תפריט
תערוכת הבוגרים של המכון הטכנולוגי חולון שופעת בספרים מדהימים, לצד מרבית פרויקטי גמר מבולבלים שנפלו כבר בבחירת הנושאים הנדושים. אליהם, הצטרפו שלוש אפליקציות שעושות טוב בעולם ושלושה מיצבי וידאו אימרסיביים מהפנטים שהצילו את התערוכה.
ספר אחרי ספר בהם דיפדפתי בתערוכת הבוגרים של המכון הטכנולוגי חולון הבהירו דבר חד־משמעי: הסטודנטים והסטודנטיות תחת הנחייתו של המעצב גולן גפני נהנו בתהליך. הספרים מורכבים מפורמטים נכונים, בחירת נושאים מבריקה וגימורי דפוס בטוב טעם. זה היה משמח.
בכלל, אפקט ההנאה בתהליך פרויקט הגמר הוא דבר קריטי, ועולה בקנה אחד עם התוצר הסופי. חבל שבמרבית הפרויקטים לא היה נראה שהוא חלק, ומעלה תהיות לגבי ההנהלה במכון הטכנולוגי חולון ובתהליכים הקיימים במקום.
מה היה בשנה שעברה? אין לי מושג כדי להשוות, הייתה תערוכה מאוד קצרה (6 ימים) וברובה לא נכחתי בארץ, כך שיכול להשוות לזו משנת 2021. מאז, צר לי, אין התקדמות משמעותית.
הבעיה טמונה בעיניי בבחירת הנושאים לפרויקטי הגמר, שהיא כמעט כמו בחירת חומרי גלם לסרוויס במסעדה, ופה הסטודנטים נופלים פעם אחר פעם בנושאים לא חזקים מספיק להיקף הנדרש. בין אם הנושא הוא מחאה, ביקורת, מיתוג, כאב אישי – מרביתם לא עברו מספיק עיבוד וטרנספורמציה כדי להפוך אותו לאחד כזה עם מרכיב ויזואלי חזק.
השנה, המעצבת והמרצה ג׳ודית אשר אצרה את תערוכת הבוגרים במכון הטכנולוגי חולון ועשתה עבודה טובה. לכל פרויקט יש את החלל הדרוש לו, ומרבית המיצבים האימרסיביים קיבלו חללים שלמים. לא ברורה ההתעקשות של המקום בנוגע לדליפות הסאונד בין פרויקטי הוידאו. הרמקולים מפריעים אחד לשני סתם כי לא חשבו מספיק על הפרטים הקטנים. זו בעיה חוזרת בשנים האחרונות ויש לה פתרון – אוזניות.
אלו שהציגו בגלריות בכניסה זכו לתאורה טובה ומחמיאה, לעומת אלו שהציגו בכיתות וקיבלו פלורסנטים מנוכרים בוייב משרדי. התבאסתי עבור הסטודנטים.
יש רק 60 פרויקטים בתערוכה שלא מכסים את כל גודל הבניין. יכול להיות שהיה צריך לרכז אותם לפי קטגוריות כדי להבין את המגמות בתערוכה, ויכול להיות שפשוט אין מגמות קונסיסטנטיות מספיק כדי לספר סיפור שלם.
לא הכל אבוד: התערוכה מתחילה בגלריה של בניין 6 עם פרויקט המיתוג המעולה של עתליה הורוביץ, ׳יומטוב פעסטיוואל׳, שמתקיים כולו בבית רומנו בת״א. עתליה הצליחה לחגוג את תרבות היידיש במגוון ישומים עם המון גרוב פנימי: חולצות (שאני רוצה), גלויות, תקליטים, פוסטרים וסרטונים. הכל בצבעוניות חזקה וטיפוגרפיה משמחת. פירוט נוסף למטה.
פרויקט מיתוג נוסף שבלט היה של נועה דישון, ׳Wagit׳, מותג מזון לכלבים ששם את הכלב במרכז, עם אוכל שגם הבעלים יכולים לטעום. הגייני? לא. אסתטי? כן. בהחלט עושה חשק לראות על המדפים בסופר.
