תפריט
אחרי שנים של התעקשות לערבב את פרויקטי הגמר במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל עם פרויקטים משנה ג׳ ויצירת עומס חזותי, החליט האוצר הראשי עידן ועקנין להפריד ביניהם. קומה אחת לאלו, וקומה אחרת לאלו.
מדובר בתערוכת הבוגרים הכי זכירה מזה שנים עם איכות מרהיבה של פרויקטי גמר. או בקיצור – וואי פאק מה זה היה?
הקורונה גרמה להרבה עוגמת נפש בשנה שעברה, ובין היתר ביטלה קליל את תערוכת הבוגרים בבצלאל. הבטיחו לעשות כל מיני אירועים – נאדה. בסוף הבוגרות יזמו בעצמן אירוע נפלא ומיוזע בתדר, והוצגו שם 60% מהפרויקטים בגלל עומס במקום.
לפני שבועיים הצהרתי בסטורי (באינסטגרם) של המגזין שאני לא מעוניין בסיורי עיתונאים של היח״צ והדוברות. לא מעניין אותי מי המצטיינים, כל הטרמינולוגיה הזו מטופשת בעיני. זה הרי כל-כך סובייקטיבי. אז כל שנה מציעים לי מחדש וכל שנה מסרב. אני אוהב לבוא קלולס, להרגיש את הפרויקטים בחלל, להבין את היחסים ביניהם, ואז לצאת עם מסקנות עצמאיות. בלי ששתלו לי בראש כי אני עיתונאי עצלן שרק עובר על תיקיות בדרייב. זו הסיבה שאני מסקר רק את ארבעת הגדולים.
מיד כשהגעתי לבצלאל נפלתי לידיהם של אשת הניו-מדיה הנפלאה – דנה קרבונן, וראש המחלקה לתקשורת חזותית – ארז גביש. גילוי נאות: את שניהם אני אוהב, אבל זה לא העניין. דנה צחקה עם ארז לידי שמעניין מה אחשוב על האוצרות השנה. ואז ארז הסביר לי שעידו ועקנין, האוצר הראשי, יחד עם המעצבת יובל סלינגר, שניהם בוגרי המחלקה, אצרו השנה ובחרו להפריד את פרויקטי הגמר מהפרויקטים של שנה ג׳.
כל שנה מחדש גם הסטודנטיות מתוסכלות מזה, וגם אני כמבקר. ההחלטה לייצר עומס כדי להראות מגוון היא גרועה ומייצרת כאב ראש פיזי במרכז המצח. כתבתי על זה, כאמור, לפני שנתיים. תכל׳ס? התרגשתי. התרגשתי כי בוגרי המחלקה מבינים את הכאב הכי טוב, והחליטו לעשות תיקון. ואולי גם קראו את מילותיי, מי יודע.
אליהם הצטרפו ניצן שלו ועוז בירי, מעצבים תעשייתיים, שמספרים על התהליך, ״למדנו את העבודות, אופי המחלקה והקונספט האוצרותי. עיצוב ובניית החלל תוך מחשבה על חוויית המבקר בתערוכה ועל המהלך שאותו הוא עובר. החל ממיקום קירות גבס ליצירת חלל רצוי, דרך בחירת חומריות מתאימה לבניית המתקנים ועד תכנון התאורה בחללים השונים. בנוסף, הבנת הצרכים של כל פרויקט ותכנון מתקני תצוגה שיהוו בסיס נכון ותומך בכל פרויקט בנפרד ובמקביל ייצרו ביחד חלל חזק ושלם״.
בשנה שעברה, אי שם בתדר, האוצרות בחרו לתת לכל פורמט חלל יעודי משלו. נראה שועקנין וסלינגר לקחו מזה השראה, וגם השנה הייתה הפרדה נהדרת בין הפרויקטים שצריכים הרבה אור – גזרת הפרינט: ספרים, פוסטרים, מיתוגים, לבין גזרת המסכים: סרטוני אנימציה, ממשקים, משחקים ושילובים בין המדיות. מצד ימין החלק המואר, מצד שמאל החלק המוחשך. זו בחירה אוצרותית כל כך מבריקה, ואולי יסכימו להמשיך איתה גם בשנים הבאות. מפעם לפעם חוצצים את המדיות הדיגיטליות עם נגיעות פרינט מוארות קלות בחלק המוחשך של הקומה. בקיצור, מאז התערוכה המופתית שאצר המעצב איל זקין (גם הוא בוגר המחלקה), נראה שזו עומדת להיות תערוכה שתיזכר לדורות קדימה, ובצדק.
