תפריט
השנה מלאו 50 שנים למותו של פבלו פיקאסו ומוזיאונים בעולם מציגים תערוכות לכבוד האמן. במוזיאון ברוקלין בניו־יורק מוצגת התערוכה “It’s Pablo-Matic” של הקומיקאית והאוצרת האנה גדסבי, ומהכותרת אפשר לנחש שלא מדובר בתערוכה נוספת בשבחו. נועם אוחנה יצאה ממנה אמביוולנטית.
האנה גדסבי, אוצרת התערוכה “It’s Pablo-Matic”, קוראת: ״יש בעיה עם פיקאסו: בעולם חוגגים את האמן הגאון, ומתעלמים מהעובדה שבדרך להישגים האמנותיים של האדם המיזוגן נפגעו נשים.״
אי-אפשר לדבר על התערוכה בלי לספר כמה מילים על הביקורות עליה ברשת ובעיתונים: הרוח המזלזלת של הביקורות שנכתבו על ידי מבקרי אמנות זכרים בעיקר, מעלה תחושה של חבורת גברים ששואלים ״על מה האישה ההיסטרית הזאת מדברת?״.
היא מדברת על עניין חשוב, אך הנימוקים בתערוכה לא עוברים תמיד כאובייקטיביים מספיק או מנוסחים באופן ענייני. ייתכן שזו התוצאה של הציפייה לזהירות ממי שטוענת נגד איש בעל חשיבות היסטורית גדולה שכזו.
It’s Pablo-matic. Photo: Danny Perez
את התערוכה אצרה האנה גדסבי, קומיקאית אוסטרלית שהתפרסמה בהייפ גדול לאחר שבשנת 2018 עלה בנטפליקס מופע הסטנד-אפ שלה – ״Nanette״ – בו היא מדברת בין היתר על המבט הגברי באמנות ועל פיקאסו, ומספרת למה היא נגדו.
גדסבי יוצאת נגד פיקאסו, אמירותיו המיזוגניות, היחס שלו לנשים בחייו ולנשים שצייר. היא טוענת שזו טעות להפריד בין האמנות לבין חייו של האדם שיצר אותה. היא מוחה נגד הזכות שלו למוניטין שהוא זוכה לו ובעיקר על המשתמע מכך – שחשיבות היצירה גדולה יותר מחשיבות אישה שנפגעה, היא משכנעת באופן שובה לב. אלה הם הנושאים שמובילים את התערוכה “It’s Pablo-Matic”.
התערוכה מציגה מגוון יצירות: כמחציתן עבודותיו של פיקאסו וכמחציתן הן יצירות בעלות הקשרים פמיניסטיים ששייכות לאמניות שונות כמו ג׳ודי שיקגו, הגורילה גירלז, קיקי סמית‘, פיית רינגולד ועוד. לצד כל יצירה מצורף טקסט: טקסט המוזיאון המוכר המכיל מידע על היצירה או האמן, כשהוא מלווה בציטוטים של גדסבי ושאר האמניות. בנוסף, באחד מחדרי הגלריה מוקרנים הקטעים על פיקאסו מתוך ״Nanette״. הציטוטים של גדסבי הם ברובם הערות בעלות אופי סרקסטי כלפי פיקאסו, כשהציטוטים של יתר האמניות ברובם שומרים על ממלכתיות אל מול הנושא הרגיש.
ההתרשמות הראשונית היא שהתערוכה עוברת כניסיון של גדסבי לטעון שלדעותיה על פיקאסו יש מקום בפלטפורמה רשמית כמו מוזיאון. הצד הזה של פיקאסו הוא נושא מוכר שדנו בו בעבר לא פעם. הנקודה המרכזית שעולה מהתערוכה, ועלתה לא מעט בתגובות הנגד אליה, היא השאלה האם נכון לשפוט את היצירה דרך האמן שיצר אותה, או האם נכון היום לבטל האמנות של פיקאסו בגלל היחס שלו לנשים.
