תפריט
״קרקס הבריחה״ של שבוע העיצוב ירושלים הוא הכל מלבד אסקפיזם, אלא ערימה של החלטות אוצרותיות משונות והיעדר התייחסות אמיתית לשדה העיצוב המקומי.
ללהקת הביטלס יש יצירה אחת שהיא קונצנזוס בקרב מעריציה לגבי כך שהיא מעיקה, מעצבנת, ושקשה לסיים להאזין לה במלואה – ׳Revolution 9׳. זה קטע אוונגרדי שופע סימפולים, ניסיונות, להטוטים ועומס. כשג׳ון לנון בא להתריס – הוא יודע להפציץ בכל התותחים על המיקסר. האזנה לקטע המדובר של הביטלס תשקף לכן בדיוק מה הייתה התחושה בערב הפתיחה של ״קרקס הבריחה״, או בשמו המלא – שבוע העיצוב ירושלים.
עומס צבעוני, ליצנים, להקת נגנים לייב, צפיפות ואורות בשלל צבעים ניסו לייצר את המסיבה הכי טובה בעיר, ובפועל התרסקו בזה אחר זה. בית הנסן הוא חלל נפלא אם יודעים לטפל בו נכון, למנן, ולעבוד עם חומר הגלם האדריכלי־פלאי הזה. עשו את זה נהדר בפסטיבל אאוטליין באותו חלל לפני שנתיים. אבל לא, המארגנים בחרו להילחם בצורה שלו ולדחוס כמו שנהוג בתערוכות הבוגרים הבאות עלינו לטובה (אבל לא בצפיפות המוצגים). אם הייתי מציג ב־״קרקס הבריחה״ הייתי נעלב. כל כך הרבה הסחות דעות הפריעו להתרכז במציגים לשמם התכנסנו, שלא ברור במה הושקעו מיליון ורבע שקלים.
יצירה טובה באמת, גדולה מהחיים, דורשת הפסקות. כדי להתרכז ביש צריך מידה מסוימת של אין. אבל האוצר הראשי – טל ארז, והמנהלת האמנותית – ענת ספרן, רצו להראות לקורונה מה זה. מגפה עולמית דפקה אותנו בשנה שעברה ודחתה את הלו״ז? נביא את כל האמצעים כדי לחגוג את החיים ולשכוח את המציאות.
במסיבת העיתונאים המאולתרת בכניסה לבית הנסן סיפרו השניים שהמוטיב הוא אסקפיזם. המילה הזו נאמרה כמו האשטג מספר פעמים. אליה הצטרף המשפט שלאסקפיזם יש מחיר.
באמת, לנוכח המיתוג האדיר של יואב פרי ודן עוזרי, הייתה ציפייה רצינית שהשנה יהיה משהו אחר, שיימנעו מכישלונות של השנים הקודמות. באופן אישי אני מאוד אוהב ריזוגרף, והשימוש של פרי ועוזרי בטכניקת ההדפסה הזו, בשילוב הדימויים של מייברידג׳, יצרה את אחד המיתוגים הכי מרהיבים שראיתי לפסטיבל תרבותי כלשהו בארץ.
אבל כגודל ההבטחה במיתוג — כך גודל האכזבה. הרבה מדי ועמוס מדי בחללים של בית הנסן, מבלי להבין מה הקו הקוהרנטי של שבוע העיצוב. רוצים לבקר את השלכות האסקפיזם? רוצים להכות על חטא כמה טסנו לפני הקורונה? רוצים למחות נגד הגלובליזציה? מה המסר?
