תפריט
במקביל ליציאת הסרט ׳אסטרואיד סיטי׳ של ווס אנדרסון, מתקיימת בימים אלו תערוכה מרהיבה ב-180 Studios הכוללת את כל העיצוב מהסרט: מהתלבושות והתפאורה, דרך הפרופס ועד האלמנטים ששימשו לסצנות הסטופ־מושן. דורין שוורצמן הייתה בפרימיירה והתלהבה.
בשלב הזה בקריירה של הבמאי ווס אנדרסון נראה מעט מיותר לכתוב ביקורת על הסרט החדש שלו ׳אסטרואיד סיטי׳. גם אם ראיתם את כל הפילמוגרפיה שלו וגם אם רק פתחתם טיקטוק לאחרונה, אתם יודעים למה לצפות. וכן, כל הדברים המוכרים נמצאים כאן – סוללה של כוכבים, גוונים פסטלים (הפעם עם נטייה לספייה, בכל זאת זה סרט שמתרחש במדבר), תצוגת משחק עצורה ומעט רובוטית, סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, ילדים חכמים מדי, הורים לא מתפקדים וכן האלה.
׳אסטרואיד סיטי׳ לא שונה מכל אלה, אבל הוא מציע סיפור מעניין שמרגיש עכשיוי ורלוונטי יותר מסרטיו הקודם של הבמאי. אוגי (ג'ייסון שוורצמן), צלם מלחמה ואלמן טרי, מוצא את עצמו נתקע בעיר המדברית 'אסטרואיד סיטי' כשהוא מלווה את בנו לכנס חלל בו הנ"ל זוכה בפרס על הצטיינות מדעית. אוגי מתמודד עם האבל על אשתו, חוסר היכולת שלו לספר לבנו ולשלוש בנותיו הקטנות על מותה הפתאומי של אמם, ובשלב מסוים גם (ספוילר קטן) – עם פלישת חייזרים לכדור הארץ שתשנה את תפיסת המציאות של כולם.
בזמן שאנחנו מבלים עם המשפחה הבלתי תפקודית הזאת, מתקיימות במקביל לא מעט עלילות-צד קטנטנות מתרחשות בין תושבי העיירה הנידחת והמבקרים בה, כולם גם הם נקלעו לסיטואציה. כמובן, איך אפשר שלא בלי סיפור המסגרת – בו כל מה שקורה בסרט הוא בעצם הצגה פרי מוחו של מחזאי בדיוני, ואנו צופים בסרט תיעודי המשחזר את חייו ומכסה את הפקת ההצגה ורגעי מפתח הקשורים להרמת מחזה – ביניהם כיתת התסריט, התמוטטות העצבים של הבמאי, השחקנית הראשית שמאיימת לעזוב וכו'.
הסרט מזגזג בין הסטינג העיקרי שלו – עיר מדברית קטנטנה באמריקנה של שנות החמישים, עולם רטרו-פוטריסטי מוקפד עם המצאות שונות כמו ג'ט פק ורובי לייזר, לבין עולם הסיפור המסגרת – בקתת הציד של המחזאי, סטודיו הצילום של הדוקומנטרי, פינת העישון בתאטרון ועוד. בעוד שהסיפור העיקרי כולו צבעוני וסכריני, עטוף נוסטלגיה מתוקה, סיפור המסגרת מצולם בשחור ולבן, מהווה קונטרסט חד בטון ובנראות של השניים עד שהם מתחילים לזלוג זה לתוך זה כשהמציאות יוצאת משליטה.
׳אסטרואיד סיטי׳, יותר מעבודות קודמות של אנדרסון, מצליח לטוות רשת צפופה של קשרים בין-אנושיים והיכולת שלו לתת לכל סיפור קשת רגשית, גם אם היא הקטנטנה ביותר, ראויה לשבח.
בנוסף, למרות העומס העלילתי, הסרט מצחיק – באופן ווס אנדרסוני לפחות – עם איפוק ייחודי שגורם לכל אמירה שמפתיעה בכנות שלה לגרור צחוק מהאולם. זאת קומדיית אוף־ביט קלאסית, ובניגוד לעבודות הקודמות של אנדרסון יש בה גם מימד עדכני יותר – היא מושפעת באופן ברור מאוד ממגפת הקורונה. הדמויות נקלעות לסיטואציה גדולה מהם, גדולה מהחיים כמעט, והבידוד הכפוי שנקלע על כולן מאמת אותן עם אמיתות על עצמן, על מערכות היחסים שלהן, על השאיפות והחלומות שלהן ועוד. כולן נקלעות לסחרור בעקבות אירוע קטן אחד, ולבסוף, באורך פלא, כולן חוזרות איכשהו למציאות של עצמן יחד עם הידיעה שדברים לעולם לא יהיו אותו הדבר.
מבחינה ויזואלית, אנדרסון הוא במאי שידוע באסתטיקה המוקפדת שלו לרמה שכמעט קל כבר לא להתרגש ממנה. למזלי, זכיתי להשתתף לא רק בהקרנה של הסרט, אלא גם בתערוכה החדשה שמלווה אותו ב־180 Studios – חלל תערוכות בלונדון בו הוצגו גם שתי התערוכות האחרונות של אנדרסון על The French Dispatch ו-Isle of Dogs, הכוללות את כל העיצוב האומנותי מהסרטים. לצפות בעולם שהוא רוקח על מסך אל מול לראות אותו במציאות – זאת חוויה שונה לחלוטין, ומידת ההקפדה, עושר ההפקה ותשומת הלב לפרטים נחשפת באמת רק כשרואים אותה מקרוב.
