בין מעמקי האוקיינוס למעבדה, בין הדפסת תלת־ממד למלאכת יד קפדנית – התערוכה החדשה של מעצבת העל איריס ואן הרפן במוזיאון ברוקלין היא לא סתם תצוגת אופנה. היא מסע היפנוטי אל נקודות המפגש של מדע, טבע ועיצוב, שמפרק את גבולות הבגד והופך אותו לפיסול חי בתנועה. נועם אוחנה הייתה והופנטה.
איריס ואן הרפן היא מעצבת אופנה בלתי שגרתית, תהליכי העבודה שלה כוללים כלים וחומרים שאפשר לצפות למצוא במוסך או במעבדה כימית בשילוב השראות מהטבע, וכשיצירה מתחילה כך – זה מיד מהפנט. היא משלבת בין מלאכת קוטור מסורתית ומוקפדת לבין טכנולוגיות מתקדמות כמו הדפסת תלת־ממד וחיתוכי לייזר. ואן הרפן היא אייקון בעולם ההוט קוטור, והשמלות שעיצבה נלבשו על ידי כוכבות כמו ביונסה, ליידי גאגא, ביורק ועוד.
התערוכה Sculpting the Senses המוצגת בימים אלו במוזיאון ברוקלין, מציעה מבט רחב על גוף העבודות שפיתחה מעצבת האופנה לאורך הקריירה שלה. דרך יותר מ־140 יצירות, התערוכה בוחנת את נקודות המפגש בין אמנות, טבע, מדע, טכנולוגיה ותפיסה אנושית, ומעלה שאלות לגבי הכיוונים שאליהם עשוי להתפתח עיצוב בעתיד.
—
התערוכה מובילה את המבקרים דרך תחנות שונות אשר כל אחת מהן מוקדשת למערכת אחרת של צורות ותופעות. ממעמקי האוקיינוס, דרך חרקים ופטריות ועד לחלל ופנטזיות עתידניות. התערוכה חושפת כיצד האמנית מתרגמת את העקרונות מאחורי אלה לשפה חומרית חדשה.
בחלל הפותח את התערוכה, Water and Dreams, השמלות של ואן הרפן ממחישות את חומריות המים במצבי הצבירה השונים ובעוצמות תנועה מתחלפות. ניתן לזהות בהן אלמנטים כמו ערפל, גלים או קרח. השמלה Airo שפותחת את התערוכה, מורכבת מכ־15,000 בועות זכוכית שעוצבו ביד וחוברו אחת אחת אל הבד באמצעות קרינת UV. השמלה משלבת מנגנון המווסת את שחרורן של בועות סבון לאוויר כך שבועות נוצרות ומתפזרות סביב הגוף באופן עצמאי. השמלה נלבשה באירוע המאט גאלה במאי האחרון על ידי הגולשת האולימפית איליין פנג גו, ונוצרה בשיתוף פעולה עם צמד האמנים A.A.Murakami.
כבר בחלל הראשון בולט השימוש המוצלח במראות, הממוקמות מתחת לבובות התצוגה. חומרי הבגד מתפרקים לכיוונים נוספים, הקווים מתארכים ומתעקלים, והאובייקטים מקבלים איכות מרחפת ונוזלית. ההשתקפויות יוצרות ממד נוסף של עומק, כאילו השמלות ממשיכות להתקיים גם מתחת לקרקע.
המסלול מתפתל אל החלל הבא – Sensory Sea Life, שמדגים היטב את האופן האנליטי שבו משתמשת ואן הרפן בהשראה. השמלות מעוצבות בהשראת מבנים צורניים של אורגניזמים ימיים כמו אלמוגים, מדוזות ופלנקטונים. הדבר המעניין הוא שהעיצוב אינו מחקה פאטרנים קיימים אלא מנסה להבין מהו העיקרון הגיאומטרי או האורגני שאפשר למבנים להתפתח. ואן הרפן חוקרת את יחידת הבסיס, את המהות הצורנית של התופעה שמעניינת אותה, ורק משם מתחילה לבנות עולם חדש של צורות.
