תפריט
מדובר באחת השנים הכי חזקות של פסטיבל דוקאביב, הגדוש בסרטי דוקו מרתקים. אספנו לכם 5 המלצות על סרטי דוקו העוסקים בתהליכי יצירה בתחומים שונים: מסצנת האינדי רוק של ניו-יורק בתחילת המילניום, דרך המוזיקאית קורטני בארנט, תחילת הקריירה של שינייד או׳קונור, הצלם המופלא מיכה בר-עם ועד האמן המסתורי אבשלום.
סרט דוקו נפלא שעשוי ברגישות רבה על האמן הישראלי־צרפתי אבשלום, בבימויהם של דוד אופק ועמית עזז. ׳אבשלום׳ הוא שם הבמה של מאיר אשל, חייל משוחרר שעבר להתגורר בפריז בשנות השמונים ולא חזר לישראל. בקריירה קצרה של שבע שנים עד מותו מאיידס, הצליח לייצר גוף עבודות מרתק – בין מיצבים ענקיים לוידאו-ארט,נכנס לקהילת האמנות בעיר ומציג במוזיאונים החשובים בעולם (רק שנה לפני מותו הציג בישראל).
אחיו הצעיר, דני אשל, מתלבט לאן למכור את יצירתו האחרונה, תא מס׳ 1. האם למוזיאון ישראל או ל-MoMA בניו יורק?
המוזיקה של אסף תלמודי וגל אבירם יחד עם עריכה ובימוי נהדרים, מייצרים דוקו זכיר, מרגש מאוד ואחד הטובים שנעשו בישראל על אמן/ית.
אפתח בוידוי: הידיעות בתקשורת על שינייד או׳קונור בשנים האחרונות השכיחו ממני את פועלה החשוב, האמיץ והרב-גוני. המוזיקאית הנפלאה הזו, שהתפרסה גם למחוזות הספוקן וורד, אמנות המיצג והמחאה הפמיניסטית. או׳קונור לא נכנעה לחברות התקליטים ותכתיבי התקשורת, המירה את הזעם מהחוויות הקשות שעברה בילדותה ליצירות אייקוניות בזו אחר זו, עם קול צלול ומבט חודר.
הסרט המצוין הזה, שעשוי ברגישות רבה, מתפקס על העשור הראשון של יצירתה, ומתעלם לחלוטין מהתקופה של העשור האחרון עם האמירות הבעייתיות, תהליך ההתאסלמות, וההתמודדות שלה עם מחלת הנפש. בחירה מעט משונה של הבמאית קתרין פרגוסון.
או׳קונור הקדימה את זמנה בעשרות שנים, דבר שהקהל הרחב והתקשורת לא הצליחו להכיל והתייחסו אליה בברוטליות. יש לה השפעה אדירה מוזיקלית, אופנתית, מגדרית ואומנותית על אמניות רבות שפרצו אחריה. השראה ענקית.
אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה נדלקתי יצירתית כל-כך מסרט, והנה זה קרה לפני ימים ספורים בצפייה בסרט הנ״ל, שמבוסס על ספר רב מכר בעל אותו שם של הסופרת ליזי גודמן. סצינת מוזיקת האינדי בעיר שהתחילה להתרומם בשנת 2000 וקיבלה תפנית משמעותית באירועי ה-11 בספטמבר 2001, כללה את הסטרוקס, דה רפצ׳ור, יה יה יה׳ס, אינטרפול, LCD Soundsystem, ופה ושם מבליחים הוייט סטרייפס (למרות שקמו בדטרויט, אך היו מקור השראה גדול ללהקות נוספות בארה״ב).
הזיק בעיניים והרעב הבלתי נגמר עם נאיביות וזעם של הסצנה — שגדושה בקטעי ארכיון שלא ראיתי לפני — מצית יצירתית בצורה ניכרת. העריכה הקצבית של הסרט, על סף האקספרימנטלית, תורמת לו רבות. 105 דקות של תנועה בלתי פוסקת, מומלץ בחום.