הספר ׳עוברות מסך׳ של המעצבת אופיר חמו, העוסק באבולוציה של הדמות הלסבית על המסך עם תחקיר מדהים פשוט נהדר. הספר לא רק אסתטי, שבו כל כפולה היא ממתק, אלא עומק המידע שמוצג בו, הראיונות והרעיונות – הם בקלות תסריט לסדרת דוקו פוטנציאלית. גם פרופורציות הספר שנפתחות לאלו של מסך (16:9) הן הברקה קטנה אך חשובה בפיצוח הפורמט.
יכול להיות שהתפרצתי בצחוק באמצע הגלריה כשדיפדפתי ב־׳התכווצות׳, פרויקט הגמר של נעם נוב. הספר עוסק בתופעת הקרינג׳ בישראל על שלל צורותיה השונות: מתמונות מביכות מתקופת הנערות בניינטיז דרך תכנים בטלוויזיה ועד הסטוריז ההזויים של ימינו. ראוי שהספר ייצא בעולם האמיתי, אילולא בעיית הזכויות על החומרים הויזואלים. אחת החוויות המוצלחות בתערוכה.
הספר ׳איך פגשתי את אמא׳ של המעצבת אור וולף מזמין את הקוראות לחפש ולבדוק את הפער בין אמא כאדם לאמא כתפקיד. הפרויקט התחיל מנבירה במחסן ומציאת מכתבים שאימה שלחה לאביה. הספר מצליח להיות אישי ומעורר הזדהות בו־זמנית, ומותיר עם הרבה שאלות סקרניות אחרי.
המאייר המסקרן ביותר בתערוכה הוא ניצן טוביה, שעם הסגנון האיורי שגיבש צפוי לו עתיד גדול. ניצן חקר ותהה מה יעשו עם גופתו לאחר מותו דרך תהליך הפרידה שעבר עם הכלב שלו. כמה שהספר מינימליסטי, ככה הוא חזק ונוגע בדיוק בנקודות הרגש. חוויה שלמה ומרתקת. תודה על זה.
לעומת מיצבי וידאו בתערוכה שלא הפעילו אותי רגשית, נצנצו שני פרויקטי הגמר של המעצבות לינור כץ וחנה קיפרשלק:
המעצבת לינור כץ יצרה את ׳Fixation Dance׳, מיצב וידאו־ארט שמבוסס על תיאוריית ההתפתחות הפסיכוסקסואלית של פרויד, ומציג קבעונות התנהגותיים דרך ריקוד.
כשהייתי בתערוכה, לינור פירקה את הסרטון לגורמים. הוא מורכב מכמה סיקוונסים, כולם עם אותה רקדנית צבועה בלבן, כשכל פעם אזור אחר מסומן לה בגוף. כיתוב קונטקסט בכל אחד היה עוזר להבין קצת יותר, והפרשנות הויזואלית שלה מרתקת בהנחייה של עודד עזר.
האנימטורית חנה קיפרשלק יצרה מיצב אנימטיבי מהורהר בשחור לבן עם טקסטים שכתבה, בו היא חושפת זכרונות ילדות אישיים של כאב וחסכים רגשיים המתבטאים כיום בקנייה רגשית. למעשה, זה יותר מסע מאשר מיצב, היה מהפנט להתמסר אליו לכמה דקות ארוכות. הדימויים אמורפיים, אבל לא מדי.
בנוסף, המעצבת נעם חורין יצרה את ׳פסיפס׳, מיצב וידיאו המתפרס על שלושה מסכים ומציג את היופי שבריבוי התרבויות המתקיימות זו לצד זו בישראל, היוצרת את התמהיל התרבותי הייחודי לה כל-כך. המיצב כיפי, קליל, עם מוזיקה מעולה, ורק חסר לו אלמנט אינטראקטיבי מסוים עם הצופה כדי לצאת לעולם האמיתי.
