תפריט
פרויקטי הגמר במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר הם מהמרשימים שנראו בשנים האחרונות במכללה. בעידן פוסט קורונה, בחרו המאיירות והמעצבים לבדוק פורמטים חדשים, מעניינים וגדולים במיוחד. כל זה בשילוב אוצרות מצוינת, על אף שלטענת המחלקה – אין אוצרות כלל.
מזה שנים לא נראו במסדרונות המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר עבודות בהיקפים גדולים כפי שקיימים בימים אלו בתערוכת הבוגרים. כמה גדולים? ביקרתי פעמיים. אי אפשר להכיל את כולם בבת אחת, ורבים מהפרויקטים דורשים עיון נוסף, התעמקות והתבוננות מקרוב ומרחוק. זו ההצלחה הגדולה ביותר של התערוכה – בנויה רבדים על רבדים, ועדיין זכירה מאוד.
לשם שינוי, החללים מסודרים כך שיש קשר בין העבודות (לפחות במרבית מהם): חלל הקרנה שמוקדש לסרטי האנימציה, חלל אחר מוקדש לספרי האיור, חלל נוסף מוקדש למשחקים, גלרית לורבר בכניסה עוסקת במציאות מקבילה ודמיונית. זה מאפשר לא רק סדר בעין, אלא אפשרות להבין מה נוגע בצופה ומה פחות.
למרות שבמחלקה טוענים שאין אוצרות והחללים חולקו לפי השטחים שהסטודנטיות ביקשו מבעוד מועד, אני טוען אחרת – כמובן שיש. לא נראה שהעבודות הונחו באופן אקראי, ויש חשיבה מעמיקה על המיקומים. ״אין פה מהלך אוצרותי. כי מהלך אוצרותי זה אומר שהיה מישהו, אוצר/ת, שהגיעו ובחרו עבודות. לבחור זה גם אומר מה לא להכניס״, טוען אסף חנוכה, מאייר וראש המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. פורמט המחלקה הוא הגשות פתוחות, שנמשכות גם אחרי שתערוכת הבוגרים המכללה מסתיימת.
רבים מהפרויקטים דורשים עיון נוסף, התעמקות והתבוננות מקרוב ומרחוק
משיחות מסדרון עם מספר סטודנטיות וסטודנטים שהיו במקום בזמן שתיעדתי את התערוכה, היה קשר ישיר בין עומק וגודל הפרויקט למידת ההנאה מהתהליך. למרות שפרויקט גמר מלווה בחרדות, עם הנחיה טובה ומדויקת, לא שתלטנית ומאפשרת מקום לחקור – אפשר ללמוד דברים חדשים, להתפתח, ולצאת מאזור הנוחות. בתערוכה זה היה בולט במיוחד. פרויקטים שהיו בהם חריקות בתהליך עצמו – ניכר גם בתוצר הסופי שהוצג, שהיה מגומגם למדי.
נקודת המוצא של מרבית הפרויקטים, בין אם התחברתי יותר או פחות מבחינה עיצובית, כללה בתוכה תחקיר מעמיק. ברוב המוחץ התוכן שנבחר היה מרתק, וזה אולי לב ליבו של הפרויקט, שבלעדיו קשה מאוד להתאהב בנושא ולהתמיד איתו לאורך חודשים ארוכים של רכבת ההרים הזו.
ניכר שהתחקירים עברו עיבודים והפרשנות הגרפית או האיורית איפשרה לתקשר חזותית לצופה שלא היה חלק מהתהליך.
בגלריה לורבר, הממוקמת בכניסה לבניין של מכללת שנקר ועסקה השנה במציאות דימיונית, תפס אותי במיוחד ׳אפריקה-עמק בית שאן׳, מיצב האיור העצום של המאיירת אורן רוזנסל. מדובר במיצב המתפרש על 9 מטר (!), מצויר ידנית על חתיכות עץ, חלקן אינטראקטיביות עם מנגנונים פיזיים שניתן לסובב ולחוות את האיורים בתנועה. הסיפור לא פחות חזק מהאיורים עצמם (פירוט בהמשך הכתבה).
