הביקור במרכז האקדמי ויצו מתחיל ברגל שמאל, כשמתברר בשיחה עם השומר בכניסה למקום השומם שהתערוכה בכלל ב-׳פירמידה׳, גלריה לאמנות עכשווית במרחק 2 קילומטר צפונית למקום. הגלריה נפתחה מחדש ב־2018 בניצוחו של המנהל שמעון אלון. יאללה, נוסעים.

בכניסה לתערוכת הבוגרים ב-׳פירמידה׳, שמציפה את החלל כולו, נמצאת עמדת הדפסת תלת־מימד נטולת קונטקסט (כיתוב קטן שיסביר סביב מה התכנסנו?), מדפיסה בקדחתנות אובייקטים אקראיים, מה שמתברר במחקר אינטרנטי בדיעבד שמדובר בפרויקט של רן ראובן בן נשר, בוגר המחלקה לצילום. כלומר, זה פרויקט בצילום, ובלי קריאה מוקדמת על הפרויקט (דרך חומרים של היח״צ) – לא באמת ניתן להבין עליו דבר.

מצד שמאל מסתתר לו פרויקט הגמר המבריק ׳סינרגיה׳ של הבוגר הטרי בר גליק, ובחלל המרכזי – אסופת פרויקטים בינוניים למדי, יחד עם הבלחות של מחלקות אחרות מויצו – צילום, ארכיטקטורה ועיצוב אופנה (וידאו במסך קטן של תצוגת האופנה בחדר מדרגות, לא יותר מזה). את הקומה הראשונה תופסת המחלקה לארכיטקטורה, ויתר הקומות (עד קומה רביעית) תופסת לרוב המחלקה לתקשורת חזותית. בגלל שהגלריה קטנה מלהכיל את כמות העבודות שהאוצרים בחרו להכניס, נוצר בלאגן של ממש, ומביקור בעבודות של המחלקה לתקש״ח, תגלו את עצמכם פתאום במחלקה לצילום. לא כי רציתם, אלא כי עשו לכם בחירות לא מדויקות.

לא צריך להיות מנוסה בתחום העיצוב הגרפי כדי להבין שיש בעיות בפרויקטים בחלל המרכזי, והן גדולות מאוד. אותו חלל גדול ב-׳פירמידה׳ הוא המקום היחיד שבו יש לפרויקטי הגמר יכולת להתפרס על קיר של 4-5 מטר רוחב. יתר הפרויקטים נדחסים להם ביתר החללים ומתחננים לאוויר, ברמה שהחליטו לשים חלק מהפרויקטים בחדר מדרגות. אני לא יודע איפה הסטודנטים היו בזמן ההקמות, אבל הייתי נעלב מאוד אם היו שמים פרויקט שהזעתי עליו במיקום שכזה. אמנם מדובר בפרויקטים שעוסקים בקורס ׳טיפוגרפיה ניסיונית׳, אבל עדיין – המקום שלהם יכל היה להיות מכובד יותר עבור הסטודנטים שהשקיעו, או לבחור שלא להכניס אותם כדי לשחרר את העומס שנוצר.