תפריט
רגע אחרי הצבא, לירון אשכנזי הכינה תיק עבודות מושקע, שלחה ל-School of Visual Art בניו־יורק והתקבלה. כאן במגזין ולראשונה בעברית, המסע המטאורי שלה מהלימודים, התובנות בדרך, העבודה בסטודיו של סגמייסטר & וולש ועד החומרים המרתקים שהיא מפרקת ומרכיבה בהווה.
נצא מנקודת הנחה שהקוראים של המגזין לא מכירים אותך כלל (כי אין אף מידע עלייך בעברית). ספרי על עצמך בכמה מילים.
״אז שמי לירון, נולדתי בארץ באזור המרכז וגדלתי בשרון בישוב נעים ופסטורלי. הילדות שלי הייתה סופר רגילה ונעימה בשנות ה־90 וה־2000. התחלתי להתעסק בעולם הויזואלי בגיל 14 מסיבה לא ברורה. פשוט גיליתי שאפשר לערוך תמונות ולייצר גרפיקה בכל מיני תוכנות (כגון, Paint Shop Pro דאז, פוטושופ, ואילוסטרייטור). היה לי בלוג די מגוון בישראבלוג שבו הייתי מפרסמת שירים, כתבים ויצירות. לעולם העיצוב התגלגלתי דרך שירותי בצבא ביחידת ההסרטה בתור מעצבת גרפית ואחרי זה עסקתי בעיצוב למסך (Motion Graphics בלעז – ט.ס.ו). מיד אחרי זה החלטתי שאני נוסעת ללמוד בניו־יורק עיצוב ב-School of Visual Arts״.
עוד!
״בלימודים שמתי לעצמי מטרה די ברורה, להיות הכי טובה. זה בעצם הפעם הראשונה שהחלטתי כזה דבר בחיי. בכל תקופת בית הספר בארץ הייתה לי הפרעת קשב וריכוז לא מאובחנת, ורוב הזמן ממש התקשתי. מצאתי את עצמי בעיקר מציירת וכותבת שטויות לעצמי ופחות מקשיבה בכיתה. איכשהו את רוב התיכון נדמה לי שביליתי על הדשא, תפסתי את עצמי בידיים בכיתה י״ב והשלמתי את הבגרות. ההורים ממש ממש עזרו לי בזה, תמכו ודחפו, ולא נתנו לי לוותר. (זה כל כך חשוב שהמשפחה תומכת בך להמשיך במקצוע הזה, לא לקחתי את זה כמובן מאליו, אני אכיר להם תודה על זה כל חיי.
בכל אופן, לנסוע לניו־יורק ולשלם סכום כסף לא מבוטל על לימודי עיצוב דחפו אותי לעשות החלטה ולעמוד בה. כמובן שההורים עזרו, גם נפשית וגם כלכלית, אז גם היה בזה משהו של לא לאכזב אותם. וכך היה, קרעתי את התחת והצלחתי מאוד, גם בציונים (שזה הרבה פחות חשוב) אבל גם בלהרשים את המורים, שזו בעצם הייתה המטרה. הם האנשים הכי מוצלחים פה בתעשייה בניו־יורק.
את הקשר הכי חשוב שלי מבית הספר יצרתי עם ג׳סיקה וולש, שהייתה לא רק דמות להערצה מבחינה מקצועית, אלא גם בתור מנטורית שלי מבחינה אישית, משם נדמה לי שהסיפור לקח תפנית מעניינת כשהיא הציעה לי להתמחות אצלה תוך כדי הלימודים בשנה הרביעית, ואני בתמורה אמרתי לה שאעשה זאת אם היא היה המנחה שלי לתזה (פרויקט גמר – ט.ס.ו) שיכללו פגישות שבועיות ופרויקט אישי. הפרויקט הזה, לצערי מעולם לא יצא לפועל כפי שתיכננתי, ועסק כולו ב Creative Block״.
למה הוא לא יצא לפועל?