השמלה ״Hydrozoa״ שנלבשה על ידי לידי גאגא בשנת 2020, בנויה מקשתות PETG עדינות בחיתוך לייזר, אשר חוברו בחום לשכבות של אורגנזת זכוכית בהדפסה דיגיטלית העשויה מחוטים סינתטיים, הדקים יותר משערת אדם. השמלה הונדסה כך שתנועתה תזכיר את תנועתם העדינה והמחזורית של אלמוגים עם זרמי הים.
התלבושות שיוצרת ואן הרפן אינם מרגישים כמו ציטוט של הטבע אלא כמו המשך שלו, נגזרת של החוקים החוזרים שמעצבים אותו. זו אולי אחת הסיבות שהם מצליחים להיראות בו־זמנית מוכרים וזרים כל כך. יש בהם משהו שמרגיש אורגני לחלוטין, גם כשהתוצאה הסופית נראית כאילו הגיעה מעולם מדומיין.
במרכז התערוכה נמצא החלל Alchemical Atelier, שהוא סוג של ארכיון או ספריית חומרים. על הקירות פרושים דוגמאות חומר, מחקרים ויזואליים ותהליכי פיתוח, שרבוטים וסקיצות. ניתן למצוא גם פיסות מהשמלות שמותר לגעת בהן, לצד דוגמאות שניתן לבחון תחת מיקרוסקופ. האפשרות לחוות את החומרים באופן פיזי היא תוספת מפתיעה ומרגשת, אבל מעט מאכזבת בצמצומה, אפשר היה להקדיש לה מקום רחב יותר.
אחד הפריטים המוצגים הוא ספר סקיצות של ואן הרפן המציג איורים של השמלות. האיורים עצמם מרהיבים אבל הספר נחווה יותר כקטלוג. דווקא כאן, הייתי שמחה לראות את הרגעים הפחות מלוטשים של התהליך. התערוכה מציגה באופן מרשים את התוצאה ואת המחקר שמאחוריה, אבל מספקת רק הצצה מוגבלת אל רגעי החיפוש והגיבוש שביניהם. קשה שלא לרצות לקבל גישה קצת פחות מתווכת אל מאחורי הקלעים, והחלל המאורגן הזה עדיין שומר על מרחק מסוים מהצופה. פיצוי נדיב לכך נמצא בקטעי הוידאו המציגים: ניסויים בחומרים, שיתופי הפעולה עם בעלי מלאכה, ואת הטכניקות הייחודיות המשמשות ליצירת הבגדים. שווה בהחלט לעצור ולהקדיש להם זמן.
כשעוצרים להתבונן בצללי הבגדים, מגלים עד כמה הם מורכבים: שכבות על גבי שכבות, חומרים שונים, פרטים זעירים
אחד המאפיינים היפים בתערוכה הוא הצללים. כשעוצרים להתבונן בצללי הבגדים, מגלים עד כמה הם מורכבים: שכבות על גבי שכבות, חומרים שונים, פרטים זעירים. הצל עושה מהלך מעניין: הוא מפשט את הצורה באופן שדווקא מדגיש את התלת־ממדיות של העבודות ומבליט את מה שהעין לא קולטת במלואו במבט ראשון – אולי בגלל עומס הפרטים.
האפקט הזה נוכח במיוחד בחלל Synesthesia, שהוא קטן ביחס לאחרים ומרגיש כמו מעבר בין תחנות אבל למעשה הוא אחד החלקים המרתקים בתערוכה. החלל מתכתב עם רעיונות מתחום מדעי המוח וחקר התודעה כמו חלימה צלולה, היפנוזה וסינסתזיה, אותם חוקרת המעצבת.
