fbpx

רטרוספקטיבה: אלכסנדר מקווין, מספר 13

חוזרים אל רגעים חשובים בתולדות עיצוב האופנה: אלכסנדר מקווין פותח תצוגת אופנה No. 13 בשבוע האופנה בלונדון – עם רובוטים ומסרים לקראת באג 2000. שקד שביט משלב כוחות עם הצלמת האגדית אן ריי.

Alexander McQueen, "No. 13". Photography: Ann Ray
Alexander McQueen, "No. 13". Photography: Ann Ray

באותם ימים אווירת המילניום והפחד ממנו גוברת, העולם ממתין לבאג 2000 והלחץ מפני עליית הטכנולוגיה ההייטקית נוכחת באווירה העולמית. תאגידים מגבשים זהות ארגונית שהתקבעה להיות מודל לחברות כפי שאנו מכירים כיום, עלייתן של חברות המחשבים וההייטק מהוות מגדלור לקדמה ואיתותים לחוששים.

עולם האופנה חווה נסיקה מטורפת בשלל תחומים: תאגידי אופנה חוצים יבשות, אופנה מהירה ואופנה עילית. אלכסנדר מקווין בפרט, מסטודנט צעיר בסנטרל סיינט מרטינס הוא הופך בין לילה לסנסציה בעולם האופנה, אך לא רק הוא. מעצבי אופנה זוכים לתהילה חסרת תקדים כשם ג’ון גליאנו, דבר אשר היה שמור עד אותם ימים לאמני “אומנות יפה”.

התצוגה מתקיימת בתוך האנגר גדול, אשר הוסב מבית מלאכה גווע לאולם מופעים, אשר בעיצובו הכללי – ניתן לזהות את הדלות – הדלות הצבעונית (פלטה רגועה – שחור, לבן, בז’, צבעי עץ ואוף וויט) שמאוד בלטה בשונותה מיתר צוגות האופנה הראוותניות בשבוע האופנה בלונדון.  צורת ההושבה של הקהל היא צורה ריבועית, ובעלת מדרגות ישיבה, המזכירות בצורתה צורת ישיבה באמפיתיאטרון. מערך התאורה הוא פשוט ודל, אך חכם לאין שעור – תאורת ספוטים בסיסית המאירה את הבמה, מכוסה בבד כותנה לבן אשר מטרתו היא ריכוך התאורה והפיכתה מתאורת ספוט אשר מאירה אובייקט, לתאורה רכה המאירה באופן רך חלל שלם. הרצפה אשר עשויה פרקט מעץ בלזה, חומר גלם זול המשמש לבנית מודלים. ללא תאורה צבעונית או תאורה חיה. 

Alexander McQueen, "No. 13". Photography: Ann Ray
Alexander McQueen, "No. 13". Photography: Ann Ray
Alexander McQueen, "No. 13". Photography: Ann Ray
Alexander McQueen, "No. 13". Photography: Ann Ray

אל האולם כמעט ולא הוזמנו ידוענים ואנשי בידור, וכאשר אלו הגישו בקשה רשמית – נענו ב”סליחה אך לא תודה”. כחלק מהאמירה שיש לקדש את התוצר האומנותי, ולא את האושיות הנוכחות באירוע לטובת פופולאריות. 

התצוגה נפתחת בהדלקת התאורה על דוגמנית איימי מולינס, העומדת במרכז החלל בשקט בשמלה לבנה אשר מוחזקת סביב הגוף ע”י חגורות עור בצבע חום. שיערה מדובלל על פניה ואינו עשוי לעילה כמצופה. התצוגה מתחילה ובוקעת מהרמקולים מוסיקת אופרה (רקוויאם של ורדי) בעלת טמפרמנט דרמטי מאוד, קולה של זמרת אופרה (קונטר־טנור, הידוע בנדירותו בין זמרי האופרה) בוקע מהרמקולים.

מוסיקת האופרה מתגברת ופתאום, ממה שניתן לכנות כ”פיותיהם” של הרובוטים, ניתזים צבע ספריי בצבע צהוב מרקר ושחור. ובתנועת הסיבוב של הדוגמנית על הרוזטה, מתיזים עליה הרובוטים את הצבע.

