תערוכת בוגרי המכון הטכנולוגי חולון 2021: מבעד לבליל זרחו 7 פרויקטים
- טל סולומון ורדי
- 14/08/2021
- צילומים: טל סולומון ורדי
פרויקטי הגמר במכון הטכנולוגי חולון כללו מיצבים גדולים לצד סרטוני אנימציה בינוניים, כמעט ללא ממשקים ופרינט, והעלו תהיות על בחירת הנושאים הבנאליים ורמות גימור בעייתיות. האוצרות המוצלחת של יהודה חופשי ניסתה להציל את המצב, אך רק 7 פרויקטים זרחו מבעד לבליל.
האם אוצר התערוכה, יהודה חופשי, קרא את הביקורת שלי משנה שעברה? אולי, מי יודע. כי השנה הייתה אנטיתזה מוחלטת למה שהיה שנה שעברה בכל הנוגע לאוצרות – פרסו את כל פרויקטי הגמר על (כמעט) כל קומות בניין מס׳ 7 במכון הטכנולוגי חולון. כמה מרווח זה היה? היו גג שלושה פרויקטים בחדר. פרויקטים לא זלגו זה לתוך זה. פרויקטים שהיו צריכים חדר שלם (עוד נגיע לזה) קיבלו את החלל הדרוש. רק ההחלטה לשים אוזניות לחלק מהסרטים ולחלק לא – לא הייתה ברורה. אלו שקיבלו רמקולים נהנו מתשומת לב מיידית, ואלו שלא עברו על פניהם כמעט בלי להתעכב.
גם השנה הייתה כמות מכובדת מאוד של סרטי אנימציה. משיחות עם סטודנטים וסטודנטיות בתערוכה, ביקשו מהם לוותר על לעצב אפליקציות מכל מיני טיעונים שונים ומשונים. זה מוזר מאוד, לנוכח העובדה שצחי דינר, ראש המחלקה החדש (יחסית), בא ומנוסה בתחום. האקדמיה צריכה להפסיק לפחד מהעולם האמיתי שם בחוץ, תערוכת הבוגרים היא נקודה המשיקה לעולם התעסוקה, ואפשר לפרגן לבוגרים הטריים בהזדמנויות לצמיחה.
אבל האוצרות, טובה ככל שתהיה (והיא הייתה), לא הצליחה להציל את הרמה הכללית של פרויקטי הגמר בתערוכה. רמות הגימור והקונספטים היו בעייתיות מאוד, לרגעים חשבתי שאני בתילתן בחיפה. רוב סרטוני האנימציה סבלו מסגנון איורי מרושל ולא מהודק, וגם ההנפשה שלהם העלתה שאלות אם זו הרמה המצופה מפרויקט גמר. אף על פי כן – שניים מהם בלטו במיוחד.
אחרי התערוכות של שנקר ובצלאל, קשה שלא להשוות. בשתיהן היו תערוכות חזקות וזכירות השנה, אך תצוגת התכלית במכון הטכנולוגי חולון מעלה שאלות איך צוות מרצים שופע כישרון (בלי ציניות) מייצר קרקע לפרויקטים ברמה הזו. ואולי זה פשוט מחזור פחות חזק מזה שלפניו, לא נדע לעולם.
מבחינת עיצוב ממשקים – בשנה שעברה הפציצו עם ממשקים מעולים שהעלו נושאים מעוררי מחשבה, ואילו השנה היו מספר זעום יחסית של ממשקים. הם נדחקו הצידה לטובת מגמה אחרת לחלוטין של פרויקטים – מיצבים, רבותיי. כן, כן. בשריקת הסיום לתואר הממשקים עברו טרנספורמציה למשהו גדול בהרבה שתופס חלל שלם. ברוב המקרים הקונספטים היו מוצדקים ומרתקים, חלקם היו קצת מאולצים. שני הפרויקטים של יעל טל וטל לינדנפלד בלטו לטובה במיוחד (עוד פירוט – בהמשך). יתר הפרויקטים גבלו באמנות, בלי מטרה אמיתית לייצר איזשהו אימפקט לצופה. נראה שסך הפירוטכניקות שנורו כזיקוקים בחללים ניסו לפצות על בחירת נושאים לא חזקה במיוחד.
הפרויקט של יהלי חסון, FOMOsepians, תפס חדר שלם עם סרטון שהתפזר על כל החלל והוקרן על קוביות. הפרויקט עוסק בסיפורו של דור ה-Y ובפומו. זהו, על זה הפרויקט. האם ראינו כזה? כן. האם מבנה המיצב תרם לתוכן שהוצג? לא. זו בעיה חוזרת בלא מעט מהפרויקטים, שהקונספטים שלהם לא קיבלו שום קיק והצדקה. באותה מידה ניתן היה להציג את הסרטון במסך דו־מימדי. אולי, במידה והיה הידוק התסריט בשלב מוקדם יותר בתהליך, היה מתקבל פה מיצב מרהיב שמצדיק חדר שלם.
