יום: 29 ביולי 2019

ויצו מחביאים את העבודות המעניינות

ויצו מחביאים את העבודות המעניינות

תערוכת הבוגרים עברה השנה מהחלל של ויצו אל גלרית ׳פירמידה׳, וגרמה לדחיסת מרבית מהעבודות במסדרונות חנוקים. הפרויקטים הלא מעניינים במיוחד הוצגו בחלל המרכזי. חלק מהם הוצגו בחדר מדרגות של הגלריה, והמעניינים שבהם הוסתרו בקומה נידחת של המבנה. מה קרה לויצו?

הביקור במרכז האקדמי ויצו מתחיל ברגל שמאל, כשמתברר בשיחה עם השומר בכניסה למקום השומם שהתערוכה בכלל ב-׳פירמידה׳, גלריה לאמנות עכשווית במרחק 2 קילומטר צפונית למקום. הגלריה נפתחה מחדש ב־2018 בניצוחו של המנהל שמעון אלון. יאללה, נוסעים.

בכניסה לתערוכת הבוגרים ב-׳פירמידה׳, שמציפה את החלל כולו, נמצאת עמדת הדפסת תלת־מימד נטולת קונטקסט (כיתוב קטן שיסביר סביב מה התכנסנו?), מדפיסה בקדחתנות אובייקטים אקראיים, מה שמתברר במחקר אינטרנטי בדיעבד שמדובר בפרויקט של רן ראובן בן נשר, בוגר המחלקה לצילום. כלומר, זה פרויקט בצילום, ובלי קריאה מוקדמת על הפרויקט (דרך חומרים של היח״צ) – לא באמת ניתן להבין עליו דבר.

מצד שמאל מסתתר לו פרויקט הגמר המבריק ׳סינרגיה׳ של הבוגר הטרי בר גליק, ובחלל המרכזי – אסופת פרויקטים בינוניים למדי, יחד עם הבלחות של מחלקות אחרות מויצו – צילום, ארכיטקטורה ועיצוב אופנה (וידאו במסך קטן של תצוגת האופנה בחדר מדרגות, לא יותר מזה). את הקומה הראשונה תופסת המחלקה לארכיטקטורה, ויתר הקומות (עד קומה רביעית) תופסת לרוב המחלקה לתקשורת חזותית. בגלל שהגלריה קטנה מלהכיל את כמות העבודות שהאוצרים בחרו להכניס, נוצר בלאגן של ממש, ומביקור בעבודות של המחלקה לתקש״ח, תגלו את עצמכם פתאום במחלקה לצילום. לא כי רציתם, אלא כי עשו לכם בחירות לא מדויקות.

לא צריך להיות מנוסה בתחום העיצוב הגרפי כדי להבין שיש בעיות בפרויקטים בחלל המרכזי, והן גדולות מאוד. אותו חלל גדול ב-׳פירמידה׳ הוא המקום היחיד שבו יש לפרויקטי הגמר יכולת להתפרס על קיר של 4-5 מטר רוחב. יתר הפרויקטים נדחסים להם ביתר החללים ומתחננים לאוויר, ברמה שהחליטו לשים חלק מהפרויקטים בחדר מדרגות. אני לא יודע איפה הסטודנטים היו בזמן ההקמות, אבל הייתי נעלב מאוד אם היו שמים פרויקט שהזעתי עליו במיקום שכזה. אמנם מדובר בפרויקטים שעוסקים בקורס ׳טיפוגרפיה ניסיונית׳, אבל עדיין – המקום שלהם יכל היה להיות מכובד יותר עבור הסטודנטים שהשקיעו, או לבחור שלא להכניס אותם כדי לשחרר את העומס שנוצר.

החלל המרכזי בתערוכת הבוגרים בויצו. צילום: טל סולומון ורדי

בחלל המרכזי תמצאו את הפונט היחיד במחלקה – ׳החיאת הכתב העברי׳ של נטע סינר – תשעה גופנים בביצוע מרושל שהודפסו על פוסטרים ענקיים, ואף מרצה במחלקה לא הטיל בהם ספק, כנראה. הפרויקט עוסק ב-״החיאת העברית הויזואלית במקביל לדיאלוג שנוצר עם העורך הראשי של ׳דאר היום׳, איתמר בן־אב״י […]. בפרויקט תשעה גופנים שעיצבתי לפי אותיות בודדות מהעיתון״. אתחיל מהסוף – לעצב פונט ברמת גימור טובה לוקח בין שנה לשנתיים, במקרה הטוב. פרויקטי הגמר שכן לוקחים את הסיכון בעיצוב פונט, מעצבים פונט במשקל אחד עד שלושה. פה מדובר בתשעה (!) משקלים שונים בארבעה חודשים. חוסר אחידות סגנונית בין מבני האותיות, בעיות קריאות בטקסטים רצים, היעדר קשר בין המשקלים ועוד – מעלים את השאלה מדוע האוצרים, פרופ׳ טרי שרויאר וירון שין, החליטו לבחור דווקא בפרויקט הזה בחלל המרכזי?

פרויקט נוסף שמעלה תהיות על מיקומו המרכזי בתערוכה הוא ׳פצע שחור׳ של שחף אושרי, שעוסק ב-״פרשנות ויזואלית חדשה לשירה המחאתית של המשוררת עדי קיסר״. תוך שימוש בשלל הקלישאות כשניגשים לעיצוב ׳מזרחי׳. לא ברור מהעבודה המוצבת מה הטייק הנוסף שלה על השירה המופלאה של עדי קיסר? להעניק רובד אחר, להטיל ספק, לזעזע, להזדהות עם המאבק המזרחי? בעוד במילים של קיסר יש כוח, בעבודה עצמה הקהל נשאר אדיש יחסית.