התחלתי בפינה המוארת של הקומה, בחלק שכלל את פרויקט הגמר של מיכאלה שבתאי בשם ׳ישראל היום׳, ולצידו שולחן ספרים מזמין מאוד. הפוסטרים של שבתאי הם מחאתיים, נוקבים, מעלים שאלות. למיטב זכרוני, הפוסטר ׳נשים זה לא בעל חיים שאתה יכול להכות בו׳ זכה לחשיפה במרחב הציבורי, ובתקווה שתהיה איתו פעולת גרילה כלשהי. הם עוסקים בהידרדרות השיח הישראלי ובמציאות הפוליטית, ובין הבודדים בתערוכה שעוסקים במחאה (שפינתה עצמה כדי לקרוץ להייטק, אבל עוד נגיע לזה).
שולחן הספרים כולל בתוכו ספרי איור מרהיבים עם סגנונות אישיים (אלמנט שקצת היה חסר בבצלאל לעומת שנקר) אהבתי במיוחד הפרויקטים הבאים:
׳שלולית׳ של אור סגל (גילוי נאות: פירסמה במגזין קומיקס). בהתחלה לא הבנתי אותו, ואז בדפדוף הסיפור מתבהר וזה ממש יומן גרפי עם מסע רגשי שלם וטקסטים שלא נועדו למלא מקום, אלא להיות עוגן לאיורים מהורהרים של סגל. הסיפור עוסק בילדות של סגל שנגמרה בגיל 16 ושלושה חודשים, ובכלל בזיכרונות ילדות ובתפיסה של זיכרון בהשראת ז׳וז׳ פרק.
׳המקום ינחם׳, ספרה של נעה ולדמן ארנוביץ, מתאר את חווית השבעה. החוויה האישית של ולדמן ארנוביץ משתלבת לה עם סיפורים של אחרים. זה ספר מעולה כי הוא מפרק את התהליך היהודי הזה לגורמים, ובעת ובעונה אחת גם מביא אסופה של פחדים וחוויות בעיכול האובדן.
אחד הספרים הכי מרהיבים בתערוכת הבוגרים הוא של המאיירת אביב חן. זו קונצרטינה המציעה פרשנות כמעט פסיכדלית למגילת שיר השירים, שכוללת שפע של זימה, יצרים ומראות מטרידים. בכלל, מדובר בהפקה ייחודית בנוף הספרים הקונבציונאלי. הו יה!
שמחתי לגלות את המאייר איתי סנפיר עם הספר ׳שמש גנובה׳, ספר ילדים מאויר עם סיפורו של קורניי צ׳וקובסקי. הסגנון האיורי של סנפיר ייחודי מאוד ואני סקרן לראות לאן פניו מועדות.
המאיירת נעה פלד איירה את ׳מכתב ממשפחת קלירי׳, סיפור קצר מאת קוני וויליס שרואה אור לראשונה בעברית, ואף התראיינה למגזין. היא בעיני ההבטחה הגדולה של עולם האיור הישראלי.
פירוט ותמונות על כל הספרים הללו – בהמשך הכתבה.
סמוך אל שולחן הפרינט יש שולחן נוסף בחלל השני עם ספרים מעניינים ופרויקטי פרינט בהיקפים גדולים: SWAG של שי שרפי, מיתוג לתנועת נוער ש״שווה יותר״ בהשראת ״חוות החיות״. נוער אליטיסטי עם שפע של פוזה. הציניות הסרקזם שם בין השורות הם במינונים הנכונים, והצבעוניות נהדרת.
מולו אפשר למצוא גליונות טיפוגרפיים ארוכים של כמה מטרים, משתלשלים להם מהתקרה, של אסתר תרי לוי בשם ׳ג׳דיד אל אסלאם׳. מדובר בעיטורים המורכבים מכתיבה ידנית בכתב ג׳דידי (יהודי־פרסי) שנכתבו ע״י בני הקהילה באיראן. מורכב ומעניין.