אדם שטוקהאוזן (Adam Stockhausen), מעצב ההפקה ששיתף פעולה עם אנדרסון בסרטיו הקודמים החל מ־׳מלון גרנד בודפשט׳, הצליח לרקוח תמצית של אמריקנה אופטימית ומתוקה שבה העתיד עוד נראה ורוד. הוא יצר דיינר ריאליסטי במיוחד, רכבת משא ציורית, מוטל בצד הדרך בו ניתן לקנות פיסות אדמה עבור מטבע ועוד. אהובה עלי במיוחד מבין ההמצאות שלו הייתה מכונת המרטיני האוטומטית, חלום הזייה של שנות החמישים, שעובד גם במציאות ומוזג מרטיני לכל דורש.
הנגיעות החינניות של אנימציית סטופ־מושן אותן אנדרסון אוהב לשלב בסרטיו משתלבים פה היטב עם העלילה של הסרט שנמצאת בתוך מחזה – ומדגישים את אי־הסבירות של הסיטואציה. הרקעים המצוירים ידנית של נופים מדבריים ענקיים מזכירים את הלוני טונס, ואף רוד ראנר שמונפש בסטופ־מושן, אנדרסון יודע שהוא פועל בסביבה בדיונית ומלאכותית, קצת כמו בית בובות ענקי, ומשלב את האלמנט הזה בכל שלב של ההפקה – מהמשחק העצי של השחקנים לעיצוב הפקה ואפילו לפסקול שמושפע במובהק מיצירות פלישת חייזרים קודמות.
היילייט נוסף של התערוכה היה עיצוב התלבושות בניצוחה של מילנה קנונרו (Milena Canonero). קאנונרו עבדה יחד עם מחלקת התפאורה לדאוג שהתלבושות ישתלבו איתן באופן הרמוני. היא יצרה בגדים שמרגישים נטועים בעבר אבל גם על־זמניים, ומציינת כי היא יצרה פאטרנים באופן ידני וציירה אותם על הבגד כדי לחקות עיצובי בדים שהיו נפוצים בשנות החמישים.
אנדרסון ידוע באהבה שלו לטיפוגרפיה מוקפדת, דבר שהגיע לשיא ב־׳מלון גרנד בודפשט׳ עם קופסאות הפטיסרי הורודות שהפכו ללהיט ויראלי שעיצבה אנני אטקינס. הפעם, העבודה שלו עם אריקה דורן (בקרוב הראיון המלא איתה) יצרה עולם גרפי עשיר המתבטא בפרטים הקטנים ביותר, מעיצוב המחברות של ילדי הפלא המדעיים לנייר שמודיע על פלישת החייזרים שנגרס במהרה על ידי הגנרל של צבא ארה"ב. כל פרט ופרט מעוצב לעילא ולא ניתן שלא להעריץ את כל המעורבים על המסירות שלהם לפרויקט.
לראות את התערוכה מקרוב, מבהיר שלא משנה כמה חיקויים קיימים בחוץ, בסופו של דבר במאי כמו ווס אנדרסון יש רק אחד. אף אחד לא מצליח ליצור עולם קסום, מוקפד ומזמין כמוהו.
לא נעים להודות, אך כשהולכים בתערוכה ניתן רק לתהות מה מוביל את מה פה. בניגוד לסרטים כמו הארי פוטר שיצרו תופעה עולמית וגררו אחריהם תערוכות שחוגגות את ההפקה, פה ההפקה היא העניין המרכזי. יותר משהתרגשתי מהסרט, התרגשתי מהפרטים הקטנים שמלווים אותו – השחזור המדויק של תא הטלפון במדבר, פרחי זכוכית שהפכו לסיקוונס סטופמושן, סט הטלוויזיה הבדיוני בדוקומנטרי שמלווה את ההצגה. הסרט עצמו הוא כמעט זניח לעומתם. בנקודה הזאת ניתן להבין למה האסתטיקה של ווס אנדרסון הפכה להיות כזה גימיק – קל לשחזר אותה ב-AI ואפילו לבד עם הטלפון, רק ללבוש משהו פסטלי, להעמיד את המצלמה במרכז ולהביט בה ברצינות. האם אנחנו באמת צריכים את הסרט או רק את המעטפת החלולה שלו?
עדיין, למרות הכל, לראות את התערוכה מקרוב, מבהיר שלא משנה כמה חיקויים קיימים בחוץ, בסופו של דבר במאי כמו ווס אנדרסון יש רק אחד. אף אחד לא מצליח ליצור עולם קסום, מוקפד ומזמין כמוהו. יש חוט שני בכל ההפקות שלו שגורם למלון אירופאי מתפורר, אי-כלבים ביפן ועיר קטנה בארה"ב כולם להרגיש שהם קיימים באותו יקום, והיקום הייחודי הזה נמצא בראש של אנדרסון. בגלל זה אנחנו חוזרים לסרטים שלו, כדי לקבל הצצה נוספת פנימה.
תודה לטוליפ אנטרטיינמנט על העזרה
במאית אנימציה, כותבת ומאיירת בוגרת בצלאל. מתגוררת כעת בלונדון, משתדלת לא להירטב.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