"נוצרה בעיה, ברגע שהתחלתי לעבוד במשרה כמעט מלאה אצל ג׳סיקה וולש תוך כדי הלימודים ולנסות למצוא זמן לעשייה קריאייטיבית מהצד זה פשוט לא עבד. המחסום נשאר ולא עבר, לא משנה מה עשיתי. היא הבינה ותמכה בי והמשכנו בעצם את הדיונים לשיחות שבועיות ויצירה, אבל בסוף לא הרגשתי שהפרוייקט היה עגול וחזק מספיק. הודעתי לה שאני מפסיקה.
באיזשהו מקום אני מרגישה שפרוייקט הגמר שלי היה לעבוד בסטודיו שנה שלמה, למדתי כל כך הרבה, ועבדתי איתה כל כך מקרוב שלמתי להכיר אותה כל כך מקרוב שזה היה מספיק, וזה שחרר את המחסום הקריאייטיבי. ברגע שעזבתי את הסטודיו, אני ובעלי החלטנו לפתוח משהו קטן משלנו, ואז הרגשתי הכי קריאייטיבית שהייתי בחיי״.
תכף נחזור לעניין החומרים. מה השיעור הכי חשוב שלמדת מג׳סיקה וולש ומהעבודה בסטודיו שלהם?
״למדתי שאין גבול לקריאייטיביות כשאתה נמצא ליד אנשים כאלה, שהם כל פעם מפתיעים אותך מחדש בדרך המחשבה שלהם. עוד למדתי שאף אחד לא מקבל שום דבר בחינם, ועם כמה שהם מפורסמים, הם קורעים את התחת כל יום בעבודה, Jessica is the harderst working person I've ever met!
הם הגיעו לאן שהם הגיעו בעבודה קשה וזה מדהים לראות אותם קוצרים את הפירות״.
ספרי קצת על The Artery שאת עובדת בו בימים אלו. מה גרם לך לצאת לעצמאות אחרי שנים כשכירה? איך מגייסים צוות טוב, ומה הכי מפחיד בדבר הזה?
״אז זהו, שלא הייתי ממש שכירה שנים. הייתי שכירה פחות משנה אחרי הצבא לפני הלימודים ומהר מאוד עברתי לפרילאנס (מושן גרפיקס) זה איפשר לי לחסוך הרבה כסף למימון הלימודים. ובעצם אחרי זה תוך כדי הלימודים הייתי מגיעה לארץ ועובדת כפרילאנסרית כל חופש כדי לממן את השנה הבאה, הקצב היה מטורף וזה לא היה קל. הסטודיו הקטן שאני ובעלי החלטנו לפתוח אחרי הלימודים הוא לא The Artery אלא Times Two Studio שזה היה בעצם מיני־סטודיו לווב (אתרים אקספרמנטלים ושונים) והוא בעצם ״נסגר״ ברגע שהארטרי שכרו אותנו לפתוח סטודיו לעיצוב בתוכם. אז כיום אנחנו מנהלים את הסטודיו אבל הוא תחת חברה קריאייטיבית גדולה יותר שעוסקת לא רק בעיצוב אלא גם ב-VFX ו-Production ו-Experiental Work – אנחנו בעצם עובדים ביחד כל המחלקות על המון סוגים של פרויקטים – והסטודיו אחראי על כל העיצוב בכל התחומים וגם לוקח פרויקטים משלו בתחום המושן גרפיקס והמיתוג. הרבה אנשים מתבלבלים וחושבים שהארטרי זה הסטודיו שאז אני וגל פתחנו, אבל החברה והרעיון לשלב אותנו לתוך הארטרי היא בעצם פרי יצירתו של ויקו שהרבני.