הבעיה הרצינית של ״קרקס הבריחה״ היא שהקשר לעיצוב מקרי בהחלט עד לא קיים. הקונטקסט שבו מציגים את המוצגים השונים יותר בספקטרום האומנותי לעומת העיצובי. אקספרימנטים, ניסיונות, בדיקות. פה כדי להזכיר – עיצוב בא למלא פונקציה. עיצוב הוא לא אמנות. אפשר לערבב את השניים בצורה חכמה, אפשר למקסס קצת מזה וקצת מזה, אפשר לחקור במסגרת אקדמית ולהביא תובנות מעניינות. אבל, בסופו של דבר, באנו להשתמש, לגעת, לטעום, להעביר מסר. גם ביקורת אפשר להכניס בתוך עיצוב, אבל זה לא היה קיים. רק ליטוף של המציאות המדממת מבלי לתת באמת נחמה. כמו חיבוק רפוי ולא הדוק. אחרי השנה הארורה הזאת מגיע לנו יותר.
החלל חולק למתחמים שונים. ״השדכן״ הוא חלק מהיריד המרכזי ובין הבודדים שבאמת עוסק בעיצוב. הוא נמצא בפאתי הבניין וכולל תערוכה שעוסקת בשבעה שיתופי פעולה בין מעצבים עכשוויים לבעלי מלאכה קולינריים. חלק ניתן היה לטעום, אך את הרוב לא. לולא המעצבים עצמם היו עומדים שם ומסבירים על העבודות, הייתן צריכות לנסות לצפות בסרטונים מצידי הביתנים. יש הרבה החלטות אוצרותיות מוזרות בשבוע העיצוב, אבל זו אחת המוזרות שבהן. למה לא טקסט קצר ויעיל? למי יש כוח לראות סרטוני הסבר בתוך התערוכה?
מתוך ה-״יריד״ הרגליים הולכות אל החלק התחתון של המבנה, ובו תערוכת ׳אמא אופיום׳ של שגית מזמר. התערוכה כשלעצמה נוגעת אך ורק בתחומי האמנות, לא בעיצוב, והבחירה של העבודות מעלה שאלות אוצרותיות למה דווקא להקדיש חלל כל כך גדול ביחס למציגים האחרים?
העבודות מעניינות כשלעצמן בנפרד, אך קשה היה להבין את הקונטקסט ביחס ליתר החללים. כדי לפענח את החידה, ניגשתי אל הטקסט האוצרותי שבו נכתב: ״בתערוכה יוצגו רישומים, פסלים ועבודת וידאו שהם פרי מחקר חזותי ואישי של האמנית בנושא התמכרויות לסמים בכלל ושימוש באופיאטיים בפרט״, ועכשיו תחברו את זה בכוח לבריחה ואסקפיזם, והנה קיבלתן הקשר.
עוד נכחו מסביב לבית הנסן ללא קשר משמעותי לעיצוב: ׳מועדון הקוסמים׳, התערוכה של גיא און מהמחלקה לצילום בבצלאל הייתה אחד משיאי הקרינג׳. ״העבודות בתערוכה מבקשות לעסוק בקסם ובכישוף דרך המדיום הצילומי ובאמצעות טכנולוגיות מתקדמות של הדפסה על גוף ועל תלת-מימד״, אולי צריך להרים עמותה להפסקת חירטוטים בטקסטים אוצרותיים.
״כישופוני״, תערוכתם של לימודי התואר השני בבצלאל, העלתה שאלה איך אסופה של מוכשרות ומוכשרים מייצרת חלל בינוני? הפעם לא האוצרות אשמה, אלא המוצגים עצמם. בלטו ביופיים, למרות הכל: שביט יעקב ומאיה בר־יהודה עם שלושה איורים, ספרו החדש של כרם נאטור (אדום מהמם, קשה לפספס. שאפו לסטודיו Field Day על העיצוב), ודפי רייס דורון עם מראות נגד עין הרע.
החלק שהציל את ׳קרקס בריחה׳ היה הקומה השניה של בית הנסן. שם, בשקט, החביאו את האסקפיזם האמיתי. עבודות VR מעולות באוצרותו של טל מיכאל הרינג: ׳סינדרום פיינגולד׳ המרהיב והמצמרר של נמרוד שפירא ורועי לב (חפשו ביוטיוב), Emergence של Universal Everything ו-Out of Exile של Emblematic Group. כששמים את המשקפיים אפשר להתנתק באמת.
