תפריט
למעלה מחודש של חיים בשגרה בלתי אפשרית – בין גלילות בלתי פוסקות ברשתות החברתיות למבזקי חדשות בטלוויזיה, נדמה שמתחילים להתרגל למצב: המפרסמים חזרו לפרסם ותוכניות הריאליטי חזרו לעלות (רק אל תשכחו ש”יחד ננצח”).
מיטב המאיירים והמאיירות מגיבים למצב בדימויים מרתקים, בין זיכרון והנצחה לסרטוני חוסן לאומי עם דגלים ומגני־דוד. שי־אל מגנזי אסף יצירות שמעוררות בו תחושות אחרות.
27, ירושלים, מעצב מושן
המאייר והאנימטור טל אוליאל המוכשר הוא אחד מאלו שעוקב אחריו כבר כמה שנים. האסתטיקה שפיתח מאז תקופת הלימודים במחלקה לתקש״ח בבצלאל, עיצוב שנוגע בתחושה הידנית של הדפסי משי וריזו, נשאר איתו כסימן היכר. כשמשלבים אותו עם צבעוניות חזקה ומושן־ארט, נוצר שילוב חודר ועוצמתי.
“בימים הראשונים (ועדיין) התקשיתי למצוא מילים או לחשוב על ליצור כל דבר חדש מעצמי. מצאתי שיותר קל להתחבר ל"בריפים" קיימים כדי להניע את עצמי ולא לשקוע, העמוד של @mykalaniot היה אחד מהם.
העבודה הייתה די אינטואיטיבית והתבססה על תפיסה של צורות ורגש, הכל פשוט ישירות בתוך אפטר אפקטס. הלוק הכללי מבוסס על טכניקה שפיתחתי ומבוססת על סריקות של ריזו שנותנות תחושה "חמה" יותר לעבודה דיגיטלית.”
34, פתח תקווה, Design Lead @Wix
ביצירה של המעצבת ורד בלוך נתקלתי ב-Design Duty, פרויקט מדהים שמקבץ מגוון יצירות המהוות ביטוי ויזואלי לתחושות הקשות העוטפות אותנו בימים אלו, מאפשר להוריד אותן ולפרסם, בין אם כהזדהות או כמהלך הסברתי למצב בישראל.
התרשמתי מהצבעונית המעט מסויגת שהשתמשה בה עבור היצירה – אופטימי מדי בשביל להיות פוסטר מלחמה, אבל גם קודר מדי בשביל להיות פוסטר של שלום וחוסן.
“היונה ועלי הזית שמסביבה נראים שמוטים, היא לא מחזיקה את העלה בפה. מגני־דוד שהתרגלנו לראות על רקע לבן, מופיעים לצד דמעות על גבי רקע שחור ויגוני.
רציתי להעביר מסר אופטימי של שלום, אבל האמת? אני לא חושבת שיהיה פה אי־פעם שלום. זה עמוק יותר מזה. אפילו כשהעלתי את הדימוי הזה לעמוד האינסטגרם שלי כתבתי ״Peace and justice". לא יכולתי לרשום רק ״Peace". איך אפשר לסלוח על מה שעשו לנו?”
אמנית גרפיטי, תל אביב
את ׳מיסק׳ הכרתי בשבת השלישית למלחמה, אך את העבודות הכרתי הרבה לפני. אם עברתם בפלורנטין והסביבה, סיכוי קלוש שתפספסו את אחת היצירות שלה. הצבעוניות שלה היא אלמנט בולט, והעבודות מושכות תשומת לב גם לאחר כמה שנים מאז שעזבה את השכונה.
“מאז שהתחילה המלחמה חוויתי את חוסר היכולת להביע במילים את התחושות, והיצירה הזאת היא הכי עצובה שאי־פעם ציירתי.”
הציור מרפרר ל-”גרניקה”, ציור שמן מפורסם של פיקאסו, המבוסס גם הוא על אירוע טראגי – הפצצתה של העיר הספרדית גרניקה ע”י הנאצים, בזמן מלחמת האזרחים המשתוללת בעיר. ניתן לראות את קווי הדמיון בין הרעיון שעליו מבוססת היצירה של פיקאסו, לבין הטרנספורמציה שעבר לזמננו אנו. בנוסף, טביעת האצבע ה־”פיקאסו-אית” לצד הסגנון הכל־כך מזוהה של MisSK, מעברי הצבע והטקסטורות המרהיבות על רקע רחוב שוקן האפרורי.
