להרהר על הדיאלוג עם המרצים והמרצות. השנה ההתכנסות פנימה בתוך הנפש בולטת במיוחד, אך לא עברה את הפילטרים הנכונים, ויוצרת תחושת אי־נוחות. אף על פי כן, בלטו 6 פרויקטי גמר נפלאים.
הגעתי אל תערוכת הבוגרים בויצו סקרן. זו התערוכה השניה שמתרחשת בזמן קורונה. בשנה שעברה הגעתי לסקר, אבל לא היה לי מה להגיד, אז נשארתי רק עם צילומים ואכזבה קלה. התערוכה לא הייתה טובה ולכן לא פירסמתי את הביקורת.
כשהגעתי בשישי, היו שאריות על אחת הדלתות של המיתוג שעשתה גל בן דוד לפני כמה שנים, אחד המחזורים הכי חזקים שידע ויצו: אפי קישון, גל בן דוד, ליטל מור, נועה כהנא ועוד מעצבות מוכשרות. יש מחזורים כאלה אחת לכמה שנים. לצערי, הפעם זה לא המקרה.
השנה תערוכת הבוגרים בויצו נאצרה על ידי אלון רזגור, אותו אוצר משנה שעברה. כל ויצו הוצף בקרטונים בגבהים שונים, שלצערי לא קיבלו התייחסות בטקסט האוצרותי. משיחות עם סטודנטיות וסטודנטים – גם הם לא קיבלו הסבר לזה.
אף על פי כן, מבחינת האוצרות נעשתה עבודה טובה, וכל פרויקט קיבל מספיק מקום, לא הייתה תחושה של תחרות בין הפרויקטים. בחלל המרכזי בכניסה הוצבו ה״מצטיינים״ מארבע מחלקות. גם בשנה שעברה נעשה מהלך דומה, שבעיקר העלה שאלה: האם אלו בהכרח המצטיינים?
מרבית הפרויקטים השנה בתקשורת חזותית עוסקים בתהליכים אישיים — התמודדות, טרגדיות, פחדים, מוות — אבל הבעיה העיקרית שחוזרת כמעט בכולם היא שהנושאים הללו לא עוברים איזושהי מטמורפוזה. הרי, כל היופי בעיצוב זה להלחים כמה נושאים והשראות שונות ולייצר משהו חדש. אבל פה בתערוכה הייתה תחושה של תוכנית ריאליטי ארוכה עם סיפורים מרגשים שקשה להכיל.
מעטים הפרויקטים בתערוכה הנוכחית של ויצו שיש בהם גוון הומוריסטי מובהק או נגיעה בחיים שאחרי התואר, עם חיבור כלשהו למציאות (נגיד, ממשקים עם צורך אמיתי). הפרויקטים של ויצו ידועים בקונספטים אישיים, שעוסקים בהתכנסות פנימה – סרטוני אנימציה, ספרים, איורים, פלטפורמות דיגיטליות שונות – כל אלו סובבים סביב התבוננות פנימית. זה לא דבר רע בהכרח. למשל, אבישי אדלר בבצלאל לקח את טיפולי ההמרה שעבר כדתי הומו ועיצב פרויקט מדהים שהתפרס על כמה פלטפורמות, ופה היו מעטים שזכרתי אילולא צילמתי. באופן כללי, הפרויקטים היו בהיקף קטן יחסית לפרויקטי גמר (בהשוואה לאקדמיות הגדולות) או שהציגו רק חלק קטן מהם (למשל, בפרויקט של תמר ויינר, עוד נגיע אליו).
האלמנט שהכי עניין אותי כשצפיתי בעבודות הוא איך היה הדיאלוג עם המנחים והמנחות בפרויקטים. לא מרבים לדבר על זה, אבל כאחד שחווה שני מנחים גרועים ושני מנחים מעולים, הייתה להם השפעה על התוצר הסופי שלי בשני פרויקטי הגמר. הנחייה טובה היא כמו הפקה מוזיקלית, כל פעם מכיילת קצת, תומכת, מרימה, עורכת. ופה, לפחות מהתוצרים שהיו תלויים ומונחים, הייתה אווירה של היעדר תשוקה. לא כל הפרויקטים, כמובן, אבל מרבית מהם. אולי החיבורים עם המנחים לא היו מדויקים מספיק? נקודה למחשבה.
ברשותכן, אני לא מוצא טעם לדבר על הפרויקטים שפחות התחברתי, אלא דווקא באלו שכן. בסופו של דבר החוויה בתערוכות הבוגרים היא מאוד סובייקטיבית, ומאוד תלויה בסט הרפרנסים שכל אחת באה איתם.
דניאל בירן — ׳ישראלים במלונית קורונה׳
בעקבות התפרצות נגיף הקורונה, מלוניות הבידוד וההחלמה איחדו תחתן אוסף של טיפוסים ישראליים, אשר בנקודת זמן מסוימת נאלצו להתנתק מחייהם ולהתמודד עם חוויה שאינה רגילה עבורם. הפרויקט נותן הצצה מאחורי הקירות של מלוניות הקורונה דרך אוסף החוויות של הישראלים ששהו במלוניות.
הסרטון היחיד שפרצתי בצחוק מול המסך. מזל שהייתי לבד. מעולה, ערוך נהדר, וממש אין צורך בציור קיר שמקיף אותו. הוא מספיק חזק כדי לנצנץ לבדו בתוך מסך דקיק.