המעצב דניאל מדמוני, יליד בית שמש, יצר שני מיתוגים לעיר – האחת חילונית־מסורתית והשניה חרדית עם קליגרפיה שמתכתבת עם המקום. היה מעניין לראות את הפרויקט מתפרש בהיקף רחב ומוגזם יותר, אבל הליבה עם פוטנציאל גדול ולא רחוקה מהמציאות הישראלית הכאוטית היום.
המעצבת הדר לוזון יצרה את ׳מדבר לבן׳, פרויקט שונית אלמוגים בשנת 2033, ונזקי ההתחממות הגלובלית בעוד עשור. חבל שההחלטה האוצרותית להצמיד אותו לפרויקט המחקרי של המעצבת תמיר אברהם עם המדפסות התרמיות לא איפשרה לשתיהן מקום רחב מספיק להתבטא ויזואלית.
בלובי של קומה 7, שנחשבת החלל המרכזי במחלקה לתקש״ח בשנקר, ממוקמים מספר פרויקטים גדולים במיוחד של תמיר גולדנברג, שני עדי ומונא חאג'. שלושתם על התפר שבין עיצוב לאמנות, ומבחינת העברת מסר לא היו לי ברורים מספיק.
שני פרויקטים שבלטו במיוחד באותו חלל: דנה קרביץ עם ׳רקמת טקסט׳, חוקיות חדשה לשפה העברית המתבססת על פטרנים המגולמים ברקמות אוקראיניות עתיקות. המעצב שי אזולאי עם ׳הקול בטעם׳, במסגרתו עיצב ממשק אינטראקטיבי חכם ואסתטי ללמידת טעמי המקרא לעולים לתורה.
באחד החללים הפנימיים בקומה 7 יש ריכוז גבוה של פרויקטים מעוררי השראה: בכניסה, ׳אדוות׳ של ערן בר, פרויקט העוסק באנשים המתמודדים עם התאבדות של הקרובים אליהם ומורכב מראיונות רגישים. אין כפולה אחת מיותרת בספר, ובאייפדים מוצגים הראיונות עצמם. לצידו, דניאל רייכנר עם האנטיתזה המוחלטת של Welcome to the Real World, פארק שעשועים מצחיק ומדכא למסע ההתבגרות בגילאי העשרים. הדיסוננס בין שניהם מקפיץ את הפרויקטים החוצה.
בפינה, יעל בן־דוד עם ׳רק הבטון נשאר׳, ספר מרהיב שחוקר את הברוטליזם בישראל, עם גימורי דפוס שלא מביישים ספרים שיוצאים לאור מעבר לים. בנוסף, אחד מפרויקטי הטיפוגרפיה המרתקים ביותר בתערוכה היה של קרן־אור רדיאנו, ׳עיצורים נכחדים׳. מחקר מעמיק על הפרוזודיה והצלילים של האותיות העבריות. מדובר בספר עצום ממדים ומושקע מאוד.
בחדר המשחקים, שכלל בעיקר פורמטים דיגיטליים ושקק בילדים מרוצים מאוד ביום שישי, הסתתר לו בפינה פרויקט הגמר של אליה־ים נסים, ׳שכונה׳, שגרם לי לצחוק בצורה בלתי נשלטת, עם איורים מעולים וקופי מבריק. מדובר במשחק קופסא העוסק בשכנות מסוכסכות ורכלניות, ומצליח לזקק את השכנות הישראלית במיטבה. רוצה עותק, תודה.
חדר ׳הספריה׳ קיבל מיקום מרכזי יותר בתערוכה משנים קודמות, וכולל בתוכו ספרים מאוירים בשולחן מרכזי וסקיצות מקוריות על הקירות. איכות ההפקה של הספרים מרשימה מאוד.