גיוס הצוות זו עבודה שאתה באמת לומד על הדרך, וזה תהליך מדהים! לאט לאט אנחנו אוספים לנו את הטאלנטים שאנחנו מרגישים שהופכים אותנו לשלמים יותר. אנחנו אף פעם לא באמת מחפשים אנשים שהם בדיוק כמונו, שחושבים כמונו או שיוצרים כמונו. הרעיון הוא להביא מגוון ולראות מה קורה, מה יקרה. בינתיים זה עובד מדהים. אני אוהבת ללמוד מהאנשים שלי ואני אוהבת לראות שהם לומדים ממני, יש המון פירגון וחברות ואני נהנית לבלות איתם גם זמן מחוץ לסטודיו, שזה תמיד כיף.
בגלל שהסטודיו גדל תחת המטריה של The Artery הצעד הזה לא היה כל כך מפחיד. כשאני וגל רק התחלנו לקחת פרויקטים של ווב ל-Times Two (הסטודיו העצמאי – ט.ס.ו) היינו ממש ממש בחיתולים. אני השניה סיימתי את התואר בעיצוב והוא השניה סיים את התואר בפילוסופיה ומדעי המחשב. את הפורטפוליו שלנו היינו צריכים לבנות מחדש ביחד ולאורך כמה שבועות ממש לא ידענו איך בכלל נקבל את הפרויקט הראשון, וזה בהחלט היה מפחיד!
ואז, החלטנו לעשות פרויקטים שבא לנו ולראות לאן זה יתגלגל – הצענו לחברה טובה לבנות לה אתר ומשם זה היה היסטוריה, שני אתרים בחוץ וכבר הגענו לארטרי כדי לדבר על אתר חדש בשבילם ונשארנו. בנינו להם את האתר מתוך החברה במקום מבחוץ, ויצאנו למסע של להרים סטודיו לעיצוב מחברה שהייתה כבר ידועה בתחומה בתור בית פוסט פרודקשן. היה חשש שהעיצוב יהיה משני לטכניקה ולקראפט של ה-VFX – אבל התמיכה בנו מהמקום ומ-ויקו הייתה באמת שאין כמותה".
המקומות הכי שווים בניו־יורק על־פי לירון אשכנזי:
אני רוצה שנחזור רגע לעניין החומרים. ראיתי הרבה רינדורים מרתקים באינסטגרם ובאתר, ותהיתי אם יוצא לך להתנסות בחומרים פיזיים לפני שאת מתחילה למדל בתלת־מימד? או שאת ישר ניגשת למחשב?
"אני בטוחה שאם היה לי יותר חלל להתעסק בו עם חומרים זה היה קורה! אבל לצערי דירות בניו־יורק זה מקום בלי הרבה חלל ולכן את רוב המחשב אני עושה בהתבוננות בספרים ורפרנסים אונליין ואת העבודה הפיזית על המחשב. זה תמיד מתחיל מאיזה רעיון או קונספט מאוד רחב. לדוגמא, ״מגע״ או ״שחור״ ואז אני מפרקת את זה בראש לגורמים ומרכיבה מחדש בקומפוזיציה שהיא לא רק מנסה (!) להראות טוב ויזואלית, אלא שיש בה גם איזה uncanniness.
אני זוכרת שגל, בעלי, סיפר לי על המילה הזאת במהלך הלימודים והיא עדיין מרתקת אותי – מזה באמת uncanny. שזה בעצם יותר הרגשה ממשהו פיזי אמיתי, אבל המטרה שלי בעבודה שלי זה לגעת בזה איכשהו, שיהיה שם איזה רגש.כשיוצא לי סתם לרנדר משהו שנראה נחמד בזמן שאני עושה איזה סטאדי על חומרים אני מתבאסת אם אין בזה איזה עומק (והרבה פעמים יוצא שאין, אם אני ממהרת, או באמת רק צריכה לייצר איזה חומר ספציפי) אז זה לא אותו דבר בשבילי. אני חושבת שלייצר יופי זה לא קשה אבל לייצר קונטנט יפה זה כן, ואני שואפת לשם. מקווה שאתקדם עם זה יותר מהר ממה שאני מרגישה שאני מתקדמת עכשיו".