בשולחן הספרים שציינתי תוכלו למצוא את ׳אגורי׳ של רועי ברונר. ספר שמציג חיפוש אחר מודל גבריות דרך נקודת מבטו של גבר ״עדין״ באמצעות דיאלוגים. עוד פירוט בהמשך הכתבה.
לידו הספר ׳חומר אפור׳ של אשגר זמנה, ספר העוסק בדימוי השחורות תחת המבט הלבן. זה מעולה ועושה את העבודה, הדפדוף יכל בקלות להיות סרט – אבל האינטימיות עם הספר מייצרת את הדיאלוג המדויק ביותר לנושא (במיוחד כשהכתמים השחורים מסביב הולכים ומקבלים יותר מקום ו״לוחצים״ את הטקסט פנימה).
הספר האחרון שתפס אותי הוא ׳תודה שביקרתם.ן׳ של שיר שפירא, פרויקט ארס־פואטי במטרה לבחון את מתודולגיית הביקורת כחלק ממנגנון חוקים ומגבלות בתהליך העבודה עד לתוצר העיצובי הסופי. למרות שהסבלנות לקרוא טקסטים בתערוכות בסגנון הוא כמעט אפסי, יש שם דיאלוגים שכל בוגר/ת יוכלו להתחבר בקלות. מעולה, מצחיק ומבהיל.
אולי הדבר הבולט והמרכזי ביותר בתערוכה, מיד אחרי כמות הספרים המונחים על שני השולחנות, היא כמות הממשקים שפרוסים על מחשבי המק. מדובר בממשקים שאשכרה עובדים, שעברו תכנות מלא ואפשר להרגיש אותם בפעולה. לא עוד סרטונים מייגעים ומעצבנים של מוקאפים, אלא אסופה של חוויות שטרם ראיתי בתערוכת בוגרים כלשהי. הן פשוט מוצלחות אחת אחת, עם נושאי מחקר מעולים.
נצלול פנימה: קל מאוד לפספס אותו כי הוא בפינה בחלק המואר, אבל תלכו אחרי העציצים של הפרויקט לידו. מדובר ב-׳על טעם וריח׳ של יונתן שמיר. מדריך צמחי תבלין עם מידע על הסוגים השונים, ומפה מרהיבה שאפשר לנווט דרכה בין הצמחים. בנוסף, ושימושי בטירוף – מתכונים עם כל אחד מהם. יש לינק? יש לינק! מעולה ממש.
חכו, זה לא נגמר: המעצב גלעד שרייבר יצר את ׳מסע-יומן׳, ממשק דיגיטלי שמציע קריאה לא־כרונולוגית, ומאורגנת ע״פ תוכן, רגש ואווירה עם מודלים מחקריים בנושא שממפים את הטקסטים. אמנם היו עניינים יואיקסים קטנים לפתור (בעיקר הלכתי לאיבוד בניווט), אבל זה היה זניח לעומת חווית הקריאה הפרינטית והפנטסטית שהוצעה על־ידי שרייבר.
טל מוקדי עיצב את ׳מעבדה לכתוביות׳, פרויקט מחקרי המציע דרכים אלטרנטיביות להצגת כתוביות בסרטים. הצופה יכול לשלוט בסרטים השונים ובאופן ההצגה שלהם – הדינמיקה בדיאלוגים משנה את הפונטים בהתאם. מעולה במיוחד, ביליתי שם דקות ארוכות. תמונות נוספות בהמשך הכתבה.
עודד אבולעפיה עיצב את ׳קול ישראל׳ — ממשק אינטראקטיבי המתאר את הדיסמורפיה התרבותית המאפיינת את החברה הישראלית. מדובר בקולאז׳ים דיגיטליים בין מצעדי הפזמונים מקום המדינה עם אירועים אקטואליים. טריפי, מרהיב, רוצה לשחק בזה שעות לא בתערוכה.
המעצבת (והעיתונאית; גילוי נאות: הייתה חלק מצוות המגזין) יובל אלבג עיצבה את SOUP, ממשק באייפד שמאפשר ליצור קומפוזיציות מוזיקליות באופן ויזואלי, בהשראת פלנקטונים ויצורים חד תאים נוספים. סינתזה למתקדמים, והראיון איתה מתבשל על האש. צפו לממתקים.