בלטו במיוחד: המאייר ארן, עם ספר בשם ׳ולטשמרץ׳. מדובר ביומן מסע מאויר, מהורהר, בעט דיו דקה במיוחד. זו הייתה חתיכת חוויה שלא ניתנת לעבור טרנספורמציה לממד הדיגיטלי. צפוי לו עתיד גדול.
המאיירת רותם קודיש עם ספר עצום מימדים, ׳רחוב ביאליק׳, אוסף סיפורים דימיוניים השואבים השראה מהתבוננות ברחוב. מעבר לחמלה בבסיס הספר, הגודל הענק שלו מאפשר להיכנס לתוך העולם שיצרה.
המאיירת הדס דהן חרטה בלינולאום את הסיפור המקורי של ׳שלגייה׳ על פי האחים גרים, שבו האמא האמיתית רוצה במותה. כמות הפרטים בהדפסים מרהיבה, שווה להסתכל על הסקיצות המקוריות והלוחות התלויים.
בחדר נפרד בקומה 7 תגלו את מיצב האיור של המאיירת ים הולצמן, ׳דרכו של הולל׳, המבוסס על אופרה מאת איגור סטרוונסקי. ביליתי שם דקות ארוכות. לצידו, במרכז החדר, נמצא המיצב הענק Living Things של עתליה בן־חיים, שמורכב מצמחים ורובוטים זעירים. עולם ספקולטיבי המכיל בתוכו אורגניזמים מכניים, מוזרים, משונים ושוטים שנוצרו מאותם מפגשים לא צפויים. ראוי שיוצג במקומות נוספים מעבר לתערוכת הבוגרים בשנקר.
בקומה 6, שבנויה בצורה מאתגרת לצפייה בעבודות, ניצבים שני פרויקטי אינטראקטיב טובים במיוחד: האחד, ׳אין שני׳ של המעצבת טל שוורץ, בו תוכלו להצטלם ולגלות מה הרושם הראשוני שלכם על פי החברה ולאיזו קבוצה אתם משתייכים. גרם לפרצי צחוק רציניים מכל מי שבא עם הממשק במגע. השני, של המעצב אופק מירזאי, שיצר תא אינטראקטיבי מעולה, Floor Essence, המעודד ריקוד יחידני חופשי. דפדפו למטה לתמונות נוספות. שניהם מעלים חיוך ומחשבה.
בחדר הקרנת הסרטים תגלו את סרט האנימציה המושלם של האנימטורית מיקה רסקין, ׳יומן מחלה׳, המבוסס על טקסט של ז׳קלין כהנוב. הסרט בנוי מצילומי זירוקס שנסרקו ובליווי קריינות מופתית של השחקנית ליאורה ריבלין. מאסטרפיס שעוד יזכה בפסטיבלים, תזכרו את השם.
עוד באותה קומה – ׳בדק בית׳ של פלג אשד, מיתוג הלוקח השראה מהפרעת דֶה פֵּרסוֹנַלִיזַצְיָה/דֶה רֵיאָלִיזַצְיָה, ומאגד בתוכו קולקטיב כלי בית הממחיש את תחושת הזרות והניכור המתאפיינת בעת אפיזודת נתק, דווקא במקום שקיומו אמור לשמש כהגנה ומשמר – הבית (ראו תמונות למטה).
בחלל נסתר בפינה נמצא ׳זהות רקומה׳, המיצב הגרפי של המעצבת מיכל לוי. בעוד על הקיר פרוסים השרטוטים לריקמה המתוכננת. בעזרת ארכיטיפים נשיים ואלמנטים גרפיים מיכל מנסה לפרק דפוסים שאינם רלוונטים יותר, יחד עם פרשנות אישית מזוויות נשיות שונות. במהלך התערוכה היא רוקמת ויוצקת את סיפורן של הנשים אל תוך הבד, עם קודים גרפיים הנחשפים בתחתית.
סמוך אליה ממוקמת בפינה פרויקט גמר שטומן בחובו עוצמה גדולה – מאיה ברנר גילתה שסבה היה אמן ומעצב כרטיסי ברכה והחליטה לחקור ולהתחקות אחרי טכניקת דפוס הבלט לימינו, בשילוב התכתבות ויזואלית עם האיש המסתורי שלא הכירה.