הצבעוניות העזה ביצירה שלה מתלבשת במעיין התרסה מול היצירה נטולת הצבע של פיקאסו. כשבדקתי את פשר העניין, שיתפה כי היא חוותה הרבה מהתמונות המזעזעות בשידור ישיר בטלוויזיה או במו עיניה, והצבעים תפסו אותה. פיקאסו, לעומתה, התבסס על תיעודיים עיתונאים – שהיו בשחור לבן באותה התקופה.
הייתה לי הזכות לצייר איתה, משלב המתאר הראשוני על גבי הקיר, ועד שהתגבש בהנהגתה שלה, יחד עם קומץ חברים שנרתמו למשימה.
36, הרצליה, מאייר ב-Wix
אני עוקב אחרי המאייר והאנימטור אור יוגב בשנים האחרונות, ובניגוד לסדרת האיורים ההסברתיים שהכין, בחרתי ביצירה אחרת שלו שהתבלטה מעל יצירות כמעט “צפויות” מתוקף היותן עזות, דרמטיות, וטעונות באסתטיקה של הרס וזעזוע. הפעם, בצורה ישירה וקצת יותר שקטה, יצר אנימציה שנוגעת במקומות רגשיים שאתה לא מצפה להם.
“כולם ‘צוחקים’ על הסיפור של רחל, ועל כמה שהיא הצליחה למלט את דרכה בערמומיות, אך בסופו של דבר מדובר בסיטואציה שהיא מאוד מפחידה – בשונה מהשפה הגרפית של סדרת האיורים השנייה, רציתי לדבר על האימה מבלי להראות אותה. ולכן בצורה מרומזת יש שולחן עם עוגיות וקולה, אבל גם נשקים וחורים של כדורים.”
אור מתבסס על תמונה שנלקחה בזמן שמחבלים עוד שהו בסלון של רחל מאופקים, וממנה מידל את המבנה והריהוט הכללי ב-Cinema 4D. יצירה זו היא חלק מפרויקט תלת גדול יותר של אור שנקרא ׳Every city in Israel׳, שבו ממודלים פריימים ישראליים טיפוסיים. מתוך היעדר הניסיון של אור יוגב עם מידול דמויות אנושיות בתלת־מימד, החליט להשמיט אותן מהפריימים. כשיצר במסגרת הפרויקט פריימים חדשים מתקופת המלחמה, היעדרותן של הדמויות האנושיות מעצימה אותן ומשחקת תפקיד מהותי.
29, תל אביב, מעצבת פרודקט
לינוי יוסף, מעצבת ומאיירת שלא לא הכרתי לפני, עד שעיינתי באתר של Design Duty. העבודה הזו תפסה לי את העין יותר מכולן. היצירה של לינוי שיגרה אותי למוזיאונים לאמנות קלאסית. יש בו אוירה שמזכירה ציור שמן בהתחלה, יחד עם פשטות שמרפררת להדפסי עץ יפניים (אוקיו-אה). האסתטיקה השקטה והנעימה הקשתה עליי להבין שמדובר בציור כואב ואקטואלי ממבט ראשון.
“ כיוונתי לייצר קונטרסט: כנגד הברוטאלי והאלים לשקף את הכאב האנושי והפגיעות, לשים את הרגש והצער במרכז, את שותפות הגורל בין שתי אמהות, כשאחת מהן היא התגייסות של דמות אגדית שמנסה לנחם את האחרת.
אני אוהבת לשלב רפרנסים תרבותיים בדברים שאני יוצרת. אוהבת להשתמש ברגש קולקטיבי או סימבוליזם כדי לחבר אנשים ליצירה ממקום נוסף. במקרה הזה זאת החסידה, שהיא אולי חלוצת הסימבוליזציה שלנו בתור ילדים, היא בין הדימויים הראשונים שאנחנו נחשפים אליהם בחיינו, אלו שמסמלים לנו משהו מאוד נאיבי וטהור. התמימות הזאת נהרסה והוכתמה בהרבה מובנים ורבדים בשבת השחורה. הצבע הצהוב בא כתזכורת לזמנים נוראיים אחרים שחשבנו שלא ישובו עוד.”
מתכנת, מעצב, ואוהב לכתוב על אמנות ומוזיקה
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
