"דידו ואניאס": סטפנו פודה מלהטט בין חורבות עתיקות לחזון עתידני מרהיב
- טל סולומון ורדי
- צילום: טל סולומון ורדי
סטפנו פודה, מגדולי במאי האופרה, חוזר לישראל עם "דידו ואניאס" של פרסל, בהפקה שהיא חזון ויזואלי טוטאלי המשלב פיסול נע, מחול ודרמה. בין קירות הרוסים לספינה טרופה, מדובר בשיא תרבותי.
המסך השחור עולה. האופרה נפתחת בשירתה העצובה של דידו (ענת צ׳רני) מלכת קרתגו, בעקבות געגועיה לאניאס (עודד רייך), נסיך טרויה שכבש את ליבה. דידו מוקפת בקירות התפאורה העשויים מחורבות בהשראת אדריכלות יוונית – עמודים ופסלים מפורקים, דחוסים זה לזה, המסמלים עבר נשגב. על רצפת הבמה חול בחוף נטוש. לפתע, הרקדנים והרקדניות הצמודים אל הקירות, צבועים כולם בצבעי הסוואה כהים ללא תלבושות, יוצאים מהם וזזים ללא הפסקה. התנועות איטיות, גופם עירום, והם מייצרים קומפוזיציות שלא ראיתי מעולם. דמיינו פסלים בתנועה. בתקרה מחכה לנו העתיד, עוד נגיע לשם.
האופרה הישראלית חוזרת אל הפקת ״דידו ואניאס״ של הנרי פרסל, ההפקה הראשונה שעלתה בשנת 1985, הפעם בבימויו של סטפנו פודה, מגדולי במאי האופרה היום, יחד עם פאולו ג׳אני צ׳יי. בעוד החרם התרבותי על ישראל מתהדק, פודה חוזר לכאן שוב ושוב, ומלהטט בין בימוי, כוריאוגרפיה, עיצוב במה ותלבושות בהצטיינות רבה. נכון, הוא טוטאלי.
מאחורי קירות התפאורה בקדמת הבמה – מגיחה ברקע ספינה טרופה על שפת הים. גם כאן, כמו ב״רוסלקה״, פודה מעצב בריכה עם מים על הבמה והרקדנים נאבקים בתוכה, מנסים לצאת. תנועתם מייצרת אי-שקט, בעוד בחזית הבמה ממשיכה ההתרחשות של דידו ואניאס יחד עם המקהלה הצבועה בלבן ושחור.
שלושה עצי אשוח עצומים ועירומים למחצה יורדים אל מרכז הבמה, מרחפים בהשראת רנה מגריט. המרחק המשתנה שלהם מהרצפה מגדיל ומקטין את המתח בהתאם לעלילה.
תאורה אדומה מציפה את הבמה, ומבטנה פורצת המכשפה (שי בלוך) המבקשת להביא למפלתה של דידו וממלכת קרתגו. בנות הלוויה שלה, בשמלות שחורות ומאיימות, מייצרות סערה כדי לגרום לדידו לחזור לארמון. מעולם לא דמיינתי שאפשר לייצר ברקים ורעמים אמינים כל-כך על במה, אך סטפנו פודה הצליח. נצמדתי לכיסא.
השד המחופש, מאופר ולבוש בצבעים אפורים כהים, משכנע את אניאס לעזוב את דידו ולהפליג לאיטליה כדי להקים את טרויה החדשה במצוות האלים (נשמע לכן מוכר?), אך ליבו נשבר.
לכל אורך האופרה התנועה על הבמה אינה פוסקת, גם מבחינת הזמרים והרקדנים, וגם מבחינת התאורה. קדימה ואחורה, שמאלה וימינה – כרמז לאסון שעתיד להתרחש.
במערכה השלישית של ״דידו ואניאס״ מגיע השיא בעיצוב של סטפנו פודה: פלטפורמה עצומה ברוחב ואורך הבמה בעיצוב עתידני – יורדת לאט למטה. בנויה מקורות מתכת לבנים, קרים, עם רצפה שקופה ותאורה מינימליסטית, ״כעמוד חלק שטרם נכתב עליו דבר״, לפי פודה. אניאס מטפס עליה ומרחף כלפי מעלה, נוטש את דידו, לא לפני שהיא מזלזלת בו. הוא חוזר אליה, והיא מפצירה בו לעזוב. במרכז הפלטפורמה קיים חור גדול שעוטף את עצי האשוח כדי להגביר את התחושה הסוריאליסטית. זו ללא ספק מהקומפוזיציות המרהיבות שראיתי על במה.
לשם שינוי, ״דידו ואניאס״ מושרת באנגלית (שפת המקור) – וזה אלמנט מרענן. כאחד שאין לו סיכוי ללמוד גרמנית או איטלקית, לראשונה קלטתי את המילים בלי לברוח עם העין למסכי התרגום. קטעי השירה לא ארוכים ומרבית האופרה בנויה מקטעי מחול מדויקים.
הביצוע התזמורתי של אנסמבל בארקודה בניצוחו של גרד אמלונג היה חלש בעוצמתו. למרות שישבנו בשורה החמישית – התקשינו לשמוע את הצלילים היפים. זה היה פספוס לאור העובדה שהתזמורת משתמשת בכלים שלא שומעים בדרך כלל – לאוטה, ויולונה, צ׳מבלו, תיאורבו, גיטרה בארוקית ועוד.
האופרה מסתיימת עם התאבדותה של דידו, כשחברי המקהלה סגורים מחוץ לקירות השקופים היורדים מלמעלה, מייצרים כלא מודרני, דימוי חזק ונקי המייצג את מר גורלה.
סטפנו פודה ופאולו ג׳אני צ׳יי, במאי ״דידו ואניאס״, מזכירים לתרבות הישראלית לאילו שיאים אפשר להגיע ולאן אפשר לשאוף, וההשפעה שלהם ניכרת בהפקות שעלו כאן מאז תום הקורונה.
תודה ליונת וערן מרגלית מהאופרה הישראלית.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
