קוסאמה במוזיאון ת״א: מרגיש כמו תאונה אבל ממשיך להתנהג רגיל

תערוכת הרטרוספקטיבה של יאיוי קוסאמה היא רגע היסטורי בתולדות מוזיאון תל אביב לאמנות, שבמקום להיות חגיגה ויזואלית היא קומדיה של טעויות. בלי סיפור עגול ושלם שכולל בלאגן אוצרותי, ארבעה חלקים שלא מתגבשים לאחד וארגון מחופף, קשה להמליץ על התערוכה הכי מדוברת של השנים האחרונות.

קוסאמה בישראל היא אירוע אסטרטגי ששם את מוזיאון תל אביב לאמנות בשורה הראשונה של המוזיאונים בעולם: ה-TATE בלונדון, מוזיאון MoMA בניו־יורק, פומפידו בפריז ומוזיאונים נחשבים נוספים.

מיליונים הושקעו בתערוכה, עם מיתוג מרהיב של סטודיו שועל (עוד נגיע אליו), ומשקיעים רבים ששלפו את פנקסי הצ׳קים, ביניהם: בנק הפועלים, מפעל הפיס, אקרו נדל"ן, קבוצת אביב וקבוצת LR, הראל ביטוח, סטיב נסימה (שווה לקרוא את התחקיר ב-׳המקום׳) ועוד תורמים נוספים.

לאיזה כיוונים המוזיאון ימשיך אחרי התערוכה הפומפוזית הזו? מעניין לראות. תנחומי לאמנים הישראלים שמציגים תערוכות במקום במקביל ולא זוכים לתשומת הלב הראויה לאור ההייפ ההיסטרי.

אף מילה על התורים הארוכים

בסיור עיתונאים שהתקיים לפני חודשיים (נו, לקח לי קצת זמן), עובדות המוזיאון החביבות נאנחו שעומדים להיות חודשים קשים. הכינו אותן לעומס בלתי רגיל. ׳זו עומדת להיות תערוכה עם כמות מבקרים חריגה מאוד׳, כך בישרו להן. ראיתי את הדאגה על פניהן, וניסיתי להבין עד כמה מטורף העומס עומד להיות. כמה ימים אחרי התבוננתי בתורים הארוכים בסטורי באינסטגרם, ובמקביל הוכרזו רצף סולדאאוטים שהמוזיאון פירסם ברשתות החברתיות. היה ברור שיש פה משהו שלא נראה עד כה, שמשאיר אבק לתערוכה הקודמת שהביאה כמות מבקרים יפה מאוד — ג׳ף קונס. היי, זוכרים שיש קורונה בחוץ? למבקרים זה לא משנה. תנסו להשיג כרטיס.

אני לא רואה סיבה ממשית ללהג על תורים של 40 דקות לחדר, לא בשביל זה התכנסנו בכתבה הזו, רק לציין מה קורה מעבר לים: באותו שבוע של סיור העיתונאים בתערוכה של קוסאמה יצא לי לטוס ללונדון. הלכתי לתערוכה ״חדרי האינסוף״ של קוסאמה ב-TATE Modern. תערוכה קטנה, שני חדרי אינסוף, קצת צילומים של קוסאמה מהסיקסטיז, וקצת היסטוריה של האמנית. הרטרוספקטיבה של קוסאמה ב-TATE הייתה כבר ב־2012, ומה שאנחנו רואים בישראל אלו שאריות מחוממות מהמרטין־גרופיוס־באו בברלין. בלונדון חוויתי סדר מופתי, שקט, כמות מבקרים הגיונית, 120 שניות לכל חדר (!), הסברים אדיבים בכניסה לכל אחד מהם מה אנחנו עומדים לראות. גם שם התערוכה סולדאאוט חודשים קדימה, והיא קטנה בהרבה. אתן רואות? אפשר אחרת. ראוי היה לא לטחון את עובדות המוזיאון ולהוריד את כמות המבקרים פר שעה. היי, עדיין אפשר לתקן.