שכבות החומר המרכיבות את השמלות יוצרות חללים ריקים, שאור ואוויר חודרים אליהם בזוויות שונות, מה שמעניק חיות לבגד גם כשהוא דומם. זה מתעצם כשצופים בקטעי הוידאו בהם נראות השמלות כשהן נלבשות על גוף בתנועה לאורך מסלולים בתצוגות אופנה. אפשר לראות את החומרים נפתחים, רוטטים, מגיבים לגוף ולמרחב. צורות שנראו מוצקות הופכות לאווריריות, ואלמנטים שנראו הנדסיים לחלוטין מקבלים איכות אורגנית.
דוגמה מרהיבה היא השמלה Hypnosis Cape Dress מתוך קולקציית Hypnosis מ־2019. השמלה מורכבת משכבות של סאטן ויריעות מיילר, שנחתכו בלייזר לאלפי אלמנטים גליים זעירים. עם כל תנועה של הגוף, פני השטח של הבגד משתנים במהירות גבוהה מכדי שהעין האנושית תוכל לקלוט אותה במלואה, והדוגמה נדמית מתפצלת ומסתדרת מחדש, כמו מבט לתוך קליידוסקופ.
לאורך התערוכה מלווים את השמלות גם תרשימים, צילומים, תקריבים מיקרוסקופיים, פסלים ועבודות אמנות מעולמות התוכן שהיוו להן מקור השראה. הם מופיעים כחלק מהסיפור שהתערוכה מבקשת לספר והנוכחות שלהם לצד התוצאה הסופית מאפשרת להציץ אל הדרך שבה האמנית הופכת רעיון לצורה.
זה מעניין במיוחד בחלל Skeletal Embodiment, שמתייחס למערכת יחסים בין אנטומיה וחומר. גם כאן ואן הרפן צוללת אל המיקרו וחוקרת את המבנים הפנימיים – ניתן לזהות בשמלות רפרנסים ויזואלים שמזכירים ורידים ועורקים.
הפסקול שמלווה את התערוכה, שנוצר על ידי המלחין והמפיק המוזיקלי סלבדור בריד, בן זוגה של ואן הרפן, מתפקד נפלא בחלל וגם תורם למעבר הטבעי אל החלל הסמוך, The Mythology of Fear, בו המעצבת פונה אל עולמות של מיתולוגיה, אלכימיה וספרות סוריאליסטית, ובוחנת דמויות ויצורים הנמצאים על הגבול שבין האנושי ללא־אנושי. מקורות ההשראה כוללים את ציוריו של Hieronymus Bosch, את ״מטמורפוזות״ של אובידיוס ומסורות מיתולוגיות שונות. בחלל מוצגת בין היתר שמלת הנחשים שלבשה הזמרת ביורק בסיבוב ההופעות שלה בשנת 2011.
לסיכום, התערוכה השאירה אותי עם תחושת התפעלות וסקרנות. במבט ראשון, כל השמלות נקראות מיד כשמלות – כאלה שנדמה שנשלפו מתוך עולמות הפנטזיה, אך עדיין שמלות. רק כשמתקרבים מבינים שמדובר במבנים פיסוליים מתוכננים להפליא. מה שמרשים כל כך הוא לא רק המורכבות של הפריטים, אלא העובדה שהם אינם נאלצים לבחור בין שתי הזהויות הללו. הם אינם פסלים שמתחפשים לבגדים, וגם לא בגדים שמבקשים להיראות כמו אמנות. הם מצליחים להיות שניהם בו־זמנית.
הבחירה המוצלחת לארגן את התערוכה לפי תמות ולא לפי קולקציות מאפשרת לראות כיצד אותם רעיונות מלווים את ואן הרפן לאורך השנים. החזרות הללו מציגות את עבודתה כמסע מתמשך של העמקה וסקרנות ולא כסדרה של אוספים נפרדים. הן חושפות תשוקה אמיתית לעולמות התוכן שהיא חוקרת, שזו אחת התכונות המוערכות ביותר אצל יוצרת.
Iris van Herpen: Sculpting the Senses
Brooklyn Museum
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