גדסבי מציגה עמדה יחסית פשטנית בסוגיה מורכבת, וזו נקודת החולשה של התערוכה, שמציגה נימוקים לא מספיק משכנעים אובייקטיבית. רעיונות שהיו מעוררי הזדהות ב־״Nanette״ עוברים בתערוכה כקצת תמוהים כשהם מלווים בטענה שהאמנות של פיקאסו כשלעצמה לא מרשימה, בהתחשב בעובדה שאוסף העבודות של פיקאסו שמוצג בתערוכה הוא לא מהטובות שבהן. מאפיין נוסף של התערוכה שמייצר תחושת אמביוולנטיות, הוא שמרבית הציטוטים של האמניות לא בדיוק תומכים בעמדתה הנחרצת של גדסבי. הן מכירות בבעייתיות של פיקאסו כאדם אבל גם בחשיבותה של האמנות שלו.
השאלה המורכבת ׳האם יש לשפוט אמנות דרך מי האמן׳ היא שאלה שלא ניתן לענות עליה מבלי להסתכן בתגובות נגד, בהחלט יש כאלה לכל צד בדיון. העמדה הזהירה שרוב האמניות נוקטות הוא נתון לא מפתיע להיתקל בו, אך כן מעניין בהקשר של נושא המוניטין; לאמניות עם האופי האקטיביסטי משתדלות לשמור עליו ״נקי״. המוניטין של גדסבי, שנראה שספג פגיעה בעקבות התערוכה, והמוניטין של פיקאסו – שבהחלט מרגיז אותה מעצם היותו שייך לאדם שלדעתה לא ראוי לו.
במבנה התערוכה יש אלמנט שעובד נהדר: השיטוט בה מרגיש כמו גלילה בתוך דיון ברשת
במבנה התערוכה יש אלמנט שעובד נהדר: השיטוט בה מרגיש כמו גלילה בתוך דיון ברשת. קצת כמו עמוד אינסטגרם שמוקדש לנושא – אם היצירות היו פוסטים והטקסטים היו תגובות, או שהכותרות הענקיות מרפררות לציוצי טוויטר. זה מדליק, ומרגיש מדויק בטיימינג הנוכחי, בוודאי לאור הדיון שהתפתח ברשת בעקבות התערוכה.
היה ניתן לבדוק אחרת את הצבת העבודות של פיקאסו לצד העבודות הפמיניסטיות, כך שיווצר אפקט ויזואלי שמפעיל רגשית או מעלה תהיות לנוכח השוני באופן הצגת הנשים. עבורי זה לא קרה, ומסתמן שלא הייתה ציפייה מצד האוצרות שזה יקרה. העניין הוא שהרבה מהעבודות מוכרות מדי, מזוהות מיד עם פיקאסו או עם אג'נדה פמיניסטית. וגם, הסיפור של התערוכה ברור.
קשה לבצע הפרדה ולהתרשם באובייקטיביות מהקירות שמרכיבים את הגלריה דרך האלמנטים הוויזואליים בלבד, ללא השפעת הנרטיב שנכתב עבור התערוכה. בייחוד כשהוא מועבר בכותרות בולטות ובטקסטים שתופסים כל כך הרבה מקום – רעיוני וגם פיזי. ובכלל, זו תערוכה שהרבה יותר קוראים את התוכן שלה מאשר צופים בו.
It’s Pablo-matic. Photo: Danny Perez
לסיכום, אני מרגישה שהחיבורים הרופפים שבתערוכה יצרו בסוף תוצאה מעניינת. כמעט מרגיש שבכוונה נעשה שימוש בנימוקים שנשמעים לא מבוססים, ואם כן – זה עבד. התערוכה לא מעוררת הזדהות באופן מוחלט, אבל היא כן מעלה דיון שמצליח לעצבן מספיק אנשים כך שהיא מציבה בקדמת הבמה את נושא הצד האפל של פיקאסו. אולי עבור גדסבי זה כשלעצמו הישג.
It’s Pablo-matic: Picasso According to Hannah Gadsby
Brooklyn Museum
עד 24.9.2023
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