במסיבת העיתונאים שהתקיימה רגע לפני הסיור, האוצרת סוזן לנדאו זלזלה באלו שבאים להצטלם לאינסטגרם ב-׳חדרי האינסוף׳, אותם חדרים קטנים מצופים מראות בכל הכיוונים ומייצרים אשליית אינסוף. היא ניסתה לרמוז שזו לא הייתה כוונת התערוכה, להביא את ׳פשוטי העם׳, מה שבדיעבד התגלה כקשקוש אחד שלם, ורוב המבקרים הם אנשים שלא מבקרים באופן רגיל במוזיאוני אמנות. זה לא נאמר בטון מתנשא, אלא בהבחנה של הקהל. ׳חדרי האינסוף׳ הם חוויות אימרסיביות, אפילו שאין בהן שום מרכיב דיגיטלי, אלא אנלוגי לגמרי.

הכישלון האוצרותי לא מצליח לספר סיפור שלם

ד"ר סטפני רוזנטל, מנהלת מרטין־גרופיוס־באו, ברלין וסוזן לנדאו, מנהלת ואוצרת ראשית לשעבר של מוזיאון תל אביב אצרו את התערוכה של קוסאמה בישראל. התחלת התערוכה, בבניין הישן של המוזיאון, מבטיחה. רוב החלק הזה עוסק בתחילת הקריירה של קוסאמה כאמנית בשנות ה־60, שנות החיפוש אחר סגנון וטכניקה. זה החלק המרתק ביותר בתערוכת הרטרוספקטיבה. הקהל הרחב, וגם שוחרי האמנות, מכירים את עבודות העיגולים שהתפרסמו מאוד החל משנות התשעים ועד היום ופחות את התקופה הארוכה הזו בקריירה שלה.

אוצרות טובה מאפשרת לעבודות לצאת החוצה ולהיחרט בזיכרון. עומס העבודות פה, בהחלטה אוצרותית מייגעת, לא באמת מאפשר להעמיק בכל עבודה ועבודה, כאילו נועד לעשות מעבר מהיר וחטוף על תהליך החיפוש של קוסאמה.

משם הסיפור של התערוכה הולך ומדרדר, ודורש מאיתנו להמשיך למעבר בין הבניינים שקוטע את רצף החוויה. שם יש עוד כמה עבודות על הקירות, מספר פסלים של דלעות מנוקדות. גולת הכותרת של החלל היא ׳חדר אינסוף׳ צהוב עם נקודות שחורות וחורי הצצה עם אזהרות חוזרות ונשנות לא להפיל פנימה את הטלפון בזמן הצילום.

הצעת הגשה: אל תצלמו כלום בתערוכה. הכניסו את הראש, התבוננו, תנו לעצמכן לשהות רגע

הצעת הגשה: אל תצלמו כלום בתערוכה (מי שתרצה תקבל ממני תיקייה בדרייב עם צילומים באיכות מסחררת). הכניסו את הראש, התבוננו, תנו לעצמכן לשהות רגע. ׳חדרי האינסוף׳ הם טריק אופטי פשוט ומרהיב, ואם תשאירו את הציניות בכניסה למוזיאון, אפשר לצלול ולקחת את זה למקומות נפלאים.

רגע לפני שהתיישבתי לכתוב את הכתבה חקרתי את תערוכת הרטרוספקטיבה שהתקיימה במרטין־גרופיוס־באו בברלין, וגיליתי תערוכה מרהיבה, אחרת לגמרי עם דימויים חופפים לזו בישראל. למזלי, תיעדו אותה בצורה מושלמת עם הדמיית תלת ממד מפורטת שמאפשרת להתהלך בחללים.

בהדמייה גיליתי שבברלין הייתה התייחסות רבה לפסלים בגדלים שונים שנעשו במהלך הקריירה, לטקסטילים, שמלות, נעליים ורהיטים שעיצבה ויצרה. בתערוכה בישראל מוצגים מעט מאוד מאלה (הציצו בצילומים), וחבל – הם היו משחררים את האווירה המעונבת שיש בציורי הקנבסים של קוסאמה. התמה העיקרית שיצאתי ממנה אחרי הסיור בברלין היא הרעב הבלתי נגמר של קוסאמה במגוון עצום של פורמטים, מה שבישראל היה לי הרבה יותר קשה לחוות. וזו, בעיני, הגדולה של אוצרות. לא רק מה תלוי ליד מה, אלא במה אני מהרהר אחרי שהתערוכה נגמרת. ופה – שתיקה רועמת.

