תפריט
ונדליסטים השתלטו על גלריית Saatchi בלונדון וכיסו אותה בגרפיטי, מהר שמישהו יתקשר למשטרה!
דורין שוורצמן הייתה בתערוכה BEYOND THE STREETS והתרשמה שאפשר להכניס את אמנות הרחוב לגלריה מבלי להוציא לה את העוקץ לגמרי.
התערוכה החדשה בגלריית סאצ'י, BEYOND THE STREETS, מנסה לספר את כל סיפורו של ההיפ־הופ, הגרפיטי, והקאונטר קולטור בשלוש קומות עמוסות כל טוב. התערוכה היא מכתב אהבה לתרבות הרחוב, נאצרה על ידי רוג'ר גאטסמן (Roger Gastman), המגדיר את עצמו כאוצר, כותב והיסטוריון גרפיטי.
היא מציגה עבודות של יותר מ־150 אמנים שונים ומקיפה 60 שנות תרבות – מפאנק להיפ־הופ, לתרבות הסקייט, ברייקדאנס ומלחמות רחוב. זאת התחנה השלישית שלה אחרי שהתחילה בלוס אנג'לס, עברה לברוקלין שם התרחבה בכפליים מהגודל המקורי שלה ועכשיו עשתה עצירה בלונדון.
למרות ההתמקדות שלה בתרבות אמריקאית, מורגשת ההתאמה שנעשתה לכבוד בוא התערוכה לעיר, עם התייחסות ספציפיות לפאנק, לקלאשים בין המעמדות בבריטניה ולגיבורי תרבות מקומיים.
Exterior of Trash records, purpose-built and site-specific representing the familiar independent record store
כבר בכניסה אפשר להרגיש את הצעידה במורד מנהרת הזמן. העבודה הראשונה היא צילום ענק של כתובת הגרפיטי האייקונית של הקולקטיב King Mob (בצילום: מימין) – זאת כתובת שרוססה על גבי בניין שלם בשנות ה־60 מול מסלול של מסילת הרכבת ללונדון, כך שכל האנשים הממהרים לעבודה זכו להשכמה שכזו כל בוקר. מצויין שהגרפיטי נתן השראה למילים בשירים של פינק פלויד, ויחס הגומלין בין תרבות רחוב – מוזיקה – וחזרה לרחוב הוא אלמנט שחוזר על עצמו בכל התערוכה.
כשממשיכים נתקלים בקיר לבנים מרוסס כולו גרפיטי. זאת פסאדה משוחזרת של רחוב ובתוכה נבנה שחזור היפר ריאליסטי של חנות תקליטים משנות ה־90 כולל תקליטים, פטיפון שאפשר לבחור מה לנגן בו, חולצות ומרצ', סקייטבורדים, טאגינג בכל מקום על הקירות. היה חסר רק הופעות פרפורמנס של ילד שמנסה לגנוב תקליט במעיל.
ברגע הזה בתערוכה ניתן לשמוע את מלמולי ההתלהבות והצחוק של כל מי שמבקר. זה הרגיש כמו להיות בחנות ממתקים אבל אחת שמשחזרת בדיוק את החנות הפינתית בשכונת הילדות שלך, אלמנט שפורט על מיתרי הלב. ההשקעה בפרטים המשיכה לכל אורך התערוכה כאשר מדי פעם פוזרו בחלל ארונות חשמל מרוססי גרפיטי עמודי תאורת רחוב ועוד כדי לשמור על הקשר בין הרחוב לגלריה.
מכאן והלאה התערוכה מדלגת בין אזורים גיאוגרפיים וקופצת בזמנים. קיר אחד מוקדש לראפ טור, פינה קטנה לרוברט דל נאג'ה (אבל בלי מילה על בנקסי), רפרוף על קית' הרינג וכמה צילומים שמסמנים את גוף העבודות של מלקולם מקלארן. היה מעט מערער לראות אמנים כמו הרינג או מקלארן שיכולים בכיף למלא את כל החלל רק בעבודות שלהם נדחקים למין הערת שוליים בסיפור הרחב יותר שגאטסמן מנסה לספר.
עבודות שבלטו לטובה היו הצלילה לעומק לגבי המיתוג והעיצוב של הביסטי בויז (למה בחרו להתמקד דווקא בהם? לא נאמר) – כולל חליפות הטרנינג האיקוניות, גרסאות שונות שנעשו ללוגו שלהם לפני שנבחרה זו הסופית, דפי מילים מקושקשות ביד ומוכתמות בקפה עליהם נכתבו המילים לשירים ועוד.
הדהוד יפה ליחסים בין תרבות הרחוב לפרינט
קיר שכוסה בקאברים של מגזינים על-ידי האמן C.R. Stecyk III היה הדהוד יפה ליחסים בין תרבות הרחוב לפרינט, Mister Cartoon הביא פינה מרחוב ילדותו ב־LA אל הגלריה על-ידי יצירת שחזור של מדרכה, שלט רחוב ואופניים של ילדים שליוו את יצירת הגרפיטי המאסיבית שלו.