יתר עבודות הפרינט גם מעלות תהיות על מיקומן – ׳הדגל׳ של אדווה צלאח, The House של יובל שרף ועבודת האיור ׳זמן מרחב׳ של עדי בן־יוסף לא ברמות גימור מספקות לפרויקט גמר. אז למה דווקא הפרויקטים הללו בחלל המרכזי? לפי הקרדיטים שכתובים ליד כל פרויקט, מסתמן שיש קשר לאוצרת התערוכה, פרופ׳ טרי שרויאר, שחתומה על ההנחייה של מרבית מהם.

היחידה שמצליחה להגיע ללב בחלל העצום והמבוזבז הזה היא איימי קליק עם עבודת האיור שלה – ׳לאצ׳ה׳. לפני כ-30 שנה סבתה כתבה ספר המתעד את קורות חייה. מהילדות בפולין, חוויותיה בשואה ועד העליה לארץ. באוקטובר 2018 נפטרה. קליק מצאה את בארון אוסף גדול של ממחטות בד עליהם איירה ורקמה קטעים נבחרים מתוך ספרה של סבתה. פרויקט מצוין ומרגש, תראו בעצמכם.

לאצ׳ה - איימי קליק. צילום: טל סולומון ורדי

 

הביקור ממשיך ליתר המבוך שמציע המבנה של ׳פירמידה׳ – פרויקטי האינטראקטיב דחוסים בחלל חשוך ומעיק במסדרון שלא היה מבייש סצנה מ-Stranger Things. אי אפשר באמת להתרשם מהם. חלק מהפרויקטים סובלים מתסמונת הסרטון – כלומר, שהם נשארים רק בגדר סרטון ואין בהם שום אלמנט שאפשר לחוש אותם בצורה אינטראקטיבית. אלו שכן עובדים סובלים מבעיות טכניות רבות, ובהיעדר נציג מטעם המחלקה שיפטרל ויסדר אותם אחת לשעה, בנס היה אפשר להרגיש ולהתרשם מחלק מהם.

 

בגזרת הפרינט אין בשורות גדולות השנה. ערימה של ספרים נדחסה על שולחן אחד לא גדול מספיק, בלי לתת קרדיטים ראויים לסטודנטים שעמלו עליהם. אלו פרויקטי גמר? פרויקטים שנעשו בקורס? כל מה שביקשתי (בלב) הוא פתק קטן שמסביר את הקונטקסט, לא יותר. מהלך אוצרותי שכזה הוא זלזול בסטודנטים, לא פחות מזה.

אז איפה הפרויקטים הטובים? מסתתרים להם. בקומה הרביעית קיים חדר קטן ומסתורי עם פרויקטי איור מעניינים במיוחד. בנס הגעתי אליו, ואני מפציר בכם למצוא אותו, למרות שההסתברות שתצליחו היא קטנה מאוד. הפרויקט המעניין והמרגש ביותר באותו חלל הוא Deadline של אריאל עיני. זו הפעם הראשונה שדמעתי מול פרויקט גמר.
הפרויקט עוסק בבחירה של סבתה לעשות המתת חסד לעצמה בקנדה עקב מחלת הסרטן. אריאל השתמשה ברפרנס של הסרט האחרון שסבתה השאירה למשפחה, ויצרה סרט אנימציה חזק במיוחד. האיורים מופיעים על הקיר בצבעי כחול. מדובר בפרויקט מוצלח שלא רק מתרפק על נוסטלגיה, אלא שואל שאלות קשות על מוות והתמודדות.

תחום ה-AR הולך וגדל בתערוכות הבוגרים השנה, וגם במרכז האקדמי ויצו ישנם מספר פרויקטים שהיה ניתן להרגיש אותם עובדים. מי שמובילה בצניעות את מהלך האינטראקטיב המשוכלל והפורה היא בת דזבלי (batt-girl), מרצה במחלקה ואמנית מרתקת.

ישנם שני פרויקטים מוצלחים שנוגעים ספציפית בתחום המציאות הרבודה. הראשון הוא ׳סינרגיה׳ של בר גליק, שלקח את השיר Sounds of Silence של סיימון וגרפונקל ופירק אותו לסצנות. בר הדפיס בתלת־מימד אובייקטיבים מתוך הסצנות שעיצב, ובעזרת תוכנה ואייפדים מפוזרים, ניתן לאחוז בהם ולראות את הסצנה השלמה קמה לחיים. אל תשכחו לשים אוזניות.
הפרויקט השני הוא של אופל קודוביצקי – ׳שגרת חירום׳, שדורש להוריד אפליקציה (Artivive) כדי לצפות בו. המהלך הזה קצת מעיק והיה ניתן להציג שם מכשיר אנדרואיד פשוט כדי להרגיש את החוויה, אחרת אפשר לטעות ולחשוב שמדובר רק בקיר מאויר. הפרויקט עוסק בילדות שלה בעוטף עזה, ומעביר את השגרה תחת האיום המתמיד, החיים בין סבב לסבב והשמירה על השפיות. האיורים קמים לחיים כשמכוונים עליהם את המצלמה והם מוצלחים למדי.

האם שווה לנסוע עד חיפה? אם זה בדרך – שווה לקפוץ. אם לא – לא נורא.

המרכז האקדמי ויצו – המחלקה לתקשורת חזותית

המרכז לאמנות עכשווית – פירמידה
רח' ואדי סאליב 30, חיפה
23.07.2019-3.8.2019

יש פה ממתקים רציניים

Filed under: סטודנטים ובוגרים, עיצוב, עיצוב גרפיTagged with: , ,