עדי גילברט יצרה פרויקט מאוד מעניין, ׳אחת משלוש׳, מיצב ואפליקציית מחאה נגד תקיפה והטרדה מינית. המסרים בשלטי הניאון (שהם טריק לכל מי שרוצה לככב באינסטוש), משתנים בהתאם לתוכן שהמותקפת מזינה באפליקציה, ומוצבים במקום בו זה קרה. חבל שהטיפוגרפיה מרושלת, וששלטי הניאון לא באמת משתנים (לוחית לד יכלה לעשות את העבודה טוב יותר מבחינת הביצוע). אני מקווה שהפרויקט יתפתח למשהו אמיתי, יש לו סיכוי מדהים לקבל חשיפה בינלאומית, ובאמת בין הפרויקטים היחידים שיש להם מסר זכיר בתערוכה לא זכירה.
אני חושב שמה שביאס אותי במיצבים הלא מוצדקים בגודלם, זה שהחלל לא עוצב כהלכה ותמך בעבודה. ובכלל, הזילות במושג ׳חוויה אימרסיבית׳, שבעולם הולך ותופס תאוצה ורק פה בארץ הוא בחיתולים, צריכה להיפסק.
כשהעבודה שלך היא סרט בתוך משקפי VR, אין שום צורך בכל התפאורה מסביב, כפי שקרה בפרויקט ׳ילדות׳ של שגיא אשכנזי. הפרויקט עוסק בשירים של לאה גולדברג ״מנקודת מבטה של ילדה הסוללת דרך אל שמחת החיים באמצעות מילות השירים״, כך נכתב. הסרטון לא החזיק אותי יותר מ-60 שניות, והיה עדיף שיהיה מבוצע ברמת גימור גבוהה יותר מאשר כל התפאורה שנבנתה סביבו.
פרויקט הגמר של אופיר פינקלשטיין הוא הספר במרכז השולחן – ׳ברברי וולף׳, ״מארז החושף נקודות שונות בסיפורו של ברברי וולף, אלטר אגו של אדם המתמודד עם דימוי עצמי המנוסח על סמך שיער גופו״, כך נכתב בכניסה לחדר. האם צריך את כל תפאורת המספרה מסביב? האם היא תורמת לחוויה של הספר? האם מישהו אי פעם היה בחלל שעוצב בשביל ספר?
לצערי, המארז לא היה חזק מספיק מבחינה עיצובית, ונראה שהתפאורה מסביבו באה לחפות על הביצוע. ספר צריך שקט, הוא לא צריך את כל השבאנג הזה שנראה כמו סט של סרט.
אתן יודעות מה טוב בתערוכה עם פרויקטים לא זכירים? שהפרויקטים הזכירים – בוהקים ומהפנטים. עד כדי כך התערוכה הזו של המכון הטכנולוגי חולון קיצונית. כמעט בינארית.
בחלל הכניסה (גלריה ויטרינה) אבנר אדן שיחזר 5 פונטים מעיתון ׳העולם הזה׳ המיתולוגי, והגדיל לעצב גם ממשק, סרטונים וחלל מרהיב שמותאם למאה ה־21. אורי אבנרי מוסר לך נשיקה מלמעלה. עוד על הפרויקט הזה בהמשך הכתבה.
ממש לידו ניצנצה מאיה דרור שעברה תהליך מורכב בשנים האחרונות עם המגדר שלה, והחליטה לראיין א־בינארים נוספים מלבדה, לעצב ולכנס את החומרים הויזואלים (עם צילומים של בת זוגה – שירי רוזנברג) והתוכניים לספר חזק בעוצמתו בשם ׳מרחב בטוח?׳.
סרטוני האנימציה הבולטים במיוחד היו ׳גיבור׳ של אייל עבאדי ו-׳יהונה יהון׳ של אלינור באבו. נראה שהם נתפרו מההתחלה ועד הסוף. שהלב של השניים היה על השולחן. הרגשתי שאני עובר בהם חוויה שלמה, ולא חוויה של כבדרך אגב. על זה – תודה.
יעל טל — Immersive ZEN
איך נתרגל מדיטציה בעתיד? המעצבת יעל טל עיצבה חוויה אימרסיבית אמיתית ועובדת (!), בו אנחנו מוזמנים להאט ולנשום בריטואל מדיטציית זן בודהיזם חדש. זה קורה עם מוזיקה מרגיעה ברקע ומוט שמשפיע על הדימויים המוקרנים על הרצפה. צריך להיות שם כדי להבין כמה זה חזק, וברור למה הילדות שנכחו בתערוכה לא רצו לזוז משם למיצבים הבאים. הראיון המלא בקרוב.