זו ללא ספק התערוכה הטובה ביותר במסגרת הקדנציה של ראש המחלקה אסף חנוכה. שווה לציין שהבוגרים והבוגרות עברו את מרבית התואר תחת סגרי קורונה קשוחים, ומשמח לראות את האיכות הגבוהה של התוצרים.
שווה לשפר להבא: לציין את המנחים/ות בלייבלים של העבודות (כי תמיד מעניין לדעת מי נמצא מאחורי הקלעים, לטוב ולרע) והתאורה הלא מחמיאה לעבודות (כפי שיעידו הצילומים).
ובכן, נצלול לפרויקטים שאהבתי במיוחד בתערוכה (הטרמינולוגיה של מצטיינים עושה לי לא נעים):
אורן רוזנסל — אפריקה-עמק בית שאן
מיצב איורי מופלא ועצום ממדים – 9 מטר הפרושים על קיר בגלריית הכניסה. הסיפור מתאר את המיתולוגיה המשפחתית של אורן רוזנסל על ציר אפריקה-עמק בית שאן. "ב-1978 סבא וסבתא שלי ושלושת ילדיהם עזבו את הקיבוץ וטסו לשליחות של שנתיים בניגריה. השנתיים האלו הולידו אינספור סיפורים, אמיתיים יותר ופחות. הפרויקט, שואף להציג את החוייה שלי כילדה ששומעת את הסיפורים ומערבבת את הדמיון והמציאות היומיומית שלה בקיבוץ של סוף שנות ה-90", היא מספרת.
דנה קרביץ — רקמת טקסט
יצירת חוקיות חדשה לשפה העברית המתבססת על פטרנים המגולמים ברקמות אוקראיניות עתיקות. הפרויקט בוחן מערכת חוקים חדשה-ישנה מהעבר של הרכבת אותיות, מילים ומשפטים ומנסח אותה מחדש על השפה עברית. לתוך מערכת החוקים הזו דנה קרביץ יצקה את תוכן מכתביו של סבא רבא שלה, בפרט אחד שבו הוא מתאר איך הכיר את סבתא רבא שלה על רושניק – שטיחון אוקראיני מסורתי.
שי אזולאי — הקול בטעם
"הקול בטעם" הוא ממשק אינטראקטיבי דידקטי אשר נועד לסייע לבני מצווה ללמוד ולתרגל את הפרשה והברכות שלהם בקלות ובמהירות לקראת מועד עלייתם לתורה; שיטת הלימוד מתבססת על טיפוגרפיה אנימטיבית ייחודית המגיבה באופן שונה לניגון כל אחד מטעמי המקרא הנשמעים מפי החזן. הלימוד באמצעות הממשק החדש אמור להפחית את תחושת הלחץ מפני שיטת הקריאה המאתגרת בתורה ולהעביר לתלמיד את שעות הלימוד והתרגול בצורה מהנה ובאופן חוויתי.
הפרויקט הזה צריך לצאת לעולם האמיתי.
יעל כרמל בן דוד – רק הבטון נשאר
הבטון החשוף של תקופת הברוטליזם חושף ערכים של ארץ ישראל הישנה והטובה. ערכים כמו דינמיות, סתגלנות, יש מאין, מקומיות וגולמיות. ערכים אלה מקבלים במה בספר באמצעות פרשנויות גרפיות שונות, דרך בניינים ברוטליסטיים בבאר שבע. הפרויקט קם מתוך מחווה לאותם ערכים שהובילו לבנייה של פעם, ואילו היום – רק הבטון נשאר.
קרן־אור רדיאנו – עיצורים נכחדים
מחקר טיפוגרפי על העיצורים בשפה העברית, החוקר את הפרוזודיה ומנעד הצלילים והצורות שלה. ספר עצום ממדים, עם הצעות לאותיות חדשות לשיקום החברה, בניית אחווה וגישור על הפערים התרבותיים בה.