איזה חומר גילית לאחרונה ונהנית ליצור איתו?
״זה פחות חומר אחד ויותר הרעיון של שילוב חומרים בצורה מוזרה. זכוכית עם אבן לדוגמא. יש שם איזה ניגוד מעניין. גם חומר שהוא אטום מאוד עם חומר שהוא שקוף (חלקית או במלואו), וגם חומר עדין עם חומר גס כמו אבן (שחורה במקרה הזה)״.
״אין לי באמת זמן לפרוייקטים צדדים כרגע. הסטודיו באמת לוקח את כל הזמן שלי ואיכשהו בזמני הפנוי אני מעדיפה לקרוא ולהיות בבית ובטבע כמה שיותר, לנוח ולתת לראש לנוח, זה סופר חשוב לאיך שאני חושבת, כשאני מרגישה ״שרופה״ אני לא טובה כמו שאני יכולה להיות, אז למדתי לשמור על עצמי ולתת לעצמי ולראש שלי לנוח בלי להעמיס לחץ מיותר.
כשצריך לעשות איזה משהו חשוב מהצד, כמו האנימציית רזומה הקטנה שעשיתי שנה שעברה לכנס של SVA אז הייתי צריכה למצוא זמן בסופ״ש כדי לכתוב את זה לעצב ואז לאנמץ. זה היה כמה סופ״שים ברצף ואחרי זה הרגשתי עייפה, אבל זה היה שווה את זה, אז אני מקווה שאוכל ליצור יותר מהצד בעתיד״.
מה נותן לך השראה? מוזיקה, תרבות, מקומות.
״אני מאוד מאוד אוהבת מוזיקה ומאוד אוהבת סרטים ואומנות, אבל בפועל מה שהכי נותן לי השראה זה העולם הפיזי, אנשים, רעיונות, לדבר, להסתכל ממש ממש מקרוב על משהו, להסתכל ממש ממש מרחוק, לשנות פרספקטיבה, להפוך, להתבונן ארוכות והכי חשוב להקשיב.
כפי שאמרתי Hayao Miyazaki הוא דמות סופר חשובה בחיי, מוזיקה קלאסית ומוזיקה אלקטרונית מלווה אותי כל יום, ופודקאסטים של היסטוריה ועסקים זה ה-דבר:
History on fire, Business wars, The Podcast history of our world, Work life
מבחינת אומנות, האומנים הסוריאליסטים הם אלו שאני מסתכלת עליהם לרוב, ולא רק כקונספטים. הטכניקה של מגריט ודאלי מאוד מעניינת בעיני. מבחינת הצבעים, המינימליסטיות והחוסר במינימליסטיות עושה לי נעים. אחד הדברים שהכי התבוננתי בהם כשרק התחלתי עם התלת־מימד זה James Turrell, ואני חושבת שלמדתי הכי הרבה ממנו על אור ותאורה, אז אני חבה לו הרבה״.
מבחינת פרויקטים, מה החלום?
״החלום הוא להמשיך לעשות עבודה מגוונת, שלעולם לא אצטרך לעשות את אותו דבר שוב ושוב ושוב, שלא אפול לאיזה נישה והסטודיו ייפול איתי ונעשה רק עבודה בסגנון אחד. החלום הוא לעשות הכל מהכל כל הזמן, זה מה שעושה אותי מאושרת.
בפועל הייתי רוצה לעשות יותר פרינט, אני באמת לא חושבת שהפרינט מת או ימות או צריך למות, אני חושבת שיש לו קהל ואני מאוד מאוד אוהבת לראות את העבודות שלי ושלנו מודפסות, אין יותר כיף מדף חם ונטול עץ (uncoated) שיוצא ממדפסת״.
עורך ראשי ומייסד־שותף של מגזין אנקואטד. מעצב חווית משתמש, אוהב לחפור בחנויות תקליטים, לצלם באנלוגי ולספר לפני כולם על דברים מעניינים.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←