בנוסף, ׳המראה׳ של שארל ויינברג ושי בן-עמי דימה לרגע חווית טיסה עם כל האלמנטים הקשורים בכך. מבריק מהרבה בחינות: קונספטואלית, עיצובית, אווירתית.
מחוץ לבניין, בשדרה ארוכה יחסית, הוקם הבקסטייג׳. ״אחורי הקלעים כמוהם כביקור בקרבי המכונה המפעילה את הקרקס. בתוכם נחשפים המנגנונים המייצרים את העבודות, האנשים שתופרים את התלבושות, חדרי האיפור המשרתים את המופיעים והטקסים המכינים את המיצגים״, נכתב באתר הרשמי של שבוע העיצוב.
במציאות הייתה שם תפאורה יפה שלא באמת חושפת שום אחורי הקלעים. לא תהליכי עיצוב במה, לא תהליכי עיצוב תלבושות ולא הכנסה אמיתית אל העולם הזה (שפה במגזין אנחנו אוהבים לעסוק בכל אלו, בין היתר). להביא פרפורמרים ומייצגים ולנסות לטשטש את הבחירות האוצרותיות של המנהלים שלא התחברו יחד – הן דבר מבאס, בטח לנוכח ההשקעה המרובה ב־״קרקס הבריחה״.
הרי, יכלו לספר סיפור חדש ומעניין על הפקות בימתיות ישראליות, ולתת ל-back להפוך ל-front. אבל בחרו שלא וניסו להמציא עולם מדומיין שלא מחובר לעשייה המקומית. מה יותר טעים מחומרי גלם מקוריים?
האקדמיות לעיצוב הצליחו להשתחל לחגיגה של ״קרקס הבריחה״: ׳השדה׳ של המכון הטכנולוגי חולון ניסה ליצור סינתוז בין החי והצומח לצופה ולא ממש הצליח; ׳אסקפיזם-ריטואל׳ של המחלקה לתקש״ח בויצו כלל אסופת סרטוני אנימציה של סטודנטיות וסטודנטים שלא באמת יכלו לקבל את תשומת הלב הראויה של הקהל עקב כמות הגירויים הלא הגיונית בחוץ. ׳טיפואטיקה׳ של מכללת סמינר הקיבוצים כלל עבודות טיפוגרפיות ברמה של שנה א׳ וכנראה היה עדיף שלא היו מוצגות בחלל. תהילה חכימי משוררת מדהימה והשירים שלה פשוט נחרבו בתוך עבודות הסטודנטים; ׳חדר האמבטיה׳ של המכללה למינהל היה יותר חווית אינסטגרמית מאשר אמירה אמיתית על עונג.
אולי הגיע העת, לאחר עשור של עשייה מבורכת, שענת ספרן וטל ארז יפרשו מהמפעל המכובד ויעניקו את המפתחות לידיים אחרות, צעירות יותר, סקרניות יותר, שיודעות להלחים תחומים שונים בעיצוב ולהישאר בתוכו.
עיצוב הוא לא אמנות, ויש לו ספקטרום רחב שבישראל עדיין לא מכירים את כולו, בטח לא הקהל שמחוץ לשדה. תוסיפו לזה שהקורונה יצרה סקרנות קיצונית לחוויות חדשות ומסקרנות, במיוחד במחוזות האימרסיביים – וניתן היה לייצר פה חגיגה של ממש, בלי להשתמש במיצגים ושחקנים. ״קרקס הבריחה״ יכל להיות עוד מהתוכן הנפלא שמוצג בקומה השנייה, אבל היעדר קבלת החלטות אמיצה גרמה ליצירת קקפוניה של צלילים, צבעים וצורות שלא התחברו יחדיו.
עורך ראשי ומייסד־שותף של מגזין אנקואטד. מעצב חווית משתמש, אוהב לחפור בחנויות תקליטים, לצלם באנלוגי ולספר לפני כולם על דברים מעניינים.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