מעריץ את המוזיקאית האוסטרלית קורטני בארנט, כך שבאתי לדוקו הזה של הבמאי דני כהן כבר עם לבבות בעיניים. למזלי, לא באתי לבד, אלא עם הבמאי והחבר זיו הרמלין-שד״ר. ביקשתי לצטט אותו מהפוסט בפייסבוק:
״באחד הרגעים שיזכרו מהסרט הזה, עומדת קורטני בארנט ומנגנת מול קהל של 2000 איש, כשברקע בקריינות היא מספרת לנו את שעתיד לקרות בסצנה שאנחנו רואים: היא תשתתק, תתחיל לבכות מולם ותפסיק לשיר, והם יתחילו לדבר בינם לבין עצמם על כמה שהיא ווירדואו ומעפנה. רק שאנחנו מגלים שזה בכלל לא מה שקורה. היא אכן משתתקת ועוברת משהו מאוד לא פשוט עם עצמה. אבל הקהל, בניגוד לאופן בו תיארה, ממשיך לצעוק לה את המילים, ומגביר את הווליום באהבה עם כל שורה בשיר.
הפער הזה בין המציאות האובייקטיבית שבה מוזיקאית אוסטרלית פורצת ומעוררת אהבה בקרב מיליונים לבין החוויה הבודדת והעצובה שהיא מתארת מבפנים – מביא לשורה של רגעים כנים ומרגשים בטירוף בתוך הסרט הלא-מאוד-אפוי הזה. אחרי חצי שעה מדהימה וסוחטת דמעות, הסרט מתפזר, מסתיר מאיתנו ומגיע למסקנות חפוזות. אבל זה בעצם לא משנה בכלל, כי ההישג של הסרט הזה לבדו – מצדיק את התוצאה.
לא ראיתי עוד יצירה שמציגה את סינדרום המתחזה וגרורותיו בכזה דיוק ויופי. בסצנה אחרת קורטני בטוחה שהקהל לא ירצה לבוא. הבמאי מעמת אותה עם זה שהם סולד אאוט וכל הקהל קנה כרטיסים. "לא כולם! בדוק חלק קיבלו חינמים! ומי באמת אוהב חינמים?!", היא ספק צוחקת ספק חוששת. "ומה אם מישהו מהם בא לעשות הייט-וואץ'? זה נורמלי לבוא להופעה כדי לסבול ממנה, לא?". היא תאמין בהכל לפני שהיא פשוט תקבל את הרעיון שהם באמת רוצים אותה.
וברגע הזה, כשהיא עולה לשם להתעמת עם המחשבה החיובית שהיא דוחה מכל וכל, זה עונג גדול לראות את כל השליליות והחרדה מתמוססות אל מול הקהל המשולהב – ואז חוזרות בעדינות ובהדרגה לאגף את המחשבות של הגיבורה, כמו ערפל קטן ושקט.
זה לא סרט מושלם, כאמור. יש בעיות קצב (בדוקו מוזיקלי! שערוריה!), ונראה כי יש נושאים שלמים (משפחה, רומנטיקה ומיניות) שהיוצרים העדיפו לחסוך מאיתנו, אולי לשמור על פרטיותה של קורטני. זה מובן, אבל בעייתי בסרט שמבקש מאיתנו ללכת יד ביד בתהליך התובעני שהוא מתאר.״
הסרט היחיד ברשימה פה שלא צפיתי בו עדיין (בעיות טכניות באתר), אך בקיא בכל הפילמוגרפיה של הבמאי רן טל כדי לדעת שמדובר ביצירת דוקו מרתקת נוספת לגוף העבודות הקיים.
בניגוד ליתר סרטיו של טל שיצאו עד כה, הפעם הוא מתמקד בצלם הבכיר מיכה בר-עם שפתח בפניו את ארכיון הצילומים שמצא במרתף ביתו, מתוכם שלף 1341 פריימים המרכיבים את הסרט.
(לאחר שאראה את הסרט, אעדכן בפירוט)
עורך ראשי ומייסד־שותף של מגזין אנקואטד. מעצב חווית משתמש, אוהב לחפור בחנויות תקליטים, לצלם באנלוגי ולספר לפני כולם על דברים מעניינים.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←