דור דרורי — ׳צְפוּנִים׳
דור דרורי מספר, ״הפרויקט עוסק בקושי בהכלת תקופת הקורונה, המתבטאת בסגירות, שבירות והישרדות. בחרתי באיור על כדים כדי להמחיש את נושא ההכלה. בנוסף הגשמיות של הכדים המאויירים, בדומה לתקופות קדומות, ובשונה מתקופת המסכים ממחישה את הניגודיות הבלתי נתפסת של התקופה, התסגרות מול יציאה אל הטבע, והסתתרות מול חשיפה. מתוך כלל החוויות שעברתי בחרתי להתמקד בארבעה נושאים שהיו מאוד משמעותיים עבורי: שינה, הסתרת הזהות עד כדי אובדן, חזרה לטבע, והדינמיקה המשפחתית בתקופת הסגר בבית הורי בצפון״.
בין הפרויקטים הבודדים בתערוכה שמעבירים אותך חוויה שלמה, הוליסטית, מרתקת, מעוררת שאלות. אל תפספסו את האנימציה שהכין באמצע (עם רוחו של מייברידג׳ מרחפת). דור, אנחנו לא מכירים, אבל תודה לך על זה.
אלינה קוזין ורותם צייטלר — ׳בקול רם׳
נערה מקבלת בשורה על מות אדם קרוב, והיא נאבקת בין הדחקה לבין אמירת המילים הללו בקול רם,
מהחשש שהדבר יהפך לאמיתי ומוחשי. אם זה לא נאמר,זה לא קרה.
סרטון מרגש, מאויר ומונפש נפלא, מאפשר בקלות להזדהות עם הדמות הראשית של הנערה. תחושה כללית ש-׳אישה בורחת מבשורה׳ של גרוסמן מרחף כאן כשהשראה, ובטוב טעם. אל תפספסו את הסקיצות בצד.
ענבל קלפוולד — ׳בכי׳
אסופה של שירים מלווים פרשנות איורית, בנושא בכי.
בהתאם למהלך חיינו הספר מתחיל בבכי הראשון של תינוק כשהוא יוצא מהרחם, מגלם חיים שלמים ונגמר בבכי האחרון – בכי על אדם שמת. מלווה בהומור ואמפתיה, הספר שם זרקור על אחת התופעות השכיחות והנוגעות המלוות כל אדם לאורך חייו.
הספר הכי טוב בתערוכה. הוא בנוי מעולה, כמו סרט קטן עם אינסרטים ואיורים נפלאים (שההגדלה לגודל של קיר עשתה להם רק טוב). הסגנון האיורי של ענבל עוד יככב בשנים הבאות, תזכרו את המילה שלי.
תמר ויינר — ״אני לא כאן לבדר אתכם״
מצד אחד ׳הבילויים׳ באמת ״לא כאן לבדר״ אותנו: המילים לשירים הן קשות, ביקורתיות והנושאים כואבים ומדממים. מצד שני, הלחנים לרוב קצביים ומרוממים, עשירים בכלי נגינה. ספר מחווה ללהקה עם עולם הדימויים הלקוח מהמילים לשירים, לעומת קו איורי וצבעוניות המייצגים את המוזיקה. כך מודגש הדיסוננס שחברי הלהקה יצרו בין המילים הקשות למוזיקה העליזה.
בתערוכה מוצגים איורי קיר מרהיבים עם פנזין קטן ורזה. מסתבר בדיעבד שיש גם ספר, ופספוס בעיניי שהוא לא מוצג כאן. אבל היי, לפחות הלהקה תתאחד בתזמון מושלם בחיפה בספטמבר. האם הפרויקט יתפתח לוידאו-ארט להופעה? מי יודע. תמר, לשיקולך.
דבורה פרידמן — ״תשוקתך״
נושא המיניות, בפרט בעולם הדתי, סובל משתיקה. נושא המיניות מופקר, בגלל תחושת אי הנוחות, מביא לכך שנשים ונערות דתיות צריכות להתמודד לבדן עם שאלות וחששות.
״תשוקתך״ הינה אפליקצייה לשיח פתוח על מיניות בריאה לאור היהדות, מציעה גישה נטולת פחד ותחושות אשמה בקרב החברה הדתית, המבקש להוריד את מעטה הבושה באמצעות חינוך מיני ומענה אינפורמטיבי וקהילתי רגיש, מתוך החיבור לאמונה והלכה.
צורך יש? יש. חיבור לעולם האמיתי יש? לגמרי. עכשיו רק נשאר לשפר מעט את ה-UX ולפתח את זה למוצר שלם ועובד. האפליקציה עשויה ברגישות עם ניואנסים עיצוביים שמרפררים היטב ליהדות, השימוש בסקאומורפיזם עושה לממשק רק טוב ומכניס קצת פיזיות עדינה. נפלא.
המרכז האקדמי ויצו – המחלקה לתקשורת חזותית
28.7.2021-15.8.2021
עורך ראשי ומייסד־שותף של מגזין אנקואטד. מעצב חווית משתמש, אוהב לחפור בחנויות תקליטים, לצלם באנלוגי ולספר לפני כולם על דברים מעניינים.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