Kenny Scharf יצר את Cosmic Cavern, מנהרה חשוכה שמרגישה כמו חלום של אגרן מלאה בפיצ'פקעס, צעצועים וגרפיטי, דחוסה עד אפס מקום בדברים שמושכים את העין, כולם זוהרים בחושך בצבעוניות פסיכודלית. העבודה אמורה להדהד את תרבות המועדונים של שנות השמונים ובאמת מרגישה כמו גיחה מאוד מהירה לרייב סודי.
Cosmic Cavern, Kenny Scharf. photo: Matt Chung
האינקלוסיבית של התערוכה והניסיון שלה לסקור תנועה כל כך גדולה ראויים לציון, אבל גם יוצרים תחושת פספוס של תפסת מרובה לא תפסת
Rubbish stuff גם היא עבודה מאוד מוצלחת של Paul Insect, שיצר מעין חנות סגורה שניתן להציץ אליה רק דרך חלונות הראווה, ובתוכה שחזור של הסטודיו שלו כולל בובות, חלקי חילוף, ספרים וכלי יצירה, ונתנה מעין פתח אל העולם הפנימי וסך ההשראות של אמן רחוב.
Vandal's Bedroom של Todd James יצרה גם היא אפקט דומה של הצצה אל תוך חלל העבודה של האמן, רק שבמקרה שלו הדגש ניתן יותר על הנוסטלגיה והחלל היה חדר השינה של נער מתבגר שמגלה את האהבה שלו לגרפיטי.
החדרים נמשכים עוד ועוד, חלקם מוקדשים באופן יותר ספציפי להיפ־הופ שחוגג 50 שנה להולדתו, חלקם מנסים לתת סקירה של האמנים החדשים שפועלים כיום בזירה, חלקם מוקדשים יותר לדיאלוג של היפ־הופ ואופנה ואיך זה בא לידי ביטוי עם הפריחה של מותגים כמו אדידס ונייק.
האינקלוסיבית של התערוכה והניסיון שלה לסקור תנועה כל כך גדולה ראויים לציון אבל גם יוצרים תחושת פספוס של תפסת מרובה לא תפסת.
Malcolm McLaren wall vinyl, highlighting the convergence of Music & Art
גאטסמן כל כך משתדל להכניס את כולם לשיח שהתערוכה מרגישה כמו ארוחת טעימות שלא נגמרת. הנרטיב ההיסטורי לא ברור ולא מסודר בצורה כרונולוגית מספיק הדוקה. אלמנטים מסוימים כמו חנות התקליטים הם אכן מגניבים מאוד אבל מרגישים כמו מלכודת נוסטלגיה שהמבקרים יכולים להתרפק עליה. אין התייחסות לאירועים הפוליטיים הספציפיים שהדליקו תנועות מסוימות ולמרות שכיף לראות את כל סוגי היצירות, בשלב מסוים הן הופכות למישמש צבעוני: עוד טאגינג, עוד גרפיטי על קרונות רכבת, עוד צילומים של צעירים מלוכלכים בתאורת פלאש.
בקומה הראשונה זה מגניב, בקומה השנייה גם, בקומה השלישית כבר התחננו למנה העיקרית, איזושהי צלילת עומק לאמן אחד, לתנועה אחת. במקום זה קיבלנו ריפרוף על עוד עשרה נושאים שונים.
אי אפשר שלא להתייחס לחוויה של לראות תערוכה המוקדשת לתרבות רחוב במרחב הסטרילי של גלריית Saatchi. יש דיסוננס קוגניטיבי משונה מאוד בו מצד אחד זה מרגש ומפעים לראות את האמנים הללו מקבלים את ההכרה המגיעה להם, את הילדים מהרחוב שברחו מהמשטרה חוזרים כמו מנצחים להציג את העבודות שלהם בגלריה.
מצד שני, אין דרך מהירה יותר להרוג את הפאנק מאשר לנקות ולארוז אותו היטב למוזיאון, להכניס אותו בדלת הראשית כאורח הכבוד.
מבין כל שפע היצירות, מתחת למדרגות בקומה הראשונה הייתה תלויה יצירה אחת צנועה. היה קל מאוד לפספס אותה כי היא נראתה כמו שלט גנרי של מוזיאון. במסגרת יפה, מודפסת בנייר כבד ובפונט סריפי היה מכתב מנומס מטעם גלריית Saatchi: הם מברכים את הבאים לתערוכה ומזכירים בנימוס את המעורבות שלהם בקמפיין שהוביל לבחירה של מרגרט תאצ'ר ב־1979, ואפקטיבית לריסוק מעמד הפועלים בבריטניה. הם גם טופחים לעצמם על השכם על הגילוי העדכני של איך לעשות כסף מפאנקיסטים ומקווים שהמבקרים לא ישתעממו יותר מדי מתערוכה שהיא בסך הכל שאריות מחוממות של תנועה.
העבודה נעשתה על ידי ג'יימי רייד, המעצב הגרפי של הסקס פיסטלוז. תודה לאל, הפאנק לא מת.
BEYOND THE STREETS
Saatchi Gallery
נעילה: 9.5.2023
במאית אנימציה, כותבת ומאיירת בוגרת בצלאל. מתגוררת כעת בלונדון, משתדלת לא להירטב.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