האוצרות יכלה לקחת סיכונים ולהתפרס למגוון תחומים, אך החליטה להמר על המוכר - ׳חדרי האינסוף׳ ומוטיב העיגולים

האוצרות יכלה לקחת סיכונים ולהתפרס למגוון תחומים, אך החליטה להמר על המוכר – ׳חדרי האינסוף׳ ומוטיב העיגולים. לנדאו יכולה לזלזל בתרבות האינסטוש, אבל היא זו שמביאה לה מאות אלפי אנשים כמעט בלי להשקיע בשיווק, ואין לי ספק שהעניין הזה נלקח בחשבון כשנרקמה תערוכת הרטרוספקטיבה.

שני המבנים של מוזיאון ת״א לאמנות לא תורמים לתערוכה ומקשים עליה. בגרופיוס־באו כל הבניין התמסר לקוסאמה, ואילו בישראל חלק מהחללים כן וחלק לא. בסך הכל מדובר בארבעה חלקים שלא מצליחים להתחבר לסיפור אחד שלם עם טעם של עוד. במבנה החדש העבודות מתפרסות בקומה התחתונה: מיצב זרועות התמנון הורודות – ׳זר של אהבה שראיתי ביקום׳ והגלריה הגדולה לצידו כוללת בתוכה את כדורי המתכת פרוסים על הרצפה. על הקירות עבודות קנבס צפופות בשני סגנונות – קיר אחד שחור לבן, והשני בצבעוניות משתנה. שניהם בסדר, אך לא מותירים חוויה מפעימה ומרגשת.

בברלין הסיפור שמסופר הוא אחר לגמרי – זרועות התמנון נמצאים במרכז החלל ומהווים עוגן, וסביבו חללים קטנים הפרוסים על שתי קומות הבניין. עומס העבודות משתנה מחלל לחלל, בדיוק כמו סטליסט של הופעה חיה – שירים עם דיסטורשן לצד שירים שקטים. חלק צפוף ואינטנסיבי, חלק מרווח ומאפשר לנשום ויזואלית לרגע.

מיתוג מרהיב בכמה רמות מעל התערוכה

באקדמיות לעיצוב מלמדים אותנו שמיתוג בא מתוך התוכן וצריך לתקשר אותו החוצה באופן מיידי. במקרה של תערוכת הרטרוספקטיבה של קוסאמה, מדובר בכמה רמות מעל מה שהתרחש במציאות.

על המיתוג הופקדו סטודיו שועל: גיא שגיא, סטס טוצ׳ינסקי, אלי חרומוב. השלושה עיצבו פונט כותרות מיוחד לתערוכה שמתכתב עם העיגולים של קוסאמה. הוא עבה ומרהיב, עם גריעות פנימה אל תוך צורות האותיות שנותנות להם אופי שמנמן עם אנרגיה של בלון הליום מנופח. הפונט, שמבוסס על GT Maru של Grilli Type (שירן רומנו, סחטיין על הזיהוי!), שימש אותם לעיצוב הקטלוג המעולה, דרך השילוט, המפה וחומרי השיווק. יותר מדי זמן לא נראה במחוזותינו מיתוג בליגה של חו״ל לתערוכה. זה משמח מאוד, על אף שההבטחה בחומרי המיתוג לא התממשה במציאות. ראוי שיקבלו קרדיט נרחב יותר ולא רק בתוך הקטלוג, כולל ברשתות החברתיות ובאתר המוזיאון. אין לי ספק שהעבודה הנהדרת תרמה למכירת הכרטיסים המוגזמת ויצירת הבאז.

קשה להמליץ על התערוכה, לאור העובדה שבמקביל מתקיימות בעולם תערוכות עם עבודות אמנות מרתקות של קוסאמה, שמעצימים כל עבודה בנפרד ומספרות סיפור שלם יחד. אולי, יום אחד, עם אוצרות אחרת ובחירה מעניינת יותר של העבודות המוצגות – נוכל לקבל חוויה שלמה יותר. במקום זה קיבלנו שאריות מחוממות במיקרו עם ארגון חובבני להפליא.

את הקהל הרחב זה לא מעניין, הוא ימשיך לבוא בהמוניו בהמשך להייפ שנוצר, להצטלם ולהעלות לרשתות החברתיות, במקום לעצור רגע, להתבונן, להטיל ספק על החוויה הבינונית.