זהר פומרנץ עיצבה ויצרה את Burden of Choice, אתר המציג את דילמת האפשרויות המאפיינת את תהליך קבלת ההחלטות בעולם המודרני. האתר עושה את תפקידו מצוין – הוא מבלבל, שופע בבלאגן יואיקסי, ומביא חוויה אימרסיבית תלת-ממדית אל המרחב הדו-ממדי. משובח ומעלה שאלות.
אחד הפרויקטים הכי מעולים בתערוכה הוא Wanderers של שיר מיכאלי. מדובר במגדיר אינטראקטיבי של פיטופלנקטון (אצות חד תאיות בים שאחראיות על הרבה מהחמצן שלנו). כשהתעסקתי עם הממשק חשתי קנאת סופרים בכל הגוף. לפני כמה שנים, בשנה ב׳ בשנקר, עיצבתי מגדיר בסגנון על אותו הנושא בדיוק עם מתכונים איך לגדל אותם במעבדה. שיר עשתה עבודה מטריפה ששימחה אותי מאוד.
אורי גולד איירה ועיצבה את ׳תמיד אישה׳, טור אישי מאויר ודיגיטלי המוצג באייפד. הטקסטים החשופים, הפרועים, הכנים הם הדבר הכי קרוב לפנזין דיגיטלי. מעולה ומצחיק, וגם מרגש לפרקים, מאחורי ערימות הציניות של גולד.
הפרויקט המרגש ביותר בתערוכה הוא ׳צלם בהיכל׳ של אבישי אדלר. מיצב הכולל מגילה אינטראקטיבית, יחד עם וידאו מוקרן על הקיר ממול, ומספר את סיפורו של אדלר כהומו דתי. מדובר בתמהיל השוזר חוויות כואבות של להט״בים דתיים ודתיות, עם מקורות מהתנ״ך ופרוטוקול בית המחוקקים. הפרויקט עושה צמרמורת, ואם אין לכן סיבות מספיקות טובות להגיע לירושלים – זו סיבה מצוינת.
פרויקטים נוספים שבלטו לטובה: רונאל רוקח עם Talk to me, כלי משחק לטיפול זוגי המבוסס על תיאוריית סגנונות התקשורת של יצחק אדיזס. ניתן לרכוש הגירסא המוקטנת שלו בחנות התערוכה (אם נשארו עותקים, כדאי לחטוף לפני שזה נהיה שלאגר בהדסטארט).
בן ריבק עם ׳בין־לבין׳, עיצב סדרת עטיפות תקליטים ללייבל המתמקד במוזיקת שוליים של להקות עולי בריה״מ לשעבר. פרויקט יפה ומושקע, אבל קצת מפוספס מבחינת דרך התצוגה, לגמרי היה ניתן להעמיד את התקליטים אחרת כדי שיראו מזמינים יותר וממחישים חנות פיזית (עדכון: ריבק שלח לי תמונות של ההגשה שבה הם היו על לייסטים כמו בחנות תקליטים).
יובל יצחק איירה ואינמצה סרטון קצר — ׳לנשום מתחת למים׳ — העוקב אחר מסעדה של ילדה קטנה הוסבלת מקשיי נשימה ויוצאת לשוטט במסדרונות בית החולים בלילה, ומגלה כל מיני דברים בדרך. מעבר לסגנון הייחודי של יצחק, הסיפור נוגע ללב.
בקומת הכניסה משובצים להם החנות המסורתית של בצלאל, וזה דבר שחסר ביתר המחלקות בארץ (בויצו זה קורה לסירוגין). הרצון לקחת חלק מיצירה מעולה הוא דבר הגיוני ונחוץ, וכיף שאפשר לשלם לבוגרים והבוגרות הטריות עבור פרינטים לתלות בבית.
מחוץ לחנות הקטנה אפשר למצוא את הפרויקטים של אותן סטודנטיות שנעשו בשנה ג׳. ההחלטה לתקוע את הקרדיטים בפינת החלל (מצד ימין) ולא לפרוס אותם צמוד לעבודות היא החלטה משונה ועצלנית. היה ראוי לתת את הקרדיט סמוך לכל אחת מהעבודות המוצגות.