מוסיקת האופרה מתגברת ופתאום, ממה שניתן לכנות כ”פיותיהם” של הרובוטים, ניתזים צבע ספריי בצבע צהוב מרקר ושחור. ובתנועת הסיבוב של הדוגמנית על הרוזטה, מתיזים עליה הרובוטים את הצבע.

אלכסנדר מקווין לא חסך ביקורת על השפעת העידן הדיגיטלי על התרבות החזותית, כלומר – רובוטים מתוכנתים מסוגלים ואף יכולים ליצור אומנות, אופנה וכיו”ב. כמעין עובדה המקבעת את השמלה כ”קנבס” ואת הרובוט כ”יוצר”. שאלות על נחיצותו וחשיבותו של המעצב והאמן, שכן רובוט יכול להפוך שמלה לבנה ליצירת אומנות שתישאר במוזיאונים לעוד שנים רבות.

קצת ג’וס: מספר אנשים מצומצם בקהל ידע כי הדוגמנית הינה קטועת רגליים, ולה חיברו פרוטזות עץ שעוצבו עבורה במיוחד, שאליהן מחוברות נעלי עקב אשר אפשרו לה ללכת, דבר שהיה נסתר מהעין, אך לאחר הליכה של כמה מטרים במרכז הבמה, היה ניתן להבחין בכך. אך לאחר גילוי זה מעלה שאלות של חיבור ישיר של האדם עם חומר שאיננו אורגני או חי. חיבור האדם למכונה.

אלכסנדר מקווין הותיר את הקהל המום, הוא אף פעם לא יצר בגדים. אלו היו פריט נלווה למסרים גדולים יותר. התחושה האמיתית היא שעד היום, גם שנים לאחר מותו, יש קהל רעב שפוקד את “שיעור התורה של מקווין” בכל שבוע אופנה מחדש. היכולת להותיר את הצופים המומים נתונה למס’ מצומצם של אנשים בעולם, ולאורך הקריירה עשה זאת מס’ פעמים, תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות, שילוב של סאונד ודרמה, חיבור והלחמה של תכנים בעלי מסרים אפלים, מלאי הומור ורגש. מי שהגיע לתצוגות של מקווין ידע שהוא הולך לצאת חסר מילים ומלא בביקורת.

תודה גדולה לצלמת האגדית Ann Ray ששיתפה איתנו פעולה, ול־Peter Ettedgui, מפיק הדוקו McQueen, שחיבר אותנו אליה.

יש פה ממתקים רציניים

תערוכת הבוגרים בשנקר. צילום: טל סולומון ורדי
סטודנטים ובוגרים

פרויקטי הגמר המצוינים בשנקר גברו על האוצרות הכושלת

תערוכת הבוגרים בשנקר הצליחה להתקיים למרות הקורונה עם סמסטר קשוח במיוחד. על אף התנאים הלא אידיאלים ללמידה ומחקר, מרבית פרויקטי הגמר במחלקה לתקשורת חזותית הם מצוינים. נשאלת השאלה – למה האוצרות מנסה לפגוע בעבודות הסטודנטים?

קרא עוד »
untold

True Twins מפסלים את השמש של המסך הלבן

צמד היוצרים True Twins הם אלמוג סלע ואיתמר תורן, מעצבים בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל משנת 2017. השניים יוצרי וידאו עצמאים ועובדים בטכניקות שונות. מסרטי דוקו על משוררים במסגרת פרויקט ׳העברים׳ ועד קליפים מוזיקלים בסצנת האינדי הישראלית. התכנסנו לפטפט על הקליפ החדש ללהקת ׳המסך הלבן׳ – ״שמש״.

קרא עוד »
עיצוב גרפי

“מי את?” – שרון דוידסון

׳מי את?׳ הוא פרויקט הגמר של המעצבת שרון דוידסון. שרון היא אמא במקביל להיותה סטודנטית בשנקר, והג׳נג׳לינג הבלתי־האפשרי בין הלימודים האינטנסיביים במחלקה לבין ההורות וזוגיות, גרם לה להיעלם קלות לארבע שנים, מה שהוביל לפרויקט הגמר שכולל את רגשות האשם ההוריים. שרון לקחה צעצועי ילדים קיימים ושיבשבה את הפונקציונאליות שלהם – נחום תקום שנופל, מגנט שלא מרים את הדג, כלי אוכל ריקים כי בקושי אוכלים בבית, ועוד ועוד.

קרא עוד »