אף על פי שצחי דינר, ראש המחלקה לתקשורת חזותית בחולון, בא מרקע חזק של עיצוב חווית משתמש, מרבית האפליקציות בתערוכה לא מצליחות לחדש בנושא. חלק מהסטודנטיות בחרו לקחת נושאים שבוערים בהן ביומיום, ולהפוך את העולם הכאוטי הזה לקצת יותר טוב:
המעצבת הודיה סובול עיצבה חוויה טיפולית מדהימה ב-VR בפרויקט ׳Phobia׳, העוזרת לילדים להתמודד עם פוביות בשילוב גישות טיפול, במטרה להעלות את הביטחון העצמי (ראו סרטון למטה).
המעצבת דורה פרידמן עיצבה את ׳OVA׳, אפליקציית בריאות לנשים בתהליך שימור פוריות, שבו קיימת ההתמודדות היא בכל החזיתות: רגשית, כלכלית, תרבותית ועוד. לגמרי צריך כזה בעולם האמיתי, ומקווה שהפרויקט לא יסתיים בכותלי חולון.
המעצבת נועה בראון עיצבה את ׳OT׳, אפליקציה שמסייעת לאוטיסטים בתפקוד גבוה להתמודד חברתית עם הסביבה, כל זאת בהנגשה ובהתאמה מלאה לאופן שבו האוכלוסייה הזאת חווה ורואה את העולם. מעוצבת מינימליסטי, מדויק וחד. התרגשתי מאוד, אף על פי שלא היה פרוטוטייפ עובד להתנסות בו, סרטון ההדגמה היה מוצלח.
מרבית הפרויקטים בתערוכה לא היו באיכות גימור מספקת. בין אם הדימויים שנוצרו היו נדושים או שנקודת המוצא בבחירת הנושא פיספסה לגמרי. בנוסף, ניתן שפע מקום לפרויקטים שלא באמת היו צריכים אותו, וראוי היה להשקיע יותר באיכות הדימויים מאשר בהפקות פומפוזיות בלי הצדקה קונספטואלית.
התערוכה מעלה שאלות לגבי אלו שעתידים ללמוד במוסד בשנים הקרובות, לאור העובדה שיש סוללת מרצים ומרצות נהדרת, אז איך מתקבלים פרויקטים בסגנון?
פרויקט גמר הוא הזדמנות יפה למחקר וצלילה לעומק, ובחולון, לפחות כרגע, ניכרת בהלה מצד הסטודנטים/ות מגודל המעמד. הגיע הזמן להפוך את המרחב הזה לחופשי ומעודד יצירתיות, ואז, רק אז – יהיו יותר פרויקטים נפלאים בהתאם. מזל שיש כמה מצוינים באמת להתנחם בהם.
עתליה הורוביץ — יומטוב פעסטיוואל
פסטיבל יידיש בבית רומנו בת״א שנולד מתוך כמיהה לחיבור אישי וקולקטיבי מחודש עם העבר. חגיגה למורשת ולאידיאולוגיה שחיברה בין היהודים בגולה דרך מוזיקה, קולינריה ותכנים מגוונים המהווים גשר בין העולם הישן למודרני.
מצחיק, כיפי, מוגזם, באיכות גימור מדהימה.
אופיר חמו — עוברות מסך
ספר המציג את האבולוציה של הדמות הלסבית על המסך ומבקש לראות בייצוג הזה כלי בעל אחריות חברתית ומשמעות אישית גדולה, בייחוד במסגרת תהליכים של גילוי ועיצוב זהות מינית.
עוד ידובר רבות על הפרויקט הזה, שמעלה נקודות מעניינות, עם עיצוב מעולה ותחקיר מעמיק.
חנה קיפרשלק — קניתי את מה שכואב
מיצב אנימטיבי של הקרנה על גבי בגדים תלויים בליווי טקסטים שכתבתי. הפרויקט חושף זיכרונות ילדות אישיים שלי של כאב וחסכים רגשיים המתבטאים כיום בקנייה רגשית.