לסיום, זו אחת התערוכות הכי מרשימות שראיתי בשנים האחרונות במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, והמחזור הזה יזכר שנים קדימה כהרכב של מוכשרים ומוכשרות. רמה גבוהה של פרויקטים, אוצרות מעולה במיוחד של עידן ועקנין ויובל סלינגר. כשנותנים לגורם חיצוני שאכפת לו באמת לאצור את הפרויקטים – מקבלים דיאלוג אמיתי איתם ולא אסופה של החלטות הזויות שבאות על חשבונם.
ומשהו קטן על מערכת היחסים בין מנחה לפרויקטי גמר: יש כל מיני מערכות יחסים, אבל הקבוצה של זאב אנגלמאייר בתערוכה הזו (וגם כפי שהעידה נעה פלד בראיון), היא דוגמא נהדרת לדיאלוג בריא, לא משתלט ואמפתי. ממש רואים את זה בפרויקטים.
כאחד שחווה את הקצה המריר והקצה המתוק בשני פרויקטי גמר שונים, אני מאחל לכל הבוגרים לעתיד חוויה כזו מתוקה ומפרה. אמן.
אבישי אדלר – צלם בהיכל
׳צלם בהיכל׳ הוא מיצב הכולל מגילה אינטראקטיבית והקרנת וידאו הממחיש את החוויה של ההומוסקסואל הדתי ואת המתח העולה מהחלקים השונים של זהותו.
במגילה מובא כתב אישום מאת ההומו הדתי נגד עצמו, בליווי מקורות מן התנ״ך, פרוטוקול בית המחוקקים, קטעי שירה ועשרות וידויים אנונימיים מעמוד הפייסבוק ״וידויים של להט״בים דתיות ודתיים״. גלילת המגילה משפיעה על הוידאו המוקרן. מרהיב, מרגש, דורש נסיעה לירושלים. הראיון המלא בקרוב.
שיר מיכאלי – Wanderers
מגדיר אינטראקטיבי להעלאת המודעות לאוכלוסיית הפיטופלנקטון, ייצורים מיקרוסקופיים שנמצאים במאגרי מים ובעלי תפקיד חשוב במערכת האקולוגית. באמצעות הממשק ניתן לערוך היכרות ויזואלית דרך הדמיה. ניתן לחקור, להגדיל ולסובב את המודלים וע״י כך לקבל הצצה לעולמם המופלא מבלי להשתמש במיקרוסקופ. רוצה לצלול הכי עמוק שאפשר לתוך הפרויקט היפה הזה.
טל מוקדי – מעבדה לכתוביות
מחקר המציע דרכים חדשות להצגת כתוביות (subtitles) כחלק אינטגרלי מחווית הצפייה. הפרויקט מזמין את הצופה להתנסות, לָחוּשׁ ולחוות צורות שונות של אינטראקציה בין טקסט לתמונה, שמטרתן להנגיש את התוכן בצורה עמוקה יותר וללא צורך בשמיעת פסקול הסרט. הפרויקט מורכב מחוברת המחקר ומפלטפורמת הניסויים, עליה מוצגות האפשרויות החדשות לצפייה בכתוביות.
לא מספיק שהפרויקט גאוני, מוקדי עיצב גם ספר שלם שמסביר את המחקר. מרהיב.
אשגר זמנה – חומר אפור
ספר העוסק בדימוי השחורות תחת המבט הלבן. הפרויקט מבקש לחקור, לבחון, לפרק ולהבין את הזהות השחורה שלי מנקודת מבט אישית, מקומית וגלובלית. הפרויקט עוסק בנושא הזה דרך החוויה הרגשית, הקונספטואלית והויזואלית.
הפרויקט מכיל חמש חוויות שונות של שחורות. את החוויה שלי, באמצעות וידאו פרפורמטיבי המלווה בקטעי ארכיון. עם אמא שלי דיברתי על חווית ההגירה שלה וכיצד היא השפיעה על חווית השחורות שלה.
מטריד, מעלה שאלות, בומבסטי ומרגש. היקף של תואר שני בקלות.
איתי סנפיר – השמש הגנובה
השמש הגנובה נכתב על ידי סופר והמשורר הרוסי קורניי צ'וקובסקי. סיפוריו של צ'וקובסקי הפכו לקלאסיקות בשפה הרוסית ותורמו לשפות רבות.