תהליך מחקר מרתק ברמה של תואר שני.
טל שוורץ – אין שני
המראה החיצוני והלבוש שלנו הם חלק מהדרך בה אנו מגדירים ומבטאים את עצמנו, אך גם הדרך בה אנשים שופטים ומקטלגים אותנו ממבט ראשון. חושבים שאתם יודעים איזה רושם ראשוני אתם משאירים? בפלטפורמה הדיגיטלית- ״אין שני״ תוכלו להצטלם ולגלות מה הרושם הראשוני שלכם על פי החברה ולאיזו קבוצה אתם משתייכים.
עתליה בן-חיים – Living Things
אנחנו חיים בעולם עשיר בפריטים נסתרים, מהעין והמודע, מוכרים וזרים.
Living Things משתמש בחומרים הסמויים מעינינו כאבני בניין, ומתרגם אותם לעולם ספקולטיבי המכיל בתוכו אורגניזמים מכניים, מוזרים, משונים ושוטים שנוצרו מאותם מפגשים לא צפויים.
מופע של סימביוזה בין החי לדומם, בין הדיגיטלי לחומרי, בין הדמיון למציאות.
הדס דהן – שלגייה
בעולם קיימות מאות גרסאות לסיפור האגדה הקלאסי "שלגייה". הפרויקט מתבסס על גרסתם המקורית של האחים גרים משנת 1812, בה מופיע הסיפור בצורתו האכזרית ביותר, כאשר אמה הביולוגית – ולא החורגת – של שלגייה רוצה במותה.
דניאל רייכנר – welcome to "The Real World"
ברוכים הבאים לפארק השעשועים ״העולם האמיתי״! פארק זה, ילווה אתכם.ן במסע ה׳בגרות בהתהוות׳ הייחודי שלכם!
הפרויקט נשען על אלמנטים מוכרים וידועים מתוך פארקי שעשועים בכל העולם, אך מכופף, מותח ומעוות אותם על מנת להתאימם למסע הרגשי והמנטלי שאנו עוברים בין בגילאי העשרים.
חמוץ, חריף, מלוח, מתוק. הכל מהכל. פשוט מצוין.
אופק מירזאי – Floor Essence
Floor Essence הוא תא המעודד ריקוד יחידני חופשי. באמצעות צילום המשתתף ויצירת ביטוי ויזואלי לתנועותיו, התא מבקש לעורר את מצב הגוף-תודעה המאפיין בליינים ברחבות ריקוד, כזה של תנועה ספונטנית ונטולת עכבות. מטרת התא היא להוציא את חוויית הריקוד מההקשר החברתי המקובל, אל חוויה הזמינה גם לאדם יחיד, המלווה בהשתקפותו והד תנועותיו.
מרהיב ויזואלית וחוויתית. יש פה פיצוח מדהים של קונספט וביצוע.
מיקה רסקין – יומן מחלה
״אימת הגוף אינה שקר, אף לא פרי הדמיון. היא ממשית.״ כך נפתחת המסה ״יומן מחלה״ של הסופרת ז׳קלין כהנוב, אישה מבוגרת המגלה כי היא חולה בסרטן הרחם, והיא בתחילתה של פרק חדש בחייה. סרט זה מעניק פרשנות ויזואלית לכתביה של ז׳קלין: החששות מהטיפולים, הבדידות האופפת את החולה מול העולם הבריא, וגם היופי המוזר הנגלה אליה מבין המכאובים.
עומד לככב בפסטיבלים הגדולים בעולם. מאסטרפיס.
ים הולצמן – דרכו של הולל
עלילת האופרה ״דרכו של הולל״ מאת איגור סטרוונסקי. האופרה מועברת דרך שבע תמונות נבחרות המתעוררות לחיים באמצעות אובייקטים מכניים מאויירים. לצד הצגת העלילה, הפרויקט שואף ליצור קשר חדש בין הצופה ליצירה, קשר שנוצר דרך משחקיות, התבוננות ואינטראקציה. התנועה הנוצרת דרך ההפעלה הידנית של האובייקטים טומנת בחובה מסר חבוי בכל אחת מהתמונות באופרה.