חוויה חזקה שדורשת חלל להתמסר אליו.
ניצן טוביה — פה קבור הכלב
ספר מאויר העוסק בשאלה המורכבת והלא מדוברת מה יעשו עם גופתי לאחר מותי. הספר מתייחס לשיטות שונות להנצחת גופת המת, מספר על חוויה אישית ואינטימית שחוויתי במהלך הפרידה מהכלב שלי ונוגע באנושי ובאוניברסלי.
האיורים הטובים והמרגשים ביותר בתערוכה.
נעם נוב — התפרצות
אנשים משתמשים במילה "קרינג'" כדי לתאר תוכן שהוא כל כך מביך או לא נוח שהוא גורם להם להתפתל או להתכווץ. הספר חוקר את תופעת הקרינג' בישראל ונעזר בה כדי לדון בסוגיות של נורמות חברתיות וערכים בתרבות.
פרצי צחוק חזקים נשמעו בגלריה. זה מדהים.
נועה דישון — Wagit
׳וגיט׳ הוא מותג מזון לכלבים ששם את הכלב במרכז. אצלנו הכלבים אוכלים אוכל אמיתי שגם אתם הבעלים יכולים לאכול! המותג חוגג האנשה של כלבים ורואה בהם חלק בלתי נפרד מהתא המשפחתי.
מתי זה יהיה בסופר? שאלה טובה.
לינור כץ — Fixation Dance
מיצב וידאו־ארט שמבוסס על תיאוריית ההתפתחות הפסיכוסקסואלית של פרויד ומציג קבעונות התנהגותיים דרך ריקוד.
פרשנות ויזואלית מרתקת, איכות הפקה מדהימה ותפאורה שתומכת בפרויקט.
אור וולף — איך פגשתי את אמא
כל אמא באשר היא נתפסת לרוב כמשהו גדול מהחיים. הספר "איך פגשתי את אמא" מזמין את הקוראים לחפש ולבדוק את הפער בין אמא כאדם לאמא כתפקיד. הספר עוסק בחיפוש אישי אחר דמות האם באמצעות מחקר חזותי, הקשרים תרבותיים רחבים וזיכרונות משפחתיים.
גימורי דפוס מדויקים לנושא הרגיש והיפה הזה. ספר שהוא חוויה.
הודיה סובול — פוביה
חוויה וירטואלית המבוססת על שילוב גישות טיפול ועיצוב ככלי מסייע בהתגברות על פוביות ובהעלאת הביטחון העצמי.
איזה מזל שהודיה הייתה שם להדגים. כלי טיפולי מופלא, בתקווה שייצא לעולם האמיתי.
דורה פרידמן — OVA
אפליקציית בריאות לנשים בתהליך שימור פוריות, שבו ההתמודדות היא בכל החזיתות: רגשית, כלכלית, תרבותית ועוד. האפליקציה מספקת תיעוד, תמיכה נפשית, הדרכה וקהילת נשים המבקשות שליטה על סיפור חייהן וחופש בחירה.
פרויקט מעולה, עם חשיבה על הפרטים הקטנים ביותר. שאפו.
נועה בראון — OT
אפליקציה שמסייעת לאוטיסטים בתפקוד גבוה להתמודד חברתית עם הסביבה, כל זאת בהנגשה ובהתאמה מלאה לאופן שבו האוכלוסייה הזאת חווה ורואה את העולם.
שופע באמפתיה ורגש עם הבנת הצרכים לקהל היעד. איכות המחקר וההיכרות מקרוב עם הנושא מורגשת.
המחלקה לתקשורת חזותית
תערוכת בוגרי המכון הטכנולוגי חולון
עד 30.7.2023
עורך ראשי ומייסד־שותף של מגזין אנקואטד. מעצב חווית משתמש, אוהב לחפור בחנויות תקליטים, לצלם באנלוגי ולספר לפני כולם על דברים מעניינים.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