הסיפור מספר על תרחיש בו השמש נגנבת מהשמים על ידי תנין וחיות היער מתאגדות יחדיו על מנת להחזירה לשמים.
לסנפיר יש סגנון איורי ייחודי. מסקרן לראות לאן יגיע בעתיד.
אביב חן – שיר השירים
ספר קונצרטינה המציע פרשנות איורית חדשה למגילת שיר השירים, יצירה תנ״כית וחידתית אשר מכילה עלילות אהבה, תשוקה וכאב על רקע הטבע המתחדש. הספר מתאר את שמונת פרקי המגילה כרצף אחיד, ארוך ומתמשך ומתמקד בתהליך התבגרותה של הדמות הנשית כגיבורת הסיפור.
מטריד, גאוני ושופע פרטים לצלול לתוכם.
אור סגל – שלולית
ספר בנושא זיכרונות ילדות בעקבות התיאוריה שפורס ז׳ורז׳ פרק בספר "w או זיכרון ילדות״. הספר מורכב מאפיזודות מינוריות מהילדות שלי. רגעים קטנים נרקמים יחד סיפור של ה״כפר״ הדרוש כדי לגדל ילדה ולנקודת הפרידה מהילדות.
בתהליך העבודה על הפרויקט סגל חקרה את המקום שלה כמעצבת ומאיירת כאחד ואת הדרך בה אני יוצרת אמינות ואיזון בין הפיגורטיבי למופשט. מדובר בנרטיב שלם שצריך להרגיש בהחזקה ודפדוף בספר, המייצרת אינטימיות מרגשת עם האיורים והטקסטים.
רועי ברונר – אגורי
הספר מציג חיפוש אחר מודל גבריות מנקודת מבט וכתב יד של גבר הטרוסקסואלי ו”עדין“. מופיעים בו דיאלוגים פרומים והתבוננות מחודשת בדמויות האב, החבר הקרוב, החבר הרחוק, המטפל, בארכיטיפים ובתת-המודע הקולקטיבי, בחייתי ושוב בהתבוננות עצמה.
זה נושא שגברים לא מרבים לדבר עליו, וראוי שהספר הזה ייצא בתפוצה המונית. מעלה תהיות על גבריות וחומר לחשוב עליו גם לאחר סיום הדפדוף.
יובל אלבג – SOUP
פרוייקט SOUP הוא ממשק נסיוני ליצירת קומפוזיציה ויזואלית-מוזיקלית. בכל משחק מתהווה קומפוזיציה מוזיקלית חדשה דרך בחירה של אובייקטים מתוך מאגר קיים והמיקום שלהם במרחב. הפרויקט נמצא על הגבול שבין צעצוע לכלי, ומציע להתייחס לתהליך היצירה בדרך משחקית, כאשר החקירה של האובייקטים וגילוי היחסים ביניהם הם המובילים את קבלת ההחלטות.
לחובבי סינתזה, פלנקטונים, פסיכדליה ומה שביניהם. כיפי ממש ובתקווה שיתפתח בהמשך למוצר אמיתי. הראיון ישוחרר בקרוב.
גלעד שרייבר – מסע-יומן
הצעת קריאה חדשה של טקסטים אישיים שאינה כרונולוגית בהכרח, אלא מותאמת לקורא לפי תוכן, רגש ואווירה, על פי נתונים מתוך הטקסטים.
הפרויקט מציע להקריב מעט מן הרומנטיקה שבדפדוף בדפי היומן לטובת אימוץ כלים טכנולוגיים כמו זיהוי רגשי ופישוט של טקסט ליצירת חוויית שיטוט חדשה וחוויתית.
אם שרייבר ירצה – זה יהיה מוצר מרהיב של ממש בעולם האמיתי. אנא לחצו עליו, לחץ מתון, לייצר מערכת כזו.
תערוכת בוגרי בצלאל 2021
האקדמיה בצלאל, ירושלים
עורך ראשי ומייסד־שותף של מגזין אנקואטד. מעצב חווית משתמש, אוהב לחפור בחנויות תקליטים, לצלם באנלוגי ולספר לפני כולם על דברים מעניינים.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