ארן – ולטשמרץ
יומן מסע מאויר, אסופת רשמים מהתבוננות קרובה וממושכת בצער עם עט דק ודיו. ׳ולטשמרץ׳ בגרמנית – הצער שנובע מהההבנה שהמציאות לא יכולה לספק את התשוקות של הנפש.
ספר שהוא חוויה חזקה ושקטה עם בוקס בבטן.
אליה־ים נסים – שכונה
משחק קלפים חצוף שמכניס את השחקנים לחוויה מפעילה וייחודית. המשחק מבטא את אופי השכונות הישראליות כמקום חי ואותנטי, צבעוני ופרוע בעל קסם ייחודי והמון הומור.
צחוק בלתי נשלט, מעוצב מעולה, אני צריך את זה.
מאיה ברנר – Greetings from a hard guy to know
"לא הכרתי את סבא שלי. נודע לי שהוא היה אמן ומעצב כרטיסי ברכה רק לפני שנתיים. מעבר לעיצובים שלו כל מידע אודותיו מעורפל לי ומסתבר שגם למשפחתי", מספרת מאיה ברנר על הסיפור שהוביל אותה ליצירת פרויקט הגמר שלה. מאיה יצאה למחקר היסטורי ויזואלי בעקבות האדם והמעצב שהיה סבה.
מיכל לוי – זהות רקומה
המסרים המוטמעים בנשים הם כפולים – תהיי צנועה ואל תבלטי ומצד שני תהיי מושכת וסקסית. דרך שיח והתבוננות בוחן הפרויקט את מושג הנשיות ומציע סדרת רישומי הכנה לרקמה. בעזרת ארכיטיפים נשיים ואלמנטים גרפיים מנסה לפרק דפוסים שאינם רלוונטים יוצר פרשנות אישית מזוויות נשיות שונות.
הסזיפיות, התחקיר המקדים, הראיונות, הבנייה של הדימויים ויציקת העבודה הידנית – מהדהדים את המסר העוצמתי של מיכל לוי.
פלג אשד – בֶּדֶק בַּיִת
הפרעת דֶה פֵּרסוֹנַלִיזַצְיָה/דֶה רֵיאָלִיזַצְיָה היא מצב נפשי ממשפחת ההפרעות הדִּיסוֹצִיאָטִיבִיּוֹת שתפקידו לשמש כמנגנון הגנה נפשי. הסימפטומים גורמים למצוקה משמעותית מבחינה קלינית או לפגיעה בתפקוד. ״בֶּדֶק בַּיִת״ הוא קולקטיב כלי בית הממחיש את תחושת הזרות והניכור המתאפיינת בעת אפיזודת נתק, דווקא במקום שקיומו אמור לשמש כהגנה ומשמר – הבית.
קל לטעות מרחוק ולחשוב שזה עוד פרויקט מיתוג. מקרוב מבינים בקלות את המסר, המחקר והפיצוח הקריאייטיבי המבריק.
ערן בר – אדוות
הספר "אדוות" מספק הצצה לחיים של ״שארי ההתאבדות״ – אותם אנשים שנשארים אחרי שקרוב אליהם בחר לקחת את חייו. הם אלה שנשארים להתמודד עם מורכבויות הייחודיות רק להם. באמצעות הספר נוצרת מערכת של סיפורים, מעין קהילה, שהמחבר ביניהם הוא השיח אודות החיים אחרי האובדן.
ספר שהוא חוויה, עם השבחות דפוס שמספרות הסיפור עצמו ומכניסות בו עומקים ורגש.
המחלקה לתקשורת חזותית
תערוכת הבוגרים של שנקר 2023
ידע עם 8, רמת גן
סיום: 21.7.23
עורך ראשי ומייסד־שותף של מגזין אנקואטד. מעצב חווית משתמש, אוהב לחפור בחנויות תקליטים, לצלם באנלוגי ולספר לפני כולם על דברים מעניינים.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