Void — טל לינדנפלד
Void הוא חלל אינטראקטיבי, אשר מבקש מהמשתתפ.ת לצעוק על מנת לשחרר לחצים ומעודד לצעקה בעזרת תגובת החלל למשך ועוצמת הצעקה. ובאמת, אחרי תערוכה כזו, קצת מתבקש לצעוק. טל הפכה את הפתרון שלה להתמודדות עם לחץ — צעקות בים — לכדי מיצב מדהים במיוחד. היא חקרה את הנושא, חפרה בו, צירפה אליה צוות של מוכשרים והרימה מיצב למופת. רוצו לתערוכה כדי לראות אותו בלייב, לפני שיעשה סיבוב שלם בעולם (הוא יעשה, זה מתבקש). הראיון המלא בקרוב.
סופי בלינדר — The Panic Buzzer
המיצב מורכב משישה ״חדרים״ תלת-מימדיים, אשר מדמים את החלל הקטן שבו חבויה הפוביה במוחנו. בכל ״חדר״ ישנו אובייקט אחר שמייצג את הפוביה. לחיצה על ״כפתור המצוקה״ האדום גורמת לחדר ולאוביקט להגיב בהתאם לסוג הפוביה – כך בעצם סופי מאפשרת לצופה להיות בעצמו הטריגר שמפעיל את החרדה, להיחשף לאשליה שהיא יוצרת ולגלות כיצד היא מובסת ובעצם מתפוגגת במהירות.
אני רוצה קיר שלם של זה, או.קיי?
מאיה דרור — מרחב בטוח?
ספר המציג בפני קוראיו את המושגים, ההקשרים וההתמודדויות היומיומיות של אנשים אשר מזדהים בתור א-בינארים וג׳נדרקווירים – אנשים אשר הזהות המגדרית שלהם נמצאת מחוץ לתחומים הבינאריים הפשוטים המוגדרים על ידי החברה של גבר/אישה.
כבר שנים שהצילומים המרהיבים של מאיה מסתובבים ברשתות החברתיות, כיף שהם קיבלו גודל של קיר יחד עם ספר שמזקק חוויה מורכבת, שלצופה הממוצע זו הצצה אינטימית מאוד לחיים פחות מוכרים. כן ירבו פרויקטים שלא עוסקים באני ואני ואני, אלא גם במה אנשים שמזדהים איתי מרגישים. תודה.
אלינור באבו — יהונה הון (בכל מחיר)
יהונה יהון הוא סרט אנימציה קצר הממחיש את עדותה של אסירת ציון — אימה של המאיירת אלינור באבו — ככלי לסיפור חוויית הקולקטיב של נשים בתוך הקהילה דרך סיפורה האישי.
מעולה הן בפן התסריטי והן בפן האנימטיבי. מקווה שתזכה בפרסים רבים על הסרטון המרהיב הזה.
אבנר אדן — העולם הזה
30 שנים אחרי שנסגר, ״העולם הזה״ מתעורר לחיים כממשק חדשות עכשווי ומרענן, שמותאם לאופן שבו הדור שלנו רגיל לצרוך בו תוכן. עיצוב הממשק החדש נשען על ה־DNA הויזואלי והרעיוני של השבועון המקורי וכולל החייאה של מדורי השבועון, עיצוב פונטים בהשראת הכותרות הסנסציוניות שלו, וטוויסט עכשווי עם גיפים מונפשים ודימויים מתרבות האינטרנט.
מעבר לזה שמדובר בפרויקט ההומוריסטי היחיד בתערוכה (למיטב זכרוני), מדובר בעבודה טיפוגרפית רחבה ומעמיקה. כאמור, חמישה (!) פונטים שוחזרו מהעיתון המקורי, והרוח של אורי אבנרי לגמרי נמצאת בשימושים השונים שלה בממשקים. עכשיו רק נותר להוציא אותם למכירה.
אייל עבאדי — גיבור
צעיר נזכר בארועי הצבא שמעולם לא הניחו לו ומשפיעים על חייו – האם הוא גיבור? האם זה פוסט טראומה או חלק מהזכרון הישראלי הקולקטיבי?
״גיבור״ הוא סרט אנימציה קצר המציג סיפור אישי על חוויותיו מהשירות הצבאי והשתתפותו של אייל עבאדי במבצע צוק איתן.
בקווים נקיים, עדינים, באווירה של צבעי מים, אייל עבאדי הצליח לייצר סרט מרגש מאוד שנמנע מקלישאות של סרטים על טראומה וצבא.
לפעמים לא ייאמן ששני מעצבים שאני מאוד אוהב — יוניל ורועי אלטר — יצאו מהמכון הטכנולוגי חולון. אני מקווה שנחזור לימים ההם שיצאו משם סטארים מוכשרים ברמה הזו, כי חולון לגמרי היו שם בעבר.
המחלקה לתקשורת חזותית
תערוכת בוגרי המכון הטכנולוגי חולון
—
